1. ערעור בפנינו על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (כב' סגנית השופט הראשי איטה קציר ונציגי ציבור קלמן בורנשטיין ואריה סירוטה ; תב"ע 301803/96), בו התקבלה תביעת המשיב לתשלום מענק פרישה בגובה 150% מעבר לפיצויי הפיטורים, על יסוד טענה בדבר קיומו של נוהג לתשלום מענק זה במערערת. 2. וזה הרקע העובדתי הנוגע לעניין: (א) המשיב עבד בשירותה של המערערת מיום 29.8.65 ועד ליום 6.6.95. תפקידו האחרון של המשיב היה חובל ראשון והוא לא התמנה כרב חובל במערערת, למרות בקשותיו ולמרות שהיתה בידו הסמכה לכך. (ב) בשנת 1989 הציעה המערערת למשיב לפרוש משירותיה תוך תשלום מענק פרישה בשיעור 150% מעבר לפיצויי הפיטורים. תחילה הסכים המשיב להצעה אך לאחר מכן הוא חזר בו והמשיך לעבוד במערערת כחובל ראשון. (ג) בשנת 1994 גמלה בליבו של המשיב החלטה לפרוש מעבודתו. בחודש נובמבר של אותה שנה הגיש המשיב בקשה לפרוש תוך תשלום מענק פרישה בגובה 150%. בקשת המשיב נדחתה בהחלטה של ועדת הפרישה של המערערת (החלטה מיום 2.2.95). המשיב המשיך בעבודתו עוד מספר חודשים ובחודש מאי 1995 שב על בקשתו לפרוש תוך תשלום מענק פרישה. גם בקשתו זו של המשיב נדחתה. על רקע זה החליט המשיב להתפטר מעבודתו. 3. בשנת 1996 הגיש המשיב תביעה נגד המערערת בבית הדין האזורי בחיפה. בתביעה דרש המשיב לחייב את המערערת לשלם לו מענק פרישה בגובה 150% מעבר לפיצויי הפיטורים, בצירוף פיצויי הלנה. בתביעה טען המשיב כי זכאותו למענק פרישה מקורה בנוהג הקיים בעניין זה במערערת ולחילופין טען כי זכותו זו מעוגנת ב"הסכם ההבנות" מיום 2.4.95 בין המערערת לאגוד הימאים ואגוד קציני היום (נספח ת/8 לכתב התביעה). המערערת טענה בבית הדין האזורי כי לא קיים אצלה נוהג לתשלום מענק פרישה לכל עובד הפורש. לטענתה, היו תקופות בהן ביקשה המערערת לעודד פרישת עובדים ואז נקבעו תנאי פרישה מועדפים, כגון מענק פרישה. עם זאת, טענה המערערת כי מענק הפרישה ניתן בנסיבות מיוחדות כאשר קיים עודף של כח אדם כתוצאה ממכירת אניות או כאשר מדובר בהוצאת עובדים שאינם יעילים. לטענת המערערת, תנאים אלה לא התקיימו בעניינו של המשיב. עוד טענה המערערת כי הסכם ההבנות וההסכם הקיבוצי מ-1997 שבא בעקבותיו, אינם חלים על המשיב. פסיקת בית הדין האזורי 4. בית הדין האזורי קיבל את תביעת המשיב. בית הדין קבע - על יסוד רשימה של 13 פורשים שהגיש המשיב - כי, לעניין מענק פרישה, קיים במערערת נוהג המזכה את המשיב במענק. בית הדין האזורי קיבל אמנם את נתוני המערערת לפיהם בתקופה הרלבנטית פרשו רק 36 עובדים בתנאים מועדפים מתוך 300 עובדים שפרשו, אך סבר כי על המערערת היה להציג תמונה מפורטת לגבי נסיבות סיום עבדותם של כל 300 העובדים שפרשו (עמ' 41 - 42 לפסק הדין). על רקע זה קבע בית הדין האזורי כי היה נוהג אצל המערערת בתקופה הרלבנטית, לפחות מאז 1988 ואילך, להפריש עובדים בתנאי פרישה מיוחדים מסיבות שונות (עמ' 42). קביעה זו של בית הדין האזורי ייתרה, מבחינתו, את הצורך לדון בזכאותו של המשיב למענק מכח מסמך ההבנות (סעיף 64 בעמוד 43). בית הדין האזורי דחה את תביעת המשיב לתשלום פיצויי הלנה (עמ' 45). הערעור 5. על פסק הדין של בית הדין האזורי הגישה המערערת ערעור בתיק זה שבפנינו, ועימו בקשה להגשת ראיה בערעור (בש"א 311/99). הערעור נדון ביום 4.1.00 ובסיומו הציע בית דין זה לצדדים הצעת פשרה כלשהי. בית דין זה קבע בהחלטתו שאם לא תושג הסכמה לפשרה, יסכמו הצדדים טענותיהם. המשיב הסכים להצעה וצירף להודעתו רשימה נוספת של קצינים שפרשו וקיבלו מענק פרישה בגובה 150%. אולם המערערת הודיעה כי אין היא מקבלת את הצעת הפשרה וכי היא עומדת להגיש סיכום טענות בכתב. ביום 17.1.02 נתן בית דין זה פסק דין המקבל, ברוב דעות, את הערעור. המשיב הגיש עתירה לבג"צ (בג"צ 3089/02), בה טען כי פסק הדין ניתן בטרם השלימו הצדדים טענותיהם בערעור. בבית המשפט העליון הגיעו הצדדים להסכמה כי פסק דינו של בית דין זה יבוטל והערעור יוחזר לדיון בפני מותב אחר. עוד הסכימו הצדדים כי הודעת המשיב בתגובה להצעת הפשרה, אליה צורפה רשימה של 68 קצינים נוספים שפרשו תוך קבלת מענק פרישה, תראה כבקשה להגשת ראיות, בנוסף לבקשת המערערת. על רקע זה נדון הערעור בפנינו מראשיתו. 6. ואילה עיקר טענות המערערת: (א) המשיב לא הרים את הנטל להוכיח קיומו של נוהג במערערת להעניק לקצינים פורשים מענק פרישה בגובה 150%. במיוחד לא הוכיח המשיב את תוכנו המדויק של הנוהג, על מי הוא חל ומהם התנאים המדויקים לפיהם הוא ניתן. (ב) המערערת הוכיחה בבית הדין האזורי כי משנת 1998 פרשו 300 קצינים שרק 36 מהם (כ-12%) קיבלו מענקים שונים (לא בהכרח בשיעור של 150%). ראיה זו אינה מספקת להוכחת נוהג, לפי הכללים שנקבעו בפסיקה. (ג) תשלום מענקי פרישה שולמו לעובדים מסוימים בנסיבות מיוחדות ובהתאם להחלטה של ועדת פרישה. מענק הפרישה ניתן לעובדים בנסיבות בהן היה עודף של כח אדם כתוצאה ממכירת אניות או בנסיבות בהן היה צורך לסיים שרותם של עובדים לא יעילים. (ד) בית הדין התעלם מעדותו של מזכיר אגוד הקצינים, אשר העיד מטעם המשיב, כי לא קיים נוהג גורף לתשלום מענקים. (ה) לא היה בסיס לקבוע כי ועדת הפרישה הפלתה את המשיב או התעמרה בו ובכל מקרה המערערת לא נהגה כלפי המשיב באופן פסול או בהפליה. (ו) הסכם ההבנות מ- 1995 וההסכם הקיבוצי משנת 1997, אינם מעניקים למשיב זכות לפרישה בתנאים מועדפים. 7. המשיב תומך בפסק דינו של בית הדין האזורי ומוסיף: (א) המערערת עצמה הודתה בקיומה של מדיניות מסודרת של הסדרי פרישה אשר פעולת ועדת הפרישה היא חלק ממנה. בקשר לכך טוען המשיב כי לא נסתרו עדויות מטעמו לפיהן קצינים במעמד ובותק דומה לשלו, פרשו תוך קבלת מענק פרישה. (ב) פסיקת בית הדין האזורי מבוססת על התרשמות מעדויות הצדדים. (ג) על המערערת היה לפרט מה הותק והדרגה שהיתה לכל פורש כדי לסתור את טענת הנוהג. (ד) ההסכם הקיבוצי משנת 1997 משקף נורמה שהיתה מקובלת קודם לכן בדבר זכאות למענק פרישה בגובה 150%. (ה) רשימת הקצינים שפרשו לאחר מועד פרישתו של המשיב מעידה על הנוהג בדבר מענק פרישה לגבי התקופה שקדמה לפרשת המשיב. 8. במהלך הדיון בפנינו התקבלו, בהסכמת הצדדים, המסמכים הבאים: (1) רשימה שהגיש המשיב של 68 הקצינים שפרשו לאחר מועד פרישתו אשר, לטענתו, קיבלו מענקי פרישה (הרשימה צורפה להודעת המשיב שהוגשה בתגובה להצעת הפשרה של בית דין זה מיום 3.2.00). (2) הסכם קיבוצי מיום 12.7.92 אשר צורף כנספח א' לבקשת המערערת להגשת ראיה בערעור (בש"א 311/99). (3) תצהירו של מר נסים אייל מיום 12.5.03 אשר צורף לסיכומי המערערת בבית דין זה. מסמכים אלה התקבלו כראיות לכאורה ובית הדין ניתן דעתו לכך שאלה הוגשו בלא קיום חקירות לגביהם (החלטה מיום 14.9.03). מעמדו של נוהג 9. אין חולק כי נוהג הוא מקור משפטי לזכויות. כך בכלל וכך בעולם יחסי העבודה (ראו, למשל, סעיף 29 לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958 וסעיף 35 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א - 1951). אלא שנוהג - מעצם טיבו וטבעו - אינו מעוגן בדרך כלל במסמך בכתב ולכן הוא טעון הוכחה: "צד החפץ להשלים פרשנות חוזה תוך הזדקקות לנהוג, מוטל עליו הנטל להוכיח קיומו של אותו נוהג. ידיעת הדיינים מגעת רק לגבי הסכמים קיבוציים כלליים". (דב"ע נד/3-3 אבי כהן - החברה המרכזית לאוטומציה בע"מ, פד"ע כח' 90, 94 ז'). יותר מכך, נפסק כי יש להתייחס לתורת הנוהג במשפט העבודה בזהירות רבה, במיוחד לגבי נורמה שלגביה אין הסכמה חברתית (דב"ע מח/40-3 דבורה חבקין - גחלת גמול חסכון לחינוך בע"מ פד"ע כ' 169, 175 א'). לפיכך, כך נפסק - "הוכחת נוהג חייבת להיות חד משמעית. ראיה כי לגבי כשני שליש מהעובדים במשק קיים גיל פרישה שונה לעובד ולעובדת איננה עונה על מידת ההוכחה הדרושה להוכחת נוהג". (דב"ע מח/40-3 הנ"ל בעמוד 175 ה'). בפרשת "אגרא", אגודה יצרנית חקלאית שיתופית בע"מ נגד רוט ושיקלר (ע"א 4937/92, פ"ד מח'(1), 818) נדונה שאלת כוחה של אגודה שיתופית לחייב את חבריה להשתתף בחובות האגודה בניגוד להסכמתם. בקשר לכך נטען כי באגודה נוצר נוהג שלפיו מייחסים את חובות האגודה לחבריה. בקשר לכך פסק בית המשפט העליון: "כדי להצליח בטענתה צריכה היתה המערערת (היא האגודה השיתופית - ש.צ.) להוכיח כי נוצר נוהג שלפיו האגודה רשאית לחייב את חבריה בחובותיה. כמו שינוי בתקנון, יש להוכיח כי נוצר נוהג שלפיו החברים הסכימו לכך כי האגודה תהא רשאית חייב אותם ללא הסכמתם הפרטנית. על כן לא די בטענה כי מספר פעמים קודם לכן נהגה האגודה בדרך זו. גם העובדה, שלא הוכחה, כי המשיבה (היא האגודה השיתופית האחרת - ש.צ.) אף היא נהגה לפי הנוהג שהתפתח בעבר - לא די בה. על הטוען לנוהג להוכיח באופן ברור וחד משמעי כי הנוהג שהתפתח איפשר ויתור על הסכמתם הפרטנית של החברים ; עניין זה ודאי לא הוכח במקרה שלפנינו". (ע"א 4937/92 הנ"ל בעמ' 827 - 828 ; וכן השווה בג"צ 335/85 אביאל ואח' נגד שר העבודה והרווחה, פ"ד מה'(4) 581,592 א'). ולענייננו 10. האם הונחה תשתית עובדתית מספקת להוכחת קיומו של נוהג במערערת לשלם מענק פרישה לעובדים המתפטרים? בית הדין האזורי השיב על שאלה זו בחיוב. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולכלל נסיבות העניין, מגיעים אנו למסקנה שונה. לדעתנו, לא הונחה תשתית עובדתית מספקת להכרה בקיומו של נוהג כאמור אצל המערערת, לא בבית הדין האזורי ולא בפנינו. לכן דין ערעורה של המערערת להתקבל ודין פסק דינו של הדין האזורי להתבטל. נפרט להלן את עיקר טעמינו. 11. בית הדין האזורי ביסס את מסקנתו בדבר קיומו של נוהג לתשלום מענק פרישה, על נתונים שהוצגו בפניו לגבי 13 קצינים שפרשו מעבודתם וקיבלו את המענק (סעיף 34 לפסק הדין). אכן, קצינים אלה פרשו מן המערערת בשנים 1989 -1995 תוך קבלת המענק, אך אין כל עדות לכך שהסדר שכזה חל על כל הקצינים שפרשו מן המערערת ובמיוחד אין עדות על התנאים המיוחדים בהם נדרשו הקצינים לעמוד כדי לזכות במענק. עצם קיומם של מקרים בהם שולם מענק פרישה אינו מלמד, בהכרח, על קיומו של נוהג ולהוכחת נוהג אין די בהצגת מספר מקרים. לצורך הוכחת נוהג לתשלום מענק פרישה יש להראות קיומה של שיטה המבוססת על עקרונות אחידים לתשלום המענק החלה על מספר מייצג ורחב של מקרים. זאת לא עלה בידי המשיב לבסס. 12. אדרבה, מעדותו של מר ניסים אייל, מנהל כספים באגף משאבי אנוש של המערערת עולה כי בתקופה בה שילמו מענק פרישה ל-13 קצינים, פרשו מעבודתם אצל המערערת 300 קצינים, אשר רק 36 מהם (ובהם 13 הקצינים שפרטיהם הובאו בפני בית הדין האזורי) קיבלו מענק פרישה (עמ' 18 לפרוטוקול הדיון באזורי). מן העדויות שהיו בפני בית הדין האזורי עולה כי, בתקופות שונות, נערכו הסכמים מיוחדים שאיפשרו פרישה תוך קבלת מענק פרישה, אלא שהסכמים אלה נחתמו על רקע של מכירת אניות של המערערת והיווצרות עודפי כח אדם. כמו כן ניתנו מענקי פרישה לעובדים שתפקידם לא היה משביע רצון. כל ההחלטות לתשלום מענק פרישה לא היו אוטומטיות אלא התקבלו על ידי ועדת פרישה שבדקה כל מקרה לגופו. 13. עדויות אלה שהיו בפני בית הדין האזורי שוללות את הטענה בדבר קיומו של נוהג במערערת לתשלום מענק פרישה: ראשית - הזכאות מקורה בצרכים מיוחדים של המערערת (עודף כח אדם כתוצאה ממכירת אוניות או חוסר התאמה) אשר הולידו תנאים מיוחדים לתשלום המענק. שנית - מספר העובדים שקיבלו את המענק הוא קטן משמעותית לעומת מספר העובדים שפרשו בתקופה הרלבנטית, כך שקבוצת הזכאים אינה מייצגת תופעה רחבה היכולה לבסס נוהג. שלישית - ההחלטה בדבר הזכאות למענק פרישה התקבלה על יסוד החלטות של ועדה פנימית מיוחדת אשר בדקה את הנסיבות של כל עובד ואת זכאותו בהתאם לכללים המחייבים, ורביעית - מן העדויות שהיו בפני בית הדין האזורי עולה כי כל אלה שקיבלו את מענק הפרישה ועניינם הובא לידיעת בית הדין, קיבלו את המענק בהתאם לכללים הנקוטים אצל המערערת (סעיף 13 לתצהירו של מר אייל). מערכת זו משקפת הסדר סלקטיבי, המבוסס על שיקולים ענייניים ומקצועיים, בהיקף מוגבל תוך הפעלת מערך פיקוח ושליטה של ממש. מערכת שכזו אינה משקפת מציאות של נוהג לתשלום מענק פרישה. 14. במסגרת הדיון בערעור הגיש המשיב רשימה של 68 קצינים אשר פרשו בשנים 1995 - 2000 (היינו - לאחר מועד פרישתו) ואשר קיבלו אף הם מענק פרישה. נתון זה בו מבקש המשיב להאחז אין בו כדי לסייע לו: ראשית - בתגובה לנתון זה הוגש לנו תצהיר נוסף של מר אייל מטעם המערערת מיום 12.5.03, ממנו עולה כי שלושה מבין פורשים אלה לא קיבלו תנאי פרישה מועדפים וכי 65 הפורשים הנותרים פרשו במסגרת ההסכם הקיבוצי מיום 13.10.97 וקיבלו תנאי פרישה בהתאם לאותו הסכם. לא יכול להיות ספק כי המשיב אינו יכול להיבנות מהסכם שנערך לאחר שסיים שרותו אשר, על פניו, אין בו כדי לשקף מציאות ששררה בתקופתו. שנית - מאותו תצהיר של מר אייל עולה כי לא כל אלה שקיבלו מענק פרישה קיבלו אותו בשיעור מלא, אלא קיבלו את המענק בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי מ- 1997. שלישית- מאותו תצהיר עולה כי בתקופה 1989 - 2000 פרשו מן המערערת 550 קצינים. אם נצרף את מספר הקצינים שקיבלו מענק פרישה בתקופה 1989 - 1995 (36 במספר) לאלה שקיבלו מענק פרישה בשנים 1995 - 2000 (65), נקבל נתון לפיו רק כ-18% מן הקצינים הפורשים קיבלו מענקי פרישה בשיעורים שונים. נתונים אלה משקפים בבירור מציאות של הענקה סלקטיבית של מענק הפרישה ואין בהם תמיכה בטענה בדבר קיומו של נוהג. הסכם ההבנות וההסכם הקיבוצי משנת 1997 15. בבית הדין האזורי ביסס המשיב תביעתו גם על הסכם ההבנות משנת 1995 וההסכם הקיבוצי משנת 1997. הואיל ובית הדין האזורי קיבל את טענת המשיב בדבר קיומו של נוהג, נמנע בית הדין האזורי מלהתייחס לטענותיו האחרות של המשיב (סעיף 64 לפסק הדין). משעה שקיבלנו את ערעורה של המערערת בעניין הנוהג נציין, בקצרה, כי לא מצאנו בסיס גם בטענותיו החילופיות של המשיב: 1. אשר להסכם ההבנות, מדובר במסמך מיום 2.4.95 אשר בסעיפיו הרלבנטים נאמר: ... "(ב) תכניות חברת "צים" הן שיתווספו שתי אניות למצבת האניות הקיימות וזאת במהלך החודשים הקרובים. ... (ד) במידה והאמור בסעיף ב' לעיל לא ייצא לפועל מסיבה כלשהיא תינתן אופציה של פרישה בתנאים משופרים שיאפשרו פרישת קצינים וימאים מן המערכת. מהות האופציה מבחינת מספר הימאים והקצינים ותנאי פרישתם תקבע במו"מ בין הצדדים". הסכם ההבנות אינו יכול לסייע בידי המשיב: ראשית - הסכם זה נחתם ערב סיום שרותו של המשיב במערערת ועל פי לשונו ותוכנו, הוא צופה פני עתיד. משום כך ההסכם אינו חל על המשיב. שנית - מדובר בהוראה בהסכם המותנית בתנאי ואין לנו כל נתונים בדבר קיומו של התנאי ושלישית - אם יתקיים התנאי, הסכם ההבנות לא קובע מה טיבם של "התנאים המשופרים" ומשאיר זאת למשא ומתן בין הצדדים. מדובר אפוא בהסדר רעיוני, עתידי ובלתי מפורט אשר אין בו די, בפני עצמו, כדי יצירת זכויות מגובשות. 2. אשר להסכם מיום 13.10.97 - הסכם זה נערך כשנתיים ימים לאחר פרישת המשיב משום כך הוא אינו חל עליו. מעבר לכך, הסכם זה - כפי שנאמר בו - נחתם בעקבות החלטת ממשלה מיום 3.1.97 על הענקת סיוע לחברות הספנות המותנה בשינוי הסדרי ציוות הימאים הישראלים באניות. מסגרת הסיוע הממשלתי איפשרה לממן פרישה של 70 קצינים ו- 160 ימאים קבועים בתנאים מיוחדים שנקבעו בהסכם (סעיף 5 להסכם). מדובר בהסכם מיוחד אשר נחתם על רקע ותכלית מיוחדים. אין בו כל מקור להענקת זכות למשיב לקבלת מענק פרישה ואין הוא משקף קיומו של נוהג בעניין זה. 16. לסיכום, הגענו למסקנה כי לא הוכח קיומו של נוהג במערערת לשלם לכל קצין הפורש מן השרות מענק פרישה מעבר לזכויות הרגילות הקיימות לו לפי ההסדרים הקיימים. נחה דעתנו כי המערערת נהגה במשיב בהתאם לכללים הנקוטים אצלה וכי לא קמה למשיב זכות לקבל מענק פרישה, לא מכח נוהג ולא מכח כל מקור אחר שהוא. 17. סוף דבר - הערעור מתקבל ופסק דינו של בית הדין האזורי מבוטל. המשיב יישא בהוצאות המערערת בערעור זה בסכום של 5,000 ש"ח. ניתן היום, כ"ה חשוון תשס"ד (20 נובמבר 2003), בהעדר הצדדים. השופט עמירם רבינוביץ השופטת נילי ארד השופט שמואל צור נציג ציבור מר דב פרנקל נציג ציבור מר מיכאל אל-דור מענק פרישהמענקפרישה