התובע שהינו יליד 18/6/84 נפצע בתאונת דרכים שארעה ביום 19/5/95 עת הוא נדרס על ידי משאית שהיתה נהוגה בידי נתבע מס' 1. (ארוע זה יקרא להלן "התאונה"). נהיגתו של נתבע זה במשאית היתה מבוטחת אותה עת על ידי נתבעת מס' 2. בתביעה הנוכחית מבקש התובע פיצוי ושפוי עבור נזקיו והוצאותיו בגין התאונה.   הנתבעים אינם חולקים על חבותם כלפי התובע על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 ופסק דין זה יעסוק איפוא בקביעת שעור הפיצויים שמִן הראוי לפסוק לו לתובע.   יצוין כי ראשיתו של ההליך היה בבית משפט השלום בנצרת שמשם הוא הועבר לערכאה הנוכחית.   במהלך קדם המשפט שקוים בבית משפט השלום מינה בית המשפט את דר' משה דניאל לשמש כמומחה רפואי בתחום האורטופדי. (להלן יקרא הלה לשם הקיצור "דר' דניאל"). עוד מינה בית המשפט את דר' מיבלום לשמש כמומחה רפואי בתחום הכירורגיה הפלסטית. האחרון לא מילא אחר החלטות בית המשפט והוחלף בהסכמת הצדדים, בדר' רפאל סמואלוב. (להלן יקרא לשם הקיצור "דר' סמואלוב"). דר' דניאל נתן את חוות דעתו הראשונה ביום 3/3/97. מאחר והתובע עבר בהמשך ניתוח נוסף נתבקשה חוות דעת מעודכנת מאת דר' דניאל וזו הוגשה ביום 18/11/2000.   להלן נביא כלשונו את פרק "תולדות הפגיעה" מתוך חוות דעתו הראשונה של דר' דניאל, ממנו ניתן ללמוד על מהות הפגיעות שאונו לתובע בתאונה ואת מהלך הטיפול הרפואי שניתן לו.   ואלה דבריו של המומחה:   "הקטין ויסאם נפגע בתאונת דרכים ב-19.5.95. כאשר לדברי האב נדרס ע"י המשאית וכתוצאה מכך נפגע קשות בחלקים שונים בגופו. קבל טיפול ראשוני במיון של ביה"ח המרכזי לעמק-עפולה ביום התאונה. אושפז למשך 4 ימים במחלקת כירורגית ילדים עקב שברים פתוחים באמה ימנית וחבלת מעיכה באמה, עם DEGLOVING של העור ביד זו. שבר עם פריקה פתוחה בברך ימין וקרע של הרצועות בברך זו. מעיכה ושברים בשוק ימין. שבר ללא תזוזה בקרסול רגל שמאל. עבר מספר רב של ניתוחים כולל נקיון הפצעים ותפירתם. קיבוע של השבר באמה. שחזור הפריקה וקיבוע השברים בברך ימין. תפירת הגידים בברך עקב התאונה. במהלך האישפוז נצפתה עלית חום והפרשה מוגלתית מברך ימין. עקב כך נלקח מספר פעמים לחדר ניתוח לנקיון הפצעים וטיפול ממושך באנטיביוטיקה. לאחר כ 5 שבועות החל בהפעלה של הברך הימנית בהפעלת מרפק ימין ושורש כף יד ימין. ב 2.9.95 אושפז במחלקה כירורגית פלסטית לשם כריתת צלקת לאורך ירך ימין".   בהמשך סקר דר' דניאל את המגבלות שמצא אצל התובע ובסיום חוות הדעת הוא קבע כי לתובע נותרה נכות בגין 3 פגימות וזאת כדלהלן: 10% בגין פציעת שרירי המרפק, 15% בגין מצב לאחר שבר במרפק ו- 30% בגין הפציעה בברך ימין. המומחה העמיד איפוא את נכותו הרפואית המשוקללת של התובע על 43.3%.   בחוות דעתו המעודכנת, שניתנה ביום 18/11/2000, לאחר הניתוח הנוסף שעבר התובע, מסכם דר' דניאל את מימצאיו בזו הלשון:   "בבדיקה:     מתהלך בצליעה על רגל ימין. קיצור רגל ימין ביחס לשמאל בכ-2 ס"מ. ברך ימין בישור של 5 מעלות. כיפוף עד 110 מעלות נפיחות גדולה בברך ימין עם קרפיטציות קשות בכל התנועות. יש שיפור גדול לאחר הניתוח בולגוס של שוק ימין, שעבר מ-15 מעלות ל-3 מעלות בלבד. יש החמרה מסוימת בשריר ירך ימין ביחס לשמאל עקב הנזק השרירי בירך זו (במדידה של 10 ס"מ מעל לפיקה, עקף (צ"ל כנראה "היקף") ירך ימין 35 ס"מ, ירך שמאל 41 ס"מ). מרפק ימין: זויות הנשיאה במרפק זו (כך במקור) כיום 0 מעלות בעוד שמרפק שמאל 15 מעלות. יש דלדול בשרירי זרוע ימין. הגבלה בתנועת כתף ימין עקב הצלקות. הרמת כתף ימין עד גובה 110 מעלות, עקב נזק לשריר ה-DELTOUD בכתף זו".   בסיכום חוות דעתו קובע דר' דניאל כדלהלן:   "הקטין ויסאם עבר ניתוח מוצלח בשוק ימין אשר שיפר את תנועות הברך ותיקן את זוית השוק, כך שהיום יש קיצור של הרגל הימנית ב-2 ס"מ בלבד, אך את הנזק הקשה לברך ימין, לא ניתן לתקן בגיל צעיר, אלה (כך במקור) בהחלפת הברך (החלפת ברך אין עושים כיום לפני גיל 60. במקרים קשים כמו אצל ויסאם אני חושב שיעבור ניתוח זה בשנות הארבעים לחייו). אין שינוי במצב מרפק ימין ביחס לבדיקה הקודמת אך יש החמרה בתנועות כתף ימין. הגבלה בתנועות עם הרמת כתף עד גובה 110 מעלות".   והמומחה מסיים וקובע את דרגות הנכות שמצא אצל התובע, בגין הפגימות השונות, וזאת כדלהלן:   "בגין פציעה בשרירי הכתף 20% לפי תקנה 42 (1) (ג) (I) ימין. בגין פציעה בשרירי המרפק 10% לפי תקנה 42 (2) (א) II. בגין מצב של שבר במרפק עם שינוי זווית הנשיאה, 10% לפי תקנה 41 (ב). בגין הנזק הקשה לברך ולשרירי הירך 20% לפי תקנה 35 (1) (ג)".   נכותו המשוקללת של התובע בתחום האורטופדי מסתכמת איפוא ב-48.16%. (התקנות אליהן נדרש המומחה הן אלה הכלולות בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשל"ז - 1956).   דר' סמואלוב, המומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית, מתאר את ממצאיו ומסיים את חוות דעתו כדלהלן:   "מדובר בנער שלפני 4 שנים עבר תאונת דרכים וכתוצאה מזה סובל מהרבה צלקות וסימנים באזורים נרחבים בגופו. חלק גדול מהצלקות הן מכוערות ובולטות חזק למראה עיניים. הצלקות תישארנה לצמיתות. הנער מתבייש ומסתיר כל הצלקות. לשאהין ויסאם מגיע נכות של 20% לפי תקנה 75 1 ג". (אלה אותן התקנות שצוינו לעיל).   כאן המקום לציין כי במהלך הדיון ולבקשת פרקליטו הציג התובע בפני בית המשפט וב"כ בעלי הדין את הצלקות שנותרו בגופו והדבר מוצא את ביטויו בעמודים 24 ו-25 לפרוטוקול כדלהלן:   "בשלב זה מציג התובע בפני בית המשפט את הזרוע המצולקת, היא מצולקת מהכתף ועד מתחת למרפק. בית המשפט מציין כי הצלקות אכן מכוערות וב"כ הנתבעת בהגינותה מאשרת זאת אף היא. העד גם מצביע על הצלקת ברגלו הימנית, שמתמשכת מזרוע הירך ועד מתחת לברך. בית המשפט מציין כי הצלקת אכן מכוערת וב"כ הנתבעת בהגינותה מאשרת אף זאת".   נכותו הכוללת והמשוקללת של התובע, בגין כל הפגימות גם יחד, מגיעה לכדי 58.53%.   נתון נוסף שיש לציינו בשלב זה נוגע לתקופות אשפוזו של התובע בגין התאונה. התובע אושפז בגין התאונה ולצורך הניתוחים והטיפולים להם הוא נזקק, בתקופות כדלהלן: מיום 19/5/95 ועד ליום 7/7/95, מיום 2/9/95 ועד ליום 4/9/95, מיום 28/7/99 ועד ליום 2/8/99 ומיום 11/10/99 ועד ליום 12/10/99. ימי האשפוז של התובע מסתכמים איפוא ב-58 ימים.     במהלך שמיעת הראיות בתיק הביא התובע את ראיותיו ואילו הנתבעת לא הביאה ראיות. את סיכומיהם בתיק הגישו ב"כ בעלי הדין בכתב ועתה הגיעה העת לדון ולהעריך את נזקיו של התובע ונעשה זאת לפי ראשי הנזק השונים כפי שנתבעו על ידי ב"כ התובע.   עזרת צד ג'. ב"כ התובע עותר בסיכומיו לפסוק בגין ראש נזק זה, סך של 70,000 בגין העבר וסכום של 150,000 עבור העתיד. ב"כ הנתבעים מחזיק בדעה שאין לפסוק לתובע כל פיצוי בגין ראש נזק זה וזאת בהעדר ראיה לכך. אכן לא הובאו על ידי התובע ראיות מוחשיות שיצביעו על חסרון כיס ממשי שנגרם לתובע או להוריו אך אין להתעלם מעדויות ההורים כי בכל מהלך אישפוזיו שהתה אמו ליד מיטת חוליו וסעדה אותו וכי טיפלה בו וסייעה לו באופן אינטנסיבי גם לאחר מכן. כאמור התובע היה בן 11 שנים בעת התאונה ואך סביר הדבר ומקובל עלי כי אמו אכן שהתה רוב הימים, אם לא כולם, ליד מיטת חוליו על מנת לסעוד אותו פיזית ונפשית. מאחר ולהורי התובע היו אותה עת ילדים נוספים בבית אך סביר הוא שבני משפחת ההורים אכן התגייסו לעזרת המשפחה והושיטו להם עזרה בעת העדרותה של האם. הגם שהאם הינה עקרת בית ועל אף שלא הובאה בפני כל ראיה על תשלום כספי כלשהוא ששולם לבני משפחה אחרים אשר סייעו בידי המשפחה, הרי ברי הדבר, והדבר מעוגן גם בפסיקה, שיש לכמת ולהעריך את שוויה של אותה עזרה, שהושיטו ההורים, ובעיקר האֵם, בעת אשפוזיו וגם לאחר מכן במהלך החלמתו ולפסוק בגינה סכום ראוי. הכוונה כאן היא לאותה עזרה תמיכה וסיוע שמעבר לזו שהאם ממילא היתה מושיטה לתובע לולי התאונה. ברי בנסיבות הענין שסכום זה יקבע כאן על דרך האומדנא וכסכום גלובלי. הלכה היא, שבאם נפגע לא העסיק עובד לעזרה שהיה זקוק לה, בגלל חוסר אמצעים כספיים על בית המשפט לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנה על ידי בן הזוג או בני משפחה אחרים של הניזוק ולפסוק סכום זה לטובתו. (ע.א. 93/73 שושני נ' קראוז פד"י כח (1) 280). עוד ראה בענין את דבריו של המחבר קציר בספרו "פיצויים בשל נזקי גוף" מהדורה רביעית בסעיף 155, שם בעמוד 583, והפסיקה אליה הוא מפנה.   לאחר שאני מביא בחשבון את כל הפרמטרים הרלבנטיים לנושא זה אני מגיע לכלל מסקנה שמן הראוי יהיה לפסוק כאן לתובע סך של 25,000 שקלים חדשים בגין עזרת צד ג' בעבר. (סכום זה משוערך למועד מתן פסק הדין).   אשר לעזרת צד ג' בגין העתיד. מקובלת עלי טענתו של ב"כ התובע כי בשל פגיעותיו ומומיו של התובע, עקב התאונה, הוא יאלץ בעתיד להעזר באחרים לבצוע מטלות ופונקציות מסוימות שאדם בוגר ובעל משפחה אמון עליהם ויהיה עליו לשכור תמורת שכר חלק משירותים אלה. גם בפריט זה ברי שיש ללכת בדרך האומדנא. הסכום שמציע ב"כ התובע נראה לי מופרז מה עוד שיש לקחת כאן בחשבון את מרכיב ההיוון. נראה לי שאם אפסוק לתובע בגין ראש נזק סך של 30,000 שקלים חדשים יהיה בכך משום מתן פיצוי הולם.   הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד. בנושא זה מקובלת עלי בעיקרו של דבר עמדת ב"כ הנתבעים באשר לא הובאה בפני כל ראיה או נימוק לפיהם נזקק כאן התובע להוצאה רפואית שאינה מכוסה כאן על פי חוק הבריאות הממלכתי, התשמ"ד - 1994 וגבי הוצאות שמוכרות על פי החוק האמור זכאי התובע לקבל אותם מהקופה בה הוא חבר ומאידך זכאית הקופה להיפרע ישירות מהנתבעת, כך שאין לפסוק בגין ראש נזק זה כל פיצוי לתובע עצמו. (ראה בענין את פסק הדין שניתן בע"א 5557/95, סהר נ' אלחדד שפורסם בפד"י נא' II עמ' 724).   לא התעלמתי מעדותו של אבי התובע, מר נעמה שאהין, כי שוחח עם רופא פרטי, דר' שופאני, על האפשרות שהתובע יעבור ניתוח להשתלת עור וכי הלה אמר לו שעלותו של ניתוח כזה עשויה להגיע לסך השווה ל-50,000 דולר אלא שלבד מכך שרופא זה לא הובא לעדות ודברי האב נותרו בגדר עדות שמיעה בלתי מבוררת הרי התובע נמנע מלברר הצורך בניתוח עם דר' סמואלוב, המומחה לתחום זה שפעל כאן מטעמו של בית המשפט, כך שאין בפני ראיה שהתובע אכן נזקק לניתוח מעין זה או כי יהיה בו, בניתוח האמור, כדי לשפר את מצבו מה עוד שגם לא הוכח בפני כי ניתוח מעין זה אינו מכוסה גם הוא על פי החוק הנ"ל. האב עצמו אישר בעדותו בפני כי לא בדק כלל בקופת החולים בה הוא והתובע חברים ומבוטחים את זכאותו של התובע לניתוח מעין זה במסגרת זכויותיו בקופה. התביעה בראש נזק נדחית איפוא.   כאב וסבל. ראש הנזק הבא שעלינו להידרש אליו ענינו שעור הפיצוי המגיע לתובע בגין הנזק שאינו ממוני. בשים לב לשעור הנכות הרפואית שנקבעה לתובע ולמספר ימי האשפוז להם הוא נזקק, אני פוסק לתובע את הסכום המגיע לו, (על פי דין), דהיינו סך של 128,645 שקלים חדשים כאשר סכום זה כבר כולל בחובו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד מועד מתן פסק הדין. בסיכומיו מבקש ב"כ התובע לפסוק למרשו פיצוי עבור "עגמת נפש" בגין נכויותיו, וזאת בנוסף לכאב וסבל אלא שברי שלבד מהסכום שקבעתי לעיל אין התובע זכאי לכל סכום או פיצוי נוסף בגין נזק שאינו ממוני.   הוצאות נסיעה. אין ספק כי ביקורי הוריו את התובע על מנת לסעדו בעת אישפוזיו ואחר כך הצורך בקבלת טיפולים שונים, כגון פיזיוטרפיה וריפוי בעיסוק, היו כרוכים בהוצאות נסיעה אשר נגרמו לבני משפחתו ולתובע עצמו וגם הוצאה זו היא בת פיצוי. נקבע לא אחת כי הוצאות הנסיעה הן חלק מנזקי הנפגע ויש לפצות בגין הוצאות אלו ובלבד שהנסיעה נחוצה. (ראה בענין את פס"ד שניתן בע"א 235/78 הורנשטיין נ' אוהבי, פ"ד לג (1) 346). המדובר אמנם בנזק מיוחד אך אין לבוא כאן בטרוניה על בני המשפחה אשר לא שמרו על כל קבלה וקבלה ועל כך שאין הם יכולים להצביע על חשבון מדויק בענין ועל כך שבעת מצוקה לא ניהלו רישום. משברור שנגרמו להם הוצאות בגין נסיעות אלה וכי אלה הן תולדה של התאונה, אין כל מניעה לפסוק להם פיצוי הולם על דרך של אומדנא. בהביאי בחשבון את כל הנתונים הרלבנטיים לענין ועל דרך של הערכה נראה לי כי אם אפסוק לתובע בראש נזק זה סך כולל של 15,000 שקלים חדשים יהיה בכך משום מתן פיצוי הולם. (לענין פסיקת פיצוי בראש נזק בדרך של הערכה ראה דבריו של המחבר קציר בספרו הנ"ל, שם בסעיף 156 בעמוד 587).   הפסדי שכר. התובע הינו בן - 18 כיום וטרם נכנס למעגל העבודה. כפי שצוין לעיל הוא נפגע בהיותו בן 11 שנים. לשיטת ב"כ התובע כושר עבודתו של התובע נפגע קשות והוא מציע לחשב את הפגיעה בכושר השתכרותו על יסוד ההנחה כי זה נגרע ב-70%. מנגד מנסה ב"כ הנתבעת לשכנעני כי כושר עבודתו של התובע לא נפגע כהוא זה בגין התאונה. דעתי בענין זה נוטה לאמץ את עמדת ב"כ התובע, אם כי לא במלואה. לא בכדי ציטטתי לעיל חלקים נרחבים מתוך חוות הדעת של המומחים הרפואיים. מתוך האמור והקבוע בחוות הדעת ברי הדבר שהפגיעות שאונו לתובע במרפק, בכתף ובברך גוזרות עליו מגבלות פיזיות משמעותיות והן בעלות אופי תפקודי מובהק, במיוחד אם הוא עתיד למצוא את פרנסתו בעבודת כפיים, כפי שעושים אביו ואחיו. מתוך כלל נסיבות הענין, בהתחשב בכך שהתובע טרם נכנס למעגל העבודה, נראה לי כי מקרה זה נמנה על אותם המקרים בהם יש לראות בנכות הרפואית אינדיקציה לנכותו התפקודית. בשים לב לכל נסיבות הענין ולכך שאין להתייחס אל הצלקות כמסבות מגבלות תפקודיות, במלוא שעור נכותן, נראה לי שאם אקבע כאן שכושר השתכרותו של התובע פחת ב-50% בשל תוצאות התאונה, יהיה בכך משום מתן מענה הולם לראש נזק זה. (לענין ההלִימות שמקובל לראות בין הנכות התפקודית שנגרמה לנפגע לבין ההפסד בכושר השתכרותו ראה למשל את פסק הדין שניתן בע"א 727/86 שפורסם בפד"י מ"ג III עמ' 875, שם בעמוד 878).    אשר להערכת כושר השתכרותו של התובע. העקרון שנקבע בפסיקה הוא כי בחישוב אובדן כושר השתכרותו של קטין מהווה השכר הממוצע במשק את בסיס החישוב. וראה למשל את אשר נאמר בע"א 61/89, מ"י נ' אייגר פ"ד מ"ה (1) עמ' 580 לאמור:   "קביעת הפסד השתכרותו של קטין היא מאטריה שבה רבים הניחושים וההשערות, ובה מתבקשים אנו למעשה לחזות עתיד שלעולם כבר לא יתממש. לפיכך נבחר קריטריון אחיד, יציב וסולידי, של השכר הממוצע במשק, אשר מפשט את הדיון ומונע ספקולציות".   כמו כן ראה בענין זה את דבריו של כב' השופט אור בע"א 3375/99 שפורסם בפד"י נ"ד IV בעמוד 450, שם בעמוד 460 מול האות ג'. בשים לב לכלל נסיבות הענין, בהעדר אינדיקציה לתכונות מיוחדות בהן ניחן התובע, לא בתחום האינטלקטואלי ולא בכל תחום אחר ועל פי הדרך הסלולה שנקבעה בפסיקה כאמור לעיל, יש לראות אם כן בשכר הממוצע במשק אמת מידה להערכת כושר השתכרותו של התובע לולי התאונה. ממצאי עד כאן מוליכים למסקנה כי יש להעריך את הפסדי השכר הצפויים לתובע על בסיס של 50% מתוך השכר הממוצע במשק אשר עמד בחודש מאי 2002 על סך של 6,964 שקלים חדשים. משיעור השכר האמור ובמצוות סעיף 4 (א) (2) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975, יש לנכות מס הכנסה ובלבד שהוא לא יעלה על 25%. על פי מדרגות ושיעורי המס החלים על הכנסה ברמת השכר הממוצע במשק מגיע סכום המס לסך של 1260 שקלים חדשים וסכום זה יש לנכות כאמור. (על אופן עריכת הניכוי האמור ראה בספרו הנ"ל של קציר שם בסעיף 34). תוחלת תקופת עבודתו של התובע הינה בת 47 שנה (אין הוא חייב בשרות צבאי) והמקדם הראוי בענינו הוא איפוא 302.17, על פי לוחות ההיוון המופיעים בספרו של עו"ד ילינק. ההפסד החודשי של התובע, לאחר ניכוי המס, עומד על סך של 2,852 שקלים חדשים. התוצאה המתקבלת הינה איפוא כי אני מעריך את הפסדי שכרו של התובע בסך של 861,178 שקלים חדשים.   לא ראיתי לנכון להפחית מהערכת כושר השתכרותו של התובע את עובדת היותו בן למגזר הערבי, כטענת ב"כ הנתבעים, באשר טענה זו בלתי מבוססת מה עוד וענין לנו בפרק זמן ארוך ביותר (47 שנה) וברי שגם אם יש כיום פערים כאלה או אחרים בין מגזר זה או אחר באוכלוסיה הרי אין צורך בראיות מיוחדות כדי לעמוד על כך שהפערים, ככל שהם קיימים, הולכים ומצטמצמים מה עוד שהשכר הממוצע במשק משקף את הממוצע הכלל ארצי. בענין זה נפנה לפסק הדין שניתן בתיק בר"ע 685/79 (פורסם בפד"י ל"ו I עמ' 626), שם נדון ערעורה של קטינה בת המגזר הערבי על מיעוט הפיצויים שנפסקו לה. במענה לטענה שנטענה ולפיה במגזר הערבי רק 8% מהנשים יוצאות לעבוד מחוץ לביתן ולפיכך יש להניח כי גם התובעת לא תעשה כן, אמר בית המשפט, מפיו של כב' השופט בייסקי, את הדברים הבאים:   ".... בת כ-17 הייתה המערערת בעת מתן פסק הדין, והיא תלמידה עדיין. אין לומר, כי היא לא תמשיך בלימודיה כדי להכשיר עצמה למקצוע עיוני בו תעסוק, וגם אם על פי הסטטיסטיקה הכללית עדיין נמוך שיעור הנשים ממגזר זה, היוצאות לעבוד מחוץ לבית, לעומת המגזר היהודי, אין זה נתון סטאטי, ובוודאי לא לגבי הדור הצעיר. הסטטיסטיקה המספרית הכוללת אינה אפילו אינדיקאטור מה הוא ההרכב של אותן הנשים היוצאות לעבודה מבחינת המצב הסוציאלי, אזורי המגורים וכדומה. ומכיוון שגורמים שונים עשויים להשפיע על המשך דרכה של המערערת, אין זה נראה סביר כלל לומר כבר כעת, שהיא בוודאות לא תצטרף לכוחות העבודה היצרניים או בשירותים".   דברים אלה שנאמרו בשנת 1982, בנושא קרוב לעניננו, יפים ביתר שאת לעניננו שבו אמור התובע לעבוד עד שנת 2049(!) לפחות.   הטענה האמורה שהועלתה על ידי הנתבעים נדחית איפוא.   ראש נזק אחרון אותו מבקש ב"כ התובע ושעלינו לעסוק בו ענינו הפסד פנסיה. לגבי מי שהוכח לגביו, דוגמת התובע, כי כושר העבודה שלו לא נִיטל ממנו לחלוטין הנטיה בפסיקה היא לפסוק לו פיצוי בגין אובדן "תנאים סוציאליים" ולא בגין אובדן פנסיה. הפיצוי מהסוג האחרון שמור לנפגעים שאיבדו לחלוטין את כושרם לעבוד, וראה בענין את דבריו של המחבר קציר בספרו הנ"ל, שם בסעיף 82, עמוד 323 ואילך. משקבענו שכושר השתכרותו של התובע פחת ב-50% הרי   אם יבחר התובע למצוא פרנסתו כעובד וזאת למעשה נקודת המוצא שלנו, עלינו להוסיף ולהניח כי יגרם לו גם הפסד בשיעור התנאים הסוציאליים להם הוא יהיה זכאי שהרי אלה, לפחות בחלקם, משתלמים לעובד לפי שיעור שכרו. בע"א 570/75 שפורסם בפד"י ל' (II) עמ' 548, שם דובר בתובע שעבד בפועל כעובד שכיר, העריך בית המשפט את ערכם של התנאים הסוציאליים אותם הפסיד התובע כשווי ערך ל-20% מהפסדי שכרו של אותו תובע, וזאת על פי הראיות שבאו בפניו. (שם הוכח כי שווי התנאים הסוציאליים שהוענקו לתובע במקום עבודתו הגיע לכדי 50% משכרו). ברי שאלה הם בגדר נתונים מיוחדים שאינם אופייניים לכלל המשק. נראה לי שאם אפסוק לו לתובע, בדרך של אומדנא, תוספת בשעור של 10% לשעור הפסדו החודשי יהיה בכך משום מענה הולם לראש נזק זה. אני פוסק איפוא לתובע את הסך של 85,200 שקלים חדשים בגין אובדן חלקי של תנאים סוציאליים.   מכאן נעבור לדון בעתירותיהם של הנתבעים לבצוע ניכויים שונים מהפיצוי המגיע לתובע.   ב"כ הנתבעים מבקש בסעיף י"ד לסיכומיו לנכות את "כל הסכומים" ששולמו לתובע במסגרת תשלום תכוף אלא שהוא מצביע שם רק על תשלום אחד שבוצע, דהיינו סך של 5,000 שקלים חדשים ששולם ביום 16/4/97. ב"כ התובע מאשר תקבול זה והוא ינוכה איפוא מהפיצוי שיפסק כאן.   בפי ב"כ הנתבעים עתירה נוספת וענינה ניכוי קצבת נכות כללית וגימלאות מגימלאות שונות שהתובע עשוי לקבל מאת המוסד לביטוח לאומי. באופן מעשי התובע לא פנה בענין למוסד האמור ואין הוא מקבל כל גמלה אלא שהטענה היא שהוא עשוי לקבל כאלה ולפיכך מבקש ב"כ הנתבעים להקפיא מכל סכום שיפסק לתובע את ערך הגמלאות. ב"כ הנתבעים ביקש בשלב מסוים במהלך הדיון לזמן לעדות בנושא זה עד מוסמך מאת המוסד הנ"ל אלא שלבסוף הוא ויתר על כוונתו לעשות כן. תחת זאת הגישו הנתבעים חווֹת דעת ערוכות בידי אקטואר המתייחסות לגימלאות שונות המשתלמות על ידי המוסד לביטוח לאומי. עיון באלה מלמד על כך שכל אחת מהן מתבססת על ההנחה שהזכאי לפיהן עומד בקריטריונים מסוימים הקבועים בדין. כך למשל קצבת הנכות מבוססת על ההנחה שהזכאי לגמלה זכאי לשעורים שונים מקצבת הנכות, כ-60% ומעלה וכך למשל גבי קצבת ניידות החשבון מתייחס לנכה שדרגת מוגבלותו בניידות נעה בין 80% ל-100% וכך הלאה. לא בכדי מציין האקטואר כי חוות הדעת הינן תיאורטיות בלבד.   כאמור הנתבעים נמנעו מלהביא כל ראיה שתצביע על כך שהתובע, בהתחשב בנכות שנקבעה על ידי, עשוי לזכות בגימלה כלשהיא מאלה המצוינות על ידי האקטואר. גם בסיכומיהם אין הם מצביעים על גימלה ספציפית שהם מבקשים לנכות ונוקטים גישה כוללנית, אם לאו סתמית.   לא רק שהנתבעים לא מצביעים על אפשרות שהתובע עשוי לזכות בגמלה כלשהיא, אלא שבדיקה שערכתי למשל גבי הזכאות לגימלת נכות, שהיא בעלת המשקל היותר גדול והיא שמשליכה גם על הזכות לכמה גמלאות אחרות, מצביעה על כך שעל פי הנתונים שנקבעו על ידי ברי שהתובע לא יהיה זכאי לה. סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 מגדיר מי הוא נכה לצורך ביטוח נכות, דהיינו "נכות כללית" וזאת כדלהלן:   " "נכה" - מבוטח, למעט עקרת בית, שכתוצאה מליקוי מתקיים בו אחד מאלה: (1) אין לו כושר להשתכר מעבודה או ממשלח יד ואינו משתכר סכום השווה ל- 25% מהשכר הממוצע. (2) כושרו להשתכר מעבודה או ממשלח יד, וכן השתכרותו בפועל, צומצמו עקב הליקוי, בין בבת אחת ובין בהדרגה, ב-50% או יותר. הכל לפי כללים ומבחנים שנקבעו באישור ועדת העבודה והרווחה (לאי כושר או לצמצום הכושר כאמור ייקרא להלן - אי כושר להשתכר) .....".   מכח הוראת החוק האמורה הוצאו תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות). משילוב ההוראות שבחוק האמור והתקנות הנ"ל ברי כי שעה שמדובר באדם שטרם נכנס למעגל העבודה חל עליו סעיף 195 (1) הנ"ל, דהיינו זכאותו לגימלת נכות מותנית בכך שאין לו כושר להשתכר מעבודה או ממשלח יד והוא אינו משתכר סכום השווה ל-25% מהשכר הממוצע במשק.   בעניננו ועל פי ממצאי התובע עתיד להשתכר 50% מהשכר הממוצע במשק ולפיכך אין הוא עונה לקריטריון האמור, כך שאין לנכות כאן כל שעור בגין האפשרות שהוא יזכה בגימלת נכות כללית. על פי הממצאים שנקבעו על ידי גם לא נראה לי, וודאי שהדבר לא הוכח, כי התובע עשוי להנות מגימלה אחרת המשתלמת על ידי המוסד לביטוח לאומי.       מסקנתי הינה אם כן כי דין עתירת הנתבעים לבצוע ניכוי כלשהוא בגין גימלאות שהתובע עשוי כביכול לקבל מהמוסד לביטוח לאומי להידחות. התוצאה הסופית הינה איפוא כי אני פוסק לתובע את הסכומים כדלהלן:   (א) בגין עזרת צד ג' בעבר 25,000 שקלים חדשים (ב) בגין עזרת צד ג' בעתיד 30,000 שקלים חדשים (ג) נזק שאינו ממוני (כאב וסבל) 128,645 שקלים חדשים (ד) הוצאות נסיעה 15,000 שקלים חדשים (ה) הפסדי שכר 861,178 שקלים חדשים (ו) הפסד בתנאים סוציאליים 85,200 שקלים חדשים סה"כ 1,145,023 שקלים חדשים   הסכומים שנקבעו לעיל שוערכו לימים אלה. מתוכם יש לנכות את התשלום ששולם לתובע כתשלום תכוף שערכו כיום הוא 6,775 שקלים חדשים.   הפיצוי שאני פוסק איפוא לתובע מסתכם בסך של 1,144,324 שקלים חדשים. לסך זה יתווסף שכר טרחת עו"ד בסך של 148,762 שקלים חדשים בצרוף מע"מ כחוק. כמו כן ישאו הנתבעים ביציאות המשפט.   הסכומים שנפסקו כאן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק דין זה ועד התשלום המלא בפועל.   המזכירות תעביר העתקים מפסק דין זה לב"כ בעלי הדין. ניתן היום י"ז בתמוז, תשס"ב (27 ביוני 2002) בהעדר הצדדים. בן-דוד מנחם , סגן הנשיא מרפקשבר