פציעה בשיעור חינוך גופני בבית ספר

 1. רקע עובדתי א. התובע, יליד 20.7.89 היה בעת הרלבנטית תלמיד כיתה ג' בבית הספר על שם מנחם בגין בקרית גת, שם שימש הנתבע 2 מורה לחינוך גופני.   ב. התובע נפגע ביום 2.4.97 בעינו בפגיעת כדור תוך כדי משחק כדור במהלך שיעור חינוך גופני שלא בנוכחות הנתבע 2.   ג. הצדדים חלוקים הן בשאלת אופן אירוע התאונה, אחריות הנתבעים וגובה הנזק.   2. התאונה   א. לטענת התובע, לאחר שהנתבע 2 נתן להם כדור ועזב את מגרש בית הספר, החלו לשחק משחק בשם "פיצוצים" בו ילד בועט חזק בכדור כדי לפגוע באחר. ילד בשם שגיא בעט חזק בכדור ופגע בעינו.   ב. בעוד שלטענת התובע "המורה לא אמר לנו במה לשחק" (עמ' 7 לפרוטוקול שורה 20), תומך עד התביעה 3, חברו ובן כתתו של התובע ששיחק עמו בעת התאונה, בעדות הנתבע 2 כי "המורה אמר לנו לשחק כדורגל" (עמ' 12 לפרוטוקול שורה 28).   ג. שני הילדים העידו כי שיחקו פיצוצים אך בעוד שהתובע תאר התאונה: "שיחקנו ואני עמדתי באמצע המגרש וכל אחד מנסה כמה שיותר לפגוע חזק בשני עם הכדור" (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 11-10), תאר העד כי: "שיחקנו פיצוצים כאילו אחד עומד ובועטים וכל אחד עמד בתורו ובועטים לפי התור, והגיע התור של שי, ילד בשם שגיא בעט והביא לו פיצוץ ופגע במקרה בעין... כשאמרתי הביא לו פיצוץ זה בעיטה חזקה. פיצוצים זה משחק שילד עומד עם הפנים לקיר וילד אחר עומד במרחק ובועט לכיוונו את הכדור... כששי נפגע הוא עמד מול הקיר ומישהו אחר בעט לכיוונו את הקיר (צ"ל - את הכדור - מ.ש.; עמ' 12 לפרוטוקול).   די בתאורו של עד התביעה 3, נתי בלמס, כדי לערער הבסיס לטענת התובע שכן אם עמד לכיוון הקיר לא יכול היה להיפגע בעינו.   בעוד שהתובע זכר כי קיבלו: "כדור גומי אדום, זה דומה לכדורסל, זה כדור אדום, כדור גומי... כדור מחוספס כמו כדורסל אבל לא כדורסל..." (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 18 - 17).   כפי שאכן העיד גם הנתבע 2 (עמ' 19 לפרוטוקול שורות 7 - 5), זכר עד התביעה כי: "המורה נתן לנו כדור כדי לשחק, הוא נתן לנו כדורגל... המורה נתן לנו לשחק כדורגל" (עמ' 12 לפרוטוקול שורות 18, 27).   ה. שמא תאמר כטענת ב"כ התובע כי הפער בין זכרונות שני הילדים טבעי בהתחשב בזמן הרב שחלף ובגילם הצעיר, כי אז לאור ההבדלים בתיאור הפרטים המהותיים נותרת עדותו של התובע עדות יחידה של בעל דין כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות, וללא סיוע ודווקא בשל פער הזמנים וגילו הצעיר לא ניתן לקבוע מסמרות על פיה בלבד ולחייב הנתבעים.   ו. למותר לציין כי תאורו של נתי בלמס את משחק הפיצוצים מערער כל אפשרות כי התובע היה נפגע בעינו אם עמד לכיוון הקיר ומאחר ונפגע בעינו, משמע לא נפגע בעת משחק פיצוצים.   ז. דווקא לעדותו של עד התביעה 3, כי המורה נתן להם לשחק כדורגל ותאורו את המשחק פיצוצים שאינו מתיישב עם אפשרות פגיעה בעינו של התובע שבפועל קרתה, נמצאה תמיכה בעדות החוקר, עד הגנה 3 ששמע מפי חבר נוסף, אור אבוטבול, שגם התובע העיד כי נכח באירוע (עמ' 8 לפרוטוקול שורה 17), כי התלמידים שיחקו כדורגל, התובע שימש שוער בקבוצתו ובמהלך המשחק נבעט לעברו הכדור ע"י אחד התלמידים ופגע בו בעין.   ח. שני הצדדים הכבירו בטענות לגבי עדות זו אך אין לי צורך לשוב ולהתייחס אליהן כשכבר בהחלטתי מיום 2.7.02 קבעתי "עד רשאי להעיד על דברים ששמע במו אזניו ועדות כזו אינה עדות שמיעה".   למרות שמן הראוי היה לנסות ולהעיד את אור אבוטבול, עדיין עדות החוקר מותרת והשאלה שנותרת לדיון היא רק משקלה. מאחר וכאמור אור אבוטבול לא העיד, לא הייתי מוכנה לקבוע אופן ארוע התאונה על פי עדותו כפי שנמסרה לחוקר בלבד, אך יש בה כדי לתמוך בעדות אחרת שניתנה כדת וכדין ואינה מתיישבת עם עדות התובע.   ט. לאור האמור לעיל, ומאחר וניכר היה בתובע כי תודרך היטב, אני קובעת כי לא עמד בנטל המוטל עליו כתובע להוכיח תביעתו ודינה להידחות.   3. אחריות הנתבעים   א. כדי לסבר אוזנו של התובע אוסיף כי גם לו קבלתי גירסתו לאופן אירוע התאונה, וכאמור זו אינה מקובלת עלי, לא הייתי מטילה האחריות בגינה על הנתבעים.   ב. מקובלת עלי טענת הנתבעים כי השאלה באיזה משחק שיחקו הילדים חסרת כל משמעות כיוון שבידי הילדים הושאר כדור תקני לגילם, מגומי רך ועל כן אינו יכול להוות סיכון, מה עוד שבכדור זה משחקים, אף אליבא דתובע, גם מחניים שכל כולו אינו אלא ניסיון המשחקים לפגוע עם הכדור בחברם על מנת לפסלו (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 14 - 12), ואליבא דאור אבוטבול, מפי החוקר, ניתן היה להיפגע גם כשוער במהלך משחק כדורגל, אותו אמר הנתבע 2 לשחק.   ג. אין מחלוקת כי לנתבעים חובת זהירות מושגית וקונקטית כלפי התובע אך כאמור בע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מ"ז(1) 802, 5-814:   "בהתוויית גבוליה של חובת הזהירות המושגית אותה חב חורה לתלמידו (ובסוגריים נעיר שוב, כי לדידנו אין נפקא מינה אם דברים שנאמר עתה עניינם באותה חובה כללית או שמא עניינם ברובד נמוך יותר בפירמידת החובות), מחובתנו לתת דעתנו לשני צמדים של אינטרסים המושכים לצדדים, שאך בשקלולם נוכל להמשיך בדרכנו לבחינה ולבדיקה. צמד האינטרסים האחד הוא הצורך להגן על הקטין מזה, ומזה - השאיפה להקנות לקטין חופש פעולה נרחב ככל הראוי. מרכיב החופש, בצד היותו ערך לעצמו, כולל הוא בחובו גם אלמנט של חינוך: מוטב לחנך ילדים בדרך חופשית ככל הניתן, מבלי להטיל עליהם הגבלות בלתי ראויות (ראה, למשל, פרשת קובי [6], בעמ' 71-72, מפי השופט שילה). יחד עם זאת, חופש פעולה נרחב יתר על המידה יחשוף את הקטין לסיכונים שאותם מבקשים היינו למנוע. על צומת דרכים זו עמד השופט עציוני בפרשת מנדלסון [5], בעמ' 119, וכה אמר: 'חובה זו (חובת ההשגחה של מנהל על תלמידיו - מ' ח') אינה מוחלטת. באופן תיאורטי ניתן אמנם לתאר גם שיטת השגחה שיש בה כדי למנוע כל אפשרות של תנועה מצד התלמיד שעשויה לגרום לסיכון, ולו הופעלה השגחה כזו אי אפשר היה לשחק במשחקים מסוכנים, אך גם משחקים רגילים היו למעשה בלתי אפשריים ובלתי מהנים. כבר נאמר שאין זה הפתרון וכי מידת ההשגחה הראויה היא עניין של פשרה בין אינטרסים מנוגדים'. מטעם זה, בין השאר, החליט בית המשפט בפרשת דניאלי [8] - בה נפגע תלמיד במהלך משחק בכדור-רגל - כי אין לחייב את בית הספר, הואיל והנזק נגרם במהלך הרגיל של משחק מקובל, אשר אין מקום לאסור על קיומו. לא כל סיכון לתלמיד גורר מאליו חובה מראש המוטלת על המורה; יש סיכונים נחזים שאינם גוררים בעקביהם חובה, והוא במקום שהאינטרס לקיומה של אותה פעילות גוררת סיכון משרת מטרה חברתית שערכה בעינינו רב על אותו סיכון. צמד אינטרסים שני עניינו הקצאת משאבים. ככל שנוסיף ונקצה משאבים של כסף ושל כוח אדם, כך תגדל ותלך רמת הפיקוח, וכן יקטן ויילך מספר התאונות. מן העבר האחר, הקצאה גדולה של משאבים תבוא בהכרח על חשבון תחום אחר בחיים, למשל החינוך עצמו. ואמר השופט עציוני בפרשת מנדלסון [5], בעמ' 117-118: 'חובת ההשגחה של המנהל על תלמידיו איננה מוחלטת. יש צורך למצוא איזון בין האינטרס של השגחה על הילדים ומניעת תאונות מצד אחד, והיכולת להקצות כוח אדם להשגחה על התלמידים מצד שני'" (הדגשה שלי - מ.ש.).   ד. בענייננו, עזב הנתבע 2 את קבוצת הבנים ולטענתו פנה לקבוצת הבנות כמטחווי קשת. לטענת התובע שהה הנתבע כל עת השיעור בחדר המורים. אני דוחה טענה זו מכל וכל.   עד התביעה 3 העיד כי: "אני לא זוכר אם כשהגענו למזכירות המורה ישב שם. את שואלת אם זכור לי שהמורה שתה קפה במזכירות - היו פעמים שהוא ישב במזכירות ונתן לנו כדור לשחק ואז ראינו אותו שותה קפה, אבל אני לא זוכר שראיתי אותו הפעם הזאת שותה קפה במזכירות" (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 9 - 6).   אך התובע שנפגע בעינו ולא יכול היה לפקוח את העין (עמ' 13 לפרוטוקול שורה (4), העין כאבה לו והוא בכה (עמ' 8 לפרוטוקול שורה 24), ביקש לשכנע כי:   "אחרי הפגיעה העין כאבה לי מאד והיה קשה לי לפתוח אותה. ראיתי בעין השניה מה המורה עשה. כן, הצלחתי לראות מה המורה עושה. כי נכנסנו למזכירות וראיתי אותו שם. ראיתי אותו למרות שעין אחת היתה סגורה ובשניה בכיתי. המורה ישב במזכירות ושתה קפה עם המזכירה" (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 3 - 1), אך לא עלה בידו.   כאמור בע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן ואח', פ"ד כ"ה(2) 113, 118: "חובת ההשגחה של המנהל על תלמידים אינה מוחלטת. יש צורך למצוא איזון בין האינטרס של השגחה על הילדים ומניעת תאונות מצד אחד והיכולת להקצות כח אדם להשגחה על התלמידים מצד שני".   ה. ואמנם, אין מחלוקת כי על פי חוזר מנכ"ל משרד החינוך (ת/3), רשאי היה המורה לחלק הכיתה לקבוצות הפועלות במקביל במקומות שונים אך היה עליו להציב תלמידים תורנים שישמשו כראשי קבוצות. לטענת המורה עשה כן והעמיד את אור אבוטבול כראש קבוצה אך למרות התרשמותי החיובית ממנו, מאחר וטענה זו לא בא זכרה בתצהיר עדותו הראשית (נ/4) ואף לא בתשובותיו לשאלון (ת/6) אינני מוכנה לקבוע כי כך אכן היה, אך:   "בכך לא סגי כי יש גם לבדוק, אם התקיים קשר סיבתי בין העדר הפיקוח לבין התאונה. כלומר, יש לבדוק אם נוכחותו של מורה במגרש הכדורגל היתה מונעת את התאונה".   משהפרו התלמידים הוראת הנתבע 2 לשחק כדורגל לא היה במינויו של תלמיד מביניהם כראש קבוצה כדי למנוע משחק הפיצוצים ובוודאי לא את הפגיעה עצמה שהיתה יכולה, כאמור, להגרם גם בכל משחק כדור אחר.   לשאלת הקשר הסיבתי התייחס גם כב' השופט (כתוארו אז) שמגר בדחותו ערעור על דחיית תביעה של קטין שנפגע בעת משחק כדורגל שלא בהשגחת מורה:   "עמדה זו מקובלת עלי. הווה אומר, לו נכח המורה בעת המשחק, לא היה באפשרותו למנוע את התאונה. נכון הוא, שעצם נוכחות מורה בעת ההפסקה מרסנת התנהגות התלמידים, אך בענייננו מדובר במשחק כדורגל, אשר כשלעצמו - וגם כאשר הוא מתנהל על פי הכללים - כרוך בסיכונים מסוימים, שנוטלים על עצמם השחקנים המשתתפים. גם ללא התרגשות או מתיחות חורגת מהרגיל, תיתכן, באופן סביר, האפשרות, ששחקן אחד ידחף את השני בעת המשחק, שני שחקנים ייתקלו זה בזה, שחקן ייפול ללא כל דחיפה תוך כדי ריצה וכדומה" (ע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל נתניה, פ"ד ל"ה(2) 764, 773).   ו. ויפים דבריו גם בענייננו:   "אם לסכם האמור לעיל, נוכל להסיק את אלו: (א) מידת הפיקוח הדרושה היא פועל יוצא של הנתונים, כגון: גיל הילדים, תנאי השטח, אופי העיסוק והסיכון, הנובע ממנו, וכיוצא באלה. (ב) בעת הפסקה, משחקים וכדומה, בהם נוטים ילדים להשתובבות ואף לפראות, מתחייב, בדרך כלל, פיקוח כללי, אך אם אין נסיבות מיוחדות לאור הנתונים מן הסוג, המוזכר בסעיף קטן (א), אינו מתחייב פיקוח צמוד דווקא, המכסה כל פינה, אלא מספיקה נוכחות בקרבת מקום, כי הידיעה בדבר נוכחות המורה, יש לה, בדרך כלל, השפעה מרסנת, אף אם המורה אינו נראה בכל רגע בכל אתר, אך נמצא, כאמור, בקרבת מקום. (ג) ראוי שהמורה יהיה בקרבת מקום, כדי שיוכל להתערב במידת הצורך בקטטה או בפעולה מסוכנת אחרת, או כדי שניתן יהיה להזעיקו על אתר; אך מובן, מאידך גיסא, כי המורה אינו יכול למנוע פעולת פתע או תגובה ספונטאנית, שאינה צפויה מראש. במשחקי ספורט, למשל, אין הפיקוח יכול למנוע, בדרך כלל, מעידה בעת ריצה או התנגשות בין מתחרים, הרצים זה בקרבת זה (או פגיעה מזריקת כדור - מ.ש.), אם אלו הם תולדה של אופי המשחק ולא של נסיבות או תנאים יוצאי דופן, אותם ניתן לצפות מראש, כדי למנוע את המשחק או את קיום הנסיבות והתנאים האמורים. (ד) כאשר נבחנה שאלת הפיקוח והשפעתה על אירועו של נזק, נבחן נושא זה בשני שלבים: ראשית, נשאלת השאלה, אם היה פיקוח נאות, וכאשר התשובה שלילית, אם יש ליחס את הנזק שנגרם להעדרו של הפיקוח" (שם, בעמ'ד 2-771).   לטעמי, בענייננו התשובה לשאלה הראשונה חיובית ולשניה - שלילית.   4. נזק א. היה ולא תתקבל דעתי כי הנתבעים פטורים מאחריות, אביע דעתי בקצירת האומר גם לגבי נזקיו של התובע.   ב. התובע נפגע, כאמור, בעינו בעת שהיה כבן שמונה, אושפז בבית החולים במשך שמונה ימים ועבר ניתוח חיגור. לאחר שיחרורו נזקק לביקורות ומאוחר יותר קיבל טיפולי אורטופטיה.   ג. התובע טען לנכות בשיעור 14% והנתבעים טענו לנכות זמנית בשיעור 5% במשך 10 שנים בלבד עם אופציה ניתוחית לביטול הנכות. לאור פער זה הוריתי על מינויו של פרופ' נמט כמומחה מטעם בית המשפט אשר קבע ביום 19.1.01 נכותו הזמנית של התובע בשיעור 5% בשל הצורך להרכיב משקפיים ו-10% עקב חולשת קונברגנציה, סה"כ 14.5%. לאחר שביצע התובע תרגולי אורטופטיה כהמלצת המומחה ולא נמצאה הטבה, קבע המומחה כי נכותו בשיעור 14.5% נותרה קבועה. פרופ' נמט סבר כי הסבירות להיפרדות רשתית חוזרת בעתיד נמוכה מאד לאור העובדה שהממצא הקליני יציב כבר מעל ארבע שנים, ועל כן התייחסותו לסיכונים שבניתוח החוזר אינה רלבנטית.   ד. התובע ואמו לא חסכו בהאדרת השלכות הפגיעה אך התובע היה ונשאר תלמיד טוב (נ/1 ונ/4, עמ' 9 לפרוטוקול שורות 5 - 4 ו-13, עמ' 15 לפרוטוקול שורה 5 ועדות ע"ה 1, בעמ' 15). התובע אוהב במיוחד דווקא תנ"ך (עמ' 9 לפרוטוקול שורה 4), הדורש קריאה ועיון, לא נזקק לשבת בשורות הקדמיות בכיתה (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 9 - 8 וסעיף 3 לנ/2), ואיש ממוריו עד היום לא היה ואינו מודע לבעיות הנטענות (סעיפים 4 ו-6 לנ/1 סעיף 3 לנ/2 ועמ' 9 לפרוטוקול שורות 10 - 9).   ה. כדין טוען ב"כ הנתבעים כי נזק מיוחד יש להוכיח. אשר למידת הוודאות והדיוק המתבקשת מהנפגע בהוכחת הנזק והפיצוי, ההלכה היא כי:   "תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתימטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע - התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה... כלומר, באותה מידת ודאות המתבקשת מנסיבות העניין... על כן, באותם מקרים בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר..." (הדגשה שלי - מ.ש.)   (ציטוט מע"א 355/80 אניסמוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד ל"ה (2) 800, 809 בע"א 605/88 תבורי ביח"ר למשקאות קלים בע"מ ואח' נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ ואח', פ"ד מ"ה (2) 10-11).   ו. התובע היה זכאי לקבל טיפול רפואי חינם במסגרת קופת חולים אך כידוע גם קבלת תרופות במסגרת זו מחייבת השתתפות כספית של המבוטח. התובע נזקק לביקורות וטיפולי אורטופטיה וסביר כי בגילו, בן שמונה בעת התאונה, נזקק לליווי צמוד של ההורים.   ז. מקובל עלי כי בתקופת אישפוזו ולאחריו נזקק התובע לעזרה החורגת מיחסי הורים-ילד בן שמונה ועל כן ברת פיצוי.   ח. התובע אינו זכאי להחזר הוצאות מזון ומתנות שנרכשו ע"י ההורים בעת אישפוזו כיוון שגם בבית נזקקים התובע והוריו לאוכל, לתחתונים ולשמפו.   ט. התובע אינו זכאי להחזר רכישת טלוויזיה גדולה שנוחה גם למי שאינו סובל מנכות ומהנה גם את יתר בני הבית.   י. נראה לי, איפוא, כי הייתי מחייבת הנתבעים בפיצוי התובע עבור כל הפסדי העבר בסך 5,000 ₪.   י"א. התובע אינו זכאי לפיצוי עבור אביזרי ראיה בעתיד שכן משקפיים נכללים בסל הבריאות, למשקפי שמש נזקק כל אדם ללא קשר למצב ראייתו וחוות דעתו של מר חדש (ת/2) אינה רלבנטית באשר לא ראה ולא בדק את התובע, לא עשה סקר מחירים ולא היה ער לאפשרות רכישה מוזלת במסגרת קופת חולים.   י"ב. התובע אושפז, כאמור, שמונה ימים, עבר ניתוח ונזקק לטיפולי אורטופטיה אך מתפקד ככל ילד בגילו, אינו נזקק לכל סיוע, מצטיין בלימודיו וממשיך גם בספורט ועל כן נראה היה לי לנכון לפצותו עבור כאב וסבל בסך 60,000 ₪.   י"ג. כאמור בע"א 453/79 גד מעין נ' ממרם, ניהול, תכנון ופיתוח בע"מ, פ"ד ל"ה(1) 77, 18: "פגיעה בעין עלולה לגרום אי-נוחות וצער, שבוודאי צריכים להתבטא בפסיקת סכום נאות בגין כאב וסבל. אולם מי שנפגע חלקית בעין אחת אינו מפסיד את כושר הראייה, ואם אינו עוסק במקצוע יוצא דופן המצריך ראייה טובה במיוחד, כמעט שלא ניתן להוכיח לגביו פגיעה פונקציונלית, הפוגעת באופן משמעותי בכושר ההשתכרות. בנסיבות כאלה לא רק שאין זהות, אלא כמעט שאין קשר בין אחוזי הנכות שנקבעו ובין הבסיס לחישוב הפסד ההשתכרות בעתיד. בהעדר בסיס אחר לחישוב, לא היה מנוס מהליכה בדרך של קביעת פיצוי בסכום גלובלי, כפי שעשה השופט קמא, אשר לקח בחשבון, כי למערער יקשה לעמוד בלחצים של עבודה רצופה ללא הפסקה, וכי במידה מסוימת יהיה מוגבל בבחירת סוג העבודה". התובע כאמור מצטיין בלימודים, מעדיף לימודים הומניים ואף במסגרת שיעורי מחשב לא נתקל בכל מגבלה ועל כן נראה היה לי לנכון לפצותו, לו היה זכאי לפיצוי, עבור הפסד כושר השתכרות בעתיד בסכום גלובלי של 75,000 ₪.   י"ד. אין מקום להניח כי נכותו תגביל התובע בעתיד באופן שיזדקק לעזרת צד ג'.   5. לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה התובענה.   התובע ישא בהוצאות הנתבעים בסך 5,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, וכן אגרת משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ.     ניתן היום י"א בחשון, תשס"ג (17 באוקטובר 2002) במעמד   מיכל שריר, שופטתסגן נשיא  תאונות בבית ספרדיני חינוךבית ספר