1. לפנינו תביעה לתשלום פיצויים בגין הפרת חוזה, פיצויים בגין פגיעה במוניטין ואובדן רווחים, פדיון חופשה, פיצויי הלנה ואכיפת חוזה עבודה לביטול הפיטורים. סכום התביעה הכולל עמד על 222,803 ₪ במועד הגשתה לבית הדין (20/8/2001). 2. כעולה מכתב התביעה ומרשימת המוסכמות שהגישו ב"כ הצדדים במשותף ביום 15/4/2002, התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובע, שחקן תיאטרון לבין הנתבע - תיאטרון בית לסין (להלן: 'התיאטרון' או 'הנתבע'). לקראת העלאת המחזה "טוב" ע"י התיאטרון, נוהל בינו לבין התובע באמצעות נציגו של התובע וסוכנו, שי נשר, מו"מ לשיתופו של התובע בהצגה. לגרסת התובע, נספח א' לכתב התביעה הוא חוזה עבודה שהוסכם על שני הצדדים ואילו לגירסת הנתבע מדובר בטיוטת-חוזה שנשלחה אל הנתבע ע"י שי נשר, לא נחתמה ע"י הנתבע ועל כן איננה בגדר חוזה מוגמר ומחייב. עם זאת, התובע החל להשתתף בחזרות לקראת העלאת ההצגה "טוב" מיום 1/1/2001 ואין מחלוקת בין הצדדים בדבר התנאים הכספיים שהוסכם עליהם הגם שהחוזה לא נחתם ע"י התיאטרון. 3. בחודש 1/2001 התובע חש בליבו, אושפז בבית חולים ונעדר מן החזרות 11 יום. בחודש 2/2001 שוב לקה התובע בליבו ואושפז בבית חולים, מיום 20/2/2001 ועד יום 27/2/2001, נעדר מהחזרות להצגה "טוב". ביום 27/3/2001 שלח הנתבע לתובע מכתב ובו הודיע על הפסקת ההתקשרות וביטול ההסכם לשיתופו של התובע בהצגה. עוד הובהר לתובע במכתב הנ"ל (נספח ב' לתביעה) כי התיאטרון נאלץ לשתף שחקן אחר בתפקיד שיועד לתובע, שכן הצגה ראשונה תוכננה ליום 3/3/2001. התיאטרון שילם לתובע שכר מלא עבור החודשים 3/2001-1 ובכלל זה תמורת ההודעה המוקדמת. 4. עילת התביעה העיקרית היתה הפרת הסכם שלא כדין וביטולו ע"י הנתבע שלא כדין ואף בלא כל הצדקה. לגירסת התובע, לא נהוג להפסיק שיתוף שחקן שנפל למשכב ולסלקו מן ההצגה שהיה מיועד להשתתף בה. התובע טען לחוסר תום-לב מצד הנתבע, שפיטר אותו בתום תקופת החזרות ולמרות שהוא, התובע, היה מוכן לשוב ולהשתתף בהן מיד עם שחרורו מבית החולים. בשל כך תבע פיצויים בגין הפרת החוזה, בשווי שכרו ברוטו) ל-10 חודשים וזאת מאחר שלטענתו תקופת ההתקשרות עפ"י החוזה עמדה על שנה אחת. עוד תבע בגין פגיעה במוניטין ואבדן רווחים בשל הפגיעה בשמו-הטוב כשחקן - סה"כ 90,000 ₪. לגירסת התובע היה על הנתבע לשלם לו פדיון חופשה (3 ימים) בסך 1,763₪ , לפי 3 חודשי עבודה. 5. הנתבע, כאמור, אישר בכתב ההגנה וברשימת המוסכמות את העובדה שנוהל בינו לבין סוכנו של התובע, שי נשר, לגבי שיתופו בהצגה "טוב". לטענת הנתבע, ההסכם לא נחתם על-ידו ביודעין, באשר הוא היווה הצעה שנשלחה חתומה ע"י שי נשר, אך תנאיה לא היו כולם מקובלים על הנתבע, ולכן, לא נחתמה על-ידו, ואף הוחזרה לשי נשר בציון הערות בכתב יד. עוד טען הנתבע כי נוצרו נסיבות בהן לא יכול היה עוד לסמוך על שיתופו של התובע בהצגה: תחילה אושפז התובע בבית החולים בחודש 1/2001 ונעדר 11 יום, ואח"כ אושפז בשנית ביום 20/2/2001 ושוחרר רק ביום 26 או 27 בחודש 2/2001. בנסיבות אלו, וכאשר ההצגה "טוב" יועדה "לעלות" על בימת התיאטרון החל ב-3/3/2001, לא יכול היה הנתבע להסתכן בכך שהתובע אפשר שייעדר ממנה ברגע האחרון עקב מחלתו. הנתבע נאלץ לפנות אל שחקן אחר (אילן דר) שכבר הכיר את הטקסט (בתפקיד התובע) ושיתף אותו בחזרות להצגה במקום התובע שנעדר עקב אישפוז בבי"ח. הנתבע כפר בכל שאר הטענות שהועלו בכתב התביעה וציין כי לפנים משורת הדין שילם לתובע שכר מלא עבור החודשים 3/2001-1 למרות שהתובע לא עבד כלל בחודש 3/2001 ובחודשים 1/2001 ו-2/2001 נעדר, כאמור, עקב אישפוזו. 6. לאחר ששמענו העדויות ועיינו בכל הראיות ובסיכומי הטענות שהגישו הצדדים, אנו פוסקים כדלקמן: א. פלוגתא ראשונה שעלינו ליישב היא בשאלת תוקפו ומעמדו של ההסכם נשוא התביעה - נספח א' לכתב התביעה. כעולה מעדותו של התובע עצמו כמו גם מעדותה של מנהלת הנתבע גב' פינס, מדובר במו"מ שניהל סוכנו של התובע, שי נשר, בשמו ועבורו, עם התיאטרון, במגמה לשתף את התובע כשחקן בהצגה "טוב" שהתיאטרון התעתד להעלות. במסגרת מו"מ זה שלח שי נשר לתיאטרון את ההסכם האמור כשהוא חתום על ידו, אך הנתבע לא חתם עליו ואף נוספו בו הערות בכתב יד. על פי התרשמותינו מעדויות התובע וגב' פינס, מהמסמך עצמו ומן העובדה שהתובע בחר שלא להעיד מטעמו את האדם היחיד שהיה מעורב, מצד התובע, במגעים הנ"ל עם התיאטרון - שי נשר, אנו קובעים שנספח א' לתביעה איננו בגדר חוזה מחייב שתנאיו כולם מוסכמים על שני הצדדים והוא אינו משקף גמירות-דעת מצד הנתבע. בעובדה שהנתבע שילם לתובע עבור תקופת החזרות שכר כמצויין בהסכם, אין כדי להפוך את ההסכם כולו, על כל תנאיו, לחוזה מחייב. בעצם העסקתו כשחקן בחזרות היה משום יצירת יחסי עובד-מעביד בין התובע והתיאטרון, ובדין שולם לו שכר. משלא הבשילה טיוטת ההסכם לכדי חוזה מחייב, ממילא לא יכול התובע להשתית עליו תביעתו לאכיפה, אשר בדיעבד ממילא איננה רלבוונטית משהוכח כי ההצגה "טוב" "הורדה" לאחר 46 הצגות בלבד. לענין זה אנו מעדיפים את עדותה וגרסתה של גב' פינס על פניו עדות התובע ודוחים את טענת התובע כשהעיד כי ההצגה 'רצה' עד חודש 11/2001 ברציפות. לא למותר לציין שהתובע יכול היה, על נקלה להביא ראיות לטענה זו, ולא להסתפק באמירה ששמע זאת מאחד השחקנים, אך אינו רוצה לנקוב בשמו (ראה עמ' 4 שורה 18-15 לפרוטוקול הדיון מיום 11/3/2003). ב. כאמור, שי נשר לא הובא להעיד מטעם התובע, ותחת זאת בחר זה האחרון להיפגש עם מנהל הנתבע גב' פינס ולהקליט שיחה שניהל עמה. אין ספק בעיננו, על פי התמליל שהוגש כראיה, כי התובע עשה מאמצעים ניכרים "למשוך את פינס בלשונה" בכל הקשור להפסקת שיתופו בהצגה "טוב". ואולם דווקא מתמליל השיחה, כמו גם מן העדויות של התובע וגב' פינס בפנינו, התרשמנו מכנות דבריה ואמינותם אל מול טיעונים מופרכים שהציג התובע בתצהירו ואשר נסתרו בחקירתו הנגדית, שאז "שכח" תאריכים, סכומים ופרטים רלוונטיים ביותר, ולמעשה תמך בגרסת הנתבע כפי שהובאה ע"י גב' פינס. כשהתובע שאל את גב' פינס פעמים אחדות אם "אין לו חוזה", ברור על פניו שניסה להוציא מפיה ראיה - תומכת לקראת התביעה שעמד להגיש, לעניין היותו של נספח א' חוזה מחייב ומוגמר. משסירבה גב' פינס לחתום על נספח א', היה על מר שי נשר, סוכנו של התובע, לברר עמה אילו מחלוקות מונעות את החתימה, ולנסות ליישבן ולהביא לכך שתבוא חתימת שני הצדדים על ההסכם. הדבר לא נעשה, מר נשר לא הוזמן להיעד בפנינו, ובפועל החל התובע להשתתף בחזרות להצגה, כשאין בכיסו חוזה מוסכם וחתום. בכך נטל על עצמו אחריות לכל תוצאה ולרבות התוצאה שלפיה אינו יכול להשתית תביעה על הסכם שאינו קיים. ג. כאמור בחוק החוזים (חלק כללי) סעיף 5, על מקבל ההצעה למסור הודעה למציע, "...והמעידה על גמירת דעת של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה". ואילו סעיף 11 לחוק הנ"ל קובע שקיבול אשר יש בו תוספת, הגבלה או שינוי לעומת ההצעה - מהווה הצעה חדשה. לפיכך, בענייננו, אין מדובר בקיבול הצעתו של נשר ע"י התיאטרון, אלא, לכל היותר, בהצעה חדשה. אין לומר שקיימת גמירות-דעת מצד הנתבע לנוסח הנספח א' לתביעה, ובודאי שלא מדובר בחוזה מחייב המעיד על גמירות דעת כזו. משלא הרים התובע את נטל הראיה להוכיח טענותיו אלו לעניין נספח א' - ממילא לא הופר שום הסכם מחייב ע"י הנתבע, וביטול העסקתו של התובע נעשה כדין ובלא חוסר תום-לב המיוחס לנתבע. ד. ההסכמה שבעל-פה שביטויה בא בעצם שיתופו של התובע בחזרות ובסכומי - השכר אשר שולמו לו, אינה עומדת לרועץ לנתבע והיא מאושרת בעדותה של פינס, הן בתצהיר והן בחקירתה הנגדית. הנתבע לא התכחש לחובתו לשלם לתובע שכר בשיעור שבפועל שולם לו והתובע לא טוען ששכרו לא שולם במלואו, ואולם אין בכך כדי ללמד על "קיבול" של הצעת נשר מצד הנתבע, כטענת ב"כ התובע. לאור האמור לעיל, משאין מדובר בהסכם העסקה לתקופה קצובה, ממילא אנו דוחים התביעה לתשלום פיצויים בגין הפרת-חוזה כמו גם התביעה לאכיפתו ולביטול הפיטורים. ו. אנו דוחים טענות התובע לעניין חוסר תום-לב מצד הנתבע. הפוסל - במומו פוסל שנינו אצל רבותינו. הנתבע לא יכול היה לפעול, כתיאטרון מסחרי החייב למנוייו ולקהל הצופים חובת נאמנות מקצועית ואמינות מקצועית בדרך שונה מזו שפעל בה: כאשר התובע לוקה בליבו בחודש הראשון לחזרות ונעדר 11 יום, ואח"כ שוב לוקה בליבו ומאושפז עד כשבוע ימים לפני המועד בו יועדה ההצגה לעלות על הבימה, אך סביר ואף נדרש מהתיאטרון לעשות כל שאפשר כדי שההצגה תועלה במועד שנקבע, ולשכור לשם כך שחקן אחר במקום התובע שנעדר מן החזרות בשל אישפוזו. והנה, דווקא התובע הוא שבוחר להקליט בחשאי את מנהלת התיאטרון "למשוך בלשונה" ולהטות השיחה לכיוון שיאפשר לו, כביכול, לבסס תביעתו המיועדת כנגד התיאטרון. דווקא בכך ניכר חוסר תום-לב, ואכן כאשר התובע העיד בפנינו, לא השכיל להביא ראיות כלשהן לתמיכה בטיעוניו: התובע לא הוכיח את "הנוהג" לעניין החלפת שחקן חולה; התובע לא הוכיח כי הוסכם עמו (או עם שי נשר) שלאחר 4 הצגות הוא ישוב וישתתף בהצגה ; התובע לא הביא כראיה ואף לא ראשית-ראיה לפגיעה במוניטין או לאבדן רווחים - וכל אלה היו בסיס לתביעתו הכספית בסכום של 222,803 ₪ (!) כמפורט בכתב התביעה. ז. משלא הורם הנטל להוכיח ולו רכיב אחד של כתב התביעה, וכאשר התברר במהלך המשפט שהתובע קיבל שכר עבור 3 חודשים אף שלא עבד כלל בנתבע בחודש 3/2001, ובחודשים ינואר-פברואר 2001 נעדר מן העבודה כמפורט לעיל - אנו קובעים כי אפילו היה על הנתבע לשלם לתובע פדיון חופשה כטענתו - הרי שסכום זה מגולם "מעל ומעבר" בסכומים שקיבל מהנתבע מעבר לאלה שהנתבע היה מחוייב להם עפ"י הדין. גם התביעה לפיצויי הלנה, היא חסרת בסיס, שהרי משלא עבד בחודש 3/2001, ממילא לא הולן "שכרו" וכאמור, התשלומים שקיבל מהנתבע בנסיבות שהוכחו בפנינו, מהווים תשלום נדיב מעבר למגיע לתובע עפ"י כל דין. ח. יש לציין שבניגוד לכתב התביעה שם טען התובע לפיצויים בגין פגיעה במוניטין ואבדן רווחים - בסיכומי בא-כוחו לבשו רכיבים אלה כיסוי חדש: "עגמת נפש, אי נוחות, פגיעה ברגשות". לא זו היתה התביעה, וככל שמדובר בפגיעה במוניטין ואבדן רווחים צפויים - התובע לא הביא אפילו ראשית-ראיה על כך. באשר לעגמת הנפש ואי-נוחות, משדחינו את הטענה בעניין חוסר תום לב מצד הנתבע וכן את הטענות לעניין נספח א' לתביעה - מילא אנו דוחים התביעה על כל רכיביה. ט. התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,500 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. חוזה עבודההפרת חוזהחוזהפיצויים