1. עניינה של תביעה זו הוא בקשתה של התובעת להכיר בה כבת הזוג הידועה בציבור, כאשתו של המנוח ז"ל, וזאת בנסגרת זכאותה של התובעת לקצבה מאת הנתבעת עפ"י הוראות הדין, כל זאת בלא שהנתבעת זכאית לקזז או להפחית מזכאותה. 2. בכתב ההגנה נטען: א. הוראות חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן:"החוק") מהווים את תקנות הפנסיה של הנתבעת. ב. ישראל יגודה ז"ל מעולם לא הודיע לנתבעת על כך כי התובעת הינה ידועתו בציבור ולכן התובעת אינה זכאית לקצבת שאירים כידועתו בציבור לאחר פטירתו. ג. עפ"י החוק, גם אם תוכר התובעת כידועתו בציבור של ישראל ז"ל, התביעה התיישנה ולכן יש לדחותה על הסף. ד. התובעת הינה אלמנתו של המנוח ז"ל (להלן:"משה") שהיה עובד הנתבעת ונפטר בשירות בשנת 1971, וככזו היא מקבלת קצבת שאירים. אם ייקבע כי התובעת הינה ידועתו בציבור של ישראל ז"ל, יהיה עליה להשיב לנתבעת את כספי קצבת השאירים שקיבלה כאלמנתו של משה ז"ל. 3. מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובעת עצמה ושל בן עמי שני, המשמש כיו"ר ארגון עובדי עיריית תל אביב-יפו (להלן:"שני"). 4. בדיון מיום 30.11.1999, הסכימו הצדדים שפסק הדין יינתן על סמך טיעונים בכתב. 5. העובדות הצריכות לעניין: א. התובעת הייתה אשתו של משה ז"ל, שהיה עובד הנתבעת ונפטר בשנת 1971. כאלמנתו של משה ז"ל קיבלה התובעת מאז מותו קצבה מאת הנתבעת עפ"י החוק. ב. מספר שנים לאחר מותו של משה ז"ל, בסוף שנות ה-70, הפכה התובעת לבת זוגו של ישראל ז"ל, אחיו של משה ז"ל. ישראל ז"ל היה אף הוא עובד הנתבעת בתפקיד מנהל לשכה של נבחר ציבור ו-"כעוזר לסגן ראש העירייה" עד צאתו לגמלאות, ואח"כ היה גמלאי הנתבעת. ג. ישראל ז"ל נפטר ביום 9.7.94, בהיותו גימלאי, כרשום בתעודת הפטירה. עד למועד פטירתו, מצבו האישי של ישראל ז"ל הוגדר כ- "רווק" והוא לא נישא מעולם. 6. בבסיס המחלוקת עולות השאלות הבאות: א. האם יש לראות בתובעת כ'ידועה בציבור' של ישראל ז"ל ? ב. אם אכן יוצהר שיש לראות בתובעת 'ידועה בציבור' של ישראל ז"ל, האם תביעתה התיישנה ? ג. במידה והתובעת תוכר כידועה בציבור של ישראל ז"ל ובמידה והתביעה לא התיישנה, האם על התובעת להחזיר חלק מכספי קצבת השאירים ששולמו לה בגין בעלה המנוח משה ז"ל ושלא הייתה זכאית לה החל מהמועד בו הוכרה כידועה בציבור של ישראל ז"ל? לאחר בחינת טיעוני ב"כ הצדדים, להלן החלטתנו: 7. האם הייתה התובעת ידועה בציבור של ישראל ז"ל: סעיף 4 לחוק נקבע: "א) אלה הם שאיריו של נפטר, לעניין חוק זה: (1) מי שהייתה אשתו בשעת מותו, לרבות מי שהייתה ידועה בציבור כאשתו וגרה עמו אותה שעה (להלן - אלמנה);" לעניין הוראות סעיף זה כבר נפסק כי מטרת המחוקק בהכללת ידועה בציבור בהגדרת אישה, באה למנוע מחסור ממי שהייתה סמוכה על שולחנו של עובד המדינה והייתה תלויה בו למחייתה ובמותו קיפחה את מקור פרנסתה. לאור מטרה זו יש להעדיף את הגישה הגורסת שעל מנת להקנות מעמד של ידועה בציבור כאישה, די בכך שהציבור ידע שבני הזוג מקיימים אורח חיים משותף כבעל ואישה, וידע שהם אינם נשואים. (ר' דב"ע לה/3-9 צחורי נ' קלופפר ואח' פד"ע ו 169). נבחן, אם כן, האם התובעת עונה על הגדרת 'ידועה בציבור' כנדרש בחוק: לגרסת התובעת, כעולה מתצהירה, היא ניהלה עם ישראל ז"ל חיים משותפים כבת זוג לכל דבר ועניין. גרסה זו לא נסתרה ולא הופרכה והיא מהימנה עלינו. כמו כן, גרסת התובעת נתמכת בתצהיר שני, אשר מסר שם את הדברים הבאים: "ידוע לי כי ישראל ז"ל ואלקנה יגודה תבלד"א חיו כבעל ואישה לכל דבר ועניין. ביקרתי פעמים אחדות בדירתם המשותפת ברח' עמינדב בת"א, ובה חיו חיי משפחה כבני זוג לכל דבר ועניין, עד ליום מותו של ישראל ז"ל ביולי 1994". אומנם לטענת הנתבעת, ישראל ז"ל מעולם לא הודיע לה כי הוא מנהל משק בית משותף כבעל ואישה עם התובעת ולמיטב ידיעתה, ישראל ז"ל לא שינה את מעמדו האישי ברישומי משרד הפנים ורישומי העירייה וככל שהדבר ידוע לה הוא היה רשום במעמד של "רווק", אולם אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי לקעקע את גרסת התובעת, אשר מהימנה עלינו. זאת ועוד, העובדה שישראל ז"ל הוריש לתובעת את רכושו כ-"אשתו" וזאת על אף שלא היה נשוי לה. (ר' נספח 6 לסיכומי התובעת) יש בה כדי לחזק את גרסת התובעת בדבר היותה 'ידועה בציבור' של ישראל ז"ל. אשר על כן, לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי החל מיום 1.1.75, יש לראות בתובעת כמי שניהלה משק בית משותף עם ישראל ז"ל ולפיכך יש להכיר בה כמי שהייתה "ידועה בציבור" כאשתו לעניין החוק. 8. לעניין טענת ההתיישנות: לגרסת הנתבעת, יש לדחות את תביעת התובעת מחמת התיישנות, שכן התביעה הוגשה לבית הדין ביום 5.8.98 בעוד שעילת התביעה נולדה ביום 9.7.94, הוא המועד בו נפטר ישראל ז"ל ולפיכך, לטענתה, בהתאם לסעיף 50 לחוק, התביעה התיישנה. סעיף 50 לחוק קובע: "הזכות להגיש תביעה לגמלה המגיעה לשאיר מתיישנת בתום שנתיים מיום שנולדה עילתה, אולם הממונה רשאי להאריך תקופה זו, אם האיחור בהגשת הבקשה חל עקב סיבות שלתובע לא הייתה שליטה עליהן". לגרסת התובעת, מלשון סעיף 50 לחוק עולה בבירור כי המונח "תביעה", כפי שמופיע בסעיף, אינו מתייחס לתובענה המופנית לבית המשפט אלא לדרישה לקבל גמלה המופנית אל הרשות המשלמת את הגמלה, כאשר התובעת הגישה ביום 10.1.95, באמצעות ב"כ, תביעתה לגמלה (ר' נספח ב' לכתב התביעה). לעניין פרשנות המונח "תביעה" כבר נפסק כי בניגוד למילה "תובענה" שלה משמעות והיא-הליך בבית המשפט, הרי שלמונח "תביעה" אשר יכולה להיות במשמעות של "דרישה" או במשמעות של "תובענה", והכול לפי ההקשר (ר' דיון מס' מא/0-129 המוסד לביטוח לאומי נ' עמוס ברכה, פד"ע יג' 87 (1)). כן נפסק כי "ניתן לומר שמובנה הרגיל של המילה "תביעה" הוא תובענה המוגשת לבית המשפט. אולם המחוקק נוקט לעיתים לשון "תביעה" גם לגבי דרישה המופנית לגורם כלשהו שאינו בית המשפט. כך, לדוגמה, בסעיפים 23 (א),27 ו-28 לחוק מופיע הדיבור "תביעה", כשעל פי לשונם והקשר הדברים אין חולק שמדובר בדרישת תשלום המופנית על ידי המבוטח אל המבטח; כך, הדיבור "תביעה" מופיע בסעיף 128 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), כשהכוונה לדרישת תשלום המופנית אל המוסד; וכך על פי סעיף 6 לחוק נכי רדיפות הנאצים, תשכ"ז-1987, בו נדרש מהתובע תגמול מהרשות המוסמכת לפי חוק זה לצרף ראיות להוכחת 'תביעתו'. גם השימוש במונח "התיישנות" בסעיף 31 לחוק אין בו להכריע במחלוקת נשוא דיוננו. המונח התיישנות מתייחס אמנם בדרך כלל לתביעות המוגשות בדרך תובענה לבית משפט, ולכך אתייחס עוד להלן, אך המחוקק עשה בו שימוש גם לגבי דרישות המוגשות לרשויות אשר אינן בית משפט (ראו סעיף 32 (א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 וסעיף 6 (ב) לחוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957)". (ר' ע"א 3812/91 ג'ריס נ' אריה, פ"ד מח' (3) 441). לפיכך, לאור הפסיקה שהובאה לעיל אנו קובעים כי הצדק עם ב"כ התובעת בטענה לפיה המונח "תביעה", כפי שמופיע בסעיף 50 לחוק, אינו מתייחס לתובענה המופנית לבית המשפט אלא לדרישה לקבל גמלה המופנית אל הגוף המוסמך לעניין הגמלאות. אם כן, מהוראות סעיף 50 לחוק אנו למדים כי על התובעת היה להגיש את תביעתה לגמלאות לממונה על הגמלאות בנתבעת, כאשר לטענת התובעת, היא הגישה תביעתה לממונה, באמצעות ב"כ, ביום 1.10.95. לגרסת הנתבעת, מכתבו של ב"כ התובעת מיום 10.1.95 אינו בגדר "תביעה לגמלה". טענה זו של הנתבעת נסמכת על הוראות תקנות שירות המדינה (גמלאות) (הגשת תביעות הצהרות והודעות תשי"ז-1956 (להלן:"התקנות"), שם נקבע: "1. הגשת תביעה לגמלה, א) עובד או שאירו התובעים גמלה יגישו תביעתם לממונה, באמצעות המשרד שבו שירת העובד לאחרונה ובטופס שיורה הממונה ויצרפו אליה תעודות שיש בהן לבסס את תביעתם. ב) שאירו של זכאי לקצבת פרישה התובע גמלה יגיש תביעתו לממונה במכתב רשום ובטופס שיורה הממונה, ויצרף אליה תעודות שיש בהן לבסס את תביעתו." לטענת הנתבעת, המכתב מיום 10.1.95 אינו עומד בתנאים שנקבעו בתקנות שכן הוא לא נשלח בדואר רשום ולפיכך אין לראות בו "תביעה" כמתחייב בחוק. במקרה שבפנינו, טענות הנתבעת לעניין התיישנות התביעה ענייננן בכך שמבחינה פרוצדוראלית הדרישה שהגישה התובעת ע"י ב"כ אינה עומדת בקריטריונים שהוצבו בתקנות והיא לא לוותה באישורים המתאימים. ואולם, סבורים אנו כי אין מקום בנסיבות המקרה לדחיית התובענה על הסף רק בשל טעויות פרוצדורליות שנפלו בהגשת תביעת התובעת לממונה מיום 1.10.95. כבר בראשית דרכו קבע בית הדין לעבודה, כי סילוקה של תובענה על הסף (מחיקתה או דחייתה) אינו דרך המלך בפני בית הדין, וכי עדיף לברר את הסכסוך או לפחות לסלק אבני נגף מהדרך לפתרונו, מאשר למחוק את התובענה על הסף. (ר' דב"ע לה/2-44 הוועד הארצי של עובדי משרד הבריאות נ' מד"י, פד"ע ז' 281). כמו כן כבר נפסק כי תובענה המבוססת בעיקרה או כל כולה, על חומר בכתב-ויש להניח כי לא ישמעו בה עדים, וכן "... ניתן לסיים דיון רגיל בתובענה באותה מהירות ויעילות שסיים בית הדין את הבקשה (לסילוק על הסף)"-רצוי שתוכרע לגופה. (דב"ע נה/3-256 דוד דוד נ' מרכז הקואופרציה ליצרנות תחבורה בע"מ, סעיף 4 לפסה"ד מיום 29.4.96). לפיכך, בנסיבות המקרה ולאור המדיניות הנהוגה בבתי הדין לעניין דחיית תביעה על הסף, מצאנו כי אין מקום לדחיית התובענה על הסף רק בשל פגמים פרוצדורליים ושוכנענו כי יש לתת לתובעת את יומה בבית הדין, שעה שהמכתב מיום 1.10.95, אשר נשלח לנתבעת עובר לתום תקופת ההתיישנות, מהווה למעשה תביעה העונה להגדרתה עפ"י החוק ואין מקום לדחות את התביעה על הסף רק בשל העובדה שהתביעה אשר שלחה התובעת לא נשלחה ב-"דואר רשום" כפי שהוגדר בתקנות. אשר על כן, מהטעמים שהובאו לעיל, אנו קובעים כי אין מקום לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. 11. משקבענו לעיל כי יש לראות בתובעת 'ידועה בציבור' של ישראל ז"ל ולאור קביעתנו כי אין מקום לדחיית התובענה מחמת התיישנות, לא נותר לנו אלא לבחון זכאות התובעת לקצבה והאם על התובעת להשיב חלק מכספי קצבת השאירים ששולמו לה בגין בעלה המנוח משה ז"ל ושלא הייתה זכאית לה החל מהמועד בו הוכרה כידועה בציבור של ישראל ז"ל, קרי, החל מיום 1.1.75. נבחן, תחילה את שאלת זכאותה של התובעת לקצבה. סעיף 28 לחוק קובע את זכאותו של בן הזוג של הגמלאי שנפטר לקבל קצבה: "28 (א) זכאי לקצבת פרישה שנפטר-תשולם לשאיריו כל תקופת הזמן המפורטת בסעיף זה, ובכפוף להוראות ס' 109 (ב) (2), קצבה באחוזים מהקצבה שהייתה נגיעה לזכאי אילולא נפטר, והיא - (1) לבן זוג-אם היה בן-זוגו לפחות שלוש שנים שקדמו לפטירתו או אם נולד להם ילד, כל עוד לא נישא-ששים אחוז, אך לא יותר מארבעים אחוז ממשכורתו הקובעת של הזכאי לקצבת פרישה שנפטר". לאור הוראות סעיף זה ומשהוכרה התובעת כידועה בציבור של המנוח ישראל החל מיום 1.1.75 ועד למועד פטירתו, הרי שהתובעת זכאית לקבל מאת הנתבעת קצבה בשעור של 60% מהקצבה שהייתה מגיעה לישראל ז"ל אלמלא נפטר ובכל מקרה לא יותר מ-40% ממשכורתו הקובעת לעניין קצבת הפרישה. האם חבה התובעת בהשבת חלק מכספי קצבת השאירים ששולמו לה, ע"י הנתבעת, בגין בעלה המנוח משה ז"ל. לגרסת הנתבעת, על התובעת להשיב לה את כספי קצבת השאירים שקיבלה כאלמנתו של משה ז"ל, ממועד הכרתה כידועה בציבור של ישראל ז"ל שכן יש לראות בבת זוג שחיה עם ידוע בציבור, כמי ש"נישאה" לו באופן שיש לשלול ממנה את הקצבה שקיבלה עפ"י סעיף 26 (א) (1). לגרסת התובעת, התובעת זכאית לקצבה בגין פטירת בעלה משה ז"ל, כל עוד שלא נישאה ומאחר והתובעת לא נישאה בשנית לאחר פטירתו של בעלה ז"ל, אין היא חייבת בהשבת הכספים לנתבעת. זכאותה של התובעת לקצבה בשל מותו של בעלה משה ז"ל נקבעה בסעיף 26 (א) (1) לחוק: "26 (א) עובד שנפטר בזמן שירותו והוא שירת לפחות שלוש שנים-תשולם לשאיריו-כל תקופת הזמן המפורשת בסעיף זה,קצבה באחוזים ממשכורתו הקובעת, והם - (1) לבן זוג, כל עוד לא נישא-ארבעים אחוז". בסעיף 32 לחוק נקבע הסייג לכפל גמלאות, כדלקמן: "32 א) בסעיף זה, "גמלאות כפל" - שתי קצבאות לפי חוק זה, או קצבה אחת לפי חוק זה בצירוף אחת או יותר מגמלאות אלה: ... (3) קצבה או תשלום כיוצא בה המשתלמים מאוצר המדינה לפי חוק אחר או לפי הסכם או הסדר כלשהו או מקרן פנסיה או מקרן תגמולים על פי התקשרות עם אוצר המדינה לצורך קצבה או תשלום כאמור, למעט גמלה לפי חוקי השיקום כמשמעותם בסעיף 34; (4) קצבה או תשלום כיוצא בה המשתלמים על פי חוק אחר או הסכם או הסדר כלשהו מקופה ציבורית שנקבעה לעניין סעיף 35, או מקרן פנסיה או מקרן תגמולין שהקופה הציבורית קשורה בהן לצורך קצבה או תשלום כאמור. ב) היה אדם זכאי לגמלאות כפל וסך כולם, לרבות אותו חלק מהן שהיוון, עלה על 70% מהמשכורת הקובעת, תופחת הקצבה לפי חוק זה או אחת משתי הקצבאות לפיו הכול לפי העניין, בסכום שבו עודף סך כל גמלאות הכפל 70% מהמשכורת הקובעת; ...". בנסיבות המקרה, מהוראות סעיף זה אנו למדים, אם כן, כי משהוכרה התובעת כידועה בציבור של ישראל ז"ל החל מיום 1.1.75, אין היא זכאית לקבלת תשלום מאת הנתבעת בגין גמלת שאירים כאלמנתו של משה ז"ל, למניעת כפל גמלאות "לפי חוק זה". סוף דבר, מוכרז בזאת על היותה של התובעת הידועה בציבור כאלמנתו של המנוח ישראל ז"ל, וזאת החל מיום 1.1.75, לצורך תשלום גמלת שאירים. בהתאם להוראות החוק והתקנות לעניין תשלום קצבת שאירים, תערוך הנתבעת את החישוב הנכון לצורך תשלום הגמלה לתובעת. בנסיבות העניין, לא מצאנו לנכון לחייב בהוצאות. קצבת שאריםידועים בציבור