1. התובעת, ילידת 1977, עבדה כפועלת במפעל "יודפת תעשיות טקסטיל", מבקשת בתביעה שלפנינו להכיר במחלה בדרכי הנשימה (אסטמה) ממנה היא סובלת, כתוצאה של "פגיעה בעבודה", כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה - 1995, שנגרמה לה, לטענתה, כתוצאה מחשיפה ממושכת לאבק וסיבים של כותנה, במהלך עבודתה.   הנתבע טען מנגד כי אין קשר סיבתי בין המחלה ממנה סובלת התובעת לבין עבודתה במפעל הטקסטיל, מה גם שהתובעת סבלה מסימפטומים של מחלת אסטמה עוד לפני שהחלה לעבוד במפעל.   2. לאחר דיון בהוכחות וסיכומים, משהודיעה ב"כ הנתבע בסיכומיה כי הנתבע מסכים לקביעת העובדות, על פי החומר שהובא בפני בית הדין - קבע בית הדין את העובדות הצריכות לעניין, בהחלטת בית הדין מיום 26.5.02 (להלן-"ההחלטה") המהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה. בהחלטה נקבע, בין השאר, כי התובעת עבדה בחשיפה ממושכת לסיבי כותנה, בחדר סגור שחלונותיו סגורים, ללא שימוש באמצעי הגנה כלשהם לאף ולפה. 3. בשאלות הרפואיות הדרושות לצורך ההכרעה המשפטית, אם מדובר ב"מחלת מקצוע" או בפגיעה בדרך של מיקרוטראומה - מינה בית הדין את פרופ' מרדכי קרמר, מומחה למחלות ריאה, כמומחה רפואי מטעם בית הדין.   4. בחוות דעתו מיום 25.8.02 השיב המומחה לשאלות בית הדין, בקובעו כי מחלת הריאות ממנה סובלת התובעת "החלה כבר ב- 1994 עוד בטרם החלה בעבודתה", שאז היא סבלה מקוצר נשימה והתקפים של שיעול לילי ואובחנה כבר אז, במרפאת "הגפן" כסובלת מאסטמה. לדברי המומחה "מאז היא סובלת מקוצר נשימה ומטופלת במשאפים (בודיקורט)". בתשובה לשאלות בדבר קשר סיבתי בין המחלה, לבין עבודתה של התובעת בחשיפה לסיבי הכותנה השיב המומחה הרפואי בשלילה, כדלקמן: ”מחלתה היא אסטמה אלרגית. החולה סובלת מהמחלה לפחות מ- 1994, וכנראה אף קודם.   המחלה לא נגרמה על ידי עבודתה, אלא הינה מחלה קונסטיטוציונאלית, ועל כן אינה מחלת מקצוע.   חשיפתה לא גרמה לפגיעה מיקרוטראומית בלתי הפיכה".   5. בית הדין הפנה למומחה שאלות הבהרה, כפי שניסח ב"כ התובעת במכתבו מיום 8.9.2002 (למעט שאלה 1), כמפורט בהחלטת בית הדין מ- 29.11.2002.   6. בחוות דעת משלימה מיום 25.12.2002 השיב המומחה לשאלות ההבהרה, משחזר והסביר כי התובעת סבלה מקוצר נשימה והתקפים של שיעול בלילה וטופלה בוונטולין - עוד בטרם החלה לעבוד במפעל, ולדבריו "זאת בדיוק ההגדרה של אסטמה".   הגם שעולה מחוות דעתו של המומחה, וגם מתשובותיו לשאלות ההבהרה כי חשיפה לאבק עלולה להחמיר את המחלה - במקרה הספציפי של התובעת, כפי שציין המומחה מספר פעמים "מחלתה קדמה לחשיפה" ומכל מקום, ככל שהחשיפה החמירה את המצב "כאשר החשיפה נפסקת - ההחמרה תעלם".   פרופ' קרמר ציין בחוות דעתו כי העבודה בחשיפה לאבק וסיבי כותנה אינה מתאימה לתובעת בהתחשב במחלה ממנה היא סובלת, כדבריו "לתובעת אסטמה קונסטיטוציונאלית שתלווה אותה כל חייה בדרגה זו או אחרת. יש להימנע מחשיפה לאבק ואסור לה לעבוד במקצוע זה בעתיד, כמו לכל אסטמה".   7. לאחר שנתקבלה חוות דעתו המשלימה של המומחה - הגישו באי כח הצדדים סיכומים בכתב. הנתבע מבקש לדחות את התביעה, בהסתמך על חוות דעתו של המומחה, משתמך המומחה בעמדת הנתבע, כי התובעת סובלת ממחלת אסטמה מזה שנים, עוד לפני שהחלה לעבוד במפעל. יתר על כן, כפי שציין המומחה בחוות דעתו, מדובר במחלה קונסטיטוציונאלית, שאיננה מחלת מקצוע וגם לא נגרמה בדרך של מיקרוטראומה. ב"כ הנתבע טענה אף זאת, שגם אם באופן תיאורטי עלולה עבודה בחשיפה לסיבי כותנה להחמיר מחלת אסטמה, לתקופה זמנית, עד הפסקת החשיפה - אין בכך, על פי הפסיקה, כדי לקבוע קשר סיבתי הדרוש לצורך הכרה במחלה, או בהחמרתה, כפגיעה בעבודה.   8. ב"כ התובעת מבקש בסיכומיו לקבל את התביעה, לדבריו "על אף האמור בתשובות המומחה בחוות דעתו", וזאת מהנימוקים הבאים: ראשית, הקביעה שהתובעת סבלה ממחלת אסטמה לפני שהחלה לעבוד - מוטלת בספק, משלטענתה, מחלת האסטמה אובחנה אצלה רק במהלך תקופת עבודתה. שנית, העובדה שהתובעת עבדה בחשיפה לאבק סיבי כותנה וצמר, במקום סגור ולא מאוורר, ללא אמצעי מיגון - גרמה להתפתחות המחלה ו/או החמרתה. שלישית, ב"כ התובעת טוען בסיכומיו כי נטל הראיה להוכיח שהנזק ממנו סובלת התובעת אינו קשור לעבודתה - מוטל על הנתבע, ולדבריו - הנתבע לא הרים את הנטל.   התובעת מבקשת בסיכומיה כי בית הדין יסיק את המסקנה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין עבודתה לבין מחלת האסטמה, על פי המסמכים הרפואיים שהוצגו בפני בית הדין, לרבות תרשומת של ד"ר אריאל, מהיחידה למחלות ריאה בבית חולים כרמל בחיפה, המציין ביום 15.5.95 כי קיים ספק לגבי מחלת אסטמה קלה.       לדברי ב"כ התובעת, המומחה הרפואי לא נתן מענה לסתירות מהותיות בין קביעתו, כי התובעת סבלה מהמחלה כבר בשנת 1994, לבין מסמכים רפואיים שהוצגו בפניו, המצביעים על כך שהמחלה הופיעה במועד מאוחר יותר, לאחר שהחלה לעבוד במפעל, בין השאר משצויין בסיכום המחלה של בית החולים מיום 3.2.98, כי התובעת סובלת מאסטמה מזה כ- 9 חודשים .   9. דיון והכרעה: בשאלת קיומה של פגיעה בעבודה (תאונת עבודה, מחלת מקצוע, או פגיעה בדרך של מיקרוטראומה) כרוכות קביעות עובדתיות ורפואיות, השלובות זו בזו. ברי כי לא די בקביעה שהתובעת עבדה בחשיפה לסיבי כותנה במשך מספר שנים ובעובדה שהיא סובלת ממחלת אסטמה, כדי לקבוע שמדובר בפגיעה בעבודה. לצורך קביעה כזאת דרושה גם הכרעה בשאלות רפואיות, ובאלה נזקק בית הדין לחוות דעת של מומחה רפואי.   10. משקבע המומחה הרפואי, לאחר עיון, ועיון חוזר, במסמכיה הרפואיים של התובעת, כי התובעת סובלת ממחלת אסטמה, וכי המחלה הופיעה בשנת 1994, או לפני כן, ומכל מקום עולה מחוות דעתו של המומחה כי אין ספק שהתובעת סבלה מהמחלה עוד לפני שהחלה לעבוד במפעל - מתבקשת המסקנה, כפי שציין המומחה בחוות דעתו, כי המחלה לא נגרמה עקב העבודה בחשיפה לאבק וסיבי הכותנה.   יתר על כן, פרופ' קרמר, שמומחיותו בתחום מחלות ריאה ודרכי הנשימה, הדגיש בחוות דעתו כי המחלה ממנה סובלת התובעת היא אסטמה קונסטיטוציונאלית, משמע שהגורם למחלה איננו גורם חיצוני הקשור בעבודתה של התובעת, אלא גורם פנימי, הטמון בה.   11. ב"כ התובעת מבקש בסיכומיו כי בית הדין יקבע כי הוכח קשר סיבתי בין עבודתה של התובעת לבין מחלתה, וזאת חרף קביעותיו של המומחה הרפואי, המבוססות לטענת ב"כ התובעת, על הנחה מוטעית, כי התובעת סבלה מהמחלה לפני שהחלה לעבוד במפעל.     בתמיכה לטענתו מסתמך ב"כ התובעת על "סיכום רפואי" מיום 15.5.95, מהיחידה לפיסיולוגיה נשימתית ולמחלות ריאה בבית חולים "כרמל" שם צוינו בכותרת המסמך מספר אבחנותרפואיות, וביניהן: "mild? ASTMA - " לטענת התובעת, עולה מתרשומת זו, כי לדעת ד"ר אריאל, החתום על המסמך, קיים רק "ספק (סימן שאלה) לגבי מחלת אסטמה קלה" - ומכאן, לטענתה, שאין בסיס להנחה שכבר בשנת 1994 היא סבלה ממחלת אסטמה. טענה זו -אין לקבל, מכמה טעמים: ראשית, בתיק הרפואי שהועבר אל המומחה הרפואי - נמצא גם "סיכום רפואי" מדצמבר 1994 (מוצג נ/1), גם הוא חתום ע"י ד"ר אריאל, שם צויינה אותה אבחנה - ללא סימן שאלה. יתר על כן, בסיכום הרפואי משנת 1994 ציין ד"ר אריאל תחת הכותרת "דיון": "סיפור מתאים לאסטמה. שיפור מה לאחר מרחיב סימפונות (בספירומטריה). נטפל באסטמה + נזלת אלרגית".   ברי, אפוא, כי יש בסיס לקביעת פרופ' קרמר כי המחלה הופיעה בשנת 1994, ואולי אף קודם. שנית, ה"סיכום רפואי" אליו מתייחס ב"כ התובעת, מתייחס לביקור של התובעת ביחידה למחלות ריאה, ומצויין בו כי התובעת הגיעה למחלקה ל"ביקורת שיגרתית לפי הזמנתנו". ד"ר אריאל, החתום על המסמך, מתלונן על חוסר שיתוף פעולה מצד החולה ומצד הרופא המטפל, בין השאר משציין כי היא "לא טופלה בתרופות שביקשתי". עולה, אפוא, מהסיכום הרפואי האמור, כי במאי 1995 התובעת כבר היתה מוכרת במחלקה מביקורים קודמים, משמע שסבלה כבר קודם מבעיות בדרכי הנשימה והיתה בטיפול ומעקב רפואי בגינן. שלישית, המומחה הרפואי הסביר, בתשובה לשאלות ההבהרה של ב"כ התובעת, כי תלונות התובעת והממצאים הרפואיים (התקפים של קוצר נשימה ושיעול בלילה) והשפעת הטיפול הרפואי (טיפול בונטולין ששיפר את מצבה), כפי שצויינו כבר בסיכום הרפואי משנת 1994, וגם במכתבו של ד"ר דראושה מ- 24.11.94 (ולא 24.11.97, כפי שציין פרופ' קרמר בטעות) - מצביעים על כך שהתובעת אכן סבלה כבר אז מאסטמה, כדברי פרופ' קרמר: "זוהי בדיוק ההגדרה של אסטמה". מכאן - שלדעת המומחה, אין ספק כי כבר אז, במאי 1995 (וגם בנובמבר 1994), התובעת סבלה מאסטמה, ולא היה מקום ל"סימן שאלה" ליד האבחנה.   12. גם התרשומת השנייה עליה הצביע ב"כ התובעת בסיכומיו - אין בה כדי להפריך את חוות דעתו של המומחה הרפואי. בפברואר 1998, בהיותה בהריון, בגיל 21, אושפזה התובעת בבית חולים "רמב"ם" בחיפה. ב"דוח השיחרור" צויין, בין השאר, כי "ידוע על אסטמה מזה כ- 9 חודשים…". נוכח המסמכים הרפואיים שאוזכרו לעיל- ברי כי הרישום האמור הנו מוטעה, שהרי כבר בשנת 1994 אובחן כי התובעת סובלת מאסטמה, ומאז היא היתה במעקב וקיבלה טיפול רפואי, על פי הוראת הרופאים המומחים למחלות נשימה (הגם שעולה ממספר רישומים במחלקה למחלות ריאה כי הרופאים שם תמהים מדוע התובעת אינה מקפידה על הטיפול הרפואי שהומלץ על ידי המחלקה, כפי שציין ד"ר ויילר: "אפשר לקחת סוס למים, אבל אי אפשר להכריח אותו לשתות. ..".   13. מקובלת עלינו טענת ב"כ התובעת בסיכומיו, כי ההכרעה בגורל התביעה נתונה, בסופו של דבר, לבית הדין - ולא למומחה הרפואי. אלא, שבשאלות הרפואיות, ובמיוחד בשאלת הקשר הסיבתי, נעזר בית הדין בחוות דעת של מומחה רפואי, ונוטה לייחס חשיבות מיוחדת לחוות דעת של מומחה המתמנה מטעמו, כפי שנאמר בדב"ע נא/ 191-0 המוסד לביטוח לאומי נ' יוסף נחתום, פד"ע כ"ד 89, בעמ' 99:   "לגבי משקל חוות הדעת של המומחה נאמר ב-דב"ע לו/0-8, דוידוביץ, המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז', 374, 383:   "אין המומחה-יועץ הרפואי בא במקום בית-הדין לפסיקה. הפסיקה הוא בית-הדין וחוות הדעת אינה באה אלא להדריך בתחום שאינו בידיעתו המקצועית של המשפטן, אך הינו בתחום ידיעתו המקצועית של הרופא. לפי שיטת המשפט בישראל חוות-דעת כזאת אף היא בבחינת ראיות ויש להתייחס אליה בהתאם לכך. השוני העיקרי שבין חוות דעת רפואית מטעם מומחה יועץ רפואי הפועל מטעם בית-הדין לבין חוות-הדעת של רופא המעיד מטעם צד להתדיינות, הוא נבמשקל אשר בית-הדין ייחס לחוות-הדעת. אך טבעי הדבר שבית-הדין ייחס משקל מיוחד לחוות-דעת המוגשת על-ידי מומחה הפועל מטעמו ולא מטעם אחד הצדדים".    בענייננו, משביסס המומחה הרפואי את חוות דעתו על התשתית העובדתית שקבע בית הדין, ועל התיעוד הרפואי המתייחס לתובעת, ומשהשיב המומחה, בצורה עניינית, ברורה ומפורטת לכל שאלות בית הדין ולשאלות ההבהרה של ב"כ התובעת - לא מצאנו בטענות התובעת, לאחר קבלת חוות דעתו של המומחה הרפואי, כל נימוק המצדיק לפסוק בניגוד לחוות דעתו של המומחה הרפואי.   14. לא נעלם מעינינו כי בחוות דעתו המשלימה, ציין המומחה, בתגובה לשאלת ב"כ התובעת, כי "חשיפה לאבק עלולה להחמיר את מחלתה". אלא, שגם בכך אין כדי ללמד על קשר סיבתי בין נסיבות עבודתה של התובעת לבין התפתחות מחלת האסטמה ממנה היא סובלת. ראשית, כפי שכבר צוין לעיל - התובעת סבלה מהמחלה כבר בשנת 1994. כשם שצויין אז, בשנת 1994, כי מצב המחלה הוא יחסית קל: "ASTMA MILD" - כך בדיוק נרשם גם בשנת 1998 (ראה סיכום רפואי מ- 28.9.98): "ASTMA MILD". שנית, המומחה הרפואי לא קבע כי חלה החמרה במצבה של התובעת, כל שכן שלא קבע כי חלה החמרה כתוצאה מחשיפתה לסיבי כותנה, במשך כשנתיים וחצי. המומחה הסכים אמנם כי חשיפה לאבק "עלולה להחמיר את מחלתה", אך סייג את הדברים, בקובעו כי "מחלתה קדמה לחשיפה - מאידך כאשר החשיפה נפסקת ההחמרה תיעלם". להזכירך, שהתובעת הפסיקה לעבוד במפעל בספטמבר 1997, ועולה מהמסמכים הרפואיים, ומחוות דעתו של המומחה, כי בתקופת עבודתה במפעל מצבה של התובעת לא היה חמור יותר ממצבה לפני שהחלה לעבוד, וגם לא אחרי שהפסיקה לעבוד. יתרה מזאת, ובכך מקובלת עלינו טענת ב"כ הנתבעת בסיכומיה. תשובת המומחה כי חשיפה לאבק "עלולה" לגרום להחמרה - אינה מספיקה כדי להצביע על קשר סיבתי הנדרש לצורך הכרה במחלה כ"פגיעה בעבודה", כפי שנאמר בדב"ע נז/ 88-0 סקולסקי מנואל נ' המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי כרך לא(6) 175: " נקבע כי תשובת מומחה על קשר בין מחלה לבין עבודתו של המבוטח בנוסח "יתכן" או "עלול" …אינה מספיקה כדי להצביע על קשר סיבתי הנדרש בחוק" (ראה פסקי דין נוספים שהובאו שם, וראה באותו עניין גם עבל 213/98 שרלוט וינמן נ' המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם).       15. ב"כ התובעת טוען בסיכומיו אף זאת, ש"נטל הראייה על הנתבע להוכיח שהנזק שממנו סובלת התובעת אינו קשור לעבודתה…". ולא היא. נטל ההוכחה, כי קיים קשר סיבתי בין נסיבות העבודה לבין הופעת המחלה, וכי התקיימו התנאים להכיר במחלה כ"פגיעה בעבודה" (מחלת מקצוע, או פגיעה בדרך של מיקרוטראומה) מוטל על התובעת. להזכירך, שלא מדובר ב"תאונת עבודה" שלגביה נקבעה בחוק חזקה בדבר קשר סיבתי, והתובעת גם לא הצביעה על "מחלת מקצוע" שניתן לייחס אליה חזקה של קשר סיבתי.   זאת יש לזכור, שפרופ' קרמר קבע בחוות דעתו כי במקרה של התובעת - לא התקיימו התנאים להכיר במחלת התובעת כ"מחלת מקצוע" וגם לא כמחלה שנגרמה בדרך של מיקרוטראומה. בענייננו, לא רק זאת שלא הוכח הקשר הסיבתי בין עבודתה של התובעת לבית מחלת האסטמה ממנה היא סובלת - אלא שקשר כזה נשלל, כפי שהסביר המומחה בחוות דעתו.   16. משנשלל הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתה של התובעת לבין מחלת האסטמה בגינה הוגשה התביעה - נשמט הבסיס להכיר במחלה האמורה כתוצאה של "פגיעה בעבודה".   17. אשר על כן - התביעה נדחית.   18. אין צו להוצאות.       נאוה וימןש ו פ ט ת   יהודה טפירונציג ציבור   זהבה תנאנציגת ציבור  נכותאסטמהביטוח לאומי