1. בנה של המערערת ז"ל, שנולד ביום 26/04/1974 ואשר שירת בשירות קבע בצה"ל כקצין-רכב בסוללת נגד מטוסים, בדרגת: רס"ר, נהרג בתאונת-דרכים בתקופת שירותו בצה"ל, בלילה שבין ה- 29/10/98 וה- 30/10/98. 2. ביום 09/11/98 פנתה המערערת לקצין-התגמולים בבקשה להכרת זכות לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), ה' תש"י - 1950 (להלן: "החוק"). 3. בתאריך 22/11/98 הודיע קצין-התגמולים למערערת, כי הוא דוחה את פנייתה, מאחר ועפ"י המסמכים שהומצאו לו ע"י רשויות צה"ל, לא קיים "קשר סיבתי" בין מותו של המנוח לבין שירותו הצבאי, כמשמעות ביטוי זה בחוק האמור. 4. על החלטתו האמורה של קצין-התגמולים הגישה המערערת ערעור זה ביום 14/12/98. 5. כתב-הערעור הנ"ל הוגש ע"י המערערת עצמה בלא שהיתה מיוצגת ע"י עורך-דין, תוך שהיא מציינת, כי היא היורשת היחידה על המנוח (בהתאם לצו-ירושה, שהוצא ע"י בית-הדיון הרבני, באשקלון, בתיק מס' 1-41-027213115 מיום ב' בשבט ה'תשנ"ט - 19/01/1999). 6. הדיון בערעור נקבע ליום 22/03/99, אלא שבין לבין הוגש לנו כתב-ערעור מתוקן, על-ידי עורך-דין אייל כהן, מאשקלון. 7. בכתב הערעור המתוקן, מציין ב"כ המערערת את העובדות הבאות: - א. ביום 30/10/98, נפטר המנוח כתוצאה מתאונת-דרכים, בה היה מעורב, בעת שחזר מאירוע משפחתי; ב. בעת פטירתו, היה המנוח חייל בשירות קבע בצה"ל; ג. לצורך האירוע המשפחתי, קיבל המנוח אישור יציאה, כנדרש; ד. בהתאם לסעיפים (א) (1) עד (א) (2) לחוק הנזכר ברישא של פסק-דין זה, זכאית המערערת לקבל תגמולים, בהתאם לחוק. 8. בהתאם לתקנה 14 (א) מתקנות בתי-הדין המינהליים (סדרי דיון) ה'תשנ"ב - 1992, על המשיב להגיש כתב-תשובה לערר, לא יאוחר מ- 30 ימים מהיום שהומצא לו עותק של כתב-הערר, דרשנו מב"כ המשיב להגיש כתב-תשובה לערעור. 9. ביום 15/03/99, הוגש לנו כתב-התשובה. נאמר בכתב-התשובה דלעיל, כדלקמן: - א. המנוח יוסף בן חמו ז"ל, נהרג ביום 30/10/98, עת נפגע בתאונת-דרכים אזרחית. ב. בעת פטירתו שהה המנוח בחופשה מאושרת. ג. על-פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י - 1950, אזי "חייל שנספה במערכה", פירושו: "חייל משוחרר, שמת כתוצאה מחבלה, מחלה או מהחמרת מחלה, שאירעו בתקופת שירותו, עקב שירותו". ד. תאונת-הדרכים בה נפגע המנוח אירעה בהיותו בחופשה, ולפיכך מותו לא היה כתוצאה מחבלה שאירעה בתקופה ועקב שירותו. ה. משכך, אין המערערת מבחינת "בן-משפחה של חייל, שנספה במערכה". ו. חוק תגמולים לחיילים ולבני משפחותיהם (חבלה שלא בעת מילוי תפקיד) תשמ"ח 1988 - אינו חל בנסיבות המקרה מאחר ואינו חל על חיילים בשירות קבע. ז. לעניין זה ראה הגדרת "חייל" בסעיף ההגדרות שבחוק הקובע כי "חייל" - חייל בשירות סדיר משמעו בחוק שירות ביטחון (נוסח משולב) תשמ"ו - 1988, למעט בשירות קבע. ח. מאחר והמנוח היה חייל בשירות קבע, אין החוק חל עליו. 10. ביום 18/03/99, הגיש לנו ב"כ המערערת בקשה למחיקת הערעור. נאמר בבקשה זו, כדלקמן: - "א. לאור תגובת המשיבה ולאחר דין-ודברים עם המשיבה, הוסכם בין הצדדים, כי המערערת תמחוק את ערעורה הקבוע ליום 22/03/99, בהסכמה. ב. המחיקה תהיה ללא צו להוצאות וכל צד ישא בשכ"ט עורך-דינו". 11. כמבוקש על-ידי ב"כ המערערת וכמוסכם על-ידי ב"כ המשיב - נעתרנו לבקשה ובתאריך 25/03/99, ניתן על-ידנו פסק-דין, שלפיו החלטנו על מחיקתו של ערעור זה, ללא צו להוצאות. 12. בתאריך 11/05/99 הגיש לנו ב"כ המערערת עורך-הדין עמי שחף, מתל-אביב בקשה (בתיק בש"א 4454/99) לביטול פסק-הדין הנ"ל. לבקשה הנ"ל צירף עו"ד עמי שחף הודעת ערעור חדשה. 13. בתאריך 04/10/99 הגישו לנו ב"כ הצדדים הודעה משותפת, לפיה הגיעו להסכמה בדבר ביטול פסק-הדין מתאריך 25/03/99 וכי הם מסכימים כי הערעור ישמע, לגופו, וזאת על-פי הודעת הערעור החדשה, שהוגשה ע"י עו"ד עמי שחף. 14. שמיעת ההוכחות בערעור זה החלה ביום 05/09/2000. א. ראשון עדי המערערת היה מר מתי יזדי, המשרת כרס"ר הסוללה ושירת ביחד עם המנוח. ב. לאחר מכן העיד מר שמעון עמר, שהרכב שבו נהג ונסעו עימו עוד ארבעה, דהיינו, חבר ו- 3 בנות, "נתקע" בצומת באשקלון, ולא יכול היה להמשיך בנסיעה. המשך שמיעת ההוכחות נתקיימה ביום 01/05/2001. ג. העידה הגב' פיבי איפרגן, הסבתא של המנוח, שבביתה התגורר המנוח. ד. לאחריה העיד מר אברהם אברג'יל, שהיה הנוסע ברכבו של העד השני, מר שמעון עמר. מטעמה של המערערת הוגש לנו תצהיר שעשה עד זה ביום 13/08/2000 והוא נחקר ע"י ב"כ המשיב, שתי-וערב, על האמור בתצהירו. במהלך מתן עדותו הוגשה לנו ההודעה במשטרה שמסר העד מיום 01/11/98. ה. אחרון העדים היה סגן יובל הר-ציון, המשרת כראש מדור טילי קרקע-אוויר בענף תוה"ד (תורת לחימה והדרכה) ובתקופה הרלוונטית לערעור שימש כמפקד הסוללה בה שירת המנוח, והלכה למעשה היה מפקדו הישיר של המנוח. העד נחקר, חקירה-נגדית ע"י ב"כ המערערת ובחקירה-חוזרת ע"י ב"כ המשיב, והשיב לשאלות חברי הוועדה. 15. בתום שמיעת עדויות העדים, הגיש לנו ב"כ המשיב, בהסכמת ב"כ המערער, כמוצג, את תיק המשטרה הקשור עם נסיבות התאונה מתאריך 30/10/98. 16. הצדדים הצהירו, כי אין להם עדים נוספים, אין להם חומר נוסף להגשה וכי הם מבקשים להגיש את סיכומי-טיעוניהם, בכתב. ניתנה החלטה בדבר הגשת סיכומים, כמבוקש ע"י ב"כ הצדדים ונקבע כי פסק-הדין יישלח לב"כ הצדדים והם פטורים מהופעה לשמיעתו. סיכומי ב"כ המערערת הוגשו לנו ביום 04/06/2001; וסיכומי ב"כ המשיב הוגשו לנו ביום 18/10/2001. ב"כ המערערת לא ניצל את הזכות שהענקנו לו להשיב לסיכומי ב"כ המשיב. 17. בתאריך 29/10/98, בשעות הערב המאוחרות, שלוש צעירות: מירית אבוטבול, מטבריה (נולדה ביום 05/01/81), תלמידה בכיתה י"ב; פיניאן אורטל, אף היא מטבריה (נולדה ביום 06/07/80); וכן בת נוספת, ביחד עם העד אברהם אברג'יל ונהג הרכב, העד שמעון עמר, היו בנסיעה מאשקלון במטרה להגיע למושב בית-השיקמה בפרברי אשקלון. באחד מרחובות העיר כבה המנוע של הרכב והם לא יכלו להמשיך בנסיעה. קרוב לשעת חצות, עבר במקום המנוח, כשהוא נוהג, בגפו, ברכבו הפרטי מסוג "סובארו" (שנת ייצור: 1992), שהסכים לאסוף את כל החמישה ולהסיעם עד לכביש הראשי ביציאה מן העיר, כדי להקל על הגעתם למחוז חפצם. תוך כדי נסיעה בשדרות עופר, מול בית-הספר "רמז", סטה הרכב מנתיב נסיעתו, התנגש בעמוד-חשמל וצידו השמאלי של הרכב נמעך בצורה קשה. למקום הוזעקו אנשי הכיבוי, שניסרו את הרכב וחילצו את הנוסעים. נהג הרכב, יוסי בן-חמו, נהרג והנוסעים האחרים נפצעו. מזג-האוויר בשעת המקרה היה נאה, הראות היתה טובה ותאורת-הרחוב פועלת. המדובר בכביש אספלט רחב, יבש, דו-סיטרי ותקין. 18. המנוח, שנחשב היה כקצין-רכב מעולה, שהה בבסיס יחידתו במהלך של השבוע. בסופי-השבוע, דהיינו, בימי חמישי, היה יוצא לחופשה לביתו עד ליום ראשון בבוקר. ביום המקרה, שהיה יום חמישי בשבוע, יצא המנוח לחופשה לביתו, כשהוא נוהג ברכבו הפרטי, במסגרת "חופשה מאושרת", בשעה מוקדמת מהרגיל, וזאת כדי להשתתף באירוע משפחתי, בחתונה כלשהי. 19. השאלה העיקרית בערעור זה נסבה סביב השאלה, העובדתית בעיקרה, והיא: - האם כשנזדמן למקום שם נתקל בשלושת הבנות ושני הגברים, ואספם ברכבו כדי להסיעם לכביש הראשי, על-מנת להסיעם ליציאה מן העיר אשקלון, היה בדרכו בחזרה ליחידה? 20. סעיפים 2 (א) ו- 2 (ב) לחוק, קובעים כדלקמן: - "לגבי חייל השוהה בחופשה רואים חבלה שגרמה למותו בתקופת השירות, רק אם נגרמה בדרכו מן המחנה אל יעד חופשתו או בדרכו אל המחנה מיעד חופשתו". "חייל שמת כתוצאה מחבלה - שאירעה בתקופת שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו אלא אם הוכח היפוכו של דבר". 21. לטענת המשיב, חייל השוהה בחופשה אינו נחשב כמי שנמצא "בתקופת השירות", אלא אם כן הוא בדרכו למחנה הצבאי או ממנו. לטענת המשיב, נטל ההוכחה, כי המנוח לא שהה בחופשה, מוטל במלואו, על כתפי המערערת, והיא לא עמדה בנטל זה. לטענת המשיב, אף לעניין מידת ההוכחה, באשר ל"קשר הסיבתי", אין די בהצבעה על אפשרות תיאורטית גרידא; על המערערת להוכיח, כי "מתקבל מאוד על הדעת", שאומנם קיים "קשר סיבתי", בין השירות הצבאי והאירוע הנטען. 22. מששהה המנוח בחופשה היה על ב"כ המערערת להוכיח את ה"קשר הסיבתי" שבין המוות לשירות. בסעיף 2 א' ו- ב' לחוק, כוונת המחוקק היתה לקבוע חזקות בלבד, ומשאין הן חלות, על המערערת להוכיח בראיות כדין (ראה: רע"א 449/88, קצין-התגמולים נ. ברזילי, פ"ד, מ"ג (3), עמ' 5, בעמ' 7). המשיב כופר, כאמור, בטענתה של המערערת, כי המנוח נפטר עקב השירות, דהיינו, הוא כופר ב"קשר הסיבתי". 23. על-מנת להוכיח "קשר סיבתי" בין מותו של המנוח לשירות, כאשר המנוח היה באותה עת ב"חופשה מאושרת", יש להראות כי מטרת פעולתו, עובר לאירוע התאונה, היתה לקדם את מטרת צה"ל ונדרשה מבחינת צרכי השירות בצה"ל. 24. פשיטא, שאם הוזעק המנוח לבסיסו כדי לטפל בצרכי צה"ל, מקויים ה"קשר הסיבתי" הנדרש. דא-עקא, שבהסתמכנו על דברי עדותם של העדים; התרשמותנו הבלתי-אמצעית מהם; האופן והצורה בהם נמסרו דברי העדות - אין אנו מקבלים את גירסת העדים כי הם שמעו את המנוח משוחח בטלפון-הסולרי שלו והוא מוזעק לחזור לבסיסו. הדברים האלה הם מגמתיים ביותר ואין הם נאמנים עלינו. 25. מאידך, נאמנה עלינו עדותו של סגן יובל הר-ציון, מפקדו של המנוח. הדברים שמסר לנו בעדותו היו שקולים, מאוזנים ומקובלים עלינו. 26. בטענה, כי בנסיבות המקרה מתקיימים התנאים הקבועים ב"חוק תגמול לחייל הנפגע בהצלת חיי הזולת, ה'תשכ"ה - 1905", לא מצאנו כל ממש. 27. הערעור נדחה בזה והחלטת קצין-התגמולים, מיום 22/11/98, נשארת בעינה. 28. אנו מחייבים את המערערת לשאת בהוצאות המשפט ובשכר-טרחת עורך-דינו של המשיב. אולם, בשים לב למצבה, היותה גרושה למעלה מ- 20 שנה שגידלה את המנוח בכוחות עצמה, אנו קובעים את שכר-הטרחה כנ"ל, בסך: -. 750 ₪ (שבע מאות וחמישים) בלבד. הסכום הנ"ל יהא צמוד למדד וישא ריבית כדין, מיום מתן פסק-הדין ועד ליום התשלום בפועל. 29. זכות הערעור בהתאם לקבוע בחוק.מוות בתאונת דרכיםצבאתאונת דרכיםצה"למקרי מוות