1. א. המערער הועסק על ידי המשיב כטכנאי מכשור החל מיום 1.9.1987 ועד ליום 29.7.1992, מועד בו התפטר המערער מעבודתו.   ב. ביום 2.9.1987 נחתם בין המערער למשיב חוזה עבודה, המעגן את תנאי עבודתו של המערער (להלן - חוזה העבודה).   ג. בחודש יולי 1993 הגיש המערער תביעה כנגד המשיב לבית הדין האזורי בבאר שבע (תב"ע נג/579 - 3 ; השופטת רות בהט ונציג הציבור לוי), בה תבע סכומים שונים הנוגעים לזכויות, להן הוא זכאי, לטענתו, מתוקף עבודתו אצל המשיב וסיומה.   ד. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער על כל רכיביה, ומכאן הערעור שבפנינו.   נתייחס אחת לאחת להשגות המערער.       2. הפרשי שכר בגין גמול שעות נוספות   א. המערער טען בבית הדין האזורי, כי זכאי הוא להפרשי שכר הנובעים, בעיקר, מאי תשלום גמול שעות נוספות המגיע לו, לטענתו. המערער אף הציג חוות דעת של חשב מטעמו (להלן - חו"ד חשב המערער), לפיה זכאי הוא להפרשי שכר אלו.   ב. המשיב טען, כי שילם למערער את מלוא השכר לו היה זכאי, ואף צירף חוות דעת של חשב מטעמו (להלן - חו"ד חשב המשיב), לפיה שולם למערער שכר ביתר.   ג. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער בעניין זה, בנימוק שהמערער, לא עמד בנטל הראייה המוטל עליו, משום שלא פירט בתביעתו את השעות הנוספות שעבד מדי יום ביומו. בית הדין הוסיף וקבע כי גם חו"ד חשב המערער מנוסחת באופן כללי, ללא הפירוט הנדרש להוכחת השעות הנוספות שנעבדו על ידי המערער, לטענתו, מדי יום ביומו.   ד. בערעורו לפנינו הלין המערער על קביעה זו, וטען, כי שומה היה על בית הדין האזורי לאמץ את חו"ד חשב המערער, שלא נסתרה, בעיקר כאשר חו"ד חשב המשיב התבססה על נתונים שמסר לו המשיב, וזה נמנע מלהעיד. ה. אף אנו סוברים, שדין תביעתו זו של המערער להידחות, משום שאכן לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו זו.   ו. אין מחלוקת, שעל המערער, כמי ש"מוציא מחבירו", מוטל נטל השכנוע להוכיח את תביעתו. בתביעה לגמול שעות נוספות נטל זה כולל הוכחה של כל שעה מן שעות הנוספות, שטוען המערער כי עבד.   ז. בכתב התביעה של המערער אין כלל הפרדה בין שעות העבודה הרגילות ושעות העבודה הנוספות, והוא הדין בתצהירו. המערער טען בכתב תביעתו, שהמשיב לא שילם לו את מלוא שכר היסוד, לרבות שעות נוספות בסכום כולל נומינלי של 25,004 ₪. מנוסח כתב התביעה בנושא זה, שהועתק כאמור, גם לתצהירו של המערער, לא ניתן להבין כלל שמדובר למעשה בתביעה שעניינה רק גמול שעות נוספות, לרבות גמול עבודה במנוחה השבועית. לא בכדי נכתב על ידי בית הדין האזורי בפסק דינו כי "יש לציין כי מעדות המומחה בבית הדין הסתבר סוף סוף שהפרשי השכר נתבעים בקשר לשעות הנוספות" (עמ' 8 לפסק הדין של בית הדין האזורי, שורות 28-29). אכן, הדברים התגלו רק במהלך שמיעת עדותו של החשב מטעם המערער.   ח. חו"ד חשב המערער הולכת בעקבות כתב התביעה ותצהיר המערער ונוקבת בהפרשי גמול שעות נוספות שנתיים, בעוד שהדרך הנכונה הייתה להגיש פירוט נתונים יומיים לגבי השעות הנוספות שעבד המערער. מבחינה זו, אכן לא הניח המערער תשתית ראייתית ראויה להוכחת טענתו לגמול השעות הנוספות ששולם לו בחסר.   ט. המערער מבקש למצוא רווח והצלה לתביעתו זו ממקום אחר, דהיינו, מטבלאות שערך המערער, ואשר שמשו בסיס לחו"ד חשב המערער (להלן - הטבלאות), וכן מרישומי המשיב בגב תלושי השכר, שבהם יש הפירוט המבוקש. אין מחלוקת, שהטבלאות לא הוגשו כראיה לבית הדין האזורי וצורפו רק בעת הדיון בבית דין זה. המערער תרץ את אי הגשת הטבלאות לבית הדין האזורי, בכך שלא נדרש להציגן. הטבלאות, אליבא טיעון המערער, שמשו חומר הגלם לעריכת חו"ד חשב המערער. המערער הוא שהיה צריך לעמוד על הצגת הטבלאות, ומשלא עשה כן בבית הדין האזורי, לא קיימת תשתית ראייתית למסקנותיו של החשב, מה גם, שכאמור, אין במסקנות החשב מידת ההוכחה הדרושה להוכחת גמול שעות נוספות. י. עוד יצויין, כי עיון בגב תלושי השכר מגלה, שהמשיב הקפיד לרשום במדוייק את השעות הנוספות שעבד המערער וחישובן, כשם שהקפיד לרשום את גמול עבודתו במנוחה השבועית ופרטים אחרים של תשלומים שהגיעו למערער על פי חוזה העבודה. רישומים אלו מעידים על התייחסות רצינית וקפדנית של המשיב לזכויות המערער. יש עוד לציין בהקשר זה את הערות המשיב על טעויות בחישוב השכר לרעת המערער שנפלו בחישוב בליווי הצהרה שהשגוי יתוקן במשכורת הבאה, נתון המצביע גם הוא על הגישה החיובית ומודעות של המשיב לזכויות המערער.   יא. בדיקה מדגמית של אחדים מתלושי השכר מגלה, שהחישובים על גבי תלוש השכר נכללו בפועל בתלוש השכר ושולמו למערער. גם אם חלק מגמול השעות הנוספות הוצג בתלושי השכר שלא כדין כרכיבי שכר אחרים כמו הוצאות רכב, אין פירושו של דבר שהסכום לא שולם במלואו, אלא רק שרכיבי שכר מסוימים אינם משקפים את מהותם האמיתית. יש לציין, כי החשב מטעמו של המערער העיד בחקירה נגדית, כי אינו יודע אם בסך הכל קיבל המערער את מלוא הסכום, ומכל מקום לגבי משכורת חודש מרץ 88 ציין החשב, כי בסך הכל שילם המשיב למערער כמעט את כל הסכום על פי חישובו, אלא שחלק מגמול השעות הנוספות הועבר לרכיבים אחרים כגון טלפון ורכב. המסקנה המתבקשת מכל הנתונים הללו היא, שהמשיב שילם למערער כדין את גמול השעות הנוספות לו הוא זכאי, וכי לא עלה בידי המערער להוכיח את ההפך. ערעור המערער בנושא זה נדחה. 3. הוצאות נסיעה   א. המערער טען בבית הדין האזורי, כי לא שולמו לו הוצאות נסיעה בסך 6 ₪ (כערכם דאז) ליום עבודה, כמתחייב מחוזה העבודה שנחתם בינו לבין המשיב. ב. בית הדין האזורי דחה את תביעתו של המערער בעניין זה, וקבע את הדברים הבאים:   "בהעדר נתונים באלו ימים נסע התובע ברכבו הפרטי, באילו לא, והאם קיבל השתתפות אחרת באחזקת רכב, לא היה יכול מר אלמקייס (הכוונה לחשב מטעם המערער -ע.ר) להגיע לנתונים בדבר הפרשים בנוגע להוצאות נסיעה ורכב".     ג. אין לנו אלא להצטרף למסקנתו של בית הדין האזורי בעניין זה. דרך חישוב הוצאות הנסיעה המגיעות למערער, לטענתו, אינה ברורה, גם לאחר עיון בטבלאות עליהן התבססה חו"ד חשב המערער, ושצורפו, כאמור רק במהלך הדיון בערעור. עוד יש לציין, כי בגב תלושי השכר ישנם חישובים, שערך המשיב לגבי הוצאות הנסיעה על פי תנאי חוזה העבודה, נתון המעיד על תשלום הוצאות נסיעה למערער. ערעור המערער בנושא זה נדחה. 4. ארוחות וביגוד   א. המערער טען בבית הדין האזורי, כי זכאי הוא לתשלום עבור ארוחות וביגוד, כמתחייב מחוזה העבודה שנחתם בין הצדדים.   ב. בית הדין האזורי דחה את תביעותיו של המערער בעניין זה, מן הטעם שלא הוכחה דרך החישוב לגבי רכיבים אלו.   ג. עיון בתלושי השכר ובגב תלושי השכר מלמד שהמשיב מילא אחר ההסכם בנושא הארוחות. כמו כן יש עדות בתלושי השכר גם לתשלום עבור ביגוד.   ד. למעלה מהצריך לענייננו נוסיף, כי גם לו הוכחה זכאותו של המערער לסכומים הנטענים על ידו, לא היה זכאי המערער לסכומים אלו, שכן הזכות לארוחות במקום העבודה ולביגוד הן "זכויות נלוות" שאינן ניתנות לפדיון, אלא אם כן הוסכם בין הצדדים אחרת, וכזאת לא הוכח בפנינו (לעניין מהותן של זכויות נלוות ראה: דב"ע לז/ 131- 3 פאולינה קלר - האוניברסיטה העברית פד"ע ט, 305, 312 ; דב"ע נג/223 - 3 פלסטין פוסט בע"מ - ג'ואנה יחיאל פד"ע כז, 436, 444-445). ערעור המערער בנושא זה נדחה.   5. דמי הבראה   א. המערער טען כי זכאי הוא לדמי הבראה לשנת 1988. המערער התפטר, כאמור, בתאריך 29.7.1992.   ב. בית הדין האזורי דחה את תביעתו של המערער, בין השאר, לאור האמור בצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש שהיה בתוקף במועד הרלוונטי, ולפיו זכאי המערער לדמי הבראה "אף לאחר סיומם של יחסי עובד-מעביד, וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו" (ההדגשה הוספה - ע.ר). קביעה זו תואמת את ההלכה המשפטית, ולא מצאנו מקום להתערב במסקנותיו של בית הדין האזורי בעניין זה.   6. ימי חופשה   א. המערער טען בבית הדין האזורי, כי זכאי הוא לפדיון חופשה בגין 17 ימי חופשה, שלא ניצל בין השנים 1987-1990.   ב. בית הדין האזורי דחה את תביעתו של המערער בקובעו, כי נקודת המוצא של המערער לפיה היה זכאי ל-14 ימי חופשה מוטעית היא, שכן בחוזה העבודה הוסכם בין הצדדים, כי המערער יהיה זכאי ל-12 ימי חופשה בלבד.   ג. בערעורו לפנינו טען המערער, כי "אפילו לפי 12 ימי חופשה (ולמערער הגיעו 14 ימי חופשה למרות האמור בחוזה), לא שולמו למערער כל ימי החופשה וזאת בהשוואה למניין הימים שהגיעו ולאלו ששולמו בפועל לפי התלושים".   ד. לאחר עיון בחומר הראיות אנו סבורים כי דין טענתו של המערער להתקבל בחלקה. ראשית דבר, נדגיש מעיון בחוזה העבודה שנחתם בין הצדדים וברישומי המשיב (ת/1 - ת/56, להלן - רישומי המשיב) עולה, כי כוונת הצדדים הייתה, כי המערער יהיה זכאי ל-12 ימי חופשה כמניין ימי עבודה. הסדר זה מיטיב או לכל הפחות לא גורע מהמערער, כיוון שעל פי חוק חופשה שנתית, תשי"א - 1951 (להלן - חוק חופשה שנתית) זכאי היה המערער ל-14 ימי חופשה קלנדריים, כשבימים אלה נכללים ימי המנוחה השבועית (ראה לעניין זה דב"ע שם/20 - 4 מעבדות טריבונל בע"מ - מועצת פועלי אשדוד פד"ע י"ב, 85). מבחינה חישובית 12 ימי חופשה כמניין ימי עבודה בנסיבות המקרה דנן, בהם עבד המערער חמישה ימים בשבוע עולים או שווים ל- 14 ימי חופשה קלנדריים. עם זה, ובניגוד לאמור בחוזה העבודה היה זכאי המערער החל מהשנה החמישית להעסקתו ל-16 ימי חופשה קלנדריים (בימים אלה נכללים כאמור ימי המנוחה השבועית), וזאת מכוח סעיף 3 לחוק חופשה שנתית.   ה. לאחר עיון בחומר הראיות, לרבות רישומי המשיב, שבהם הקפיד המשיב לרשום את ימי החופשה שנוצלו על ידי המערער, ותוך שנתנו דעתנו לנתונים שפורטו בסעיף 6ה' לפסק דין זה, מצאנו כי גם לאחר קיזוז החופשה שקיבל המערער ביתר במהלך השנים 1991-1992 זכאי המערער ליום חופשה אחד. אשר על כן, ישלם המשיב למערער פדיון חופשה בגין יום חופשה זה. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד סיום יחסי העבודה ועד למועד התשלום בפועל. ערעור המערער בעניין זה מתקבל בחלקו.   7. ניכויים מהשכר   א. המערער טען, כי קיימים הפרשים בלתי מוסברים בין סכום הנטו לו היה זכאי על פי תלוש השכר שלו ובין הסכום שהופקד לזכותו בפועל בחשבון הבנק שלו, ולכן למעשה נוכו ממשכורתו סכומי יתר עבור מס הכנסה.   ב. סבורים אנו כי אין בסיס לתביעתו של המערער שכן מס ההכנסה מנוכה משכר הברוטו ולא משכר הנטו.   ג. זאת ועוד. בית הדין האזורי קבע כי תביעה זו אינה בסמכותו העניינית של בית הדין, וכי המשיב אינו בעל הדין הנכון בעניין זה. אנו מאמצים את מסקנתו של בית הדין האזורי בעניין זה. המערער מלין על סכומים שנגבו ממנו ביתר על ידי שלטונות מס הכנסה, ולכן דרך המלך היא לפנות לשלטונות המס בעניין זה.   8. תגמולי מילואים   א. המערער טען, כי קיבל תגמולי מלואים מופחתים מהמוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) כתוצאה מהעובדה שהמשיב לא דיווח על שכרו המלא למוסד.   ב. בית הדין האזורי קבע בעניין זה את הדברים הבאים:   "הסכומים הנתבעים בגין הפרשים של תגמולי מילואים נתבעו ללא כל בסיס, וללא כל נסיון להוכיחם ברמת ההוכחה הנדרשת בהתחשב בעובדה שמדובר בהליך משפטי".   ג. מחומר הראיות מסתבר, שיש בסיס לטענה שהעלה המשיב, כי תגמולי המילואים שולמו למערער על ידי המשיב עצמו. הדבר משתקף בחלק מתלושי השכר ומחישובים בכתב ידו של המשיב בגב תלושי השכר. במצב דברים זה, גם אילו הציג המשיב בתלושי השכר משכורת ברוטו הנמוכה מן המשכורת הקובעת לצורך תשלום תגמולי מילואים, לא נפגע מכך המערער, משום שכאמור שכרו בתקופת המילואים שולם על ידי המשיב.   9. פיצויי פיטורים ופיצוי בגין נזק   א. המערער טען, כי התפטר מעבודתו בשל אי תשלום הסכומים להם הוא זכאי כפי שפורטו לעיל, ולכן יש לראות בהתפטרותו התפטרות המזכה בפיצויי פיטורים, כאמור בסעיף 11(א) לחוק פיצוי פיטורים, התשכ"ג - 1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים). כמו כן תבע המערער פיצוי בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מהפסקת עבודתו.   ב. המשיב טען, כי במועד ההתפטרות לא ידע המערער, האם אכן נשללו ממנו תשלומים כלשהם, וכי רק בעת מועד כתיבת חוות הדעת על ידי החשב מטעמו של המערער התגלה, כי לא שולמו התשלומים. עוד טען המשיב, כי המערער לא התריע בפניו על תשלומים שלא שולמו וכי לא נתנה לו הזדמנות לתקן את מעשיו. ג. בית הדין האזורי דחה את תביעתו של המערער, בזו הלשון:   "...לו אכן היה מדובר בהרעת תנאים או בנסיבות שבהן לא ניתן לדרוש היה מן התובע להמשיך בעבודה, והטענה היתה נטענת בתום לב, היה התובע מפרט למה הוא מתכוון, גם על מנת לתת לנתבע הזדמנות לעשות לסילוק הסיבה שבגינה התפטר התובע, אם אכן כך. ועוד: כתב התביעה אינו מפורט דיו, כך שניתן היה אפילו בשלב הגשת התביעה להבין לאיזו הפרות הכוונה, וממה נובעים ההפרשים. דו"ח רואה החשבון מטעם התובע נערך ביום 27.8.95 הרבה לאחר שהתפטר ורק בו מופיעים לראשונה פרטים חלקיים על הסכומים הנתבעים...גם דבריו בבית הדין מחזקים את התרשמותינו שבעת שכתב את מכתב ההתפטרות כלל לא היו לו דרישות מגובשות...מכאן עולה כי גירסת התובע אינה אמינה עלינו וכי נכון למועד התפטרותו לא היה ידוע לתובע מהן ההפרות שהפר הנתבע את חוזה העבודה, לטענתו. התובע לא הוכיח להנחת דעתנו כי התפטר בגלל הפרות הסכם העבודה מצד הנתבע. התובע לא הוכיח להנחת דעתנו כי נתן הזדמנות כנה ובתום לב לנתבע לתקן את המעוות. לאור האמור - דין התביעות לפיצויי פיטוורין ולפיצויים בגין נזק שנגרם לו כתוצאה מהפסקת עבודתו - להדחות".   ד. המערער הלין בערעורו על קביעותיו של בית הדין האזורי וטען כי לא היה בסיס עובדתי לממצאים עליהם הגיע בית הדין האזורי.   ה. הלכה פסוקה היא, כי ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אלא אם כן יש בהן טעות בולטת (דב"ע מט/23 - 0 המוסד לביטוח לאומי - הירשהורן, פד"ע כ 349, 352). לאחר שבחננו את חומר הראיות המצוי בתיק מצאנו כי אין מקום לחרוג מכלל זה במקרה זה, וכי מסקנתו של בית הדין האזורי מעוגנת בחומר הראיות שהיה בפניו.   ו. זאת ועוד. מניתוח חומר הראיות כפי שפורט לעיל עולה, כי למערער שולמו הסכומים המגיעים לו. על כן, לכאורה, לא היה בסיס להתפטרותו של המערער. יצויין עוד כי המשיב הגיב למכתב ההתפטרות של המערער ב-נ/4, שבו כתב, בין השאר, את הדברים הבאים:   "אין לי שום כוונה לגזול ממך דבר המגיע לך כחוק ואם יש לך טענות לגבי הוצאות הנסיעה ניתן לשבת ולשוחח ולהציג מספרים בדוקים ולסכם...מכל מקום, אני חוזר ומציע לך לשבת ולשוחח על הנושאים השונים בתקווה שתסיר את התפטרותך ונמשיך לעבוד יחדיו כפי שעשינו זאת כמעט 5 שנים תמימות".   אין כל ראייה, שקריאה זו זכתה להיענות של המערער. נתון זה גם הוא מלמד, שהמערער לא חפץ בתיקון "הפגום", לטענתו, אלא רצה להתפטר ולמצוא את מקומו אצל מעביד אחר.   ערעור המערער בנושא זה נדחה. 10. בטרם נחתום את פסק הדין מצאנו לנכון לציין, כי במהלך הדיון בבית הדין האזורי הוברר, כי תלושי השכר של המערער לא נערכו כיאות על ידי המשיב, וכי התשלום בגין שעות נוספות נזקף לעיתים ברכיבי שכר אחרים כגון טלפון ורכב. אין ספק, כי עריכת תלושי השכר בדרך זו היא פסולה, ובוודאי הקשתה על המערער להוכיח את תביעתו. אשר על כן, על אף שערעורו של המערער נדחה ברובו (למעט האמור בסעיף 6ו' לפסק דין זה) מצאנו לנכון לפסוק, כי כל צד ישא בהוצאותיו.   ניתן היום, ג' אייר תשס"ג (5 מאי 2003), בהעדר הצדדים, ויישלח לצדדים בדואר.     סטיב אדלר, הנשיא אלישבע ברק, סגנית הנשיא עמירם רבינוביץ, שופט   משה אורן, נציג נציג מעבידים נטל ההוכחהשעות נוספות