בפנינו תביעה להפרשי עמלות בגין מכירות פוליסות ביטוח ולחלופין לתשלום שכר ראוי. בכתב ההגנה נטען: דין התביעה כנגד הנתבע מס' 2 להימחק על הסף בהעדר יריבות משפטית בינו לבין התובע. דין התביעה להימחק על הסף מן הטעם שבתקופה הרלבנטית לתביעה, התובע לא היה בעל רשיון של סוכן ביטוח ולפיכך לא היה רשאי ו/או זכאי לקבל עמלות מכוח הוראות חוק הפיקוח על עסקי הביטוח. התובע לא זכאי לקבלת עמלות בהיותו מתלמד בלבד שכן הפוליסות והעמלות שייכות לנתבעת בלבד. התובע הוא אשר הפר התחייבותו כלפי הנתבעת לעבוד במשך 3 שנים מיום קבלת הרשיון מטעם המפקח על הביטוח. התובע אינו זכאי, בכל מקרה, לעמלות יתר, שכן חלק ניכר מהפוליסות שהוצאו באמצעותו בוטלו והנתבעת חויבה בשל ביטולים כאמור. ביום 23/5/94 הוגשה לראשונה, בבית משפט השלום בתל אביב, תביעת התובע לתשלום הפרשי עמלות מאת הנתבעים (ת.א. 37435/94) ותביעה זו נמחקה ביום 25/5/95, בהסכמת ב"כ הצדדים. ביום 18/12/95 , הגיש התובע תביעה נוספת לבית משפט השלום בתל אביב (ת.א. 81290/95) לתשלום הפרשי עמלות ולחילופין לשכר ראוי ובהתאם להחלטת בית המשפט מיום 20/2/97, הועבר הדיון לבית הדין האזורי לעבודה. מטעם התביעה העידו התובע בעצמו ומר שמואל זיקאל, מנהל הכספים של חברת הביטוח מנולייף-מנורה (להלן-זיקאל). מטעם הנתבעת העידו הנתבע מס' 2 וגב' ענת עמרני, אשר שימשה בתקופה הרלבנטית מנהלת החשבות של הנתבעת (להלן-עמרני). לאחר שעיינו בחומר הראיות בתיק ובפרוטוקול הדיונים ובחנו טיעוני ב"כ הצדדים, להלן החלטתנו: ואלה העובדות כפי שעולות מחומר הראיות בתיק: הנתבעת 1 הינה סוכנות ביטוח והנתבע 2 הינו מנהלה ובעל מניותיה. התובע שהה במשרד הנתבעים החל מחודש 11/89. במהלך תקופת שהותו בנתבעת, עסק התובע במכירת פוליסות ביטוח חיים ביום 1/4/92 קיבל התובע "רשיון לסוכן ביטוח 'מתמחה'" מהמפקח על הפיקוח שליד משרד האוצר, מדינת ישראל. בתקופת שהותו במשרדי הנתבעים, קיבל התובע עמלות בכפוף לפלוגתא באשר לגובה העמלה שקיבל. התובע היה רשום כ"עוסק מורשה" במשרדי מס ערך מוסף וכ"עצמאי" במוסד לביטוח לאומי. על מנת לבחון בענייננו את זכאות התובע לרכיבי התביעה כפי שנעתרים על ידו, יש לעמוד תחילה על מהות ההתקשרות בין התובע לבין מי מהצדדים, קרי, יש לבחון את השאלה בדבר קיומם של יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין מי מהנתבעים. האם, כגרסת התובע, התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבעים, או שמא, כגרסת הנתבעים, התובע לא היה עובד הנתבעים וזאת לאור כל הסממנים החיצוניים המעידים על מהות הקשר שנוצר בין הצדדים. בטרם נדון במהות ההתקשרות בין הצדדים, נתייחס תחילה לטענת ב"כ התובע בדבר מניעות הנתבעים מלטעון להעדר יחסי עובד ומעביד. לטענת ב"כ התובע, בבית משפט השלום גרסו הנתבעים לקיומם של יחסי עבודה בין הצדדים ולפיכך מנועים הם כעת מהעלאת טענתם בדבר העדר קיומם של יחסי עבודה. אין לקבל טענה זו. מעיון בכתב ההגנה עולה כי הנתבעים מעולם לא טענו לקיומם של יחסי עבודה בין הצדדים, כנטען ע"י ב"כ התובע, אלא כל שטענו היה בדבר העדר סמכות עניינית לבית משפט השלום לדון בתביעה שמקורה בשכר ראוי. החלטת בית משפט השלום מיום 20/2/97, לפיה הדיון בתובענה יועבר לבית הדין האזורי לעבודה, לו הסמכות הייחודית לדון בתביעות שכר, הינה אך ורק לעניין הסמכות העניינית, ואין בהחלטה כאמור כדי להוות קביעה זו או אחרת לעניין עצם קיומם של יחסי עובד ומעביד. יש לזכור כי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969 מקנה לבית הדין את הסמכות הייחודית לדון גם בשאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד. לפיכך, משלא הודו הנתבעים בדבר קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים, הרי שאין כל מניעה לדון בטענתם בדבר העדר קיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. נבחן, אם כן, את מהות ההתקשרות בין התובע לבין מי מהנתבעים. באשר לצורות ההתקשרות בענף הביטוח כבר נפסק כי: "צורות רבות, שונות ומגוונות, להתקשרויות בענף הביטוח. חברות הביטוח מבצעות את ההתקשרויות עם סוכנויות ביטוח, ואלו יוצרות את הקשר עם המבוטח באמצעות סוכני משנה, אשר אין יחסי עובד ומעביד בינן לבינו, או על ידי עובדים בשירותה. סוכני המשנה מנהלים את עסקיהם בין במשרדים המועמדים לרשותם במשרדים השייכים לסוכנויות ובין במשרדים משלהם; בעוד עובדי הסוכנויות בדרך כלל, מבצעים עבודתם במשרדים השייכים לסוכנויות. צורת התשלום לעובדים אף היא שונה. יש והיא נעשית במשכורת חודשית, יש והיא מתבצעת באחוז מוסכם מהעמלה, ויש שהתשלום הוא באחוז מן העמלה עם "מינימום מובטח", הכל כמוסכם בין הצדדים" (ר' דב"ע מג/106-3 יחיאל וולטנר נ' גור בטח, סוכנות לביטוח בע"מ פד"ע טז, 84). עלינו לבחון, איפוא, לאור התשתית העובדתית בענייננו, את מהות ההתקשרות בין התובע לבין מי מהנתבעים, קרי, עלינו לבחון האם ההתקשרות בין התובע לבין הנתבעת 1 הייתה התקשרות של סוכנות ביטוח עם 'סוכן משנה' או עם עובד והאם ההתקשרות בין התובע לבין הנתבע 1 הייתה על בסיס אישי. נבחן תחילה את מהות ההתקשרות בין התובע לבין הנתבעת 1- אין חולק בענייננו כי בין הצדדים לא נערך הסכם עבודה בכתב ואולם בחינת הראיות והעדויות כפי שהובאו בפנינו מביאה אותנו למסקנה כי צורת ההתקשרות בין התובע לבין הנתבעת 1 הייתה בדרך של התקשרות עם 'סוכן משנה', קרי, לא נתקיימו יחסי עובד ומעביד, כפי שיובהר להלן. כבר נפסק כי אין סימני היכר אחידים ל'עסק עצמאי', בכל ענפי הפעילות והדבר תלוי בראש ובראשונה במהות העסק (דב"ע לג/177-0 מאיר מושקוביץ נ' המוסד פד"ע ה, 79, 82). סימני ההיכר בענייננו מצביעים על היות התובע בעל 'עסק עצמאי'. באשר לדרך ביצוע עבודתו בנתבעת, הסביר התובע בחקירתו הנגדית: "מבחינת העבודה כל ההוצאות היו עליי.....למשל: סוכן ביטוח, דלק, הרכב היה שלי. הלקוחות היו שלי. זה כמו שכעת אני פונה ללקוח. מבחינת עבודת השטח זו אותה עבודה..." (ר' עמוד 5 לפרוטוקול). מעדות זו, עולה, אפוא, כי פוליסות הביטוח שנמכרו על ידי התובע במהלך התקופה הרלבנטית נמכרו ללקוחותיו שלו ולא ללקוחות הנתבעת. עוד עולה מעדותו כי לצורך עבודתו עשה התובע שימוש ברכבו הפרטי ואף שילם מכיסו הפרטי את הוצאות הדלק וביטוחי הרכב. כמו כן, בהמשך חקירתו הנגדית ציין התובע כי לעתים הקדיש שעות עבודה רבות אשר בגינן לא קיבל מידי הנתבעת כל תשלום (ר' עמ' 8 לפרוטוקול). מדברים אלה עולה, אם כן, כי התובע הוא אשר נשא בכל ההוצאות הכרוכות במכירת פוליסות הביטוח וככזה הרי שהיה בעל סיכון של רווח והפסד, שכן שעה שהרחיב את לקוחותיו, הגדיל את רווחיו, בעוד ששעה שהקדיש שעות עבודה ומשאבים ולא הצליח למכור, נשא בהפסד העסקאות הנ"ל. לעניין סיכון רווח והפסד כבר נפסק כי לצורך הכרעה באשר למהות ההתקשרות, יש לבחון גם האם בפעילות ה'עובד' היה סיכון רווח והפסד ואם הייתה לו אפשרות להרחיב את היקף הפעילות (דב"ע מג/177-0 לעיל), כאשר תשובה חיובית לשאלה, כפי שניתנה בענייננו, מטה את הכף לטובת קיומו של 'עסק עצמאי'. זאת ועוד, התובע ציין מפורשות בחקירתו הנגדית כי אין כל הבדל בין עבודתו בנתבעת לבין עבודתו כיום כעצמאי ובעדות זו יש כדי לחזק את המסקנה בדבר המשך קיומו של 'עסק עצמאי' גם לאחר התקופה הרלבנטית לתובענה. התובע אף נרשם כעוסק מורשה במע"מ, עובדה שאומנם אינה מכריעה את הכף אולם יש בה כדי לחזק את המסקנה בדבר היות התובע 'סוכן משנה' ולא עובד הנתבעת. גם העובדה כי התובע לא עבד בשעות מוגדרות ותחת פיקוח מחזקת את המסקנה בדבר העדר קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים. התובע מסר בחקירתו הנגדית כי הוא היה זה אשר קבע את סדר יום עבודתו (ר' עמ' 6 לפרוטוקול), קרי, התובע לא היה נתון לפיקוח הנתבעת ושעות עבודתו הוכתבו על ידו בלבד. יש לציין כי העובדה שהנתבעת 1 העמידה לרשות התובע שולחן ושירותים משרדיים אינה שוקלת בענייננו, מאחר ולאור הפסיקה שהובאה לעיל, הרי שדבר זה מקובל אף ל'סוכנים עצמאיים'. לסיכום, בשקילת כל העובדות שהובאו לעיל, מצאנו כי הכף נוטה למסקנה שהתובע היה 'סוכן משנה' של הנתבעת 1 ואין לראות ביחסים בינהם יחסי עובד ומעביד. לעובדות אלה מתווספת עובדה נוספת חשובה אשר עניינה בטענות התובע כפי שהועלו בכתבי טענותיו. בתובענה הראשונה שהגיש התובע מיום 23/5/94 כלל לא הועלתה טענת יחסי עבודה אלא להיפך, בסעיף 9 לכתב התביעה נרשמו הדברים הבאים: "במשך כ-3 חודשים שלמו הנתבעים לתובע על חשבון העמלות בלושי שכר ולאחר מכן כסוכן עצמאי תמורת חשבונית מס כדין" (הדגשה שלנו ו.ס.). גם בתובענה השנייה שהגיש התובע מיום 18/12/95, נרשם כי "התובע קיבל הצעות אלו ופעל באופן עצמאי בשם הנתבעים" (הדגשה שלנו ו.ס.). הנה אם כן, אף התובע בעצמו מציין בכתבי טענותיו כי "פעל באופן עצמאי בשם הנתבעים". אומנם כעת טוען התובע לקיומם של יחסי עבודה בינו לבין הנתבעים, אולם לא יעלה על הדעת כי רק בשל העברת הדיון לבית הדין האזורי לעבודה, אשר בסמכותו להכריע בשאלת קיומם או אי קיומם של יחסי עבודה, ובהתאם לנוחיותו, ישנה התובע גרסתו ויטען לקיומם של יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבעים. אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי בין התובע לבין הנתבעת 1 לא התקיימו יחסי עובד ומעביד. לפיכך, בהעדר יריבות משפטית שמקורה ביחסי עובד ומעביד בין התובע לבין הנתבעת 1, אין בית הדין נזקק להכריע בעילות התובענה גופה. כעת, משקבענו באשר למהות ההתקשרות בין התובע לבין הנתבעת 1, לא נותר לנו אלא לקבוע את מהות ההתקשרות בין התובע לבין הנתבע 1. התובע לא הרים הנטל המוטל עליו להוכיח קיומם של יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבע 2 ו/או קיומה של התחייבות אישית של הנתבע 2 להעסקת התובע. גרסת התובע באשר לקיומם של יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבע 2 נסמכת כל כולה על הסכם בע"פ שכביכול נעשה בינו לבין הנתבע 2 ואשר לפיו התחייב הנתבע 2 להעסיק את התובע בשירותו ובשירות הנתבעת 1 ואולם התובע לא הוכיח קיומה של התחייבות כאמור מצד הנתבע 2. בנסיבות אלה, משלא הוכחה בפנינו כל התחייבות אישית מצד הנתבע 2 להעסיק את התובע, יש לראות בנתבע 2, בגדר אורגן של הנתבעת 1, אשר באמצעותו התקשר התובע עם הנתבעת 1 ותו לאו. זאת ועוד, התובענה אינה מגלה עילה עצמאית כנגד הנתבע 2 וכעולה מחומר הראיות בתיק, במהלך תקופת ההתקשרות של התובע עם הנתבעים, בוצעו כל הפעולות הקשורות לעבודתו של התובע מול הנתבעת 1 בלבד. לפיכך, לאור עקרון האישיות המשפטית הנפרדת ומשלא הוכחה התחייבות אישית כזו או אחרת מצד הנתבע 2, אנו קובעים כי בין התובע לבין הנתבע 2 לא התקיימו יחסי עובד ומעביד. סוף דבר - התביעה נדחית. התובע יישא בהוצאות הנתבעים ובשכ"ט עו"ד בסך 2,000 ש"ח בצירוף מע"מ צמודים כדין מהיום. ורדה סמט - שופטת עמלות סוכן ביטוחסוכן ביטוח