קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בניית מחסן בחצר ללא היתר: 1. בפניי בקשה למתן צו מניעה. התובעים הנם הבעלים של הבית ברחוב שינקין 57 פינת אחד העם 71 ת"א הרשום על שמם וידוע כחלקה 78 בגוש 6935 (להלן: "הבית"). בקומת הקרקע נמצא עסק של בית קפה הידוע כ"קפה תמר" המשמש את הנתבעת. לטענת התובעים הנתבעת חוסמת את הכניסה לחצר האחורית של הבית בה מצויים השירותים ומונעת את כניסת השוכרים האחרים בחנויות ועובדיהם לשירותים שבחצר, ופחי האשפה על המדרכה מול הבית נשארים דרך קבע. לטענת התובעים הנתבעת החלה לבצע, ללא הרשאה ו/או הסכמה ומבלי לקבל היתר, עבודות הריסה ובניה במחסן שנבנה שלא כחוק בחצר האחורית, וכן הנתבעת ערמה גרוטאות ומיטלטלין שונים בחצר הבית כדי למנוע מעבר השכנים לשירותים, ללא הסכמת התובעים. הסעדים המבוקשים בתביעה הנם להוציא צו המונע מהנתבעת לחסום את הכניסה ולהימנע מלהפריע לשימוש חופשי של יתר דיירי קומת הקרקע בשירותים שבחצר ולאפשר את החזקת פחי האשפה בחצר הבית, לסלק את המיטלטלין, הגרוטאות והאשפה מחצר הבית, להרוס את המבנה שהקימה הנתבעת בחצר. בדיון במעמד שני הצדדים, בבקשה לצו הזמני, סוכם שהנתבעת תדאג לכך שפחי האשפה יהיו בחצר במקום המיועד לכך, וכן הוסכם שהדלת הפונה לחצר תישאר נעולה, והנתבעת תדאג למסירת מפתחות לתובעים ולכל הדיירים. למעשה טענות התובעים מתמקדות בעבודות בנייה והריסה שבוצעו לטענתם ע"י הנתבעת במחסן שבנתה תוספת של כחצי מטר יותר גבוה מהגג הקודם, הצבת דלת נעילה בכניסה לחצר הפוגעים בזכות קניינה וסילוק גרוטאות ואשפה מחצר הבית וגג המחסן. לטענת הנתבעת מדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית המהווה חוליה במסכת ארוכה של הטרדות ושימוש לרעה בסדרי הדין מצד התובעים כדי לגרום לכך שהנתבעת תפנה את המושכר בו היא מחזיקה בדיירות מוגנת, ללא פיצוי כספי הוגן ומתאים כדי שהתובעים יוכלו להרוס חלק מן המושכר ולבנות קומות נוספות בבניין. לטענת הנתבעת מר אברהם שטרן ז"ל, בעלה המנוח של הנתבעת, שכר את הנכס המושכר תמורת תשלום דמי מפתח, והמושכר כלל גם מחסן, ולאחר פטירתו של מר שטרן ז"ל בשנת 1966 הפכה הנתבעת לדיירת מוגנת, כשבית הקפה פעל במושכר כל השנים ברשיון עיריית ת"א ובלא שלעירייה יהיו טענות כלשהן כנגד בית הקפה. לטענת הנתבעת הכל התחיל מפניית עו"ד יעקב חרותי בשם הנתבעים למחלקת רישוי עסקים של עיריית ת"א בתלונה כי העסק במושכר מתנהל ללא רשיון, ועקב כך בוטל רשיון העסק של בית הקפה, והעירייה דרשה מהנתבעת, לצורך קבלת רשיון חדש, להחליף את רצפת הבטון במחסן, להחליף את גג המחסן, לשפץ את תאי השירותים ולאטום את הכניסה לחצר כדי למנוע כניסתם של עוברי אורח ושימושים בשירותים. לטענת הנתבעת היא ביצעה את השיפוצים הנדרשים שמהווים החלפת ישן בחדש בלא לבצע כל שינוי במבנה האמור, ובעקבות זאת קיבלה היתר זמני לניהול בית הקפה במושכר, כשהיא הצליחה לשכנע את נציגי העירייה לגבי אטימת החצר להסתפק בהתקנת מנעול על הדלת בכניסה לחצר והציעה את המפתח לתובעים וליתר שוכרי החנויות והדירות בבניין, אך התובעים סירבו לקבל את המפתח עד שביהמ"ש התערב, שאז הסכימו לקבלו. לטענת הנתבעת הכניסה לחצר אינה חסומה אלא סגורה בדלת נעולה שהמפתח מצוי בידי הבעלים ויתר השכנים, כשאפשר לעבור גם דרך בית הקפה. עגלות האשפה בחצר, החצר נקיה והנתבעת לא הקימה כל מבנה בחצר. 2. לאחר ששמעתי את הצדדים, עיינתי במסמכים ובסיכומי הצדדים, וכן ערכתי ביקור במקום, החלטתי לדחות את התביעה, וזאת מן הנימוקים כדלקמן: א. אני קובע שמדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית שהוגשה ע"י התובעים בחוסר תום לב, תוך היתפסות לזוטות ותוך שימוש בהליכים משפטיים לרעה באופן של הפעלת לחץ על הנתבעת במסגרת הליכים משפטיים שונים שמנוהלים כנגדה כדי לנסות ולפנותה מהנכס. הנתבעת מהווה שם דבר ומוסד בת"א, וכן קפה תמר, כשהנתבעת המנהלת את בית הקפה כבר עשרות שנים. הדבר בא לידי ביטוי ביחס המיוחד שעיריית ת"א נותנת לנתבעת ולא מקפידה עמה, וכפי שנאמר מפיו של מר אלחנן משי, מנהל אגף רישוי עסקים בעיריית ת"א, בעמ' 9 לפרוטוקול מיום 09/06/1999: "לכאורה, להגבהת מחסן והחלפת גג, צריך היתר בניה, ולגבי העסק הזה זו סוגיה מיוחדת שאפשרו לנו להוציא רשיון ללא היתר בניה. בהיתר הבניה החדש שהוצא למבנה נרשם שלא ידרשו הריסת התוספות הקיימות במקום כל עוד הגב' שטרן מנהלת את העסק, וההערה הזאת 'נוצלה' על ידנו לאפשר השלמת הרישוי, מאחר ומדובר בעסק מאוד ישן גם ללא היתר, במיוחד לאור העובדה שהבניין מיועד להיבנות מחדש. המגמה של העירייה הייתה להקל עם העסק ולמצוא דרך לאפשר לו לפעול". ואכן נאמר בת5/ שהרשיון הנו לבעלת העסק הנוכחית בלבד - שרה שטרן, ובהיתר הבניה מס' 4-950456 נאמר: "החלקים החורגים של בית הקפה לא ייהרסו כל עוד בית הקפה מופעל ישירות ע"י בעלת העסק הנוכחית". דהיינו, בעוד העירייה מקלה עם הנתבעת ונותנת לה אפשרות אף לחרוג ורשיון לעסק לכל ימי חייה, פעלו התובעים במלוא המרץ לטרפד זאת. ב. לא רק זאת, התובעים מחד הם אלו שפנו לעירייה בתלונה של עו"ד חרותי יעקב בשם התובעים בתלונה ובקשה לבדוק את תיק הרישוי מאחר שהעסק מתנהל בניגוד לתנאי הרשיון (נ1/), ובעקבות הפניה הזו הם גרמו לכך שהעירייה תפעל ותדרוש מהנתבעת ביצוע שיפוצים שונים במקום כדי לקבל רשיון עסק. והנה, בעקבות ביצוע השיפוצים הנ"ל, לאור דרישות העירייה, בין היתר לאטום את הכניסה לחצר, טוענים התובעים שבכך פוגעת הנתבעת בזכות קניינם. דהיינו, התובעים במעשיהם הכניסו את הנתבעת למלכוד באופן שעקב תלונתם לעירייה היה עליהם לאטום את הכניסה לחצר כדי לקבל רשיון עסק, ומשעשו כן טוענים התובעים שבכך נפגעה זכות הקניין שלהם. התובעים, שהם אלו שגרמו בעקבות פנייתם המכוונת לעירייה לאטימת הכניסה באמצעות דלת, כדי לקבל רשיון מחד, טוענים מאידך שיש להסיר דלת זו כדי שיוכלו לעבור חופשי לחצר מאידך, כשברור להם שכך לא תוכל הנתבעת לקבל רשיון לעסק, ולמעשה זוהי מטרתם. בעוד העירייה מתפשרת ומתרככת עם הנתבעת ומסתפקת בדלת עם מפתח במקום איטום מלא, לא מסתפקים בכך התובעים ועומדים על השארת מעבר חופשי, כשידוע להם שכך לא תוכל הנתבעת לקבל רשיון לעסק. ג. אני קובע כאמור שמדובר בהתנהגות בחוסר תום לב מצד התובעים. התובעים אינם יכולים להיתלות בזכויות הקנייניות שלהם ובחוק יסוד כבוד האשם וחירותו, תוך רמיסה של כבודה של הנתבעת, פגיעה בזכותה הקניינית של הנתבעת ובזכותה לנהל בשארית ימיה את מפעל חייה. מביקור שערכתי במקום נוכחתי לדעת שמדובר בזוטות שבזוטות, שכן מדובר בחצר קטנטנה שיש מעבר אליה הן דרך הדלת הפונה לחצר והן דרך בית הקפה (כשהנתבעת מאפשרת מעבר זה), כשאין גרוטאות בחצר, פחי האשפה נמצאים בחצר, כשכאמור מדובר בחצר קטנה ביותר שאני סבור שהיא כשלעצמה לא מעניינת כלל את התובעים, שמאחורי פעולותיהם עומדות כוונות אחרות. אני קובע שלא הוכחה בפניי בניה ללא היתר מצד הנתבעת, וכל שנעשה הוא שיפוץ של הקיים, החלפת ישן בחדש ושינויים פנימיים בלבד שאינם דורשים היתר לפי סעיף 145(א) לחוק התכנון והבניה. עדות זו נתמכת בגרסת הנתבעת, בעדותה של גב' רפפורט (לגבי היותם של 2 שירותים במקום מלפני שנים רבות), וכן מדבריהם של נציגי העירייה שלא ניתן לציין בוודאות שהגג הוא גבוה יותר מהמצב הקודם, וכנ"ל מר שטמלרס העיד שהבניה ישנה יותר מ5- שנים (עמ' 11 לפרוטוקול). מדובר כאמור בבניה מזערית, בגג שממילא נמוך וישן, שלא ניתן לקבוע האם הייתה הגבהה כלשהי (כשגם אם הייתה הגבהה זעירה אני סבור שמדובר בעניין מזערי שהעירייה מסכימה לו ושאין כל הצדקה לחייב במקרה מיוחד זה את הנתבעת בהריסתו). ד. התובע מס' 1 בעצמו לא מכיר היטב את הנכס ולא את עברו, לא מדד את גובה המחסן ואישר שהייתה דלת מסתובבת במקום שנכנסים ודוחפים (בעמ' 11 לפרוטוקול). הנתבעת נתנה מפתחות לכל הדיירים ולתובעים, ואפשרות מעבר גם מבית הקפה לחצר, כשבעקבות תלונת התובעים הושבחו השירותים והמחסן, כשהדיירים והשוכרים האחרים לא מתלוננים על המצב הקיים, וכאמור רק התובעים פועלים בנחרצות ובאטימות כלפי הנתבעת. ה. אני מקבל את גרסת הנתבעת וגבי רפפורט כאמינות ומהימנות עליי לגבי ביצוע השיפוצים ולגבי המצב העובדתי שהיה קיים בשטח בעבר ועד היום מבחינת תאי השירותים, הדלת, המחסן, הגרוטאות, המעבר ושאר הפרטים, וזאת בניגוד לתובע מס' 1 שלא מכיר את ההיסטוריה מלפני 92' וקובע שמדובר בשיפוצים ושינויים פנימיים בלבד שעשתה הנתבעת בעקבות התלונות של התובעים עצמם (שאחרת המצב היה נשאר כפי שהיה במשך שנים בלא שהעירייה הייתה מתערבת כלל). אני קובע שהמצב הנוכחי נכון להיום הנו שהגרוטאות ומיכל האשפה נמצאים כיום בחצר, הכניסה לא חסומה, דלת הכניסה קיימת באותו מקום שהייתה קיימת קודם לכן והיא נותנת פתרון כניסה לכל הדיירים ולתובעים באמצעות מפתח שבידם (וכך נמנעת כניסה של זרים לחצר) ו/או דרך בית הקפה, והמחסן נמצא במקום כפי שהיה בעבר. אינני רואה פסול ו/או פעולה בניגוד לדין ו/או פגיעה בזכות הקנין של התובעים בפעולות הנתבעת שפעלה לשימור הקיים לאחר שהתובעים אילצו אותה, בעקבות תלונותיהם לעירייה, להשקיע בכך, ואני דוחה את ניסיונם של התובעים להמשיך ולהטריד את הנתבעת תוך שימוש באמצעים משפטיים באופן לא ראוי ובחוסר תום לב ותוך דקדקנות יותר מהעירייה ויותר מרשויות התכנון והבניה. 3. התוצאה הינה שאני דוחה את התביעה. בהתחשב במספר הדיונים שהיו ובהתנהגות התובעים, אני מחייב את התובעים ביחד ולחוד לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000.- ש"ח בתוספת מע"מ כדין. בניהחצרמחסן