האם ביקורת מסעדות מהווה לשון הרע

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם ביקורת מסעדות מהווה לשון הרע:

התובעת מס' 1 הינה חברה המנהלת עסק של מסעדה בשם "כפות תמרים" ברח' אחד העם 60 בת"א.

התובע מס' 2 הינו בעל מניות בתובעת 1 ומשמש כמנהלה וכטבח ראשי של המסעדה.

נתבע מס' 1 הינו כתב העוסק בכתיבת בקורות בנושאי אוכל ומוסיקה בעתון "תל- אביב" שבבעלות נתבעת 3 (להלן: "העתון").

נתבע מס' 2 הינו עורכו של העתון הנ"ל.

התביעה שבפני הוגשה בעקבות כתבה פי עתו של נתבע 1 הנושאת את הכותרת "כיסופים לבוליביף" – שפורסמה בעתון בתאריך 11.8.94 (להלן: "הכתבה").

לטענת התובעים הכתבה כללה "לשון הרע" כמשמעותה כחוק איסור לשון הרע שכן פרסומה גרם להשפלת התובעים בעיני הברות, ועשה אותם מטרה לבוז וללעג מצידם וכן לביזוי התובעים בשל מעשיהם וגרם לפגיעה במשלח ידם ובעסקיהם.

לגרסת התובעים הכתבה שהתיימרה להיות בקורת הוגנת על המסעדה והאוכל המוגש בה – לא הייתה אלא הסתה פרועה כנגד התובעים שנכתבה מתוך רצון שלא הוסתר כלל לפגוע בהם ובעסקיהם.

לעומת הטעונים המפורטים לעיל גורסים הנתבעים כי בהיות התובעת 1 מסעדה מהזמינה את הציבור לבוא לבקר ולסעוד נתונה לציבור ולתקשורת הזכות לבקורת. כן נטען כי הפרסום היה בגדר "פרסום מותר" כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע ולא חרג מתחום הסביר בנסיבות המקרה ועומדת לנתבעים הגנת החוק כיוון שהמאמר היה מאמר בקורת וחלה עליו הגנת החוק על פי סעיף 15 (ס"ק (2)(9)(4)(6)) וכן כי הפרסום נשוא התביעה הינו אמת ומוגן על פי סעיף 14 לחוק הנ"ל.

הרקע העובדתי
מסעדת כפות תמרים נפתחה ביוני 1994.
לפתיחת המסעדה קדמה נסיעת לימודים של התובע לבי"ס לבישול בעל שם בפריס בו למד במשך תשעה חודשים ולאחר מכן עסק בעבודה מעשית (סטאג') במשך שבועיים במסעדת יוקרה (עמ' 22-21 לפרוטוקול).

התובע אשר ביקש לנהל מסעדה על פי הזרם המוגדר כ"מטבח אקטואלי" התכוון לשלב במאכלים שיוגשו מגוון שקול של מרכיבים ומוצרים ברמה גבוהה מתוצרת הארץ והגדיר את המסעדה כ"מסעדה ישראלית עם סגנון".

המסעדה עצמה עוצבה בקפדנות ובהידור רב תוך הקפדה על כל פרט החל מהרהוט וכלה בעיצוב הצלחות ולבוש המלצרים.

סמוך לפתיחת המסעדה שכר התובע אשת יחסי ציבור אשר דאגה להביא את קיומה של המסעדה לתודעת הציבור ע"י ייזום כתבות מקדימות והזמנת עתונאים לסעוד במסעדה.

(רה כתבה מיום 20.5.94 "יווני, ישראלי ופלורנטיאי" נספח 1 לתיק מוצגי הנתבעת).

מטבע הדברים שלאחר מסע היחצנות הנ"ל התעוררה סקרנותם של מבקרי המסעדות והם בקרו, סעדו וכתבו.

מן הכתבות שפורסמו בתחילת דרכה של המסעדה (כתבתו של דניאל רוגוב מיום 17.4.93, נספח 1 כתבתו של רון מיברג בסופשבוע נספח 9 וכתבתה של דליה פן לרנר נ/1) נראה כי התוצאות לא ענו על הציפיות ודניאל רוגוב אף הכתיר את כתבתו במילים "השף זקוק לניסיון נוסף" וסיים אותה במילים "וזו בלי ספק עסקה גרועה".

הכתבה נשוא הדיון שבפני נכתבה אף היא בעת שהמסעדה הייתה בתחילת דרכה, וכנראה בשלב חיפושי הדרך.

אין חולק כי כיום מסווגת המסעדה כמסעדת יוקרה ויש הרואים בה את אחת מבין ארבע המסעדות הטובות בישראל, והיא אף זכתה למקום של כבוד במדריך "גומיו" (נספח 17 של מוצגי התובעים).
וגם המבקר דניאל רוגוב לאחר ביקורו השלישי במקום כתב "לא הכל כאן כליל השלמות, אך אין ספק שזאת מסעדה מעולה... מחירים אלה בהחלט מזכים את הסועד בתמורה מלאה" (נספח 18 למוצגי התובעים).

על מנת להמחיש את המהפך שחל בגישת המבקרים למסעדה אביא קטע ממדריך גומיו:

"כפות תמרים, מסעדה בסגנון צרפתי עם הדגשים ישראליים ים תיכוניים, שוכנת בלב ה'סיטי', מקום נאה ומסוגנן בצבעים משרי רוגע עם שרותים מטופחים ושירות מקצועי, היא אחת מהבודדות בישראל שפועל בה רב מלצרים. לאחר התחלות לא קלות נעשה המטבח יומרני פחות, התגבש והתיצב ברמה מן הגבוהות במדינה" (נספח 17 הנ"ל; ההדגשה שלי – ש.ד.).

הכתבה
על מנת להבהיר על שום מה נזעקו התובעים והגישו תביעה זו יש להביא את הכתבה במלואה ככתבה וכלשונה.

מתחת לכותרת "כיסופים לבוליביף" ושם המסעדה וכתובתה כותב מר אפרתי:

"נפיחה היא סוג של גז, סרח עודף של מערכת העיקול. מטבען של נפיחות שהן ריקות מתוכן, אבל אי אפשר להחמיצן כשהן שם. בעליהן מצליחים על פי רוב להסתדר איתן איכשהו. סובל מי נמצא באותו זמן בסביבה. אנשים עדינים נוטים בדרך כלל להגיב באיפוק מנומס בשעה שזולתם משחרר אחת בשוגג. בסך הכול, לכולנו זה עלול לפעמים, לא בכוונה, לקרות. אבל כשמישהו מכוון במזיד, יש לתוך פרצופך, נאד גרנדיוזי ופולשני ובאותה נשמה מרוקן אותך ממיטב כספך אך מושית לך מגבת מבושמת לידיים ומישיר אליך חיוך צחור ובוהק, אתה חייב לשלוח לעברו את התותחים הכי כבדים שלך. אחרת, לא רק שאתה פראייר, אתה גם אידיוט.
יהיה נפסד לגמרי לדבר על כפות תמרים במושגים של גבולות החוצפה האנושית. קורה שם משהו חמור בהרבה, שמטאפורות קרימינולוגיות כמו שוד והתחזות מצליחות להתקרב אליו קצת יותר. הכי נכו ןלהתחיל במחיר – 355 שקל לשניים, לא כולל אפרטיף, לא כולל דיז'סטיף, עם בקבוק יין מקומי זול. השירות כלול. עבור הסכום הזה מקבלים מזון המוגדר 'ישראלי עם סגנון'. ביקרתי בכפות תמרים בסוף שבוע מילואים שבו למדתי היטב מה זה אוכל ישראלי בלי סגנון. ערב ארוך ומביש, אתי אנקרי ברקע (זה כנראה מה שנקרא מוסיקה ישראלית עם סגנון), לא עזר לי להבין מה מבדיל בין השניים, מלבד זה שבצבא נותנים לך ממה שאתה רוצה כמה שאתה רוצה, ובכפות תמרים לא.
במודעת הפרסומת מציג השף את האני מאמין הקולינרי שלו. הוא עובר כל כך פומפוזי שקשה להבין אם מדובר בשרלטן או בגאון עם חזון. אחרי המנה הראשונה הענינים מתחילים להתבהר. לאחר העיקריות ברור לגמרי שאת מי שחתום על המלל הפרוגרמטי הנבוב הזה, צריך לשלוח לעמוד שבועיים בפינה, עם הפנים אל הקיר שיתבייש. אולי זה יעזור לו להשתנות.
מוכרחים להבין את הקונטקסט. על העצוב בכפות תמרים שפכו הרבה מאוד כסף, והמקום נראה כמו אולם אולטרה יוקרתי שערוך לסדר פסח של מיטב יהדות התפוצות. צוות המלצרים לבוש בשחור- לבן הדור ועטוי במותניות עם רקמה אוריינטלית. אותנטיקה ניינטיז יענו. מין מקום כזה שמביאים אליו את הדוד העשיר מאמירקה, להראות לו איזראילי קיטשן ווא איז איט, ושישלם. אילו לפחות היה הגזל פועל במסורת השנור כשפדינו מועבר למרטות ציבוריות חיוביות כלשהן, ניחא. אבל כשכל כך הרבה כסף שנגבה עבור הגורנישט הזה נשפך לחשבון הבנק הפרטי של יזמים חסרי בושה, קוראים לזה, בעברית, עבודה בעיניים. ועבודה מסריחה מאוד.
תמורת 120 שקל לאדם מקבלים תפריט קבוע של מנה ראשונה, עיקרית וקינוח, הניתנות לבחירה מתוך ארבע- חמש מוצעות. יש מנות שגובים עליהן עוד עשרה שקלים. לפי ההוא שעומד בפינה מבוסס האוכל על מוצרי מזון, תבלינים ודגה ש'השתרשו בהווייתנו... בהתאם לעונות השנה' ויש עוד חרטוטים במניפסט.
למנה הראשונה, שצלצלה המקורית מכולן, קראו מרק חומוס בפיתה. הגיעה צלוחית ובה נוזל חום נטול מרקם ותפל לגמרי, לא שונה בהרמה מסתם מים חמים סמיכים, שהושתת כנראה על פולי חימצה. אני אומר כנראה, משום שלא היתה אפשרות לברר את זה באמצעות טעמו. פשוט לא היה לו כזה. מלמעלה היה בצק. זה החלק של הפיתה. חוץ מזה שכבו שם, רווי נוזלים לגמרי, שני כדורים של מה שקוראים בכפות תמרים פלאפל. לומר עליהם גועל נפש זה לנקוט סוג של אנדרסטייטמנט. המנה הראשונה הנוספת, שהוזמנה משום שנשמעה הפחות פלצנית מכולן, היתה טארט חצילים ועגבניות. הטעם הזכיר משהו מתפריט של חברת קייטרינג בינונית ומטה, שאפשר לסגור איתה את כל הענין תמורת 22-20 דולר. מקסימום.
אחר כך באו העיקריות. היתה אופציה לקחת פילה בקר ברוטב קרם שום או משהו כזה זה לא צריך להיות רע, חשבתי לעצמי, אבל מה כל כך ישראלי מקורי כאן. ככה ירד גם דג הדניס ברוטב נענה מסדר היום. נשרנו עם צלעות טלה במעטפת בצק פילו, גם כן תמצית הישראליות, ועם 'כרע עוף במילוי מעורב ירושלמי', המסוגננות בהתגלמותה. כרע העוף היה רבע עוף. מתחת לביתי מוכר איש צעיר חצאי עופות ב-12 שקל החתיכה. יוצא לו יותר טוב. במה שקראו מעורב היו נתחי לבבות ספורים. שום תיבול משמעותי. היה גם אורז לבן מנוקד בקצת עדשים חומות וזהו. ליד מערכת 'תל- אביב' יש עשרות מקומות שבהם תקבל מנה כזאת ב- 15 שקל מקסימום. ותתקבל בחיוך אמיתי. באחד העם 60, ת"א – עכשיו זה כבר היה ברור לגמרי – יש מקום שהמציאו אותו כדי לגנוב ממך את כספך. אסור לתת לזה להצליח.
אין לי שום כוח להמשיך לתאר את דגימות הלה המגוחכות בפילו, קרם השקדים תואם הסברינה וטארט התאנים בטעם חביתה. הפרינציפ הרי כבר ברור. פושטים לך במקום הזה את העור על פארש.
אם עתידה הקולינרי של ת"א חשוב גם לכם, עשו את המעט שאתם יכולים: אל תדרכו בכפות תמרים ואל תעזו להביא לשם אף דוד מאמריקה – זה רק יהפוך אותו לשונא ישראל. תנו לבעלי המסעדה לשבת לבד בהיכלם ההדור, ולהתבייש. זה עונש שבלא ספק מייצג את האופציה היותר הומנית. בימי קדם היו מטפלים בשכמותם אחרת.
אבי אפרתי"

כל הקורא כתבה זו אינו יכול שלא להתרשם מתוכנה ובעיקר מסגנונה הבוטה במידה חריגה גם על רקע סיגנון של כתבות ובקורות "אופנתיות" שהוצגו ע"י ב"כ הנתבעת וברור כי כמעט כל שורה בה עונה על ההגדרה שבחוק איסור לשון הרע תשכ"ה- 1965 הקובע כי:

"לשון הרע הם דבר שפרסומו עלול –



להשפיל אדם בפני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם.
לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.
לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית או משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו".


ועל כן נשאלת השאלה האם יכולה כתבה זו לחסות תחת כנפיה של אחת ההגנות שבפרק ג' לחוק.

האם הבעת דעתם של הנתבעים כפי שהופיעה בכתבה הנ"ל מוגנת?
אומר מיד כי להשקפתי בבוא להעביר תחת שבט בקרתו המשפטי כתבה שעיינו הבעת דעה במסגרת כתבת בקורת אין זה מתפקידו של בית-המשפט לשים את שיקול דעתו האמנותי, או הגסטרונומי במקום זה של המבקר ולקבוע אם הנושא המבוקר ראוי לשירי הלל או לקיטונות רותחין.

המבקר אשר נבחר על ידי העורך של עתונו לכתוב את מאמרי הבקורת אמור לבחון ולבדוק את נשוא הבקורת ולהביא את חוות דעתו האוביקטיבית והכנה ובפני קוראיו. ואם להשקפתו מדובר בסרט מעולה או במסעדה בעלת איכויות ראויות לציון עליו להמליץ בפני קוראיו על הביקור בהם וכאשר להשקפתו מדובר ביצירה גרועה חובתו לומר זאת בקול רם וצלול ולהציע לקוראיו להדיר רגליהם מהמקום שאם לא כן יחטא למטרה שלשמה מונה ומטעם זה אין אני סבורה שמוטל עלי להחליט אם ערב האוכל לחיכו של מר אפרתי, והאם סועד אחר היה מתרשם בצורה שונה.
ב.א 7/79 הוצאת ספרים "החיים" נ' רשות השידור ואח' פ"ד לה(2) 366 נדרש כבוד המ"מ לנשיא (כתוארו אז) חיים כהן לסוגיה של "אמת דברתי" בכתבות בקורת:

"עיקר הגנת המשיבים היה שכל הדברים הללו היו אמת לאמיתה, והשופט המלומד בבית המשפט המחוזי מוכן היה לקבלן כאמת; אך הוא השאיר גם את האפשרות פתוחה, שהיה בדברים האלה משום בקורת מותרת. כשלעצמי, מעדיף אני לראות בדברים ההם משום בקורת ולבדוק אם לא יצאה הבקורת מגדר המותר; ולהניח לטובת המערערת שכלי המשחק שהוצגו גם לפנינו יציבים הם די הצורך, ושדברי ההסדר אינם בלתי ברורים ובלתי מובנים כולי האי" (עמ' 366 מול האותיות ו- ז).

דהיינו, כבוד השופט ח. כהן מוכן להניח כי דברי הבקורת היו מוגזים או אפילו בלתי מדויקים ולמרו זאת להשקפתו יש לבחון את תוכן הכתבה לא על פי האמת האוביקטיבית שבבסיסה אלא בהסתמך על ההגנה שבסעיף 15(6) לחוק.

אם זוהי ההלכה כאשר נושא הבקורת הנם כלי משחק אותם ניתן להציג בפני בית משפט על מנת שתרשם מטיבם, כאשר באוכל עסקינן קל וחומר שלא ניתן לצפות מבית המשפט שקבע את טיבו בהשואה לאמור בכתבה.

אולם למעבר לדרוש אציין כי לדעתו של מר אפרתי היה שותף לפחות מבקר נוסף, מר דניאל רוגוב אשר בכתבתו "השף זקוק לנסיון נוסף" סבר אף הוא כי למרבה הצער אחרי שגומרים להתענג על הצד החזותי של המסעדה החדשה נשארים עם הרבה מאוד יומרנות.

ובהמשך הוא מציין כי האוכל שהוגש לו היה מאכזב, באשר למנה הראשונה כותב מר רוגוב כי הרעיון היה טוב אך הביצוע כושל, הקלתית לא נאפתה עד תום והגבינה הייתה תפלה.
וגם המנה העיקרית הייתה מאכזבת לא פחות ואילו העוגה הייתה חסרת טעם כל כך שלא טרח לבקש תחליף.

גם רון מיברג ודליה פן לרנר אינם חוסכים את בקורתם מהמסעדה הן באשר לאוכל המוגש והן ביחס למחירים ובעיקר מדגישים את היומרה שאין לה כיסוי.
אולם גם אלמלא זכתה גישתו של מר אפרתי לחיזוק הנ"ל להשקפתי בקורת מזון הנה כולה בתחום הטעם האישי, ולא ניתן לשקול את האמור בה במונחים אוביקטיבים.
ויפים לענייננו דברים של כבוד המשנה לנשיא ח. כהן בע.א. 7/79 הנ"ל:

"למעשה יאה הגנת 'אמת דיברתי' רק לענין יציבות הכלים בלבד ורק לענין זה עלול שקר שבפי המבקר להעלות חשד של חוסר תום לב כאמור. כל יתר אמירותיו הנדונות של המבקר אינן ניתנות למיון ולסיווג לא כאמת ולא כשקר.
טול את האמרה, שהוראות המשחק אינן ברורות; משער אני, שיימצא ילד פיקח, שיבינן על נקלה, ואילו ילד לא כל כך פיקח לא יבינן כלל. בין אם התכוון המבקר לילדים שאינם פקחים ובין אם חוסר הבנתו שלו נבע מבורותו בהלכות כדורגל... על כל פנים לא היה באמרתו אלא הבעת דעה בלבד על מידת בהירותן של הוראות המשחק. אפילו היתה דעה זו מוטעית ובלתי נכונה, אין לומר שהיה בה משום שקר, ובוודאי לא משום שקר ביודעין".

הבעת דעה על יצירות סעיף 15(6) לחוק
סעיף 15(6) לחוק איסור לשון הרע קובע כי במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

"(6) הפרסום היה ביקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסום או הציג ברבים..."

סבורני שכשם שנקבע בע.א. 7/79 שמשחקי ילדים המשווקים לציבור הם בגדר יצירות שסעיף 15(6) חל עליהן מקל וחומר יש לראות ביצירתיות הקולינרית אם פורסמה ברבים יצירה שהגנת סעיף זה חלה עליה.
באשר להצגה ברבים, הוכח בעדותו של התובע עצמו כי נעשו על ידו (באמצעות יחצ"נית) מאמצים להביא את המסעדה לתודעת הציבור.
אורי שנהב בספרו דיני לשון הרע, מתייחס לכללים המיוחדים החלים על ביקורת של יצרת אמנות ואומר:

"ביקורת על יצירות תיגע לרוב בעניינים ש'בטעם ובריח' ולפיכך יחולו עליה כללים מיוחדים, כמו העדר אפשרות להעלות לגביה טענת הגנה על פי סעיף 14 לחוק".

תום הלב בפרסום
בע.א. 7/79 הנ"ל קובע כב. השופט ח. כהן כי סעיף 16(ב) מטיל על המבקר חובה לנקוט "לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת היא או לא" רק לגבי דבר שהוא פרסם והוא אינו אמת, ובאתו עניין הועמדה לבדיקת המבקר יציבותם של כלי המשחק בעניננו העובדות מתיחסות אך ורק לטעמו של המזון המוגש במסעדה, וכשם שבע.א. 7/79 הנ"ל נקבע שבעצם הנסיון לייצב את הכלים יוצא המבקר ידי חובתו (גם אם לאחר מכן מסתבר כי היה עליו לעשות כן בדרך שונה), בעניננו האמצעי הסביר הוא טעימת האכל, ואילו כל יתר אמרותיו של המבקר, הללו אינן ניתנות למיון ולסיווג לא כשקר ולא כאמת. באשר לסגנון ונוסח הדברים קובע השופט ח. כהן:

"יכול וצודק מנהל המערערת בבקרתו שלו, שלעג זה היה חסר טעם... אבל הלעג והסטירה – ולעג וסטירה חסרי טעם טוב בכלל זה – הם כלי זינם המובהקים של מבקרי ביקורת, והשימוש בהם מעיד אולי על מיומנות ותחכום, אך אינו מעיד על חוסר תום לב. לא הרי חוסר טעם טוב כהרי חוסר תום לב, שזה מסממני הביקורת שאין לאל ידי המחוקק להשגיח בו, וזה מביא לידי חריגה ממסגרת הביקורת העניינית שהמחוקק אינו מוכל להשלים אימה" (שם, עמ' 367).

בסיכומיו מנסה ב"כ התובעים לטעון כי ביקורתו של הנתבע 1 הונחתה ע"י שיקולים זרים שלא ממין העניין, אלא השקפה זו אין לה על מה שתסמוך ומעבר לשאלה אחת שלא זכתה לדעת עו"ד לאלו להתנגדות נמרצת די הצורך אין הוא מצביע אפילו על ראשית ראיה להוכחתה של טענה חמורה זו.

עוד יודגש כי בע.א. 7/79 נקבע ע"י כבוד השופט כהן כי למרות שהביקורת שהשמיע המבקר לא הייתה כולה מוצדקת לעניין אחריותו של המבקר אין נפקא מינה, אם הביקורת הייתה מוצדקת אם לאו כל עוד נעשה בתום לב:

"שאם לא תאמר כן, לא השארת שריד ופליט ממבקרי הביקורת שתמיד ימצא מי שבעיניו ביקורתם לא היתה מצודקת כל עיקר" (שם, עמ' 368).

אולם מעבר לסוגיות אשר נדונו בע.א 7/79 הנ"ל, הניסוח הבוטה המאפיין את הכתבה בעניננו מציב בפני שאלה נוספת והיא שאלת גבולות הביקורת הלגיטימית. בסעיף 16(א) לחוק נקבע:

"הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב" (ההדגשה שלי – ש.ד.).

ונשאלת השאלה האם בשימוש בביטויים הקשים שבכתבה לא חרג נתבע 1 מתחום הסביר.
יצויין בעניין זה כי באשר לתוכנה של הכתבה, האמור בה זהה לכתבתו של דניאל רוגוב (נספח 1 במוצגי הנתבעים).
שני המבקרים סבורים שמדובר במוסד יומרני שאינו משכיל לעמוד בציפיות שיוצרות יומרותיו המופרזות. שניהם תמימי דעים באשר לטיב האוכל ומדגישים את המחיר היקר שנדרשו לשלם תמורתו (עובדה אחרונה זו הודגשה גם בכתבתו של רון מיברג), אלא שבעוד דניאל רוגוב מסתפק באמירה שזוהי עיסקה גרועה, מרחיק מר אפרתי לכת ומזהיר את הקוראים שידירו רגליהם מהמקום בתקווה שבכך יבוא השף היומרני על עונשו.

התלבטתי בשאלה עד היכן רשאי המבקר להרחיק לכת באזהרותיו ובניסוחיו המעליבים והאם יש בהתערבות בסוגיה זו משום פגיעה בחופש הדיבור, אולם למרות הסתייגותי מן הנוסח והסגנון סבורני כי אין לראות בלשון הכתבה חריגה מתחום הסביר, וגם אם להשקפתי מיטיב היה הנתבע 1 לעשות אילו נמנע מלהשתמש בביטויים כל חריפים, פוגעניים ומעליבים, אין אני סבורה שבמאזן שבין חופש הדיבור להגנה על שמו של הפרט, בית המשפט אמור לנסח את כתבות הביקורת לטעמו, למעט מקרים חריגים ביותר, אין מקום להתערבות בית המשפט בסגנון ובניסוח.

ב"כ הנתבעים צרף שורה ארוכה של מאמרי ביקורת ונראה כי חוסר המעצורים ככל שהדבר נוגע לשימוש בביטויים שבעבר הוגדרו "גסים" הפך כמעט לנחת הכלל ואין כמעט תחום שאינו חשוף לצורת התבטאות זו. החל מביקורת ספרותית וכלה בבדיקת מוצרי צריכה, אולם למרות האמור לעיל, בתי-המשפט אינם מתערבים בדרך הבעת הדעות ונזהרים מפגיעה בחופש הביטוי בעיקר כאשר הדבר נוגע להבעת דעה וביקורת להבדיל מתאור עובדות.
בע.א. 755/93 "חדשות" עתון יומי בע"מ ואח' נ' חנוך סהר, דינים מחוזי, כרך כו (5) 212, התקבל ערעורם של כתב העתון, והעורך למרות שנקטו בביטויים לא פחות קשים (אם לא יותר) בביקורתם על ספר קריקטורות. ברשימה נשוא הערעור הנ"ל השתמש הכותב במנחים כגון "השמדה", "אנטישמי", "נאצי" ו- "יהודים" תוך שהוא עורך אנלוגיה בין הקריקטורות המצויות בספרו לאלו שהופיעו בעתון "דר שטירמר" הידוע לשימצה, ולמרות ביטויים קשים אלה קבעו כבוד השופטים א. גורן וא. פלפל כי אין מדובר בלשון הרע אלא בביקורת "מן הלב" שבאה למחות על ספר מאוס.
באשר להשוואה לעתון הנאצי הנתעב ועורכיו סבר כבוד השופט פלפל כי מקריאת הכתבה בעיני קורא סביר לא ניתן להתרשם שהלה עשוי להגיע למסקנה כי קיימת קרבה או קשר כלשהו בין התנהגות התובע ובין התנהגות הנאצים, ולמרות שהכתבה כוללת נסיון ברור להשוואה כזו הקורא הסביר לא יראה בהשוואה שבין התוכן והסגנון של שני הפרסומים משום יחוס "קשר" או "קרבה" אידיאולוגי של התובעים ל"דר שטירמר". ולהשקפתו של כבוד השופט פלפל כינויו של הספר כ"אנטישמי" הינו בגדר ביקורת שבאה למחות על סגנונו של הספר.

ובענייננו, הדימויים של שוד וגזל ויתר הביטויים ה"ציוריים" בהם השתמש המחבר הינם בגדר מטאפורות וכל קורא בר דעת מבחין הבחן היטב בין המציאות אותה רצה הנתבע 1 לתאר שהתייחסה לטיב האוכל ומחירו לבין הסחפותו לעולם הדימויים אשר בחלקם מוגזמים וחורגים מפרופורציה של ביקורת מסעדות.
ב"כ הנתבעים צרף לסיכומיו שורה של פסקי דין העוסקים בביקורת באספקלריה המשפטית ונראה שגם בארה"ב לא מיהרו בתי-המשפט לקבוע שביקורת בוטה ומשתלחת מהווה עוולה של לשון הרע, והדוגמה הבולטת ביותר מובאת בפסה"ד של בית המשפט העליון של לואיזיאנה בעניין Donald James Mashburn Maison de Mashburn v. Richrd H. Collin et al. באותו מקרה כתבה המבקרת את הדברים הבאים:

"I don't know how much real talent in cooking is hidden under the m?lange of hideous saucec which make this food and the menu a travesty of pretentious amateurism but I find it all quite depressing"
(ההדגשה שלי – ש.ד.).

בהמשך מתארת הכתבת א היומרנות הבלתי ממומשות של המסעדה ונוקטת בתיאורים פלסטיים שחלקם דוחים ביותר, כגון: trout a la green plague, The ugly green sauce had the same effect as putting mushrooms with sanils, paprika on eggplant or yellow death on duck.
אולם, למרות הביטויים הקשים הללו סבר בית המשפט כי מדובר בהבעת דעה ולא בקביעת עובדה שהמאכלים המתוארים לעיל אכן מפיצים מחלות ומגפות.
בכתבה שהייתה נושא הדיון ב- Greer v. Colombus Monthly Pub טען כותב המאמר כי המוסד עושה כל מאמץ לחלוב מן הלקוחות את כספם, ובהמשך השווה המבקר את טעמם של הדגשים לטעמה של נעל סקי ישנה.
בעניין Pritsker v. Brudnoy כינה הכתב את בעלי המסעדה חזירים תוך שימוש באותו מודגשות בגלל מה שלדעתו היה יחס מחפיר כלפיו.

מן המקובץ עולה כי בהיגוד למקרים בהם לשון הרע מתיחסת לעובדות ובהם יש לבחון את אמיתות העובדות הנטענות, במקרים בהם מדובר בהבעת דעה לא ימהר בית המשפט לקבוע שהאמירה הינה בגדר לשוןה רע בכפוף לכך שהקורא הסביר של הכתבה מודע לכך שמדובר בהבעת דעה ובביקורת.

סבורני כי למרות לשונה הבוטה של הכתבה לא חרג הכתב מתחום הסביר ועל כן התקיימו לגבי הנתבעים ההגנות שבסעיף 15(6) לחוק לשון הרע, ודין התביעה להדחות.

באשר להוצאות
הן בע.א. 7/79 אשר צוטט על ידי בהרחבה לעיל והן בע.א. 755/93 נמנעו בתי-המשפט מהטלת הוצאות על התובעים בשל לשונן הבוטה של הכתבות, ואף אני סבורה שמטעם זה אין לחייב את התובעים בהוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. לשון הרע במכתב

  2. ערעור לשון הרע

  3. לשון הרע פלילי

  4. לשון הרע בתצהיר

  5. לשון הרע נגד זמרת

  6. לשון הרע בכרוזים

  7. לשון הרע נגד חנות

  8. פרסום מותר לשון הרע

  9. לשון הרע בבית כנסת

  10. פיצויים על לשון הרע

  11. לשון הרע בין שכנים

  12. לשון הרע בהליך משפטי

  13. לשון הרע בכנס מפלגה

  14. לשון הרע בתיק הרפואי

  15. לשון הרע בזמן בחירות

  16. לשון הרע במכתב פנימי

  17. לשון הרע במהלך בוררות

  18. פרסום תיקון לשון הרע

  19. לשון הרע בכרוז בחירות

  20. לשון הרע בחברה הבדואית

  21. בוררות בתביעת לשון הרע

  22. לשון הרע הכפשה במקומון

  23. פרסום לשון הרע נגד חברה

  24. לשון הרע נגד שחקן כדורסל

  25. הגנות מוחלטות בלשון הרע

  26. לשון הרע ידיעות אחרונות

  27. לשון הרע בבית הדין הרבני

  28. תביעת לשון הרע נגד שופט

  29. הגנה מוחלטת בחוק לשון הרע

  30. ערעור על פסק דין לשון הרע

  31. לשון הרע בהליכים משפטיים

  32. לשון הרע במהלך ישיבת מליאה

  33. פרסומים הדדיים של לשון הרע

  34. תביעת לשון הרע במהלך שבעה

  35. תביעת לשון הרע בין רופאים

  36. לשון הרע במהלך דיון ציבורי

  37. כתבה אינפורמטיבית לשון הרע

  38. לשון הרע דו''ח מבקר המדינה

  39. תביעת לשון הרע נגד ערוץ 10

  40. לשון הרע תוך כדי דיון משפטי

  41. פרסום לשון הרע על איש ציבור

  42. הוצאת לשון הרע נגד עורך דין

  43. דחיית תביעה על הסף לשון הרע

  44. פרסום לשון הרע נגד ראש העיר

  45. פרסום הגשת תלונה - לשון הרע

  46. לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי

  47. לשון הרע בראיון עם פקידת סעד

  48. לשון הרע במכתב תלונה נגד עובד

  49. לשון הרע ''נרמז'' בין השורות

  50. האם תלונה בכתב מהווה לשון הרע

  51. לשון הרע בתגובה למכתב לשון הרע

  52. ההבדל בין סאטירה לבין לשון הרע

  53. האם מכתב ביקורת מהווה לשון הרע

  54. האם יצירה ספרותית מהווה לשון הרע

  55. תביעת לשון הרע נגד מנהל בית ספר

  56. האם ביקורת מסעדות מהווה לשון הרע

  57. תביעה של רון קופמן בגין לשון הרע

  58. ביקורת לגיטימית לא מהווה לשון הרע

  59. תביעה נגד אמנון לוי בגין לשון הרע

  60. תביעת לשון הרע נגד מבקר על חוות דעת

  61. תביעה של הורים נגד לשון הרע נגד בנם

  62. תביעה לפרסום התנצלות בגין לשון הרע

  63. ערעור על פיצוי נמוך בתביעת לשון הרע

  64. תביעה נגד עורך מקומון בגין לשון הרע

  65. תביעת לשון הרע של עורך דין נגד לקוח

  66. לשון הרע בדיון משפטי לאחר שהשופט קם

  67. האם גילוי על תיק פלילי מהווה לשון הרע

  68. חסינות ראש מועצה מפני תביעת לשון הרע

  69. האם פרסום צ'ק ללא כיסוי מהווה לשון הרע

  70. האם הכינוי ''יודנראט'' מהווה לשון הרע

  71. תביעת לשון הרע בגלל תלונה על עורך דין

  72. תביעת לשון הרע בגין העברת מידע על חשבון

  73. האם תלונה נגד עורך דין ללשכה מהווה לשון הרע

  74. תליית מודעה בכניסה לבניין - תביעת לשון הרע

  75. תביעה של לקוח על הוצאת לשון הרע נגד עורך דינו

  76. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון