התובע טען כי אבדן הראיה, ונזקיו עקב כך, הם תוצאה של רשלנות רפואית. ##להלן פסק דין בנושא עיוורון לאחר ניתוח עיניים השתלת עדשה:## 1. הנתבעות היו בזמן הרלבנטי לתביעה הנדונה המפעילות של בית החולים איכילוב בתל אביב (להלן ייקרא "בית החולים"). ביום 6.2.92 אושפז התובע בבית החולים לצורך ביצוע ניתוח להשתלת עדשה בעינו השמאלית. למחרת הניתוח הופיע זיהום תוך עיני שבעקבותיו איבד התובע את ראייתו בעינו השמאלית. טוען התובע כי אבדן הראיה, ונזקיו עקב כך, הם תוצאה של מעשיהם ו/או מחדליהם הרשלניים של הנתבעות ו/או מי מעובדיהן. טוען התובע כי הנתבעות לא ביצעו הניתוח בעינו של התובע בתנאים סטריליים ולא השתמשו בכלים ועדשה סטריליים, ובכך גרמו לזיהום שניתן היה למונעו. בנוסף טוען התובע כי הנתבעות ביצעו כנגדו מעשה תקיפה בכך שלא דאגו לקבל הסכמתו מדעת לאחר הבהרת הסיכונים הכרוכים בניתוח. 2. כתב התביעה הוגש ב- 12.10.95 ובמהלך שנה ננקטו הליכי ביניים ונעשו מאמצים להביא הצדדים לידי פשרה. מאמצים אלה לא הניבו פרי. ביום 20.1.97 תוקן כתב התביעה. הבאת הראיות נסתיימה כבר ביום 24.6.98, אלא שהצדדים דחו בהסכמה הדדית הגשת סיכומיהם חודשים ארוכים. הגשת הסיכומים הושלמה רק ביום .4.7.99עוד במהלך הדיון אחר התובע בהגשת תצהירים מטעמו ונקבע כי ינתן ביטוי לדבר בפסיקת הוצאות בפסה"ד שינתן (ראה פרוטוקול עמ' 10). 3. בחוות דעת המומחה מטעם התובע, ד"ר שהם נקבע: "האבחנה שנקבעה היתה שהחולה לקה באנדופטלמיטיס (דלקת זיהומית חריפה תוך עינית).... אנדופטלמיטיס הינה מחלה אשר נגרמת ע"י זיהום פנימי של גלגל העין. היא מופיעה לרוב בעקבות טראומה עם פצע חודר לעין (חבלה או ניתוח). בדרך כלל משך הזמן, שחולף בין הפגיעה בעין, לבין הופעת סימני המחלה, מסתכם בזמן קצר ולא יותר מימים ספורים. לכן ברור שקיים במקרה דנן קשר ישיר בין הניתוח להשתלת העדשה... מכאן שבמקרה זה מתעוררת השאלה האם ננקטו במקרה דנן כל האמצעים הדרושים לשם מניעת זיהום העין במהלך הניתוח ולאחריו?" (ראה ת/2). בין הצדדים אין מחלוקת לגבי העובדה שהזיהום הופיע בעקבות הניתוח וגם אין מחלוקת לגבי הנזק שנגרם. המחלוקת נוגעת, איפוא, לשאלה שהציג המומחה - אם ננקטו האמצעים הדרושים למניעת הזיהום. שאלה נוספת שמעלה התובע נוגעת כאמור למתן הסכמתו מדעת לביצוע ניתוח השתלת העדשה. 4. התובע הוא יליד 1954 ומאז היה נער היה בטיפולו של פרופ' מ. לזר, אשר גם ניתח אותו באירוע נשוא כתב תביעה זה. התובע סבל מירוד (קטרקט) מולד בעיניו. כבר בשנת 1976 נותח התובע בעינו השמאלית, ע"י פרופ' לזר, להסרת הירוד והותאמה לתובע עדשת מגע חיצונית. באותה עת טרם היה מקובל הניתוח להשתלת עדשה תוך עינית. בשנת 1989 ניתח פרופ' לזר עינו הימנית של התובע אז הושתלה עדשה תוך עינית. (ראה תצהיר פרופ' לזר נ/ 5 סע' 7- 4 ועדות התובע פרוט' 14-13). 5. קטרקט עלול להביא לעיוורון. בניתוח להסרת קטרקט תמיד מסירים הקטרקט עם העדשה שבעין. כאשר מתאימים עדשה חיצונית לעין, מכונה העין, "עין אופקית". כאשר משתילים עדשה תוך עינית מכונה העין, "עין פסוידופקית". ב"עין אופקית" יש להשתמש במשקפיים לצורך ראיה מקרוב. כאשר בעין אחת עדשה תוך עינית מושתלת ובעין שניה לא הושתלה עדשה, קיים הבדל גדול בגודל התמונות והמוח מתקשה לחברן. ניתן לפתור בעיה זו בהרכבת עדשה חיצונית לעין בה לא בוצעה השתלה. בראיה למרחק ישתמש אדם שטופל כך רק בעין עם העדשה המושתלת. כך לדוגמא בנהיגה (ראה עדות ד"ר שהם פרוט' 23-22; ופרוט' 40, חוו"ד פרופ' מרין מטעם הנתבעים נ/ 16 עמ' 2). מעיד ד"ר שוהם שבמקרה בו הוסר קטרקט ללא השתלת עדשה תוך עינית, כמו במקרה הנדון, היה מהסס לבצע ניתוח נוסף להשתלת עדשה, הואיל ואז גובר הסיכון לזיהום (פרוט' 23). אף פרופ' לזר מאשר כי עקרונית מתנגד הוא להשתלה משנית (ניתוח חוזר לביצוע השתלת עדשה), אלא שלדעתו הניתוח מקובל והסיכון הכרוך בו אינו גדול (פרוט' 36). גם פרופ' מרין אינו שולל ביצוע ניתוח שכזה (פרוט' 41). 6. ביום 5.2.92 אושפז התובע בבית החולים לצורך ביצוע ניתוח להשתלת עדשה בעינו השמאלית. הניתוח בוצע למחרת ע"י פרופ' לזר בסיוע רופא נוסף. הניתוח בוצע בטכניקה מקובלת ולדעת פרופ' לזר בוצע בהצלחה. עם זאת התפתח זיהום שנתגלה ביום שלאחר הניתוח, וזיהום זה הביא לאינפקציה מסיבית ואובדן הראיה. לטענת פרופ' לזר סיבוך זה מוכר בספרות הרפואית ולא ניתן היה למנעו (ראה תצהירו נ/ 5 סע' 19,21,23). 7. פרופ' לזר מגדיר הניתוח שבוצע כניתוח שגרתי ולדעתו התפתח הזיהום ללא קשר לאיכות הניתוח שבוצע. הוא שולל אפשרות לזיהום בחדר הניתוח הואיל ובמקרה כזה היה מופיע זיהום אצל מנותחים נוספים (ראה תצהירו נ/ 5 סע' 15,21, 22 ופרוט' 34-33). פרופ' מרין מסכים כי סביר הדבר שהזיהום הופיע בעקבות הניתוח, אלא שכמו במקרים אחרים, הזיהום הוא מסיבה לא ידועה (ראה נ/ 16 עמ' 3 ופרוט' 42). ד"ר שוהם, מטעם התובע, מסכים שבכל ניתוח שכזה יש סיכון לזיהום ולעיתים קרובות אין כלל הסבר לזיהום. בניתוח מסוג זה לא ניתן לחטא מקום הניתוח באופן מושלם וקיים סיכון שחיידקים המצויים על גלגל העין יכנסו פנימה עם ביצוע הניתוח. הזיהום אפשרי גם אם הניתוח מתבצע על פי כל הכללים (פרוט' 25-24). 8. פרופ' לזר שולל כל אפשרות לשימוש בעדשה שאינה סטרילית. לעדשה הן אריזה חיצונית הן אריזה פנימית ולעולם לא ישתמשו בעדשה שאריזתה פתוחה. העדשות מסוג זה זמינות וזולות ותמיד יחליפו העדשה באחרת, אם קיים חשש כלשהו להעדר סטריליות. לעולם לא יקח מנתח סיכון של שימוש בעדשה שאולי אינה סטרילית. גם פרופ' מרין תומך בעדות זו (ראה תצהיר פרופ' לזר נ/ 5 סעיף 20; חוו"ד פרופ' מרין עמ' 3). אף ד"ר שוהם מטעם התובע מסכים כי לעולם לא ישתמש מנתח בעדשה שהסטריליות שלה אינה מובטחת (פרוט' 26). לא הובאה בפני בית המשפט ראיה שיש בה כדי להוכיח אפשרות של שימוש בעדשה שאינה סטרילית. דברי התובע לעניין זה הם בגדר עדות שמיעה וסברה שאין בהם כדי להוכיח דבר (ראה פרוט' 19). 9. התובע אושפז בבית החולים ביום 5.2.92 לצורך ביצוע הניתוח (ראה נ/1 מסמך מס' 1). לכאורה באותו יום בשעה 00: 10 הוחתם התובע על "טופס הסכמה לניתוח" בו מצהיר התובע: "לאחר שקיבלתי הסבר מפורט בעל פה מד"ר... על הצורך בביצוע ניתוח השתלת עדשה, לרבות על התוצאות המקוות, על הסיכונים הסבירים..." צויין "לכאורה" לעיל הואיל ויש שיבוש ברישום התאריך בכתב יד, והסיפרה 5 תוקנה בו. התובע מודה בחתימתו על הטופס הנ"ל (פרוט' 18), אלא שלטענתו הוחתם לאחר שנתנה לו זריקת טשטוש וניתן לו טיפול להרחבת האישונים. לדבריו לא הסבירו לו כלל הסיכונים הכרוכים בניתוח, והוא לא היה מסוגל לקרוא הטופס (ראה ת/ 1 סע' 5 ופרוט' 13). ד"ר מיכאלה גולדשטיין מעידה כי היא עצמה החתימה התובע על הטופס הנ"ל וזאת לאחר שהסבירה לו הסיכויים והסיכונים שבניתוח. היא אף ציינה שקיים סיכון לאיבוד ראיה. היא איננה נוהגת, לדבריה, להחתים חולה אחר שהחלו ההכנות לניתוח (ראה נ/4). בחקירה נגדית מוסיפה הרופאה כי באותה עת היתה בתחילת התמחותה כרופאת עינים. היא לא נהגה ללוות חולים לחדר ניתוח ומעולם לא החתימה חולה על טופס הסכמה בחדר ניתוח (פרוט' 32-30). 10. בחקירתו הראשית, בתצהירו (ת/1), מעיד התובע, כי קודם ביצוע הניתוח נשוא תביעתו לא נאמר לו דבר אודות סיכונים כלשהם, או פגיעה אפשרית. לדבריו היה זה פרופ' לזר שהציע לו לבצע ניתוח להשתלת עדשה בעינו השמאלית (שם סע' 4). מוסיף וטוען התובע כי הוחתם על טופס הסכמה ביום הניתוח, 6.2.92, עת היה כבר בשלבי הכנה לניתוח, כאשר לא היה מסוגל כלל לראות הטופס, בשל הטיפול שניתן להרחבת אישוניו. הוא לא היה מודע לכך שהיה סיכון לאובדן הראיה בעין (שם סע' 5). בחקירתו הנגדית מאשר התובע כי קודם לניתוח הקודם בעינו הימנית התייעץ עם פרופ' לזר אודות הניתוח, אך אין הוא מסביר טיבו ותוכנו של יעוץ זה. הוא מוסיף ומאשר כי טופל גם ע"י רופאי קופת חולים ואף הם המליצו בפניו לבצע הניתוח הנדון. הוא עומד על טענתו כי איש לא העלה בפניו סכנה של זיהום, אך מאשר כי היה ברור לו שבכל ניתוח יש סיכון מסויים. באשר לסיכונים שפורטו בפניו, תשובותיו ניתנות רק לאחר היסוס ולאחר שב"כ הנתבעים חוזר ומציג בפניו השאלות (ראה פרוט' 15- 14 והערת ב"כ הנתבעים). התובע מאשר כי לא הוחלט על הניתוח בחופזה אלא היה בבדיקות שגרתיות ותקופתיות אצל פרופ' לזר ורק בהמשך לאותן בדיקות הוחלט על הניתוח. לטענתו פרופ' לזר יזם ההצעה לניתוח באופן פרטי. עם זאת משהתברר כי אין לו האמצעים הכספיים הסכים פרופ' לזר לנתחו גם במסגרת קופת החולים (פרוט' 18-17). עומד התובע על טענתו "לא שאלתי את פרופ' לזר, קודם הניתוח השני, מדוע עלי כלל להיזקק לניתוח זה" (פרוט' 21). יחד עם זאת מאשר התובע כי יתכן והתייעץ עם קרוביו מאז הביקורת אצל פרופ' לזר ועד יום ביצוע הניתוח. הוא גם נבדק ע"י רופאים בקופת חולים קודם שניתן לו טופס 17, התחייבות הקופה לביצוע הניתוח. רופא העיניים בקופת החולים המליץ גם הוא על ביצוע הניתוח (ראה נ/ 1 טופס מס' 55). ד"ר שוהם, מטעם התובע, בעצמו מהסס לומר כי היה מתריע על סיכון לזיהום קודם ביצוע הניתוח. אומר הוא לעניין זה: "שאלתך אם אני נוהג להסביר סיכון זה קודם כל ניתוח זו שאלה קשה. יש להתחשב באופיו של החולה ולא ניתן בפני כל חולה להתחיל לקרוא את כל רשימת הסיכונים, שמא הדבר ירתיע אותו מביצוע ניתוח שהוא זקוק לו. אני כן מסביר לחולה כי בכל ניתוח יש סיכון סטטיסטי במצב הדברים הטוב ביותר, שלא ניתן למנוע אותו. לכן אינני נכנס לפירוט הסיכונים, אך מתייחס לסיכון באופן כללי. לא מקובל לציין את הסיכון לעיוורון דווקא.. ." (ראה פרוט' 25-24). פרופ' לזר מעיד כי התובע טופל על ידיו במשך שנים ארוכות. התובע היה בא עם אביו והקפידו לשאול שאלות. הם עקבו יחד איתו אחר התפתחות הטיפול בקטרקט והוא אישית הקפיד להסביר הסיכונים והסיכויים לפני כל ניתוח. קודם הניתוח נשוא התביעה המליץ פרופ' לזר בפני התובע שלא לעבור הניתוח, הואיל והתרשם שהתובע מתפקד עם העדשה החיצונית ולא היה צורך ליטול כל סיכון, למרות זאת, מעיד פרופ' לזר, לא פסק התובע להפציר בו לבצע את ההשתלה בטענה כי "העדשה החיצונית ממרת לו את החיים". התובע המשיך לבקש את ביצוע הניתוח כשלוש שנים ולבסוף לאור שיקולים שונים (שיפורטו להלן) הסיק פרופ' לזר שיש לבצע הניתוח (ראה תצהיר נ/ 5סע' 12-9, 14,17). בחקירתו הנגדית מגדיר פרופ' לזר טענת התובע, כי לא הסביר לו הסיכונים - "שקר גס". הוא עומד על דבריו בחקירתו הראשית כי הסביר הסיכונים ואף ציין כי קיים סיכון לאובדן ראיה. במיוחד כך הקפיד לעשות עם התובע עמו התפתחו יחסים מיוחדים לאורך השנים (פרוט' 35-34). ד"ר אורנה גייר עובדת כסגניתו של פרופ' לזר בבית החולים. היא תומכת בגירסת פרופ' לזר כי הם דחו לאורך זמן הפצרותיו של התובע לבצע הניתוח (נ/ 3 סע' 7 ופרוט' 28). היחסים שבין פרופ' לזר לתובע חרגו מיחסים שבין רופא ללקוח. פרופ' לזר מעולם לא לחץ על חולה לבצע ניתוח פרטי וגם במקרה הנדון ביצע הניתוח במסגרת קופת החולים (פרוט' 29-28). ד"ר מיכאלה גולדשטיין, כאמור, החתימה התובע על טופס ההסכמה. לדבריה גם היא הסבירה לתובע הסיכויים והסיכונים קודם שחתם (תצהירה נ/4). בחקירתה הנגדית מציינת היא כי באותה עת עדיין היתה בתקופת התמחות ברפואת עיניים. היא תמיד דאגה להסביר הסיכונים ואף לציין שקיים סיכון לעוורון מוחלט. לא נהוג לפרט הסיכונים בכתב. היא מעולם לא לוותה חולים לחדר ניתוח ולא החתימה אותם שם על טופס הסכמה. 11. מן הראיות שהובאו בפני בית המשפט עולה כי היו הן סיבות אוביקטיביות הן סוביקטיביות לביצוע הניתוח. לתובע היתה אי נוחות מן השימוש בעדשה החיצונית, והתלונן על כך בפני פרופ' לזר. הוא טען בפניו כי השימוש בעדשה זו ממרר לו החיים והוא מאס מן הטיפול בה. התובע מאשר כי לפחות בשנת 92 סבל מן הגירוי בעינו ונדרש ליתן לה מנוחה מדי פעם (פרוט' 15 ו- נ/ 5 סע' 11). בחקירתו הראשית מוסיף ומפרט פרופ' לזר סיבוכים אפשריים מן השימוש הממושך לאורך שנים בעדשה החיצונית - דלקות עפעפיים, דלקות בלחמית ובקרנית, ארוזיה וכיב בקרנית וכן אינפקציה בקטריאלית היכולה לגרום לעיוורון. סיבוכים אלה תקפים במיוחד לגבי אדם צעיר כמו התובע שהיה צפוי להשתמש בעדשה חיצונית במשך שנים רבות במיוחד (נ/ 5 סע' 13). פרופ' מרין מאשר בחוות דעתו הסיבוכים הללו שפורטו ע"י פרופ' לזר (נ/ 16 עמ' 3-2) וד"ר שוהם אינו חולק על כך (פרוט' 22). מעדות ד"ר גייר עולה כי היה ממצא המעיד על כך שקופסית העדשה התעכרה הן ב-1989 הן ב- 1991(ראה נ 1 מסמך 52 ופרוט' 37) והדבר חייב פתיחת הקופסית ו/או הוצאתה (פרוט' 29-28). מעיד לגבי זה פרופ' לזר, כי ניתוח נוסף, אפילו היה מתבצע במכשיר לייזר, היה מצמצם האפשרות להשתלת עדשה בעתיד (פרוט' 36). בחקירתו הנגדית חוזר ומדגיש פרופ' מרין כי עדשה חיצונית עלולה לגרום לזיהום העלול להביא לנזק עד כדי עיוורון. חמישה מתוך אלף המשתמשים בעדשה חיצונית עלולים ללקות בזיהום ומתוכם %20-%10 צפויים להתעוור (פרוט' 41-40). פירוש הדבר שחצי אחוז מאלה המשתמשים בעדשה חיצונית עלולים להתעוור אף ללא ניתוח נוסף. נתון זה למעשה זהה למידת הסיכון הנובעת מביצוע ניתוח נוסף עפ"י הסטטיסטיקה שציין ד"ר שוהם (פרוט' 26). ע ולה מכל זאת שביצוע ניתוח שני אינו יוצר סיכון משמעותי נוסף לעומת המצב בו לא יתבצע הניתוח, ולעומת זאת יוצר תקווה לשיפור משמעותי בראיה ובנוחות. בנוסף מציין פרופ' מרין, כי בעת נהיגה יכול אדם במצבו של התובע קודם הניתוח להשתמש בעין אחת בלבד (פרוט' 40). זאת מאשר גם ד"ר שוהם מטעם התובע (פרוט' 23). מסכם פרופ' מרין בעדותו כי כל רופא סביר היה בוחר לבצע הניתוח הנדון (פרוט' 41). אף ד"ר שוהם אינו פוסל ביצוע הניתוח אלא מציין כי היה רק מהסס לבצע ניתוח שני (פרוט' 24-23). 12. נותר להסיק ממכלול הראיות שפורטו לעיל, אם בוצעה עוולה ע"י הנתבעות שבגינה יש לחייבן בפיצוי התובע על נזקיו. 12.1 הוכח על פי הראיות שהובאו בפני בית המשפט כי זיהום בעקבות ניתוח מן הסוג הנדון הוא סיבוך מוכר ובמקרים רבים אין לדעת מה מקורו של אותו זיהום. אחת הסיבות לכך הקושי בביצוע חיטוי מושלם של גלגל העין. הזיהום אפשרי גם כאשר הניתוח מתבצע על פי כל הכללים. הופרכה הטענה כי מקור הזיהום היה בחדר הניתוח, הואיל ומדובר היה במקרה בודד. גם לא הוכחה אפשרות של זיהום מן השימוש בעדשה שהושתלה. לא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעות התרשלו בטיפול שניתן לו. בתביעה בשל רשלנות רפואית מועבר לעיתים הנטל לנתבע, אפילו לא מתקיימים התנאים שבסעיף 41לפקודת הנזיקין, רק משום שהידע והמידע הם בידי המוסד, או הרופא המטפל. כנגד כל אלה עומדת תקנת הציבור המחייבת זהירות מהכבדת יתר על הרופאים ודאגה לבל תרפינה ידיהם בטיפול בחולים ולבל יפעילו רפואה מתגוננת. יש וגם הטיפול המקצועי ביותר אינו יכול להביא מזור ומרפא. על הרופא לתמרן דרכו בזהירות, באחריות ובמקצועיות בלי שחרב המשפט מונפת מעל לראשו. לפיכך יש לבחור בקפידה את המקרים בהם תופנה אצבע מאשימה כלפי הרופא ותעמידו בחזקת רשלן לכאורה. ידוע כי לא כל ניתוח מצליח, גם אם הרופאים הינם בעלי ידע מעולה, נוהגים בזהירות וידיהם מאומנות. לכן דרושים בדרך כלל נתונים נוספים כדי שבית המשפט יוכל לקבוע שעל הרופא להראות, או להוכיח, שלא היתה רשלנות מצידו. כאשר קיים סיכון ידוע בתחום מסויים לבעלי קבוצת סיכון, גם אם הטיפול הוא ללא דופי, לא ניתן ואין זה ראוי להעביר את הנטל, רק משום שאירע מה שבאחוז מסויים לא ניתן כלל למנוע. (ראה ע.א. 2989/95 קורנץ ואח' נ' מרכז רפואי ספיר - בית חולים מאיר ואח' פד"י נא(4) 687בעמ' 699-697). בנסיבות הנדונות אין להעביר הנטל לנתבעות. במקרה הנדון, בו הוכח כי הסיבוך הוא סיבוך מוכר ואין לדעת מקור הזיהום, ולא הוכח כל מחדל מצד הנתבעים, הרי שגם לא הוכח שהמקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעות לא נקטו בזהירות סבירה, ובכל מקרה אין על כן להעביר חובת הראיה גם מכוח סע' 41לפקודת הנזיקין. לפיכך לא הוכחו נסיבות המצדיקות העברת נטל הראיה ולא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעות התרשלו בטיפולן בו. 12.2 הובאו בפני בית המשפט ראיות אודות קיומן של סיבות רבות וראויות לביצוע הניתוח הנדון, הן סוביקטיביות מבחינת התובע, הן אוביקטיביות, בשל סיבוכים אפשריים שונים, לו התובע היה נמנע מביצוע הניתוח (סע' 5 ו- 11 לעיל). גם המומחה מטעם התובע נמנע מלקבוע כי לא היה מבצע הניתוח בתנאים שהוכחו. לעומתו קבע המומחה מטעם הנתבעות בפסקנות, כי כל רופא סביר היה מחליט על ביצוע הניתוח. בנסיבות אלה יש לשלול הטענה כי ניתוח זה לא היה נחוץ כלל ו/או היה הדבר בגדר משגה לבצעו. אין גם להתעלם מכך שלפרופ' לזר לא היה כל מניע אישי לבצע הניתוח ואף נהג בהגינות כלפי התובע, משהסכים לנתחו במסגרת קופת החולים, אף שהתובע פנה אליו בתחילה במסגרת פרטית. 12.3 טענה מרכזית של התובע הינה כי הוחתם על טופס הסכמה לביצוע הניתוח, עת היה מטושטש מתרופות שניתנו כהכנה לניתוח, וזאת בלי שניתנו לו הסברים ראויים קודם לכן, אודות הסיכונים הכרוכים בניתוח. טענתו של התובע הינה גורפת - לא הוסבר לו דבר. קשה לקבל גרסת התובע כפי שפורטה לעיל, בהתחשב בראיות שהובאו בפני בית המשפט ופורטו לעיל. התובע טופל לאורך שנים ארוכות ע"י פרופ' לזר ואף עבר ניתוחים דומים בעבר, שבוצעו על ידיו. בשל היכרות רבת שנים זו אף נרקמו יחסים שחרגו מהיחס שבין רופא למטופל. קשה לקבל גרסת התובע שבמערכת יחסים שכזו נמנע פרופ' לזר ממתן הסברים מפורטים קודם ביצוע הניתוח, כפי שאכן טוען פרופ' לזר, והתובע הונחה בצורה סתמית לבצע הניתוח. התובע מודה כי התייעץ עם פרופ' לזר קודם שבוצע הניתוח הקודם, בעינו הימנית, ואין להניח שלא ניתן יעוץ דומה דווקא קודם הניתוח הנדון. התובע היה מבקר אצל פרופ' לזר לצורך בדיקות תקופתיות לאורך השנים ואין להעלות על הדעת שבבדיקות שכאלה לא נתנה לתובע הערכת מצב מעודכנת. התובע אף פנה לרופאי קופת חולים ונבדק על ידיהם. רופא קופת החולים הפנה אותו לביצוע הניתוח. טוען התובע כי התייעץ עם קרוביו. בלתי סביר שהתייעץ עמם ונמנע מלהתייעץ עם רופאיו. פרופ' לזר עומד על דעתו כי נתן לתובע הסברים מפורטים, כאשר התובע נהג לבקר אצלו עם אביו. השניים אף טרחו לעקוב אחר ההתפתחות בטיפול הרפואי הניתן, לאורך השנים. את טענות התובע מגדיר פרופ' לזר כ"שקר גס". ד"ר גייר תומכת בגירסת פרופ' לזר כי לא שש לבצע הניתוח שנדחה במשך שנים. בנסיבות שכאלה קשה להניח שלא ינתנו הסברים מפורטים למטופל. ד"ר גולדשטיין מעידה כי דאגה ליתן לתובע הסבר מפורט אודות הניתוח עובר להחתמתו על טופס ההסכמה. אין להתפלא, איפוא, שהתובע מהסס בתשובותיו, משנדרש הוא להשיב בחקירה נגדית לטענה כי נתנו לו מלא ההסברים. לעניין ההסברים שנדרשו, אין גם להתעלם מעדות ד"ר שוהם, מומחה מטעם התובע, אשר מאשר כי מידת הפירוט שיש ליתן לסיכונים מעלה דילמה שאינה קלה. בעצמו היה מסתפק בציון הסיכון הסטטיסטי ללא פירוט סיכונים ספציפיים וזאת על מנת שלא להרתיע החולה מטיפול שראוי ליתן אותו. בהתחשב בכל שנאמר לעיל סבור אני כי עדות התובע לעניין זה היא מגמתית והנני מעדיף על פניה עדותו של פרופ' לזר הנתמכת בראיות הנוספות. כאמור, אין מחלוקת לגבי העובדה שהתובע חתם על טופס הסכמה לניתוח בו אישר כי נתנו לו מלא ההסברים (ראה סע' 9 לעיל). 12.4 ניתוח בגופו של אדם מהווה עוולה של תקיפה לפי סע' 23 לפקודת הנזיקין, אלא נעשה הדבר בהסכמה מדעת של המנותח. קיימת חובה להביא למודעות החולה את הסיכונים המהותיים הכרוכים בניתוח, שעל פיהם תהא לו אפשרות הבחירה אם לקבל הטיפול המוצע ואם לאו. על פי תקנות בריאות העם (טופסי הסכמה) תשמ"ד 1984, יש להחתים החולה על טופס הסכמה לניתוח, על פי דוגמת הטופס המצורפת לתקנות. נוסח טופס זה הוא סתמי למדי ועל כן הושמעה כבר הביקורת כי ראוי שיהא מפורט יותר, אף שיוצאים מנקודת הנחה שהרופא המטפל משלים ההסברים בעל פה. (ראה ע.א. 323/89 פ. קוהרי ואח' נ' מדינת ישראל פד"י מה(2) 142בעמ' 175). יש להדגיש כי חוק זכויות החולה תשנ"ו 1996 טרם חל בזמן הרלבנטי, ובהלכה הפסוקה טרם הובהר מה העקרונות על פיהם יש להוסיף פירוט בטופס הנ"ל. ברור מן ההלכה הפסוקה, שלפחות בעל פה, יש לפרט הסיכונים המהותיים הכרוכים בניתוח, כאמור לעיל. בע.א. 560/84 נחמן ואח' נ' קופ"ח של הסתדרות העובדים בא"י (פד"י מ(2) 384 בעמ' 388) קבע בית המשפט כי די בטופס ההסכמה שנחתם, כנוסחו בתקנות הנ"ל, כאשר הוכח שנלוו לו הסברים ראויים בעל פה. בית המשפט חזר ואימץ ההלכה שנפסקה בע.א. 560/84 הנ"ל בע.א. 4384/90 ואתורי ואח' נ' בית חולים לניאדו (פד"י נא(2) 171 בעמ' 182) שם פסק בית המשפט תוך הסתמכות על פסקי דין קודמים: "חובת הרופא לספק לחולה את המידע שבידו, באשר לטיפול הניתן לו ולתוצאותיו האפשריות, 'נגזרת מחובת הזהירות הכללית אשר הרופא ובית החולים חבים לחולה. היא נגזרת מזכותנו לדעת על עצמנו, המהווה ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי של האדם והמבטאת את כבודנו כאדם' ... אכן חובת הגילוי מוטלת על רופא אינה מוחלטת ולא תמיד היא משתרעת על כל פרטי המידע הרפואי. כך, למשל, אין טעם למסור למטופל מידע על אודות סיכון נידח הטמון בקבלת חיסון הניתן לכול ושלגבי חיוניתו הרבה אין כל מחלוקת... אם מקום שהבחירה במסלול רפואי, או קבלת טיפול רפואי, כרוכים בסיכונים מהותיים, חלה על הרופאים חובה (הכפופה אומנם לחריגים), לספק למטופל את המידע, שבאופן סביר דרוש לו לגיבוש החלטה אישית מושכלת בשאלה, אם לבחור במסלול הרפואי המסויים, תוך נטילת הסיכונים הכרוכים בכך אם לאו". (באותו עניין ראה גם ע.א. 3108/91 רייבי ואח' נ. וייגל ואח' פד"י מז(2) 497 בעמ' 510-509). בע.א. 5681/93 קופ"ח של ההסתדרות הכללית נ' פנינה ידיד, נפסק שהיה משום מחדל בכך שרופא לא גילה לחולה סיכון של % 3.1 להתפתחות מחלה בטיפול שניתן. במקרה הנדון, להבדיל הסיכון לעיוורון עקב הניתוח נאמד בחצי אחוז (ראה סע' 11 לעיל). פרופ' שוהם מטעם התובע הודה, בהגינותו, כי במקרה דומה לא היה נכנס לפרטי הסיכונים, שמא היה מרתיע חולה מטיפול שראוי היה לקבלו. הוא היה מסתפק בציון סיכון סטטיסטי כללי (ראה סע' 10 לעיל). סבור אני כי מן הראיות שפורטו לעיל הוכח, כי פרופ' לזר ועוזריו סיפקו לתובע כל מידע שנדרש לצורך הניתוח הנדון, על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה. בשל אותם הסברים שניתנו, פרופ' לזר אף דחה ביצוע הניתוח עת ארוכה. לבסוף היה זה התובע אשר עמד על ביצוע הניתוח מכל אותם טעמים ראויים שפורטו (ראה סע' 11 לעיל) ובאופן מודע נטל סיכון לעניין ניתוח זה. אין לי אלא להצטרף להערות שהושמעו כבר בפסיקה, כפי שפורט לעיל, שמן הנכון שטופס ההסכמה, שנחתם מכוח התקנות שצויינו, יהיה מפורט יותר, ואולי מן הנכון לתקן התקנות בהתאם. פירוט רב יותר בכתב, יהא בו כדי להבהיר הדברים ואולי יחסוך התדיינות מיותרת מהסוג הנדון. לפיכך הנני קובע כי ניתן לתובע המידע הדרוש והניתוח בוצע בהסכמתו. 13. סוף דבר הנני קובע כי לא הוכח מעשה או מחדל מצד הנתבעים ולא בוצע מעשה תקיפה על ידיהם. הנני מחליט על כן לדחות תביעה זו. הנני מחייב התובע בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בסך -000, 10 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. ניתוחעינייםעיווריםרפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות