קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על פסק דין בפשרה בבית הדין לעבודה: השופט אדלר: .1ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע (השופט הראשי רבי - דן יחיד; תב"ע מד/557-3; מד/470-1) אשר פסק למשיב סכומים במסגרת "הסכם פשרה". .2ואלה העובדות הצריכות לעניין: ב) בפרוטוקול של הדיון, שהתקיים ביום 2.1.1985, נרשם: "בית-הדין מציע לצדדים כדלקמן: על מנת לחסל את כל הסכסוך ביניהם בדרכי נועם וביעילות ושבית-הדין יתרום את חלקו לפשרה בין הצדדים, ייעשו הפעולות הבאות - כל צד יגיש את גרסתו המפורטת בכתב והצהרה זו תאושר בבית-הדין על-ידי. לאחר מכן יוזמנו הצדדים, התובע ומנהל הנתבעת, וכל אחד יטען את טענותיו בצורה חופשית עם אפשרות לחקור חקירות נגדיות קצרות. לאחר מכן מסכימים הצדדים שבית-הדין על-פי שיקול דעתו הבלעדי וללא נימוקים יפסוק בתביעות ההדדיות וישלים את הפשרה לאחר שיפסוק סכום כלשהו לטובת צד זה או אחר, או לא יפסוק בכלל ללא נימוקים". ו) בפרוטוקול של הדיון שהתקיים ביום 31.3.1985נרשם: "עו"ד מיקו מנחם: בשם מרשי, אני מודיע שבשלב זה אנחנו חוזרים ומבקשים שיהיו נימוקים ולכן אנחנו מבקשים שהעניין ייגמר בצורה מסודרת עם נימוקים. הערת בית-הדין: כמובן אין לבית-הדין סמכות לכפות על אף צד הצעה שכזו, אך יחד עם זאת סבור בית-הדין, שגם התובע וכמובן גם מנהל הנתבעת ובא-כוח הנתבעת, הבינו בזמנו בצורה מפורשת שזו הדרך כפי שהוכתבה לעיל שהם מבקשים לחסל את הסכסוך ביניהם ובית-הדין הסביר לצדדים בדיוק נמרץ את העניין. עו"ד מיקו מנחם: שולחי מבקש לקבל פסק-דין מנומק. התובע: אין לי מה לאמר, זה לא מוצא חן בעיני הדבר הזה ואולי אין ברירה וניגש לעניין בצורה פורמלית. השהיה הנוספת מטילה עלי נטל". לפי הרשום בפרוטוקול, בשלב זה נעשתה הפסקה, ולאחר מכן הודיע בא-כוח המערערת כי - "בשלב זה אנו מסכימים להצעת בית-הדין כפי שהועלתה דלעיל. אנחנו לא רוצים לתת הרגשה שאנחנו מתחמקים מהדיונים, דהיינו אנו מוכנים כפי שבית-הדין הציע והתובע הוסיף". תפקיד המותב בהשגת פשרה .8משמצאנו כי אכן מקובל ולעיתים אף רצוי הדבר שבית-הדין יסייע להשגת פשרה בין בעלי הדין, מן הראוי לציין את המגבלות המוטלות על השופט בבואו לעודד את הצדדים להשיג פשרה: - המותב ישקול היטב אם הסכסוך שלפניו הוא מאלה שסיומם בפשרה הוא הפיתרון הנכון. - יקפיד המותב שלא להביע דעות שעלולות להתפרש כהצגת עמדה. על הצדדים לדעת, כי אם לא תושג פשרה ישוב בית-הדין וישקול את הטענות והראיות בלי שים לב לדברים שהושמעו במשא-ומתן על פשרה. - המותב יימנע מאמירה או מעשה שיש בהם כדי ללחוץ על הצדדים להגיע לפשרה. למרות ההגבלות שציינו, יכול המותב למלא תפקידים מועילים בניסיון להשיג פשרה: - להביא את הצדדים להידברות. - לחדד ולהבליט את הבעיות האמיתיות שעל הצדדים לפתור. - להנחות את הצדדים לנהל משא-ומתן ענייני, על-ידי שימוש במבחנם אובייקטיביים, תוך הבחנה בין בעיות של ממש לבין סכסוכים אישיים. - להפנות את תשומת לב הצדדים להוראות החוק, הפסיקה וההסכמים הקיבוציים הנוגעים לעניין. - להציע לצדדים דרכים ליישוב הסכסוך או אפשרויות הסכם, שהן לטובת שני הצדדים. להביא לכך, שהמשא-ומתן מתרכז בשאיפות הצדדים ולא על עמדותיהם. לחפש פתרונות אשר מתאימים לשאיפות הצדדים. (ראה ספרו של פרופסור פישר ומר אורי, בנושא כיצד לנהל משא-ומתן - "getting to yes") [2]. הגדרת "פשרה", סוגים שונים של פשרה יש סוגים שונים של פשרות, או הסכמים לסיום הליכים משפטיים. יש מהם שהם תקפים ויש שאינם תקפים. נתאר חלק מהסוגים השונים: .9אלה מההסכמים התקפים: פשרה בהסכמה מלאה - הצדדים מגיעים להסכמה הדדית מלאה, והם מבקשים מביתהדין לתת לה תוקף של פסק-דין. פשרה זו מעוגנת בתקנות 49ו- 90לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשכ"ט- 1969(להלן - תקנות סדרי הדין). הדרך המקובלת, שבה מביעים הצדדים את הסכמתם להסכם פשרה, היא חתימה על הסכם כתוב, עם זאת, דחה בית-דין זה ערעור על פסק-דין שניתן על-פי הודעות בעל-פה של הצדדים לבית-הדין על הסכמתם להסכם פשרה. לעומת זאת, במקרה אחר, כאשר הסכם פשרה הותנה באישור מפורש של צד, ואישור כזה לא נתקבל, בוטל פסק-הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה (דב"ע מו/111-3, רוזנטל - מדינת ישראל - לא פורסם). השלמת פשרה - הצדדים מסכימים על עקרונות הסכם הפשרה, אך חלוקים בפרט מסוים. לכן, הם מבקשים מבית-הדין להשלים את הפשרה. דוגמה לכך היא, מקרה בו הצדדים מסכימים לחסל את הסכסוך על-ידי תשלום של המעביד לעובד. בעלי הדין קובעים סכום "רצפה" וסכום "תקרה", ומסמיכים את בית-הדין להשלים את הפשרה עלידי קביעת סכום בין הגבולות שנקבעו. פסק-דין שניתן על-פי שיטה זאת אושר על-ידי בית-הדין הארצי לעבודה. "השלמת פשרה" איננה כוללת הסכם, לפיו יקבע בית-הדין את עצם הזכות של אחד מבעלי הדין. כדי שהסכם על השלמת פשרה יהיה תקף, על הצדדים להחליט בהסכם שצד אחד יקבל סכום או דבר אחר מהצד השני, ולהשאיר לבית-הדין לקבוע את הסכום (דב"ע מו/14-2, בן שאול - האחים ברדריאן - לא פורסם). השלמת פשרה דומה לשיטת פשרה במשפט העברי שנקראת פשרה ש"קרובה לדין". לפי שיטה זו מסכימים הצדדים מראש שבית-הדין יפסוק כפשרה סכום שהוא קרוב לסכום שהיה פוסק בדין (ראה: שו"ת שבות יעקב, לר' יעקב ריישר, מאה 18, ח"ב, סימן קמ"ה). אין מדד מדויק כמה רשאי בית-הדין להוסיף או להוריד מהסכום שהיה פוסק בדין, אבל מעריכים שהוא כ-% .30היתרון של שיטה זו הוא בכך, שבית-הדין יכול לסיים במהירות את מתן הפסק ולשקול שיקולים של צדק. אם בית-הדין טועה והסכום שנפסק אינו קרוב לדין, רשאי הצד המפסיד לבטל את פסק-הדין. במקרה אחד, כשהסמיכו הצדדים בורר לקבוע סכום שצד ישלם לצד השני, נפסק שאין תוקף לפסק הבוררות אשר חרג בהרבה מהסכום שהיה הצד מקבל במשפט (שו"ת מהרשד"ם, חושן משפט, סימן קי"ו, סימן א'). עם זאת, יש פוסקים המחייבים הנמקת החלטה במקרה של פשרה קרובה לדין, וזאת על-פי בקשת אחד הצדדים (שו"ת שער יהושע, הוסיאטון, תרס"ד). מינוי בורר ועיכוב הליכים בבית-הדין - יש מקרים בהם הצדדים מחליטים להעביר את הכרעת הסכסוך לפורום אחר. הדרך המקובלת לכך היא מינוי בורר ועיכוב הליכי בית-המשפט. שיטה זאת מקובלת בבתי-דין לעבודה, אשר רואים יתרון בכך שצדדים ליחסי עבודה מתמשכים יסכימו על הדרך ליישוב הסכסוכים ביניהם. יש בכך גם יתרון בשל האפשרות לפנות למומחה בענף או מקצוע מסוים הבקי בנוהגים ובתנאים המיוחדים של זירת הסכסוך. קיצור הליכי משפט, בהסכמה - הצדדים רשאים, בהסכמה, לקצר שלבים מסוימים של המשפט, כגון קיצור המועדים להגשת מסמכים, הגשת עובדות מוסכמות וויתור על חקירת עדים. תקנה 42לתקנות סדרי הדין מסמיכה את השופט לקבוע סדרי טיעון שונים מהרגילים שנקבעו באותה תקנה, וזאת בתוקף סמכותו לפי סעיף 18(ד) (4) לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט- 1969(להלן - חוק בית-הדין לעבודה). בדב"ע מו/85- 3[1] (בע' 369) נאמר: "מותר לצד לבקש מבית-הדין, כי יתעלם מחלק מחומר הראיות שהובא לפניו, וזאת בהסכמת רעהו". .10קיימות צורות הסכמה ופשרה שלא ניתן לעשותן בבית-הדין: "פסיקה לפשרה", בית-הדין כבורר - שיטה זאת מופעלת כאשר הצדדים אינם מגיעים להסכם ביניהם על תנאי הפשרה, אך מסכימים על הדרך לסיים את המשפט - על-ידי מינוי בית-הדין כבורר. הסכמת הצדדים היא רק שהשופט יפסוק. במקרה כזה עובר השופט מתפקידו לתפקיד בורר, ופסק-הדין אינו מוגבל לתנאים או להסכמה של הצדדים. שיטה זו כופה על הצדדים את כל תנאי הפשרה. עם זאת, ניתן לפסוק לפשרה מכוח סעיף 31(ג) לחוק בית-הדין לעבודה, וזה לשון הסעיף: "בדיון מהיר תהיה סמכות לפסוק לדין או לפשרה". אולם, סמכות זאת מוגבלת למקרים שננקבו באותו סעיף: דיון ללא כתב תביעה, ותביעה בסכום שנקבע על-ידי שר העבודה והרווחה (שלא עודכן מאז שנת 1971, והעומד היום על הסך של 10אגורות). במקרים אחרים בית-הדין אינו רשאי לשמש כבורר ואינו מוסמך לפסוק לפשרה. הצדדים אינם רשאים, אפילו בהסכמה מפורשת, להסמיך את בית-הדין לפסוק לפשרה. תקנה 47(א) לתקנות סדרי הדין קובעת, כי "בתום הדיון... יתן בית-הדין את פסק-דינו". על פסק-דין מדובר ולא פסק בוררות. בית-הדין רשאי לאשר פסק בוררות, אבל לא לתיתו. כבר נפסק על-ידי בית-דין זה, בדב"ע מו/85- 3[1] הנ"ל: "בית-הדין יושב בדין על מנת לפסוק, ולא על מנת לקבוע את 'הסכם הפשרה'. סמכות לפסוק לפשרה נתונה לבוררים, ואין בית-הדין רשאי לשמש בורר; בית-הדין רשאי ליתן תוקף של פסק-דין להסכם פשרה שהושג על-ידי בעלי הדין עצמם, או 'להשלים פשרה', שעה שהצדדים קובעים את עקרונותיה ותחומיה ומותירים בידי בית-הדין את הסמכות להשלימה על-ידי פסיקת הסכום בתחום שייקבע על-ידם..." (שם, [1], בע' 368). בדב"ע מו/56- 3(קרבקי - דגן - לא פורסם) ביטל בית-דין זה הסכם פשרה, לפיו הוסמך בית-דין אזורי על-ידי הצדדים לפסוק "...בכל הקשור לסכום אותו תשלם הנתבעת לתובע, אם בכלל תשלם...", בנימוק שלא ב"פשרה" מדובר אלא בפסיקה לפשרה כבורר. .11לאור ניתוח מהותו של פסק-דין בהסכמה, יש לבחון את הערעור לפנינו. הסכם הפשרה שנעשה על-ידי הצדדים היה מהסוג של "פסיקה לפשרה", כי היה ללא שהצדדים הסכימו לטובת מי יפסוק בית-הדין והיה ללא מסגרת או גבולות. על אף שכל צד הגיש תביעה נגד הצד השני, הצדדים לא הסכימו למי יפסוק השופט סכום. הצדדים הסכימו שהשופט יפסוק ללא הגבלה ובלא דיון ובלא נימוקים. נפסק כבר, שאין הצדדים רשאים להסמיך את בית-הדין לפסוק לפשרה (למעט במסגרת סעיף 31(ג) לחוק בית-הדין לעבודה), ולכן לא היה תוקף להסכם הפשרה או לפסק-הדין שניתן על-פיו מטעם זה, אנו מקבלים את הערעור ומחזירים את הדיון לבית-הדין האזורי. האם ניתן ליתן פסק-דין ללא נימוקים? .12בא-כוח המערערת העלה שאלה נוספת, כשטען שאין לתת פסק-דין ללא נימוקים. לטענתו, למרות שתקנות 192ו- 460לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984, אינן חלות על דיון בבית-הדין לעבודה, יש בהן עקרונות החלים על כל פסקדין. תקנה 192קובעת: " .192פסק-דין בתובענה שהוגש בה כתב הגנה יכיל הרצאה תמציתית של העניין, ממצאי בית-המשפט לגבי העובדות המהותיות, השאלות שעמדו להכרעה, ההחלטה ונימוקיה". בתקנות סדרי הדין - תקנות 47ו- 89דנות בנושא פסק-דין. וזה לשון תקנה 47: " 47(א). בתום הדיון, או לאחר מכן... יתן בית-הדין את פסק-דינו". למרות שתקנות אלה לא מטילות על בית-הדין חובה לנמק את פסק-דינו, הכלל בבית-הדין לעבודה הוא, שפסק-דין חייב להיות מנומק. היסוד לכלל ההנמקה הוא קיום הליכים מתוקנים של ערעור לבית-הדין הארצי, אשר יבדוק את נכונות החלטת הערכאה הראשונה. כמו כן, באמצעות הנמקה קובע בית-הדין נורמות ומפרש חוקים והסכמים. אמנם, גם לכלל הנ"ל יש סייגים, ובמקרה שהצדדים מגיעים להסכם פשרה ומבקשים את אישור בית-הדין, אין חובה לנמק את פסק-הדין. נוסף על כך, אם הצדדים מסמיכים את בית-הדין להשלים פשרה, הם רשאים לבקש שההשלמה תהיה בלי נימוקים, שכן במקרים אלה המדובר בפסק-דין בעל אופי הסכמי. במקרה דנן, כאשר צד אחד ביקש נימוקים לפסק-הדין והצד השני לא התנגד, לא היתה הצדקה כי השופט ימשיך במאמצים להשיג הסכמת הצדדים לפסק-דין ללא נימוקים. המקרה דנן אינו נופל לסוג פסקי-הדין שמותרים ללא נימוקים, ולכן גם מטעם זה יש לבטל את פסק-הדין של בית-הדין האזורי. במשפט העברי דווח על תשובה, בה נקבע שאין תוקף להסכמה מראש שפסק-דין יינתן בלי נימוקים. "ספר העיטור" (של הרב יצחק ממרשיילא, מהדורת רמ"י, ורשה, תרמ"ה, ח"ב, דף א' ע"ב, אות ב' בירורין) כתב על תשובה של הרב האי גאון: "בתשובה של רבינו האי גאון התייחס לדיין "שהתנה עם בני המקום שלא יכתוב להן מאיזה טעם דן אותם. ובא אחד ואמר אני לא הייתי נוכח בזמן שהתנה תנאי עם בני המקום, ואפילו הייתי נוכח, אין לי לקבל את התנאי. [נפסק] הדין עמו, ואינו מועיל התנאי וצריך לכתוב לו הטעם'". יש לציין, כי במשפט העברי קיימת מחלוקת ארוכה, אם חייבים לנמק פסק-דין. (1) רוב הפוסקים היו בדעה, שבאופן כללי אין צורך לנמק (ראה: אליאב שוחטמן, "חובת ההנמקה במשפט העברי", שנתון המשפט העברי ו-ז, האוניברסיטה העברית, תש"ם, ע' 319). רק כאשר צד חושש להגינות הדיינים או נאלץ להתדיין בבית-דין שלא רצה להתדיין בו, אזי חייבים לנמק את פסק-הדין, כשצד מבקש זאת. (2) מנגד, קיימת דעה של המהר"ם מרוטנברג (ראה: שו"ת מהר"ם מרוטנברג, פראג, תתקי"ז) ואחרים, שכאשר בעל דין מבקש זאת - חייב בית-הדין לנמק וזאת לא מן הדין, אלא משום "והייתם נקיים מה' ומישראל", לאמר: הסרת חשד כלשהו של הטעיית הדין. במקרים שצד חושש להגינות הדיונים או נאלץ להתדיין בבית-דין שלא רצה להתדיין בו, חייב בית-הדין לנמק, אפילו בלי בקשת צד. כנראה שחובת הנמקה במקרים אלו קיימת גם כאשר נפסק הדין בפרשה (ראה: שו"ת "שערי יהושע", לר' יהושע בנביניסטי, סימן א').פסק דין בפשרה (סעיף 79א')ערעורפשרהבית הדין לעבודה