קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עתירה של מושב נגד תוכנית בניה: כללי העותר הוא מושב המהווה אגודה שיתופית. נושא העתירה הוא תוכנית מפורטת מס' ג/ 7346הידועה גם בשם "דרך ראשית מס' 65קטע עוקף עפולה" שיזמה המשיבה מס' 1[להלן - הועדה]. העותר טוען כי התוכנית בטלה ודינה כאפס ולחילופין יש לבטלה והכל בשל פגמים שנפלו בה ובהליכי עריכתה ופרסומה. במסגרת עתירה מנהלית זו מבקש העותר לבטל גם צו שהוציא המשיב מס' 2ביום 30.6.98מכוח פקודת הדרכים ומסילות הברזל [הגנה ופיתוח] 1943[להלן - הפקודה], הנוגע לדרך הכלולה בתוכנית. התוכנית והטיפול בה הועדה החליטה ביום 5.1.94להפקיד את התוכנית, אך הודעה על כך פורסמה ברבים רק ביום .15.9.95ביום 10.11.95הגיש העותר התנגדות לפי חוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965[להלן - חוק התכנון והבניה]. גם המועצה האזורית עמק יזרעאל הגישה התנגדות. ההתנגדויות נדונו בפני ועדת משנה להתנגדויות של הועדה. בישיבת ועדת המשנה מיום 3.1.96נתקבלו החלטות אלה: בהתנגדותה של המועצה האזורית [התנגדות מס' 8] נקבע: "הועדה מחליטה לקבל את ההתנגדות בחלקה כדלקמן: א. לצמצם את רוחב הדרך מ- 80מטר ל- 50מטר כך שהפגיעה בשטחים חקלאיים של מושב בלפוריה תהיה בשיעור מינימלי. יוכן סקר אקוסטי על מנת לבדוק את השפעת התנועה במערכות הכבישים על הבתים הקרובים לדרך המתוכננת. ג. תוכנית ביצוע הדרך תתואם עם אנשי בלפוריה לצורך המעברים החקלאיים ונושאי הניקוז. ד. התוכנית תתואם עם רשות הרכבות והנמלים על מנת לשמור על האופציה להעברת מסילת ברזל [גירסה צפונית] בהתאם לתכנון רשות הנמלים והרכבות. ה. הועדה דוחה את הבקשה להכנסת תסקיר השפעה על הסביבה כיון והוחלט להפקיד את התוכנית בהסכמת משרד לאיכות הסביבה ללא דרישה לתסקיר השפעה על הסביבה. סקר אקוסטי ובקשת בדיקה יחידה שנדרשה על ידי המשרד לאיכות הסביבה, שבסמכותו לבדוק את הנושאים הסביבתיים." באשר להתנגדותו של העותר [התנגדות מס' 14] הוחלט ע"י ועדת המשנה כדלקמן: "א. לאחר דיון בהתנגדות וקבלת הסברים נוספים מעורכי התוכנית, הועדה סבורה שאין מקום לשינוי במיקום המחלף והסטת הדרך דרומה מסיבות הנדסיות. הסטת הדרך תהוה פגיעה בשטחים אחרים ותשנה גיאמטריה של הדרך. ב. הועדה דוחה את הבקשה להכנת תסקיר השפעה על הסביבה, כיון והוחלט להפקיד את התכנית בהסכמת משרד לאיכות הסביבה ללא דרישה לתסקיר השפעה על הסביבה. לאור טיעוני המתנגדת נמצא כי נושא אחד נדרש לבדיקה - הינו קרבת הדרך למגורים לפיכך הועדה מחליטה לקבל את ההתנגדות בחלקה ולהוסיף תנאים למתן תוקף: א. תצומצם הפגיעה הפיזית בשטחים חקלאיים של מושב בלפוריה על ידי הקטנת רוחב הדרך מ- 80מטר ל- 50מטר. ב. יוכן סקר אקוסטי לנושא השפעות הדרך על המגורים המתאים לשם הקביעה בצורך במיגון. ג. הסדרת ניקוז תכלל בתכנית ביצוע תתואם עם הועדה המקומית יזרעאלים ורשות הניקוז. ד. לתאם את התכנית עם רשות הנמלים והרכבות על מנת לצמצם את הפגיעה הפיזית בקרקעות לצורך סלילת הדרך והעברת מסילת הברזל. הודעות על החלטות אלה נשלחו לכל אחד מהמתנגדים בנפרד. הצדדים חלוקים באשר למשמעותם המשפטית של התנאים שנקבעו בהחלטות ועדת המשנה בהתנגדותו של העותר, שכן ועדת המשנה ציינה כי היא מחליטה לקבל חלקית את ההתנגדות ולהוסיף תנאים למתן תוקף. העותר טוען כי משמעותו של ביטוי זה היא שמדובר בתנאים שרק לאחר התקיימותם יינתן תוקף לתוכנית, להבדיל מתנאים לביצוע. מכל מקום הועדה החליטה לתת תוקף לתכנית, בכפוף להתנגדויות שהתקבלו. שניים מחברי הועדה ביקשו לערוך דיון חוזר במליאת הועדה מכוח סעיף 11ד לחוק התכנון והבניה ודיון כזה התקיים ביום .3.6.96בסיומו, קיבלה מליאת הועדה את ההחלטה הבאה: "לדחות את הבקשה לדיון חוזר עפ"י סעיף 11ד' לתת תוקף לתכנית בתנאים הבאים: א. תוצאות התיאום בין מתכנני הדרך לרשות הנמלים והרכבות ומע"צ יועברו להתייחסות למוא"ז עמק יזרעאל ועירית עפולה. כמו כן יווסף בהוראות התכנית שבמידה ויידרש שינוי בחתך לאורך הדרך השינוי לא יהיה כרוך בשנוי התכנית ולא יחייב הפקדת התכנית מחדש. ב. הסדרת הניקוז. ג. ביצוע התחברות דרך מס' 60לדרך מס' 65וסלילתה ונתוק הדרך הקיימת [באמצעות כביש מס' 60] יותנה במתן פתרון תחבורתי לגישה ישירה מבלפוריה [באמצעת כביש 60] לעפולה ומדרך 60לצפון עפולה ד. הכנת סקר אקוסטי". אין למצוא פגם בכך שהועדה דחתה את הבקשה לדיון חוזר, הן משום שאחד ממגישי הבקשה לא התייצב לתמוך בה והן משום שבדיעבד התברר שהבקשות הוגשו באיחור. בכל זאת, מצאה הועדה לנכון להתייחס לטענות, ובמיוחד לזו הנוגעת להתחברות כביש מס' 60לכביש המתוכנן. העותר טוען כי גם תנאים אלה הם תנאים למתן תוקף ולא תנאים לביצוע בלבד. הוא מסתמך בטענה זו על מכתבה של דורית בן עזרא, ראש ענף מזכירות בועדה, שבמכתבה מיום 11.7.96ציינה כי "התנאים בישיבת המליאה הם תנאים נוספים למתן תוקף", משמע, הם מתווספים לתנאים הקודמים שגם הם נחשבים תנאים למתן תוקף. מבחינתו פרוש הדברים הוא שהועדה התכוונה כי כל התנאים הללו יבוצעו בטרם יינתן תוקף לתוכנית הכביש. העותר טוען כי לאחר קבלת ההחלטות הללו ציפה כי מתכנני הועדה יתקנו את התוכנית, אך התברר לו כי אין כוונה לעשות כן. ביום 15.6.98שולח העותר מכתב אל יו"ר הועדה, מר יגאל שחר, ומתכנן הועדה, מר אלכס שפול, ומתריע בפניהם על מה שנראה לו אי קיום החלטות עדת המשנה ומליאת הועדה שנזכרו לעיל. מתכננת האזור גב' גנדלין כותבת למר דגני, מזכיר העותר, כי מכתבו נתקבל במשרד והועבר למתכנן הדרך מר שמעון פרהנג לצורך התייחסות ותיקונים, אך אין היא מגלה לו שכבר ביום 21.6.98פורסמה התוכנית בילקוט הפרסומים למתן תוקף. מכך מסיק העותר כי התוכנית פורסמה בטרם נעשו בה השינויים שנדרשו על ידי הועדה ואשר התריע עליהם במכתבו. סימן נוסף שאין בדעת הועדה לשנות את התוכנית מצא העותר בצו שהוציא המשיב מס' 2, השר לתשתיות לאומיות, מכוח סמכותו לפי סעיף 3לפקודה. בצו החיל השר את הוראות הפקודה על המקרקעין שבתחום התוכנית. קיומו של צו זה נודע לעותר רק בסוף חודש ספטמבר .1998 העותר מציין כי לבד מהפרסום ברשומות בחודש יוני 1998לא דאגו האחראים להליכי התכנון לדאוג לפרסם את התוכנית גם בעתונות היומית, ובשל כך נמנעה כניסתה לתוקף. המנעות זו לא היתה מקרית, לדעת העותר, מאחר ועמדה מאחוריה כוונה להחליף בדיעבד את תשריט התוכנית, זה שכבר פורסם ברשומות, בתשריט חדש בו תסומן הצרת תוואי הכביש ל- 50מ' בקטע שליד מושב בלפוריה. ואכן ביום 12.11.98 נודע לעותר כי הועדה מיהרה לפרסם בעיתונות "הודעה בדבר ביטול הודעת אישור תכנית מתאר והודעה מתקנת בדבר אישור תוכנית מתאר מס' ג/7346". הודעה זו ביטלה את הפרסום ברשומות, אך בד בבד הודיעה בעיתונות על מתן תוקף מחודש לתוכנית. העותר טוען כי חלף האמור בהודעה בעיתונות, לא מצוי במשרדי הועדה כל תשריט חדש או מתוקן של התוכנית, אלא אך התשריט הישן שפורסם בשעתו ואשר אינו מכיל את התיקונים הדרושים. בסמוך לאחר פרסומים אלה פנה העותר ביום 15.11.98לבית משפט זה בשבתו כבית משפט לענינים מנהליים לפי פרק ו 1לחוק התכנון והבניה, בעתירה להכריז על בטלות וביטול התוכנית וכן ליתן סעד זמני המעכב את ביצועה עד למתן פסק דין סופי. בדיון שנקבע ליום 19.11.98הופיעו נציגי העותר והמשיבים אשר הסכימו כי המשיבים לא יעשו כל פעולה תכנונית או פיזית בשטח שיש בה כדי לשנות את המצב הקיים היום לרבות המשך הליכי התכנון ותפיסת קרקע כלשהי. תוקפה של ההסכמה היה ל- 45יום והדיון בעתירה נקבע לגופה ליום .3.1.99בישיבה הבאה נקבע כי המשיבים יגישו תצהיר תשובה והדיון נקבע לשמיעה ליום .8.2.99 עניינו של העותר בתוכנית העותר הוא מושב שיתופי. הוא ממוקם ממזרח לכביש 60, הכביש המוליך מנצרת לעפולה. התוכנית שבה עוסק פסק דין זה עניינה כביש האמור להתפצל מכביש 65ליד מחנה עמוס [בכביש הסרגל, דרומית לעפולה] לעקוף את העיר ממערב, לחלוף על פני אדמותיו של העותר ולסטות מזרחה לעבר קיבוץ דברת. בנקודת הסטיה שמאלה מתוכנן מחלף, אחד מני שלושה המתוכננים על גבי הכביש. קרבתו של הכביש אל המושב, אדמותיו ובתיו, והחשש מפני השפעות אקולוגיות, תעבורתיות וסביבתיות של הכביש על המושב הם המדירים שינה מעיני פרנסיו ומדרבנים אותם להתנגד לתכנית הכביש כולה, ואם לא ניתן - לפחות למקצתה. איחור ושיהוי בהגשת העתירה המשיבים טוענים כי העתירה הוגשה גם באיחור וגם בשיהוי. טענה מקדמית זו נוגעת, לדעת המשיבים, לכל טענות העותר כנגד עצם החלטות הועדה המחוזית, להבדיל מטענותיו בדבר אופן קיום אותן החלטות. כמו כן אין הטענה חלה על העתירה כנגד צו השר לתשתיות לאומיות מכוח הפקודה שביחס אליה יש למשיבים טענות אחרות, שעוד יידונו להלן. איחור כיצד? תקנה 3לתקנות התכנון והבניה [סדרי דין בעתירות לבית משפט לענינים מנהליים] התשנ"ו - 1996קובעת כי - "עתירה תוגש בהקדם האפשרי, בנסיבות הענין, ולא יאוחר מתום ארבעים וחמישה ימים מהיום שבו קיבל העותר הודעה על ההחלטה נושא העתירה או מיום שנעשה לה פרסום כדין, או מיום הווצר עילת העתירה, לפי המוקדם". מאחר וההחלטות נושא העתירה נתקבלו ביום 3.1.96[על ידי ועדת המשנה] וביום 3.6.96[על ידי מליאת הועדה] - המועד להגשת העתירה היה, לכל המאוחר, בחודש יולי 1996, אך היא הוגשה בחודש נובמבר .1998 במענה לטענה זו ביקש העותר להאריך את המועד להגשת העתירה [בש"א 636/99] ובד בבד טען כי עתירתו אינה טעונה ארכה להגשתה. לדעתו, עילת התביעה נוצרה לפני שהתקנות הנזכרות הותקנו ועל כן אין הן חלות עליה. התקנות הותקנו בחודש פברואר 1996, התוכנית נושא העתירה הופקדה ביום 15.9.95והחלטת ועדת המשנה להתנגדויות ניתנה ביום .3.1.96נראה לי כי במקרה זה חלים דברי השופט אור בע"א 2962/97 ועד אמנים נגד הועדה המקומית לתכנון ובנייה תקדין עליון, כרך 98(2), תשנ"ח/תשנ"ט 1998, עמ' 897לפיהם - אכן, מן החומר שבפנינו עולה, כי במועד בו הותקנו התקנות (פברואר 1996), כבר עלתה רשות התכנון על המסלול של אישור התכניות שבפנינו כתכניות בינוי. במצב דברים זה, החלת המגבלה של 45ימים על המקרה שבפנינו עלולה להיות נגועה ברטרואקטיביות בלתי סבירה (ראו ע"א 1130/90 חברת מצות ישראל בע"מ נ' עיריית פתח תקווה]. לכן, גם אני סבור כי העותר אינו כפוף למועד שנקבע בתקנה 3הנ"ל. לפי תקנה 19[א] רשאי בית המשפט להאריך כל מועד הקבוע בתקנות אלה, אם הראה המבקש סיבה סבירה לעשות כן. מנימוקי בקשת העותר להארכת המועד עולה כי לא בשל הזנחה או ויתור נמנע מהגשת העתירה במועד מוקדם יותר, אלא בשל כך שראה את עצמו, ובצדק, שותף להליכי התכנון, עקב אחריהם מקרוב והאמין כי בסופו של דבר עמדתו תתקבל בלי שיצטרך לנקוט הליכים משפטיים. כבר נפסק כי "סיבה סבירה" היא מושג רחב מ"טעם מיוחד" הרווח בתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984[ראה ה"פ (חיפה) 30244/96 אליהו בן סימון ואח' נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה ואח' [לא פורסם] מפי השופט ביין]. מאחר והוכחה בפני סיבה סבירה לאיחור, אני מאריך את המועד להגשת העתירה עד להגשתה בפועל. מאותם טעמים עצמם איני סבור כי העותר השהה את עתירתו יתר על המידה. מכל מקום בטוחני כי המשיבים לא הוטעו לחשוב כי העותר חזר בו מטענותיו כנגד התוכנית וממילא לא יכולה להיות בפיהם טענה כי השהיית הגשת העתירה גרמה להם נזק. לעתירה חמישה ראשי טענות. נדון בהם כסדרם. .1אי קיום החלטות ועדת המשנה להתנגדויות כזכור קיבלה ועדת המשנה חלק מההתנגדויות שהגישו העותר והמועצה האזורית עמק יזרעאל. השוני [הקל] בין נוסחי ההחלטות נובע מכך שהועדה החליטה לגבי כל התנגדות בנפרד, למרות שחלקן עסקו באותו נושא. לכן אין מקום להערת עו"ד דורון כי יש בכך לעורר "סימן שאלה גדול ביחס לתקינות הליכי המינהל שהוציאו ביחס לאותה ישיבה שני פרוטוקולים המנוסחים באופן שונה!!!" כפי שנטען בסעיף 23.4.5לעתירה. העותר טוען כי מנוסח ההחלטות עצמן ומההסברים שנלוו אליהן במכתבי הלוואי, עולה כי התנאים שנקבעו על ידי ועדת המשנה אינם סתם תנאים לביצוע אלא תנאים למתן תוקף, שכל עוד לא קוימו אין תוקף לתוכנית. עמדת המשיבים שונה במקצת. באת כוחם, עו"ד שכטר, מסכימה כי חלק מהתנאים הם תנאים למתן תוקף, אך טוענת כי הם בוצעו. ביחס לאחרים, היא טוענת כי מדובר בתנאים לביצוע האמורים להיכלל בתור שכאלה בתוכנית המאושרת. נבדוק תחילה האם מולאו התנאים ששני הצדדים מסכימים כי הם תנאים למתן תוקף. לצורך דיוננו אין הבדל בין החלטות ועדת המשנה להתנגדויות והחלטות מליאת הועדה. א. רוחב הדרך והצרתה בתשריט התוכנית, כפי שפורסמה למתן תוקף ביום 21.6.98, משורטט כביש ברוחב של 80מ'. המשיבים מודים כי רוחב זה שגוי ואינו תואם את החלטות הועדה, שכזכור קבעה שיש להצר את הדרך ל- 50מ' בכדי למנוע פגיעה בשטחים החקלאיים של העותר. ואכן, בחודש יולי 1998הוכן תשריט חדש בו רוחב הדרך בקטע שבקרבת העותר הוא 50מ' בלבד. בתשובה לשאלת בית המשפט הסביר מר שפול, מתכנן המחוז, את אופן תכנון וביצוע הכביש, וכיצד מקיימים את החלטות הועדה מבלי לפגוע ברוחבו הפיזי של הכביש. מתברר, כי כביש מורכב בראש ובראשונה ממסעה, שהוא מסלול הנסיעה של המכוניות הסלול אספלט. רוחבו של המסעה לכל אורך הכביש הוא 50מ', שהרי ברור כי מבחינה תעבורתית אין אפשרות להצר ולהרחיב את הכביש בקטעים שונים. מה שמשתנה הוא רוחב השטחים שמימין ומשמאל למסעה. שטחים אלה מהווים, בדרך כלל, שוליים וכן תעלות משני צידי הכביש. רוחב רצועת הדרך כולה, כלומר המסעה, השוליים והמדרונות שבצידם, הוא 80מ'. באותם קטעים בהם הוחלט לצמצם את הדרך, כמו מול שטחי העותר, בוטלו המדרונות והשוליים ובמקומם יוקם קיר תומך. באופן כזה השטח הנגזל מהסביבה לצורך הכביש יצטמצם מבלי ששטח המסעה יקטן. בתשריט שהוכן בחודש יולי 1998[מש/1] המחליף את התשריט מחודש יוני 1998, ניתן לראות כי רוחב הדרך בשטחים שממול לעותר אכן צומצם ל- 50מ'. עו"ד דורון אינו רואה בכך פתרון לבעיית העותר והוא טוען בגלוי כי מטרתו לא רק להביא להצרת הדרך בקטע שמול העותר, אלא להביא לביטול התוכנית כולה על ידי כך שיוכיח לבית המשפט כי בקטעיה האחרים הדרך לא הוצרה למרות שהועדה הורתה לעשות כן וכי בכלל, כביש ברוחב של 80מ' אינו חוקי וסותר את תוכנית תמ"א/ 3שהיא תוכנית המתאר העוסקת בכבישים. מסופקני אם יש לעותר מעמד בכל הנוגע לקטעים אחרים של הכביש, וספק בעיני אם רשאי הוא לבקש מבית המשפט להורות על ביטול תוכנית בשל חריגה מהוראות במקומות שאין לו כל ענין בהם. אך, נניח לשאלה זו משום שבכל מקרה העותר לא עמד בנטל ההוכחה באשר לרוחב הכביש במקומות אחרים. מובן עכשיו מדוע ביקש ב"כ העותר לחקור את מר שפול על תצהירו ולא בכדי סירב לכך בית המשפט. לא היתה כל מחלוקת עובדתית של ממש בין הצדדים וניכר היה כי מטרת החקירה היתה להציל מפי מר שפול עובדות לביסוס העתירה שחסרה מלכתחילה טיעון עובדתי ראוי בנקודה זו. לא לשם כך קיים מנגנון החקירה הנגדית על תצהיר בעתירה מסוג זה. גם המסלול של מתן פרטים נוספים, כפי שניסה עו"ד דורון לנקוט ערב הדיון בעתירה, אינו מיועד אלא לשם הבהרת טענות ולא לשם ביסוס טיעון החסר אצל העותר. העותר הוא הנושא בעול ההוכחה בענין רוחב הכביש בקטעים האחרים. הדרך שמדובר בה בעתירה זו היא "דרך ראשית" כהגדרתה בתמא/ 3כלומר, "דרך המקשרת בין אזורים שונים בארץ ואוספת תנועה מדרכים ראשיות אחרות ומדרכים אזוריות ומקומיות". המונח "רצועת דרך" מוגדר בתמ"א/ 3כ- "רצועת קרקע הכוללת את נתיבי הנסיעה, שטח ההפרדה, שולי הדרך ומתקני הדרך, וכן הקרקע לצמתים ולמחלפים". סעיף 7[ב] לתמ"א/ 3קובע כי רוחב מירבי של רצועת הדרך בדרך ראשית הוא 50מ'. הרחבת הדרך ל- 80מ' התאפשרה, לטענת המשיבים, מכוח פיסקה ד' לסעיף 7לתמ"א/ 3הקובעת כי "בקטעי דרך ניתן לצרף לרצועת הדרך שטחים עבור מסילות ברזל או דרכי שירות, נתיבי השתזרות, מערכות ניקוז או מדרונות בהתאם לתנאי קרקע מיוחדים, ולקבוע בתוכנית לקטעים אלה לשם כך, רוחב גדול מן המצויין בסעיף קטן ב', הכל בהתאם לתכנית מפורטת לדרך". הדברים נטענו בסעיף 8לכתב התשובה ולא מצאתי סיבה להסתייג מהם, במיוחד כשאין בפני טיעון עובדתי סותר מטעם העותר. מקובלת עלי הטענה כי אילוצי השטח חייבו את המתכננים להרחיב את רוחב הדרך ל- 80מ' מבלי שהדבר ייחשב סותר את תמ"א/ .3נטל ההוכחה כי לא היתה הצדקה לקיים רוחב של 80מ' בקטעים אחרים של הדרך מוטל על העותר, הטוען לאי חוקיות התוכנית. הוכחה כזו לא באה מלפני בית המשפט. לכן, יש לדחות את טענת ב"כ העותר, עו"ד דורון, כי רוחב הדרך כפי שנקבע מלכתחילה בתוכנית - 80מ' - אינו חוקי. רוחב הכביש העובר בשטחי העותר הוצר ל- 50מ' ועל כך לא יכולה להיות מחלוקת [ראה התשריט מש/1]. הטענה כי ההבטחה שניתנה למתנגדים אחרים, שגם בשטחיהם הכביש יוצר ל- 50מ' - הופרה - חורגת מגדר כתב העתירה ומכל מקום לא הוכחה. נראה לי כי בכל הנוגע לרוחב הכביש באה החלטת הועדה על מילוייה. ב. עריכת סקר אקוסטי המשיבים הזמינו סקר אקוסטי אצל חברת טופ יועצים והנדסה בע"מ [נספח ד' לכתב התשובה]. הסקר נערך בסוף שנת 1996ועבר בין השאר את בדיקתו של המשרד לאיכות הסביבה, ענף תכנון, אשר אישר אותו וקבע כי הסקר אינו "מגביל את הקטעים הרגישים ויש בכך יתרון במקרה שפיתוח הכביש יתעכב ויתווספו בינתיים עובדות חדשות ורגישויות חדשות בשטח" [ראה נספח ה/ 2לכתב התשובה]. הדרישה לסקר אקוסטי באה לידי ביטוי מפורש בסעיף 9לתקנון התוכנית שפורסם למתן תוקף [נספח 17.1לעתירה]. איני מוצא בו שום נקיטת עמדה מראש או כבילת ידיה של מע"צ בעת סלילת הכביש, אלא להפך: כלולה בו, בין השאר, דרישה שהסקר יכלול תחזיות רעש מעודכנות לשנת .2010אין כל מקום שבית המשפט יכריע בעתירה זו בין צורת מדידה זו או אחרת של הרעש באזור ומכל מקום לא מצאתי שיש אי סבירות בגישתם של המשיבים לנושא. ג. הסדרת הניקוז המעברים החקלאיים בענין זה טוען העותר כי הועדה קיבלה שתי החלטות שאינן תואמות לחלוטין זה את זו. בהחלטה הנוגעת להתנגדות מס' 14, התנגדותו של העותר, נאמר כי "הסדרת הניקוז תכלל בתכנית ביצוע ותתואם עם הועדה המקומית יזרעאלים ורשות הניקוז" [נספח 10לעתירה]. לעומת זה, דווקא בהחלטה הנוגעת להתנגדותה של המועצה האזורית עמק יזרעאל [התנגדות מס' 8] נאמר כי "תכנית ביצוע הדרך תתואם עם אנשי בלפוריה לצורך המעברים החקלאיים ונושאי הניקוז" [נספח 23.4.5לעתירה]. על סיבתו של שוני זה כבר עמדתי לעיל. את טענות העותר ביחס לנושאי הניקוז והמעברים החקלאיים ניתן לסכם במילים אלה: א. למרות האמור בהחלטה, לא היה תיאום בין המתכנן ואנשי העותר; ב. הוכן סקר הידרולוגי משנת 1994שאינו יכול לענות על הדרישות והצרכים כפי שגובשו בשנת 1996; ג. ההוראות בדבר ניקוז ומעברים חקלאיים ייכללו, במקרה הטוב, כתוכנית ביצוע בשעה שלפי החלטת הועדה מדובר בתנאים למתן תוקף. החשש הוא שהתוכנית תבוצע והדרך תסלל אך נושאים אלה יוזנחו בשל קשיים בביצוע. עמדתם של המשיבים לגופה של נקודה זו היא כדלקמן: א. הסקר ההידרולוגי מהווה בסיס לתכנית הביצוע המפורטת והוא קיבל את אישור האגף לשימור קרקע וניקוז בנציבות המים והועבר לעיונם והערותיהם של מנהל רשות ניקוז נחל קישון ומפקח איזור לניקוז במע"צ. ב. הסדרת הנושא באמצעות תוכנית ביצוע הכלולה בתוכנית הדרך הולמת את קביעת הועדה שמדובר בתנאי למתן תוקף. בענין התיאום שיש לעשות ביחס למעברים החקלאיים מקובלת עלי עמדת ב"כ המשיבים, עו"ד שכטר, כי תיאום שכזה אין משמעותו הפקדת זכות הווטו בידי העותר. הסמכות המנהלית לפרסם ולהתקין תוכנית לפי חוק התכנון והבניה, היא, בסופו של דבר, בידי הועדה ואם לאחר שמיעת עמדת העותר היא בוחרת בפתרון הנראה לה סביר, הוא לא יתבטל רק בשל כך שאינו נראה לעותר. אך, השאלה היא אם תיאום כזה אכן נערך. עו"ד שכטר הודתה כי עליה לברר אם ובאיזו מידה נעשה תיאום כזה [עמ' 16לפרטיכל] ומצד שני, טען נציג העותר, מר דגני, כי הגם שהכביש חוצה את אדמות העותר אין הוא יודע היכן וכיצד ייקבעו המעברים החקלאיים. בתכנית עצמה נקבעו כדברים האלה ביחס לניקוז והמעברים החקלאיים: .8ניקוז: תוכן תכנית הניקוז לדרך כלולה בתחום התוכנית באיזור רשות הניקוז. כתנאי לסלילת הדרך, קבלת אישור רשות הניקוז לתכנית הביצוע, בהתאם לאישור עקרוני שהתקבל מטעם הרשות בתאריך .18.3.94 .18דרכים ומעברים חקלאיים: מיקום סופי של מעברים חקלאיים ודרכים חקלאיות יקבע בתכנית העבודה לביצוע תוך תיאום מלא עם הרשויות המקומיות ו/או מועצות מקומיות". האם יש בהוראות אלה כדי לענות על החלטות הועדה? יושם אל לב כי הועדה לא קבעה שהשלמת תוכנית הניקוז או המעברים החקלאיים תהיה תנאי לכניסתה לתוקף של התכנית. ההחלטה היתה שכתנאי לכניסת התוכנית לתוקף, יש לדאוג לכך ש"הסדרת הניקוז תכלל בתכנית ביצוע". פירוש הדבר הוא שכתנאי לכניסת תוכנית הדרך לתוקף יש להכין באורח עקרוני תכנית ניקוז ותכנית למעברים החקלאיים, אלא שביצוען יידחה לשלב הסלילה של הכביש. יש בכך גם הגיון, מאחר ורק כשניגשים לשלב הסלילה, הכרוך מטבעו בבעיות קרקע שונות ובלתי צפויות, ניתן וצריך לטפל בבעיות הניקוז והמעברים. לכן, הפתרון העקרוני שנקבע בתוכנית, כאמור לעיל, אמור להלום את החלטות הועדה. דברים אלה יפים גם ביחס לסקר האקוסטי שנזכר לעיל. יחד עם זאת, מסופקני אם מה שנוסח בפועל מובן דיו ועונה על דרישות התיאום. התוכנית היא מסמך משפטי והיא למעשה בבחינת דין, ומן הראוי היה שעורכיו יוועצו במומחים לניסוח מסמך משפטי. הוראת סעיף 8לתוכנית, כפי שהובאה לעיל, אינה ברורה בלשון המעטה, ובמידה רבה אינה מנוסחת בלשון עברית תקנית. השאלות המתעוררות מהנוסח הלקוי של הסעיף אינן בטלות בששים: האם תוכנית הניקוז כבר הוכנה או שמא היא כלולה בתחום הניקוז? האם התוכנית קיבלה את אישור רשות הניקוז או אמורה לקבל את אישורה? מתי צריך להנתן האישור? סבורני כי בנקודות אלה התוכנית אינה יוצאת ידי חובת החלטת הועדה ומשאירה יותר מדי סימני שאלה לעתיד. נראה לי כי מן הראוי להחליט כי תקנון התוכנית יכיל הוראה כי תוכנית הניקוז תיערך לאחר שמיעת עמדתה של המועצה האזורית עמק יזרעאל, היא תכלל בתוכנית הביצוע ותאושר על ידי רשות ניקוז נחל קישון וכל גוף אחר האמור על פי דין לאשר תוכנית כזו, וכי תנאי להתחלת עבודות העפר של הכביש יהיה אישורה של תוכנית הניקוז כאמור, וכך אני מורה. באשר למעברים החקלאיים הנני מורה כי תקנון התוכנית יקבע כי מיקומם הסופי של המעברים החקלאיים והדרכים החקלאיות ייקבע בתכנית הביצוע לאחר תיאום עם הרשות המקומית הנוגעת בדבר, ובכל הנוגע לקטעים שבסמוך למושב בלפוריה - גם עם אנשיו וכי תנאי להתחלת עבודות העפר של הכביש יהיה קביעת המיקום כאמור. יודגש כי תיאום אין פירושו השארת זכות ההכרעה בידי העותר. ד. תיאום עם רשות הנמלים והרכבות בנקודה זו הנני בדעה כי הנושא תואם כנדרש ומפנה למכתבו של מר גרונר, מתכנן מטעם רשות הנמלים והרכבות, המצביע על שיתוף פעולה בין הגופים לצורך תיאום כנדרש. מליאת הועדה התייחסה אף היא לנושא זה עת קבעה בישיבתה מיום 3.6.96כי תוצאות התיאום בין מתכנני הדרך לרשות הנמלים והרכבות ומע"צ יועברו להתייחסות למוא"ז עמק יזרעאל ועירית עפולה וכי תווסף לתכנית הוראה שבמידה ויידרש שינוי בחתך לאורך הדרך השינוי הוא לא יהיה כרוך בשנוי התכנית ולא יחייב הפקדת התכנית מחדש. הועדה אכן קיימה הוראה זו והעבירה את התוכנית לעיונם של מהנדס עירית עפולה וסגן ראש המועצה האזורית יזרעאלים [נספח ט' לכתב התשובה]. ה. מתן פתרון תחבורתי לגישה הישירה למושב ענין זה נדון על ידי מליאת הועדה. מכיוון שהוא קשורה לעתידו של כביש מס' 60, אדון בו במסגרת הפרק הבא העוסק ביחס בין התוכנית ובין תמ"א/.3 נמצא, שפרט לענין התיאום והאישור של הניקוז והמעברים החקלאיים, כאמור לעיל, אין מקום להתערב בנוסח תקנון התוכנית. .2התוכנית סותרת את תמ"א/3 ראש שני לטענות העותר הוא שהתכנית סותרת את הוראות תוכנית המתאר הארצית לכבישים הידועה כתמ"א/ .3הטענות לענין זה הן כדלקמן: א. תשריט התוכנית נושא העתירה, כפי שהוגש למתן תוקף, מבטל את המשך כביש מס' 60ומסיט שרירותית את תוואי הכביש שלא כדין החל מהמחלף שיוקם סמוך לבלפוריה במאות מטרים דרומית מזרחית לתוואי המאושר בתמ"א/.3 ב. בתשריט התוכנית נקבעו בכביש הנדון 3מחלפים בשעה שתמ"א/ 3אינה מאשרת ולו מחלף אחד. העובדה שרק ב- 19.2.98החליטה המועצה הארצית לתכנון והבניה על הוספת שלושה מחלפים אינה יכולה לרפא בדיעבד את הפגם ולהכשיר פרט בתוכנית שלא היה חוקי בעת הפקדת התוכנית; ג. רוחב הדרך נוגד את הוראות תמ"א/ .3בנקודה זו דנתי לעיל בפרק העוסק ברוחב הדרך ולא אחזור עליו שוב. נדון בשתי הטענות האחרות כסדרן. א. ביטול המשכו הדרומי של כביש מס' 60והסטתו מושב בלפוריה ממוקם, כאמור, ממזרח לכביש מס' 60שבין נצרת ועפולה. בסמוך לעותר מתוכנן מחלף שיפצל את התנועה מכביש 60הבא מצפון אל הכביש העוקף החדש, מזרחה ומערבה. על פי תשריט הכביש בנקודה זו, כפי שקבעה המועצה הארצית לתכנון ובניה בתמ"א/3, אמור כביש מס' 60, לאחר שהוא מתחבר אל המחלף, להמשיך דרומה לעבר עפולה, כך שהבא מצפון, למשל מנצרת וגם מבלפוריה, יוכל להמשיך ולנסוע בכביש מס' 60עד עפולה, כפי המצב היום, ולא יידרש ממנו לנסוע בכביש העוקף על מנת להגיע לעפולה ממערב או אפילו מדרום. ב"כ המשיבים אינה חולקת כי כך מורות הוראות תמ"א/.3 אלא, שתשריט התוכנית נושא העתירה אינו מורה כך. בתשריט [נספח 17.2לעתירה] ניתן לראות כי קטע הכביש מס' 60שמצפון למחלף מתבטל, כך שלא תהיה גישה ישירה מבלפוריה ולמעשה מהצפון כולו לעפולה אלא דרך הכביש העוקף. כביש 60עצמו, מוסט דרומית מזרחית ממיקומו הנוכחי על מנת שיוכל להתחבר למחלף. על כל אלה מתרעם העותר. המשיבים מסבירים את הסטיה מהוראות תמ"א/ 3בענין זה בהסתמכם על סעיף 14[ג] ו-[ד] לתקנון תמ"א/ 3הקובע: ".14 [ג] בתכנית מתאר מקומית ובתכנית מפורטת מותר לקבוע הוראות שיש בהן משום חריגה של רצועת הדרך מהרצועה לתכנון לעומת המסומן בתסריט של תכנית זו או בתסריט של תכנית מתאר במקרים הבאים: [1] התאמת התוואי לתנאים טופוגרפיים. [2] התאמת התוואי לתנאים מקומיים. [3] התאמת התוואי לצורך מניעתם של מפגעים בטיחותיים וסביבתיים לרבות מפגעים נופיים. [ד] החריגה לפי סעיף קטן ג' תמדד מציר רצועת הדרך לציר הרצועה לתכנון ולא תעלה על 750מ' בכוון אפקי, ובתנאי שאין בכך שינוי מהותי במאפייני השטח [כגון גובה, סמיכות לתוואי אחר, סוג הקרקע] בו מתכנן תוואי הדרך". המשיבים טוענים כי עשו שימוש בהוראת הקלה זו, כך שבתוכנית הוסט כביש 60אל תוך המחלף בשיעור הפחות מ- 750מ'. הם ממשיכים וטוענים כי מבחינה הנדסית לא ניתן לבצע את המחלף הסמוך לבלפוריה ללא הסטת הכביש לתוך המחלף, ומשהתירה תמ"א/ 3בנית מחלף בנקודה זו, באופן אינהרנטי אושרה גם הסטת כביש מס' 60בקטע דרך זה דהיינו, "אל תוך" המחלף. בעת שמיעת העתירה הודיעה ב"כ המשיבים כי אין כוונה לבטל את המשכו של כביש מס' 60דרומית מהמחלף. מר שפול, מתכנן המחוז של הועדה, הצהיר כי המשיבים מתחייבים כי תכנון המחלף יהיה מותנה במתן פתרון ישיר לדרך מס' 60דרומה לכוון עפולה. נראה לי כי בכל הנוגע להמשכו של כביש מס' 60דרומה לכוון עפולה, יש לקבל את הצהרות ב"כ המשיבים כמחייבות ולהורות שסעיף 17בתקנון התוכנית יתוקן כך שיירשם בו במפורש כי הדרכים המסומנות לביטול בתשריט ובנספחיו, לרבות דרך הגישה הנוכחית למושב בלפוריה, תהיינה תקפות עד השלמת הביצוע של התוכנית ובכל מקרה הן לא תבוטלנה כל עוד לא יימצא פתרון ישיר להמשכה של דרך מס' 60דרומה לכוון עפולה ולכניסה למושב מצפון למחלף. הסטת כביש מס' 60דרומה בקטע הצפוני שלו, על מנת שיתחבר אל המחלף, קשורה לשתי טענות אחרות של העותר והן: חוקיות המחלפים וההצעה להסיט דרומה את תואי הכביש באופן שיתרחק מבתיו הקיצוניים של העותר, הצעה שתידון בפרק החמישי שלהן. לא שמעתי מפי העותר טענה טובה כנגד הסתמכות המשיבים על סעיף 14[ג] ו-[ד] של תקנון תמ"א/3, ואכן נראה כי אין לפסול את עצם הסטת כביש מס' 60דרומית מזרחית, הסטה שאינה עולה על 750מ' והמתבקשת מעצם קיומו של המחלף. ב. חוקיות ההוראה בתוכנית בדבר מחלפים הסטת כביש מס' 60קשורה לעצם קיומו של מחלף בסמוך לבלפוריה, והשאלה היא אם יש לפסול את התוכנית בשל כך שרק בדיעבד אישרה תמ"א/ 3לבנות מחלפים על הכביש נושא התוכנית. אין חולק כי התוכנית פורסמה להפקדה ביום 15.9.95כשהיא כוללת שלושה מחלפים: האחד דרומי, בחיבור הכבישים 65החדש ו- 65הישן, השני בחיבור הכבישים 60ו- 65החדש [זה שליד העותר] והשלישי, המזרחי, ליד קיבוץ דוברת, בחיבור הכבישים 65הישן ו- 65החדש. תמ"א/ 3אישרה ביום 19.2.98, בתיקון מס' 50, הוספת שלושה מחלפים על דרך מס' 65[עוקף עפולה]. התיקון נעשה על ידי הוספה של 3מחלפים בגוף התשריט שבתמ"א/.3 בכתב התגובה הראשוני נטען כי שני מחלפים אושרו בידי המועצה הארצית לתכנון ובניה כבר ביום 29.1.97אך בעת ניסוח כתב התשובה התברר כי הטענה מוטעית. המשיבים הסכימו כי שלושת המחלפים אושרו רק ביום 19.2.98, אך מוסיפים כי בכל מקרה היה זה בטרם ניתן תוקף לתכנית. לאור זה נטען על ידי ב"כ המשיבים כי "אין חולק כי תוכנית ג/ 7346כפופה לתמ"א/ 3וחייבת לתאום להוראותיה, אך יש לדרוש כי עם מתן התוקף לתכנית, היא תתאם לחלוטין להוראות התמ"א שכן ללא תוקף ברי כי גם אין ביצוע. במלים אחרות, מאחר ותכנית ג/ 7346כפופה לתמ"א 3מהווה שינוי תמ"א 3בהתאם להוראות התכנית תנאי על פי דין לתקפה, כפי שאכן נעשה, גם אם לא צויין כתנאי מפורש בעת ההפקדה". לאישוש טענתו כי התוכנית בטלה ומבוטלת בשל כך קביעת מחלפים בשעה שלא היה מותר לאשרם, מפנה עו"ד דורון לפסיקת בית המשפט העליון בד"נ 12/81שפירא נגד מדינת ישראל, פ"ד לו [3] 645, בעמ' .655עוד טוען עו"ד דורון כי בהתאם לעקרון חוקיות המנהל אין לרשות מנהלית סמכות לעשות דבר שלא אושר לה במפורש על ידי המחוקק. אני דוחה את טענתו של עו"ד דורון. אין מתעוררת במקרה זה שאלה של חוקיות ההליך המנהלי, שהוא עקרון מובן מאליו. ראוי להביא לענין זה את דברי השופט אור בבג"צ 1640/95 אילנות הקריה (ישראל) נגד ראש העיר חולון, פ"ד מט [5] 588: "רשות ציבורית - כמו העיריה בעניננו - היא גוף אשר הוקם על ידי החוק, ואשר מחוייב לפעול רק על-פי האמור בחוק מולידו, דהיינו במסגרת הסמכויות והכוחות המוענקים לו בחוק. עקרון זה, הנגזר מעקרון שלטון החוק, מוכר כעקרון "חוקיות המינהל" , עליו אומר פרופ' ברוך ברכה בספרו "משפט מינהלי", כרך ראשון, בעמוד 35: "עקרון חוקיות המינהל הוא ה"אלף-בית" של המשפט המינהלי. רשות מינהלית נהנית אך מאותן סמכויות שהוענקו לה מכוח הדין. ללא הוראת הסמכה בת תוקף אין בכוחה של הרשות לפעול. הדין הוא אביה מולידה של זו, ואין לה אלא מה שהראשון קצב לה. התיימרה הרשות לחרוג מהתחום המוקצב, יוצאת היא מתחום הכרתו של הדין, ומבחינתו מעשיה כמותם ולא היו, והרי לך בקליפת אגוז, עיקרו של המשפט המינהלי". האם פעלה הועדה במקרה שבפנינו שלא כדין באופן שפעולתה נחשבת כאין ואפס? לדעתי, התשובה שלילית. אישורה של תוכנית לפי חוק התכנון והבניה הוא הליך ממושך. תחילתו בהפקדת תוכנית, לאחר מכן הגשת התנגדויות עררים וכו' ולבסוף אישור התוכנית. התוכנית, טרם אישורה עלולה להכיל הוראות שונות שאינן תקפות מסיבה זו או אחרת. ההתנגדויות המוגשות מיועדות, בין היתר, להסיר תקלות אלה. לכן, עצם העובדה שתוכנית פלונית כוללת הוראה שאין לה תוקף, אינה הופכת את התוכנית כולה לבטלה. עקרונית אין זה משנה, לענין תקפות התוכנית, אם ההוראה הבטלה נכללה ביודעין או בשגגה. התוכנית נושא העתירה לא התיימרה לסתור את תמ"א/ .3להפך: עלינו לצאת מהנחה כי עורכיה התכוונו לקיים את הוראות התמ"א. התוכנית לא הכילה הוראה שהתמ"א אוסרת, אלא הוראה שהתמ"א טרם אישרה ואשר בסמכותה לאשר. התוכנית יכולה להכיל הוראה שתכנס לתקפה אם וכאשר יינתן לה הכשר בתמ"א ותקפה הוא מבחינה זו מותנה. בטרם פורסמה התוכנית בילקוט הפרסומים ובעיתונות אישרה המועצה הארצית לתכנון ובניה להקים על גבי הכביש נושא התוכנית שלושה מחלפים. אותה שעה, המחלפים כבר היו קיימים בתוכנית; יתכן כי נכללו בשל מידע מוקדם כי המועצה הארצית עומדת להכשירם. לכן, גם לא היה צורך להפקיד את התשריט מחדש רק לשם אישרור המחלפים, ואין בכך כל פגיעה בעקרון החוקיות. לא נעשה מכוח התוכנית, לפני שתמ"א/ 3אישרה את המחלפים, שום מעשה, כגון מתן היתר, היכול להיחשב בלתי חוקי, וברי שלאחר תיקון התמ"א לא צריך להתעורר כל ספק בעניין חוקיות התוכנית. בכך נבדלת התוכנית שבפנינו מהתוכנית שנדונה בה"פ (תל אביב) 2073/95 אילמן ואח' נגד המועצה הארצית לתכנון ובניה, תקדין מחוזי 97[1] .1683שם, אישרה הועדה המחוזית תוכנית הסותרת איסור מפורש הכלול בתוכנית מתאר ארצית. פגם כזה אכן אינו ניתן לריפוי בדיעבד. במקרה שבפנינו, תמ"א/ 3הכשירה את התוכנית בטרם הוחלט לאשרה, ובכך נרפא הפגם שדבק בה בשלבים הראשונים להכנתה. פסק הדין שב"כ העורר מסתמך עליו דן בהיתר שניתן והנחשב בטל מעיקרו בשל אי קיום חובת פרסום ההקלה. איני רואה במה יכולה הלכת ד"נ שפירא נגד מדינת ישראל לסייע לעותר בהקשר של המחלפים על פי תמ"א/ .3המחלפים לא נשללו על ידי המועצה הארצית ואין כל מניעה שהועדה תצא מהנחה שבבוא מועד אישורנהתכנית יימצא לה אישור בתוכנית "גבוהה" יותר. אני מוצא טעם בדברי עו"ד שכטר שהעותר לא עורר את טענת אי חוקיות המחלפים בפני ועדת המשנה לעררים או בכל מקום אחר קודם להגשת העתירה. לא זו בלבד שלא ניתנה למשיבים הזדמנות לעמוד קודם לכן על מהות הטענה, אלא שגם אין החלטה של מוסד תכנוני נגדה יכולה עתירה זו להיות מוגשת, בכל הנוגע למחלפים [ראו, בג"צ 478/85 אבולעפיה נגד הועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים ואח' פ"ד מ [2] 294; בג"צ 762/86 חברת ליקוויד קלאב בע"מ ואח' נגד ראש העיר תל-אביב-יפו ואח’, פ"ד מא [2] 656]. בפרשת ליקוויד הנ"ל נאמר על ידי השופט גולדברג בעמ' 659כי - "בעתירתם תוקפים העותרים גם את החלטת הועדה המקומית שלא ליתן היתר לשימוש חורג, בהיותה נגועה בשיקולים פסולים והפלייה. אולם אין אנו נזקקים להדרש לסוגייה זו, עליה הרחיבו הצדדים את היריעה, שכן יש בידי העותרים (כפי שהסכימה באת-כח המשיבים) סעד חילופי לתקוף את החלטת הועדה המקומית לפני הועדה המחוזית לתכנון ולבניה (ראה סעיף 152לחוק התכנון והבניה), וכל עוד לא מיצו העותרים סעד זה לא מן הראוי כי נזקק לטענותיהם". לכן, יש לקבוע כי המחלפים אינם בלתי חוקיים וכי התחברות כביש מס' 60אל המחלף הצפוני, בדרך של הסטת הכביש, מחוייבת המציאות. .3אי עמידה בדרישות סימן ו 1לחוק התכנון והבניה העותר טוען כי התוכנית בה אנו עוסקים היא "תוכנית דרך" כמובנה בחוק התכנון והבניה ואשר נדונה בפרק ו 1לו. המשיבים אינם טוענים אחרת, אך סבורים כי הוראות פרק ו 1לחוק התכנון והבניה אינן חלות עליה. פרק ו 1הדן ב"תכנון דרכים ומסילות ברזל" הוסף לחוק התכנון והבניה בחוק התכנון והבניה [תיקון מס' 37] התשנ"ד - .1994תחילתו של תיקון 37היא כתום 30יום מפרסומו, כלומר ב - 22.4.94ועל פי הוראת המעבר שבו הוא לא יחול על תוכנית דרך שהופקדה לפני תחילתו. הועדה החליטה ביום 5.1.94על הפקדת התוכנית נושא דיוננו, אולם הודעה על כך פורסמה רק ביום .15.9.95 האם היום הקובע הוא יום ההחלטה להפקיד או יום הפרסום על כך? עו"ד דורון, ב"כ העותר טוען כי המועד הקובע הוא מועד ההפקדה בפועל שהוא 15.9.95ולפי זה הוראות פרק זה חלות על התוכנית. חברי הנשיא אברמוביץ, בפסק דין מיום 25.2.98בה"פ (נצרת) 334/96 חברת מחצבות העמק בע"מ ואח' נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז הצפון [טרם פורסם] סבור כי המועד הקובע הוא יום ההחלטה להפקיד. לפי עמדה זו הוראות פרק ו 1לחוק התכנון והבניה אינן חלות בענייננו. לדעתי, פירושו של חברי הנשיא אברמוביץ הולם את מטרת החוק ואת לשון ההוראה. לא קיים בפועל אקט של הפקדה, שהרי התוכנית קיימת ומונחת לה בלאו הכי בתיקי הועדה. משהחליט מוסד תכנוני להפקיד תוכנית, כאילו אמר שהיא מופקדת. פירושה של ההחלטה להפקיד היא שהמלאכה הראשונית ביחס לתוכנית הושלמה. הפרסום ברבים לא בא ליצור את ההפקדה אלא אך להודיע עליה, למען יוכל המעונין בכך להגיש התנגדות. יש גם הגיון שלא לדרוש ממוסד תכנון שהחליט להפקיד תוכנית, קרי סיים את התכנון הראשוני, לחזור ולתכנן הכל מחדש. יושם אל לב שהמחוקק עצמו בסעיף 119ב מדבר על החלטה להפקיד ולא על הפקדה ממש. לכן, אין פרק ו 1לחוק התכנון והבניה חל בענייננו. לגוף הענין, עיקר הרבותא שבפרק ו 1היא, מלבד זירוז ההליכים, חובת השגת תסקיר איכות הסביבה בטרם תאושר תוכנית דרך. הוכח כי המשרד לאיכות הסביבה היה שותף להליכי התכנון, ובנסיבות הענין יש בכך מילוי דרישות פרק ו .1אציין כי תקנות התכנון והבניה [תסקירי השפעה על הסביבה] תשמ"ב - 1982אינן חלות על התוכנית הנדונה. הדרישה להמציא את התכנית לעיונה של הועדה המקומית הנוגעת בדבר [ועדה מקומית יזרעאלים], דרישה הכלולה בסעיף 119ב[6], אין פירושה חובת הוועצות, כפי שטוען עו"ד דורון. הכוונה היא שהועדה המקומית תהיה בתמונת ההליכים. בפועל, הועדה המקומית יזרעאלים היתה שותפה להליכי התכנון ובסופו של דבר אף הגישה התנגדות חלקית לתכנית [ראו נספח 30.15לעתירה וכן פרוטוקול הדיון בועדה עמ' 14]. הודעה להתאגידים הפועלים על פי דין והממונים על שירותי רכבת, בזק חשמל וביוב, כמצוות סעיף 119ב[9][א] לחוק התכנון והבניה לא נמסרה באורח פורמלי, אך מרבית הגופים הללו שותפו בהליך התכנון והביעו את דעתם. עו"ד שכטר, ב"כ המשיבים, טוענת כי אפילו חל פרק ו 1לחוק התכנון והבניה על עניננו, עדיין אי פירושו של דבר שהועדה חייבת לילך בדרך שהותוותה בפרק ו .1היא מסתמכת על ההוראה באה שבסעיף 119ב: 119ב. הוראות מיוחדות לדרכים בהליכים לאישור תכנית דרך ינהגו לפי הוראות חוק זה, זולת ההוראות המיוחדות והשינויים המפורטים להלן: (1) המדינה, רשות מקומית, ועדה מקומית, רשות שהוקמה לפי דין או גוף הפועל מטעם המדינה לאחר שהוסמך לכך לפי החלטת הממשלה, רשאים להגיש תכנית דרך לועדה המחוזית הנוגעת בדבר, בכפוף להוראות סעיף 119ג; ..." לדעתה, התיבה "רשאים" מצביעה על כך שהנתיב שקובע פרק ו 1לחוק התכנון והבניה אינו הנתיב הבלעדי בכל הנוגע לתוכניות דרך, ואם המוסד המתכנן מעונין לפעול בדרך הרגילה - הרשות נתונה לו. בפסק הדין הנזכר [ה"פ (נצרת) 334/96 חברת מחצבות העמק בע"מ ואח' נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז הצפון] אימץ הנשיא אברמוביץ פירוש זה וקבע כי אין חובה להכין תוכנית דרך אך ורק לפי הוראות פרק ו 1לחוק התכנון והבניה. למרות שאין הדבר דרוש להשלמת פסק דין זה, אומר כי דעתי שונה וכי הוראות אלה הן אובליגטוריות ולא אופציונליות, ולצורך זה אסתפק בהפניה ללשון הרישא של סעיף 119ב הקובע כי בהליכים לאישור תכנית דרך ינהגו לפי הוראות חוק זה, זולת ההוראות המיוחדות והשינויים המפורטים להלן..". לאור מהות הנושא וכלל הנסיבות נראה כי המונח "רשאים" לא בא לציין סמכות רשות. לסיכום נושא זה אומר כי פרק ו 1לחוק התכנון והבניה לא חל על התוכנית ומכל מקום עיקר דרישותיו קויימו. .4צו ההפקעה של השר לתשתיות לאומיות פרק רביעי בעתירה נוגע לצו שהוציא השר לתשתיות לאומיות [המשיב מס' 2] מכוח סמכותו לפי הפקודה. העותר טוען כי הצו בטל מעיקרו ומבקש להכריז על כך. העתירה בענין זה מעוררת קושי הנוגע לסמכות בית משפט זה. סמכות בית המשפט נקבעה בסעיף 255א לחוק התכנון והבניה כדלקמן: 255א. [א] עתירות נגד מוסדות תכנון, בכל ענין הנוגע לתכנון ובניה, למעט הענינים המפורטים בסעיף קטן (ב), יהיו בשיפוטם של בתי המשפט המחוזיים, אשר ידונו בעתירות בשבתם כבית משפט לענינים מינהליים (להלן - בית משפט לענינים מינהליים]. "מוסד תכנון" לפי סעיף 1לחוק התכנון והבניה הוא "כל רשות שיש לה סמכות בענין תכניות או היתרים". השר לתשתיות לאומיות אינו בא בגדר מוסד תכנון ועל כן לכאורה אין לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, סמכות לדון בעתירה נגדו. נראה כי ניתן ליישם כאן את הדברים שאמר השופט זמיר בבג"צ 2899/97 אדם טבע ודין נגד מר אריאל שרון ואח’, פ"ד נא [3] 417בעמ' 419: "העתירה שלפנינו מוגשת, בין השאר, נגד מוסדות תכנון מובהקים: הועדה המקומית לתכנון ובניה שקמים והועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז הדרום. אמנם היא מוגשת גם נגד משיבים שאינם מוסדות תכנון. אך, בנסיבות המקרה, אלה אינם משיבים עיקריים. והשאלה אם עתירה צריכה להיות נדונה בבית המשפט המחוזי או בבית משפט זה, צריכה להיות מוכרעת, מבחינת המשיבים לעתירה, לפי המשיבים העיקריים, שהם משיבים הכרחיים לצורך הכרעה בעתירה, בהתחשב בנשוא העתירה. בעתירה שלפנינו הנושא המרכזי נוגע לתכנון ובניה, והמשיבים העיקריים, במובן האמור, הן הוועדות לתכנון ובניה. הוספת משיבים אחרים, אף שהם משיבים ראויים, אם אין הם משיבים עיקריים בנסיבות המקרה, אין בה כדי להוציא את העתירה מסמכות בית המשפט המחוזי. השוו בג"צ 2454/97 אפרתי ובניו בע"מ נ' עירית ירושלים ואח' (לא פורסם)". הצו שהוציא השר נוגע לענין משני לעתירה, וגם המשיב מס' 2עצמו נחשב בשל כך משיב משני. לכן נראה לי כי העתירה נגדו הוגשה כדין לבית משפט זה. העתירה מכוונת נגד צו שהוציא המשיב מס' 2ביום 30.6.98מכוח סמכותו לפי סעיף 3לפקודה המאפשר למשיבה מס' 3[להלן - מע"צ] לתפוס חזקה במקרקעי העותר שבתחום התוכנית ולהתחיל לבצע את עבודות הסלילה. העותר טוען כי התוכנית אינה עדיין בתוקף, שכן טרם פורסמה במלואה ובשל כך הצו אינו תקף. בנוסף, נטען כי על פי הפסיקה תנאי לתקפות צו מסוג זה הוא קיומה של תכנית מתאר בת תוקף המאפשרת את ביצוע עבודות הכביש. התוכנית שבפנינו, כאמור, עדיין אינה בתוקף. לא מצאתי תימוכין לטענות העותר בפסק הדין שהוזכר בעתירה - בג"צ 1681/90 ועד הפעולה בענין הרחבת דרך מס' 2ואח' נגד שר הבינוי והשיכון, פ"ד מו [1] .505 הדיון שם התייחס לשאלה - "המשפטית, אם המדינה רשאית לבצע את העבודה של הרחבת קטע הדרך נשוא העתירה על סמך הוראות פקודת הדרכים בלבד, ומבלי להזדקק להליכים הקבועים בחוק התכנון", ולענין זה נקבע בהמשך כי השאלה - "תמצא את תשובתה בפרשנותה של הוראת המעבר שבסעיף 277ז' של חוק התכנון". אין אנו עוסקים כאן בשאלה זו. לעומת זה בבג"צ 3028/94 מהדרין בע"מ נגד שר האוצר ואח' תקדין עליון, כרך 95(3), תשנ"ה/תשנ"ו 1995עמ' 1142נאמר במפורש כי - "ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה היא כי אפשר שתופקע קרקע קודם שננקטו הליכי תכנון. בלשונו של השופט (כתוארו אז) ברק בבג"צ 67/79 (שמואלזון נ' מדינת ישראל, פ"ד לד [1] 281, 285"אין לפסול הפקעה על פי הפקודה רק משום שבעת ההכרזה עליה טרם הופקדה תכנית בנין עיר המאפשרת הגשמתה... לעתים אין מנוס מכך כי התכניות הקובעות את יעוד החלקות השונות לא תעשנה אלא לאחר ההפקעה, שעה שניתן לתכנן את הקרקע כולה...". מכאן, שעצם עשית שימוש בסמכות החלת הפקודה בידי השר על המקרקעין שבתוכנית אינה סותרת את הדין המחייב תכנית תקפה לצורך התחלת עבודות הסלילה. תפיסת קרקע לחוד,והתחלת עבודות הסלילה לחוד. העותר טען כי הצו לגופו אינו חוקי. לטענת ב"כ העותר, סעיף 4[2] לפקודה קובע כי - [2] "קרקע הדרושה לסלילת דרך או לשיפורה" לענין סעיף זה - שטח קרקע הדרוש כדי ליתן לאותה דרך רוחב עד 50מטר.." לפי הטענה, מוגבל שטח הקרקע אותו רשאי שר התשתיות להפקיע לרוחב של 50מ'. מאחר ולפי סעיף 14לתקנון התוכנית "השטחים המיועדים לדרך יופקעו ויירשמו על שם המדינה על פי ההכרזה לפי פקודת הדרכים", ממילא לא היתה הועדה מוסמכת לאשר תוואי כביש ברוחב העולה על 50מ', שכן המדינה לא תוכל לעולם לתפוס חזקה בשטחים העודפים ולבצע בהן עבודות סלילה. פרשנות זו אינה מוקבלת על ב"כ המשיבים. לשיטתה, מותר להפקיע שטח שייצור דרך נסיעה [מיסעה] בן 50מ', אך זה בנוסף לשטחים הדרושים כדי ליצור דרך כזו. לטענתה, לפי פרשנות זו פועלת מע"צ במשך זמן רב. לפי גישה זו יש להבחין בין רוחב הכביש המיועד לתנועת כלי רכב [מיסעה] ובין השטחים הנוספים הדרושים לשם סלילתה וייצובה של הדרך. רוחב המיסעה אינו יכול לעלות על 50מ' וכך הוא המצב בכביש שבו אנו עוסקים. שאלה אחרת היא איזה שטח נחוץ לשם התקנתה וסלילתה של דרך ברוחב כזה. כבר למדנו בפרשה זו כי בצידה של כל דרך נחפרים שוליים ומדרונות התומכים במיסעה ומזרימים מי גשם. במקרים מיוחדים מוותרים על מתקנים אלה ומסתפקים בקיר תומך שעלותו יקרה יותר, אך הוא חסכוני בקרקע. פרשנות זו מקובלת עלי ואני מבין שמכוחה נסללות בארץ דרכים ברוחב 50מ' למיסעה ועוד 30מ' למדרונות ולשוליים. איני רואה שיש לסטות ממנה במקרה שבפנינו. .5התוכנית לוקה בחוסר סבירות קיצוני נוסף לכל הטיעון לעיל טוען ב"כ העותר כי יש להורות על ביטול התוכנית בשל היותה בלתי סבירה באופן קיצוני. חוסר סבירות קיצוני זה מתבטא בנקודות אלה, לדעת ב"כ העותר: א. הכביש מתוכנן לעבור בסמיכות קרובה ביותר לבתי מגורים במושב בלפוריה ובמקטעים מסויימים הוא מתקרב אליהם כדי 200מ'; ב. למרות קרבה יתרה זו לא דרשה הועדה תסקיר השפעה על הסביבה; ג. לפי התוכנית, הכניסה למושב עצמו אמורה להיות במרחק שלא יעלה על 300מ' מהמחלף, דבר העלול להיות מסוכן ליוצאים מהישוב ומבקשים להשתלב בתנועה לשני הכוונים; ד. התוואי המוצע מוציא מכלל אפשרות עיבוד של כ- 200דונם קרקע חקלאית מעובדת הנמצאת מדרום לתוואי המוצע, וזה בנוסף לקרקעות שיופקעו לצורך סלילת הכביש עצמו. התוואי עובר ברובו בשטחי השלחין של העותר המרושתים רשתות השקיה ופוגע ביכולת עיבוד חקלאי של כ- 500דונם מושקים. ה. ציר הדרך המתוכננת גורם נזק לתוכנית ההרחבה למגורים של העותר הן בשל כך שהוא נוגס בכ- 25דונם שכבר אושרו למגורים. ז. הועדה לא שקלה דיה, ודחתה מנימוקים זרים, את ההצעות השונות שהועלו בפניה להסיט את התוואי דרומה. ו. כל יתר הפגמים שתוארו ונדונו לעיל. עמדתם של המשיבים לטענות אלה הן בקצרה אלה: א. המרחק של 200מ' מבתי המגורים הוא תוצאה של התחשבות יתרה בעותר, שכן לפי סעיף 18לנוסח מס' 7לתמ"א/ 3המרחק של קו הבנין מציר רצועת דרך ראשית יכול שיהיה בין 50מ' ל- 100מ'; ב. הפגיעה בקנינו של העותר היא אחת מתוצאות הלוואי ההכרחיות כשמכינים תוכנית מסוג זה, וכל עוד הפגיעה אינה חורגת מהדרוש, היא נחשבת כורח בל יגונה. ד. ייעודה הציבורי המובהק של התוכנית הוא הצידוק לפגיעה מסוג זה, מה גם שהפגיעה אינה בלתי סבירה בנסיבות הענין. ה. הסטת התוואי דרומה, עם או בלי המחלף, נשקלה בידי הועדה ונדחתה מטעמים תכנוניים. בפתח דיוננו רצוי שנזכור מהו תפקידו של בית המשפט לענינים מנהליים, כחליפו של בג"צ, בעתירות מסוג זה. וכך אמר לענין זה השופט חשין בג"צ 2920/94 אדם טבע ודין נגד המועצה הארצית לתכנון, פ"ד נ [3] 441בעמ' 446: "לעניין זה נזכור, בראש ובראשונה, כי אין אנו יושבים לדין כטריבונל עליון לתיכנון. הסמכות לתיכנון הופקדה בידיהם של גופי התיכנון המנויים בחוק, ובמרחב שיקול-הדעת הניתן להם, ועל יסוד הנחה שפועלים הם בתום-לב ובמידה ראויה של סבירות, רשאים ומוסמכים הם אותם גופים לנוע כרצונם ועל-פי שיקול דעתם. אנו, כבית-משפט, לא נתערב בפעילותם של גופי התיכנון אלא אם תימצא בה סירכה מאלו סירכות המצדיקות התערבותנו, כעשייה שלא-כחוק, שלא-בסמכות, שלא בתום-לב או שלא בסבירות ראויה". לא התרשמתי כי שיקולים זרים הנחו את הועדה כאשר תכננה את תואי הכביש או כאשר סרבה לבקשת העותר להסיט את התואי או את המחלף מרחק מה דרומה. בצד שיקולים תכנוניים עמדו לנגד עיני הועדה גם שיקולי יעילות, שאחרי הכל מדובר בכספי הציבור ובתוכנית המיועדת לציבור. גם לגוף הענין לא מצאתי שעמדת הועדה באשר להסטת התואי היא בלתי סבירה. כל ועדה סבירה היתה שוקלת שיקולים מסוג זה ולא ניתן לומר כי ייחסה משקל רב יותר לשיקול זה או אחר. חוששני, שאילו היתה נעתרת לדרישת העותר להסיט את הכביש היתה פועלת בצורה לא סבירה לרעת האינטרס הציבורי או לרעתם של בעלי נכסים אחרים בסביבה. ראו גם את חששות הועדה בענין זה כפי שבאו לידי ביטוי בהחלטה בהתנגדות מס' 14[עמ' 2לפסק דין זה לעיל]. בין המסמכים שצורפו לעתירה כלולה חוות דעת של מהנדס עדי זלינגר מחברת מ.ת.נ. [נספח 23.5.3לעתירה]. במסמך זה מתווה המומחה את תואי הכביש על פי שתי אופציות: האחת, המרחיקה את הכביש דרומה מהתואי הנוכחי בכ - 140מ' ומשאירה את המחלף במקומו והשניה, המרחיקה את התואי כדי 250מ' דרומה ומסיטה גם את המחלף דרומה. הצעות אלה, ככל שהן נראות סבירות ופשוטות למי שאינו בקי בכך, אמורות להבדק בידי מומחים לדבר, קרי אנשי הועדה. הרעיון הוצע גם לועדה בשעתה ונבדק. המסקנה היתה שהסטת הכביש כפי שמוצע יש בה פגמים תכנוניים ותחבורתיים כמו קיצור המרחק בין המחלף הנון והמחלף המערבי, שינוי ברדיוס הכביש, בעיות בהסדרת הניקוז ועוד [ראו, למשל נספח 28.2לעתירה]. זה בנוסף לשאלה האם הסטת הכביש דרומה הולמת את תמ"א/3, האם עקב כך יפגעו יתר על המידה נכסים של אנשים אחרים, ועוד. לאור זאת, אין לבוא לועדה בטענות שלא מצאה לנכון לקבל הצעות מסוג זה שתוצאתן תהיה פתיחתו מחדש של הליך אישור התוכנית ועיכוב בן שנים בביצוע הכביש. לסיום נקודה זו אין אלא להביא את הדברים הבאים מפי השופט אור בבג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון נגד המועצה הארצית, פ"ד מה [3], 678בעמ' 688: "לכל גישה והשקפה נימוקיה שלה, והשאלה היא, אם יש מקום שבית משפט זה יתערב בהחלטת מוסדות התכנון אשר העדיפו גישה אחת על רעותה, והחליטו לאשר את התכנית. שופטים בתוך עמם הם יושבים, ובהתייחס למעשי המינהל, קורה לא אחת שנטית לבם שונה מהדרך בה ראה המינהל לנהוג. יתכן ובין האופציות שעמדו בפני המינהל, היו בוחרים באופציה אחרת מזו שבה בחר המינהל. יתכן ולו לבית המשפט היתה הסמכות להחליט, היה מקבל החלטה אחרת מזו שנתקבלה. אך לא זה המבחן אשר על בית המשפט לפעול על פיו, כשהוא נדרש להתערב במעשי המינהל. השאלה בה עליו להחליט היא לא מה היה מחליט בית המשפט, בנסיבות דומות, אלא אם החלטת המינהל עומדת בפני הבקורת, בהיותה החלטה שרשות מינהלית סבירה יכולה היתה לקבל. אם ההחלטה עומדת במבחן הסבירות, במובן זה שהיא מהווה אחת ההחלטות הסבירות שניתן היה לקבל באותן נסבות - לא יתערב בכך בית המשפט. כפי שאומר חברי הנכבד, השופט ברק, בבג"צ 389/80 דפי-זהב בע"מ נגד רשות השדור ואח' פסק דין ל"ה [1] 421: "העקרון בדבר אי התערבות של בית המשפט בשיקול הדעת המינהלי פירושו כי הבחירה בין הפתרונות האפשריים השונים הנופלים למתחם הסבירות, כל כולה נתונה לרשות המינהלית. וכן: "סכומו של דבר: חופש הבחירה המינהלי פועל במתחם הסבירות. בתחום זה לא יתערב בית המשפט ולא יחליף את שיקול הדעת המינהלי בשיקול דעתו הוא. בחירה הנעשית מחוץ למיתחם הסבירות תיפסל על ידי בית המשפט. מתחם הסבירות עצמו נקבע על ידי בית המשפט, השואל את עצמו, מהו תחום השיקולים של רשות מינהלית סבירה בנסיבות הקונקרטיות של הענין שלפניו." (ראה שם בעמ' 443). וכדברי מ"מ הנשיא שמגר, כתוארו אז, בבג"צ 197/83 סיטאר אופנה בע"מ נגד שר התעשיה והמסחר ואח' פסק דין ל"ז [2] 388: "... לגבי הפעלת סמכויות שלטוניות על פי דין יכולים להיות מספר פתרונות אפשריים, ואין בית המשפט נוטה להתערב אך ורק בשל כך שהפתרון שנקבע איננו הטוב ביותר, לדעתו, אשר אליו ניתן היה להגיע בנסבות הענין. כאשר ישנו מירווח של אפשרויות, אשר בתוכו קיימות מספר אפשרויות חלופיות שכולן סבירות במידה זו או אחרת יתערב בית המשפט אך ורק אם הדרך, אשר בה בחרה הרשות חורגת לחלוטין מתחום הסביר." (ראה שם בעמ' 2- 391). מבחן זה להתערבות בית משפט זה בהחלטות המינהל, כוחו יפה גם להתערבות בהחלטות של רשויות התכנון (ראה בג"צ 309/87 סלומון נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה אזור המרכז ואח' פסקי דין מ"ב [2], 30בעמ' 36). וראו גם, בג"צ 6592/94 עירית חברון נגד שר הבטחון, פ"ד נ' [2] .617 הייתי אומר שלא רק חוסר סבירות קיצוני אין פה, אלא אפילו לא חוסר סבירות סתם. סיכום מכל האמור לעיל הנני דוחה את העתירה, למעט ההוראה לתקן את התקנון התכנית בנושאים אלה: א. הניקוז והמעברים החקלאיים כאמור בפרק 1[ג] [עמ' 11לעיל]; ב. המשכת כביש מס' 60ושמירת הדרכים הקיימות כאמור בפרק 2[א] [עמ' 13 לעיל]. העותר ישלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 000, 5ש"ח נכון להיום.תוכנית בניהמושבים נחלות ומשקיםבניה