קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים ליד רמאללה: 1. התובעת 1 (להלן - האנד) ילידת 30.8.85, תושבת הכפר חרבתא ליד רמאללה. ביום 3.11.93 נפגעה כהולכת רגל על ידי רכב שבו נהגה הנתבעת 2 ושהיה מבוטח על ידי הנתבעת 1. הנתבעת 1אינה כופרת באחריותה לפצות את האנד לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה- 1975 (להלן - החוק). התובע 2 הוא אביה של האנד (להלן - האב), והתובעת 3 היא אימה (להלן - האם) מבקשים לפסוק להם פיצוי כמטיבים. המחלוקת היא על מהות וגובה הנזק. 2. האנד נפגעה בראשה, באזור ברך ימין וירך שמאל. היא פונתה לבית חולים הדסה הר הצופים. בבדיקה נמצאה בהכרה מלאה ובמצב כללי טוב. הטיפול בה כלל תפירת פצע בראש וקיבוע הגפיים בגבס. ביום 2.11.93הועברה לבית חולים אלי"ן למחלקה האורתופדית. הקיבוע הוחלף לגבס ספיקה. לאחר שיפור בהיקף תנועותיה היא שוחררה לביתה ביום .17.1.94 ביום 15.3.94 אושפזה האנד בבית חולים הדסה עין כרם לניתוח שנועד לתקן סטייה בחיבור העצם של ירך ימין וקיבוע בגבס ספיקה. היא שוחררה לביתה ב- 29.5.94 והוחל בפיזיותרפיה שנמשכה כחודשיים. 3. מונו מומחים מטעם בית המשפט לקביעת נכותה הרפואית: (א) ד"ר פינסטרבוש, מומחה בתחום האורתופדי, בחוות דעתו מיום 25.9.94, קבע להאנד נכות רפואית זמנית בשיעור % 100 למשך שמונה חודשים מיום התאונה. בשל עיוות זוויתי אשר נותר ברגלה, קבע לה נכות רפואית צמיתה בשיעור % 10שאינה תפקודית. את התלונות על עייפות בהליכה דחה בנימוק שזו תופעה חולפת. באשר להפרעות בהרטבה, קבע שאינן בתחום התמחותו. (ב) ד"ר שטיינברג, מומחה בתחום הנוירולוגי, בדק את האנד בנוכחות אביה ביום .17.11.94 בחוות דעתו מיום 15.1.95 ציין כי על פי בקשתו עברה האנד בדיקת eegו הערכה נוירו-פסיכולוגית על ידי ד"ר שאפיק מסאלחה מומחה בפסיכולוגיה קלינית (להלן - ד"ר מסאלחה) שמצא אצל האנד עדות לבעיות קוגניטיביות לפני התאונה, והחמרה ניכרת במצבה ההתנהגותי והקוגניטיבי לאחר התאונה. בעת הבדיקה מצא ד"ר שטיינברג שהאנד מתנהגת כמי שסובלת מהפרעה התנהגותית קשה. מפי האב שמע תלונות סובייקטיביות שונות. מבחינה נוירולוגית לא מצא הסבר למצבה ולא יכל לתלות את הבעיות ההתנהגותיות בחבלת הראש הקלה. בסיכום המליץ להפנות את האנד להערכה פסיכיאטרית כדי לקבע אם מדובר בנכות נפשית, ואם כן - האם יש קשר בין הנכות הנפשית לתאונה. בתשובה לשאלות של ב"כ התובעים הבהיר ד"ר שטינברג במכתבו מיום 1.3.95 כי: את העדות על ליקוי קוגניטיבי מסויים, עוד לפני התאונה, למד מההערכה של ד"ר מסאלחה שציין את הישגיה הירודים בלימודים בכתות א-ב. במכתבו הנ"ל פרט את התלונות עליהן שמע מפי האב והן: כאבי ראש, התנהגות אלימה, עצבנות יתר, ירידה בלימודים, הרטבה לילית ופחדים ממכוניות. הוא הסכים כי גם חבלת ראש קלה יכולה לגרום לדרגה מסויימת של שינויים התנהגותיים אך הטעים כי לא מצא להן הסבר נוירולוגי הגיוני. לכן המליץ על הבדיקה הפסיכיאטרית. (ג) בעקבות הנ"ל הסכימו ב"כ הצדדים למינוייה של ד"ר ליברמן, מומחית בפסיכיאטרייה לילדים וכי לצורך הבדיקה תוכל להיעזר בד"ר מסאלחה. מחוות דעתה מיום 5.1.96עולה כי את האנמנזה קבלה מפי האב. לפי דברי האב האנד היתה ילדה רגילה עזרה לאמה בקרה בבית הספר באופן סדיר אך מאז התאונה השתנתה לחלוטין. השינוי התבטא בבית בעצבנות, בחוסר שיתוף פעולה עם האם, תגובות אלימות כלפי האחים, הרטבה לילית ופחדים. עוד הוסיף האב כי האנד הפסיקה לאכול בכוחות עצמה וכי רק הוא מצליח להרגיע ולהאכיל אותה. בבית הספר הפסיקה לתפקד וגילתה אלימות כלפי ילדים אחרים. הוא נאלץ להפסיק לעבוד כדי לטפל בה ואף נאלץ לבקר עמה בבית ספר שבו אפשרו לו להיכנס לכיתה בזמן השיעור. ד"ר ליברמן מציינת בחוות דעתה כי מהלך הבדיקות לא התרחש כמתוכנן שכן האם לא הופיעה לפגישות בנימוק שילדה תאומים. לפגישות עמה הגיעה האנד תמיד כשהיא נישאת על גבו של האב. במהלך הפגישות גילתה אדישות וחוסר שיתוף פעולה. בשל החשש שמא העדר שפה משותפת תורמת להימנעותה מקשר החליטה להזמין מתורגמנית. אך האנד ואביה לא הופיעו בנימוק שהסגר מנע זאת. לאחר מכן האב הופיע לפגישה ללא תכנון מראש וספר על הידרדרות במצבה של האנד שבו חלה החרפה לאחר לידת התאומים. הוא הוסיף שבגלל המצב הקשה בבית, עבר ללון עם האנד אצל אמו כדי להקל על האם והאחים. בפגישה שתואמה עם מתורגמנית והאב שתקה האנד לכל אורך הבדיקה לא הגיבה לשום הצעה ונשארה קפואה במושבה. במסקנותיה קובעת ד"ר ליברמן כי: "אין ספק שהופעתה והתנהגותה של האנד מוזרות. חוות הדעת של ד"ר אברהם שטיינברג... קובעת שאין הסבר נוירולוגי הגיוני לסימפטומים שהיא מגלה: , selective mutismישיבה קטטונית, הימנעות מהליכה, חוסר שיתוף פעולה וחוסר תגובה לסביבה והימנעות מבנית קשר. תופעות אלה מזכירות סימפטומים של ילדים פסיכוטיים עם קוים אוטיסטיים." האב טען לפניה כי בבית הספר האנד אינה מתפקדת וכי הוא מייחס את מצבה לתאונה שכן קודם לכן התנהגותה היתה תקינה לחלוטין. מכאן מסיקה ד"ר ליברמן: "אין ספק שהאנד עברה טראומות קשות בתאונה ובסדרת הטיפולים שנדרשו לאחריה (אשפוזים וניתוחים חוזרים ומעקב בסביבה זרה לה, הדוברת שפה בלתי מובנת וניתוק ממשפחתה). בעקבות הטראומות האלה פתחה האנד תסמונת של chronic posttraumatic stress disorderשהתבטאה בצורה קשה בכל תחומי חייה כפי שתוארו לעיל". לפיכך קבעה לה % 100 נכות, והוסיפה: "לאור חומרת המצב של האנד וחוסר היכולת של משפחתה לקבלה במצבה הנוכחי ולאור אפיסת הכוחות של האב, אני ממליצה על מסגרת טיפולית כוללנית המסוגלת לענות על הצרכים הבסיסיים ביותר שלה. מערכת טיפולית מתאימה תוכל אולי לאפשר לה לבנות את עצמה מחדש." ד"ר ליברמן נחקרה ארוכות על חוות דעתה. המחשבה שהאב נושא את בתו על גבו כשהוא מגיע עמה למומחית ותאור התנהגותה החריגה הניעו אותי לבקש את הופעתה בבית המשפט. האב יצא מהאולם ושב כעבור זמן כשהאנד יחפה ונישאת על גבו כחפץ. התרשמתי שיש הרבה מן ההצגה באופן זה של כניסתו לבית המשפט עם האנד. כלל לא התפלאתי שנצמדה אליו וסירבה ליצור כל קשר. הנימוק של האב שאץ למלא את מצוות בית המשפט ונטל אותה כפי שהיא (עמ' 35 לפרוטוקול) דהיינו יחפה, נראה מוזר בעיני ויש בו כדי להצביע על שליטה מוחלטת של האב בהאנד. ד"ר ליברמן הסכימה שיש משהו חריג בזה שהאנד הגיעה כפי שהגיעה. לפי דבריה, היא הניחה שהמידע שמסר לה על ידי האב הוא נכון. היא הסכימה שאם יתברר כי האנד מסוגלת ללכת ובפועל מגיעה בכוחות עצמה לבית הספר, והיא מסוגלת להישאר לבד ולהגיב למתרחש סביבה, כי אז חוות דעתה אינה נכונה (עמ' 43 סיפא). יתרה מזאת, אם יתברר כי גרסת האב מגמתית, עשויה להיות לכך השפעה שלילית על האנד. היא התבקשה להתייחס לאפשרות שהמידע שנמסר לה לפני עריכת חוות דעתה אינו משקף את המציאות. על כך השיבה (עמ' 38 לפרטיכל) כי: "כדי לקבוע בצורה רצינית עם "הוכחות" כפי שאתה מביא אותם אולי צריך לשקול אשפוז מוסדי ממושך במסגרת שמדברים ערבית ולעשות הסתכלות משך חודש או חודש וחצי ולעשות את ההבדל לא מבחינה אבחנתית פוסט טראומטית סטרס (חבלה פוסט טראומטית) אלא בהערכת מידת הנזק". ובעמ' 40 לפרטיכל: "ש. נניח שהילדה הזאת במציאות היומיומית לא כפי שהיא מתנהגת עכשיו או בעת הבדיקה, אלא רצה ומשתובבת ובאה במגע עם האנשים ומתמצאת סביבה האם זה ישנה את דעתך? ת. אם אני אשתכנע מההתנהגות ברצף ובזמן אז אני אשתכנע. אבל אני רוצה לראות אותה עם ילדים, במסגרת, 24שעות ביממה, כי הרטבה לילית, חוסר שליטה על סוגרים, צעקות בלילה, התעוררויות. לכל המידע הזה אין לי סימוכין פרט לדברי האב". במהלך חקירתה של ד"ר ליברמן התנגד ב"כ התובעים להצגת קלטת שהתקבלה והוצגה בשלב מאוחר יותר. האנד נצפית בקלטת שצולמה ביום 24.11.97 בעת ביקורה בבית החולים הדסה לצורך מעקב רפואי. היא נראית בה מתהלכת בחופשיות, מתעניינת ערנית ומגיבה לסביבה, מתרחקת לסירוגין מאביה ולרגעים נותרת לבדה, על אף היות המקום הומה אדם. לאחר מכן נצפתה צועדת לאוטובוס ללא כל עזרה מהאב. במצב עניינים זה, ראיתי לנכון להעמיד את האנד לאבחון במסגרת פסיכיאטרית חיצונית, לאור התרשמותי כי האב היה מגמתי והזין את ד"ר ליברמן במידע שלא היה בידיה לבדוק אותו. ב"כ התובעים לא הביע התנגדות לאשפוזה למטרה זו, אם ימצא בית חולים שבו דוברים ערבית. לאחר שנמצא כי בבית החולים "איתנים" יש מטפלים דוברי ערבית אשר מוכנים לקבל את האנד לאבחון, הוריתי על אשפוזה שם למשך 30 יום עד 45 יום לפי הצורך. לאור התרשמותי מהתנהגותה שלא היתה בעיני טבעית והתנהגות האב שאולי מזיקה. בהחלטתי מיום 4.6.97 הדגשתי כי: "סבורה אני כי אבחון במקרה שלפנינו יכול להועיל גם לקביעת דרכי הטיפול בקטינה וצרכיה, וכי סירוב להעמיד את הקטינה לאבחון כמוהו כסירוב לספק ראיה, ויש בו משום פגיעה בעקרון הקטנת הנזק על כל המשתמע מכך". דא עקא שב"כ התובעים הודיע: "הורי הקטינה לא מסכימים לשלוח אותה לאשפוז הן מטעמי כבוד המשפחה והן מטעמי טובתה, ובוודאי לא למוסד שאינו ערבי ולנשים בלבד", זאת למרות שהאנד התאשפזה ועברה מעקבים בעבר במוסדות שאינם ייחודיים לערבים או לנשים. ראוי להטעים כי הימנעות בעל דין מלהביא ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ובלא כל הסבר סביר עשויה לפעול כנגדו. (ראה ע"א 50/89 קופל (נהיגה עצמית) נ' טלקאר, פ"ד מד (4) 595, 602). בע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי פ"ד לה (1) 739, קבע השופט אלון בעמ' 756: "כאשר בית המשפט מציע לבעלי הדין לערוך את הבדיקה, ואחד מבעלי הדין מסרב לעשותה, ללא מתן הסבר סביר לסירובו, פרט לכך שרואה הוא בכך פגיעה בזכותו לא להיבדק, וטיבה של הבדיקה הוא כזה שיש בה כדי להכריע - במידה שהיא קרובה לוודאי - בשאלה השנויה במחלוקת, הן לחיוב והן לשלילה, רשאי בית המשפט להסיק מסירובו של אותו בעל דין משום ראיה, שיש בה כדי להכריע לרעת המסרב בספק המתעורר אצלו בעניין קביעת אבהותו" ( ההדגשות שלי - י.ה.). על פי ההלכה, בית המשפט הוא הפוסק האחרון בשאלות רפואיות וחוות דעת של מומחה רפואי, לרבות מומחה שמונה מטעם בית המשפט, נתונה לבחינתו ולשיקול דעתו של בית המשפט (ע"א 2160/90 שרה רז נ' פרידה לאץ ואח' פ"ד מז (5) 170, 174; ע"א 16/68 רמת-סיב בע"מ נ' דרזי, פ"ד כב(2) 164). בענין שלפנינו חל כרסום ניכר בחוות דעתה של ד"ר ליברמן. לא חלילה בשל חוסר מיומנותה או חוסר מקצועיותה, אלא בגלל העובדה שפרטים חשובים הוסתרו מפניה. לדוגמא חלק ממסקנותיה מבוסס על ההנחה שהאנד עברה טראומה בעקבות האשפוזים והניתוחים החוזרים ומעקב בסביבה זרה לה, הדוברת שפה בלתי מובנת וניתוק ממשפחתה כאשר מפי האב שמענו כי שהה לצדה רוב הזמן. האב העיד כי לאחר התאונה חדל לעבוד כדי לטפל בהאנד. לפי דבריו אף נהג לישון בבית החולים כדי להשגיח עליה ולאחר מכן רוב הזמן נלווה אליה (עמ' 8 לפרוטוקול). לעובדה שהאב היה צמוד להאנד בבית החולים אין זכר בחוות דעתה של ד"ר ליברמן שגם הצפייה בקלטת, כדי לעמוד על תפקודה האמיתי, נמנעה ממנה. זאת ועוד, הישגיה הלימודיים של האנד לאחר התאונה, אינם עולים בקנה אחד עם חוות דעתה של ד"ר ליברמן. מגיליונות הציונים אשר הוגשו לבית המשפט (נ/9) עולה כי אמנם הגיעה האנד להישגים בינוניים ומטה, אולם במקצועות מסויימים קיבלה ציונים אשר אינם תואמים את המצב הקטטוני המתואר בחוות דעתה של ד"ר ליברמן ("בבית הספר האנד אינה מתפקדת כלל"). בשנת הלימודים 1994/5(כיתה ג') קיבלה האנד את הציונים הבאים: אומנות - 66; ספורט - 67; מלאכה ידנית - .70בשנת הלימודים 1995/6(כיתה ד') קיבלה האנד את הציונים הבאים: אומנות - 80; ספורט - 75; מלאכה ידנית - .78 אכן, שאר ציוניה אינם מרשימים אולם איני סבורה כי תלמידה בעלת נכות נפשית בשיעור % 100 כמתואר בחוות דעתה של ד"ר ליברמן מסוגלת להגיע אף לציונים אלו. אף על פי כן, על מנת שלא לקפח את האנד וחרף הספקות שיש לי בדבר מקור התנהגותה ואם יש לה קשר ישיר לתאונה ומאחר שלא אוכל לשלול פגיעה נפשית כלשהי בילדה בגיל רך תעמוד נכותה הפסיכיאטרית על %40. 4. כאב וסבל: מוסכם שהאנד היתה מאושפזת בבית החולים 61 יום. הפיצוי בגין כאב וסבל יערך לפי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו - 1976על בסיס % 46נכות (לאחר שקלול של % 40 נכות פסיכיאטרית ו-% 10 נכות אורתופדית) ו- 61 ימי אשפוז בתוספת ריבית והצמדה מיום התאונה. 5. אובדן כושר השתכרות: לטענת התובעים, איבדה האנד כליל את כושר השתכרותה ולפיכך מבקשים הם פיצוי עבור שנות עבודתה מגיל 18ועד גיל 65בסך 2/3מהשכר הממוצע במשק הישראלי. כנגד דרישה זו טוענת הנתבעת כי: (א) לא הוכח כי האנד איבדה את כושר השתכרותה. (ב) בהתאם להשכלת הוריה והתרבות במגזר ממנו באה, לא היתה האנד יוצאת לעבוד אף אלמלא התאונה. הנתבעת מתבססת על חוות דעתו של ד"ר גיל פיילר (נ/8) אשר על פיה שיעור השתתפותן של הנשים בכוח העבודה הפלסטינאי, מגיע ל-% 9 בלבד. (ג) בהתאם לחוות דעתו של ד"ר פיילר (נ/8), משכורתו הממוצעת של עובד תושב השטחים, נמוכה לאין שיעור מהשכר הממוצע במשק הישראלי. חזרתי ועיינתי בחוות דעתו של פרופ' פינסטרבוש שקבע כי הנכות האורטופדית אינה תפקודית. מכאן שהמגבלה התפקודית היחידה אשר ניתן להעלות על הדעת היא נכותה הפסיכיאטרית. טענת התובעים כי האנד איבדה כליל את כושר השתכרותה - אינה מקובלת עלי. עם זאת סבורה אני כי יש בנכותה הפסיכיאטרית מגבלה תפקודית, שאין לה משקל של ממש כאשר באים אנו לקבוע הפסד כושר השתכרותה. חוות דעתו של ד"ר פיילר (נ/8), לעניין שיעור השתתפות הנשים בכוח העבודה הפלסטינאי (%9) לא נסתרה. מהימנעות הוריה לשלוח את האנד לאשפוז מטעמי צניעות ניתן ללמוד על אורח חיים שמרני במשפחה כך שאפשר לומר כמעט בוודאות שהיתה בבגרותה עקרת בית. אולם כדי שלא לקפח אותה בשל הספק שמא היתה עובדת מחוץ לביתה במסגרות מוכרות לה, נראה לי כנכון לפסוק לה סכום גלובלי בסך 000, 50 ש"ח נכון למועד פסק הדין. 6. סיעוד ועזרת הזולת: לטענת התובעים תזקק האנד להשגחה, לסיעוד, ולעזרה מלאה בכל תחומי החיים (קניות, בישול, כביסה, גיהוץ ושאר עבודות משק בית), עד סוף תוחלת חייה (גיל 77). לפיכך דורשים התובעים פיצוי חודשי בסך 7000 ש"ח, המשקף לדעתם עלות מסגרת מתאימה להאנד או עזרה ל- 16 שעות. לגבי העבר מבקשים התובעים לפסוק כל סכום שיפסק עבור העתיד. הנתבעת טוענת כי לא הונחה כל תשתית ראייתית לצורך של האנד לעזרת הזולת. באשר לעבר - למרות שהאם לא העידה במשפט על העזרה שהושיטה להאנד או על טיבה של אותה עזרה ולמרות העדות המגמתית של האב והתנהגותו שנועדו לנפח את התביעה וליחס לתאונה נזקים שספק רב בלבי אם מקורם בתאונה, מסכימה אני כי בחודשים שלאחר קרות התאונה, היתה זקוקה האנד לסיעוד ועזרת הזולת. אין בעובדה כי עזרה זו באה מצד הוריה כדי לאיין את זכאותה לפיצוי בגין ראש נזק זה. לפיכך אני פוסקת בגין סיעודה בעבר פיצוי גלובלי בסך 000, 15 ש"ח. באשר לעתיד - פרופ' פינסטרבוש קבע שנכותה של האנד אינה תפקודית. מבחינה פיזית אין מניעה שהאנד תבצע עבודות בית ותשרת את עצמה. לא שוכנעתי שהאנד זקוקה להשגחה לכל ימי חייה. 7. ניידות: לטענת התובעים, אין האנד מסוגלת לצאת ללא ליווי, והתנהגותה אינה מאפשרת לה להשתמש בתחבורה ציבורית. לפיכך דורשים התובעים פיצוי חודשי עבור נסיעה במוניות בסך 900 ש"ח. הנתבעת מבקשת לדחות טענות אלה. נסיונות האב להציג את האנד כמי שאינה מסוגלת ללכת ועליו להובילה או ללוותה לכל מקום, עומדים בסתירה לנצפה בה בקלטת ובסתירה לעדות החוקר מר שוקי דולב (עמ' 21 לפרטיכל) שאותה אני מעדיפה. החוקר שעקב אחריה לבית החולים ובעת ההמתנה שם העיד כי: "קראו לה ברמקול בשמה על מנת שתיכנס לבדיקה אצל הרופא אליו היא הוזמנה. כשקראו לה היא לא ידעה מה לעשות, אביה לא היה לצידה, אז היא עזבה את המקום בריצה, והלכה לבניין הישן שנמצא במרחק של 50מטר. נכנסה לבניין הישן עלתה לבד לקומה השניה...". מעדויות החוקרים מר שוקי דולב וגב' עדי שבתאי עולה גם כי האנד ואביה הגיעו מביתם ליד רמאללה לבית החולים הדסה עין-כרם בתחבורה ציבורית (עמ' 24 ,20 לפרטיכל) ולהאנד לא היתה כל בעיה לנסוע בתחבורה ציבורית. שמענו ממר דולב שגם ראה את האנד הולכת לבית הספר (עמ' 62 לפרטיכל). לפיכך אני קובעת כי אין להאנד צורך ברכב צמוד או נסיעה במונית. התביעה בראש נזק זה נדחית למעט הוצאות הנסיעה שנדרשו בשעתו בעת האשפוזים, המעקב והביקורת. על אף שלא הוצגו קבלות על הוצאות אלה, אני פוסקת פיצוי גלובלי בסך של 000, 10 ש"ח. 8. התובעים זכאים להוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של % 13 בתוספת מע"מ כחוק. 9. ניכויים: מהסכומים שנפסקו לעיל יש לנכות את התשלומים התכופים בצירוף ריבית והצמדה מיום תשלומם ועד ליום מתן פסק הדין. תאונת דרכים