קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה על זכויות בכסף בחשבון בנק: ב- 8.1.96הוגשה על ידי התובעים תביעה נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ (להלן: הבנק) לצו הצהרתי כי כסף הנמצא בחשבון פיצויים במט"ח בבנק הנתבע מספר 321269, שייך לתובעת או לתובעים 1+2; כי התובעים אינם חייבים לבנק בגין האשראי שהזרים לחשבון מספר 306685 או חשבון אחר לבנם (להלן: "הבן") וכי ינתן צו מניעה המורה לבנק להמנע מכל פעולת מימוש, קיזוז, עכבון, כנגד כספי התובעים המופקדים אצל הבנק ובכלל זה כספי הפיצויים שבחשבון מספר .321269ב-1.1.96 נתבקש צו מניעה זמני לסעד האמור לעיל. צו כאמור ניתן ב- .2.1.96 גירסת התובעים: התובעים הם בני זוג, התובעת נפטרה למרבה הצער לאחר מתן עדותה בביהמ"ש. התובעים פתחו בבנק בתאריך 14.3.79חשבון משותף שמספרו 306685, שלא כלל את הבן. בשנת 1980זכה הבן בפיס ובעצת אמו פנה לבנק ופתח שם תוכניות חסכון בשישה או שמונה חשבונות בנק, כאשר אחד מהם היה חשבון שנפתח ע"י התובעים אשר עד לאותה עת, לא היה פעיל. הבן הציע להוריו להעביר את פיצוייהם מגרמניה לבנק ואכן ב- 31.8.1980פתחו התובעים חשבון חדש שמספרו .321269התובעים לא היו מעוניינים בשיתוף הבן בחשבון הפיצויים שלהם מגרמניה והם סגרו את החשבון הישן משנת 1979וחתמו על מסמכים לצורך כך.בחשבון 321269הם ניהלו את כל פעולותיהם הפיננסיותומאז שנפתח לא קיבלו כל מסמך או הודעה מהבנק בקשר לחשבון הישן .306685החשבון הישן הוסב לשמו של הבן מאחר ובו התנהלה תוכנית חסכון שאמורה היתה להיפרע רק בשנת .1986 הבן החל לפעול בבורסה בשנת 1989בהיקפים גדולים תוך לקיחת הלוואות. התובעים, לא ידעו אף פעם כי הבן משקיע בבורסה. הפעילות בבורסה התנהלה בחשבון הישן, ללא ידיעת התובעים. חובו של הבן מההשקעות בבורסה הגיע לכדי 000, 800ש"ח. בסוף 1994או בתחילת 1995הודיעו פקידי הבנק לבן כי ביקורת הפנים של הבנק דורשת כיסוי לאשראי האמור. לאור זאת הוסכם בין הבנק לבן, כי התובעים יחתמו למראית עין על מסמך המאפשר נטילת כספי הפיצויים בגין האשראי לרכישת המניות. במסגרת יצירת הכיסוי למראית עין, נוצרה מערכת פיקטיבית לפיה נוצרה כביכול שותפות בין הבן להוריו הן בחשבון הישן והן בחשבון החדש והבן צורף גם אליו. כן נחתם ב- 13.8.92כתב ערבות ושעבוד בלתי מוגבל בסכום של התובעים לשעבוד כספי החשבון החדש 321269לחובות החשבון הישן 306685בו ניהל הבן את חשבון ניירות הערך. הבנק מימש את כספי הפיצויים בסך של 000, 435ש"ח על אף שהושג ב- 1/2/96צו מניעה זמני האוסר עליו לעשות כן אשר הומצא לו ב- 3.1.96בטרם המימוש. בעדותה טענה התובעת, כי לא חתמה על כתב השעבוד ולחלופין כי חתמה תוך הטעיתה ע"י בנה ביחס למהות המסמך. לגבי התובע 2, נטען כי חתימתו על כתב הערבות זויפה ע"י בנו. עוד נטען כי, כתב הערבות אינו כתב ערבות אמיתי מאחר והלקוח הממשכן והלקוח הנערב הם אחד; כי כתב השעבוד אינו חל על כספי המט"ח שבחשבון הפיצויים אלא רק על חשבון העו"ש; כי חתימות התובעים על גבי כתב השעבוד אינם במקומות הנכונים וכי לא כל התובעים חתמו בראשי תיבות; כי נציגי הבנק לא הסבירו לתובעים כי הם חותמים על כתב שעבוד לפיו הם עשויים לאבד את כספם המופקד בחשבון הפיצויים. גרסתו העובדתית של הבנק: ביום 14.3.79פתחו התובעים ובנם חשבון משותף בבנק שמספרו 306685, בו ניהל הבן פעילות אינטנסיבית. חשבון זה לא נסגר ולא "הוחיה" ע"י הבן. ביום 31.8.80פתחו התובעים חשבון נוסף שמספרו .321269ביום 5.12.89צורף הבן צבי לחשבון מספר .321269בתאריך 13.8.92עמד חשבון המניות של הבן ביתרת חובה שלא היתה מובטחת בערבות הולמת, על כן נדרש להביא ערובה או למכור המניות כדי לכסות את חובו. הבן בחר להשאיר המניות וביקש ב- 13.8.92להגדיל את מסגרת האשראי ל- 000, 300ש"ח, כאשר כבטחונות הציע לבנק לשעבד את כספי מט"ח שבחשבון הפיצויים המשותף לו ולהורים. ב- 13.8.92חתמו התובעים והבן על ערבות ושעבוד הכספים וזכויות מחשבון הפיצויים כבטוחה לטובת פרעון החובות אשר בחשבון המניות. משלא נפרעו חובותיו של הבן בחשבון המניות, הודיע הבנק בתחילת חודש דצמבר 95לבעלי חשבון הפיצויים המשועבד, הבן והתובעים, כי במידה והחוב לא יסולק תוך 10ימים יבוצע קיזוז של החוב כנגד כספים המשועבדים שבחשבון הפיצויים. בתאריך 27.12.95מומשו כספי מטה"ח ונזקפו על חשבון חוב המניות. השאלות השנויות במחלוקת: 1) מתי מומשו הכספים על-ידי הבנק והאם הבנק הפר את צו המניעה הזמני? 2) האם התובעים סגרו את חשבון מס' 306685והאם הבן היה שותף לו בזמנים הרלוונטיים 3) האם ביום 5.12.89צורף הבן לחשבון מס' .321269 4) מה תוקפו של מסמך הערבות לחובותיו של הבן מה היקף תחולתו והאם נעשה רק למראית עין? 1) הבקשה לצו המניעה הזמני ניתן ע"י ביהמ"ש. ביום 2.1.96, הבקשה לצו מניעה נתקבלה בביהמ"ש בתאריך .1.1.96 התובעים טוענים כי הבן התקשר ביום הגשת הבקשה לצו מניעה זמני בטלפון עם פקידת הבנק-ניצה ובירר את יתרת חשבון מטבע החוץ. ניצה לפי עדותם מסרה לו את מצב החשבון. בשיחה זו לא נאמר לבן כי מומשו כספי הפיצויים הללו ולכן טוענים התובעים כי מכאן יש להסיק שעד קיום השיחה לא היה מימוש, והבנק שינה את התאריכים במסמכיו וייחס את פעולת המימוש למועד מוקדם יותר. יש לתת לעדותו של הבן משקל קטן ביותר, משום שמדובר בשיחת טלפון שלא ברור מי עמד בצדה השני ואותו צד לשיחה לא הובא לחקירה על דבריו. בנוסף, תמוה הוא איך הבן אשר לפי התובעים וגם לפי עדותו שלו (עמ' 3שורה 21, עמ' 10שורה 22), אף פעם לא צורף בפועל לחשבון מס' 321269- יכול היה לקבל מידע על חשבון זה, הרי יש בכך פגיעה בזכות לפרטיות של התובעים והפרה של כלל סודיות בין הבנק ללקוחותיו. בעדותו (בעמ' 16שורה 22), לא אמר הבן מפורשות כי נמסר לו מידע שהתברר בדיעבד כלא נכון או מידע הסותר מסמכים שנמסרו לו בדיעבד. על כן חזקה היא כי המסמך נ/11, המציג מצב חשבון המניות, לפיו זיכוי חשבון המניות נעשה בתאריך 27.12.95והמסמך נ/12, המראה כי המרת מטבע החוץ נתבצעה בשעות הבוקר של יום ה- 27.12.95ומסמכים ת/ 5ו-ת/ 7אשר מראים כי איחוד הפקדונות נעשה לכל המאוחר ב- 28.12.95- הם נכונים. ב"כ התובעים סומך ידו על קוצר הזכרון של העדים מטעם הבנק וחוסר מיומנותם ועיסוקם במימוש מטבעות חוץ וקיזוזם, אך אין באמתחתו ראייה פוזיטיבית לפיה המימוש היה אחרי ה- .2.1.96ראוי לציין כי נטל ההוכחה כשמועלית טענה הכרוכה במעשה פלילי, הוא מעבר לנטל ההוכחה האזרחי הרגיל. לפיכך אינני יכולה לקבל את הטענה הזו. 2) מאחר ויתרת החשבון שמספרו 321269קוזזה או הועברה לזיכוי חשבון מס' 306685, לא נותר טעם לדון בהחלטה למתן צו מניעה במעמד שני הצדדים ואותו דיון התבטל. בישיבה מיום 13.5.96הוחלט על ידי ביהמ"ש כי מן הראוי לתקן את כתב התביעה, מאחר ונתגלו לתובעים עובדות ומסמכים חדשים כך שתיהפך לתביעה כספית. אותו תיקון משום מה לא נעשה (עמ' 2, שורות 6-7, עמ' 7שורה 4). מה שנותר מהסעדים המבוקשים בהתביעה המקורית, הינו בקשה לסעד הצהרתי על פיו כספי התובעים שהיו בחשבון מס' 321269שייכים אך ורק לתובעים והם נקיים מכל חוב או שעבוד לצד ג'. מאחר והכספים כבר הועברו על חשבון החוב של חשבון מס' 306685הצהרה כזאת לא תספיק למיצוי המחלוקת בין הצדדים, בדיעבד יידרש סעד של החזרת הכספים. כבר נפסק לא פעם כי מתן סעד הצהרתי, הוא עניין שבשיקול דעת וביהמ"ש לא ייעתר לבקשה לסעד כזה כאשר אין למבקש אינטרס המצדיק זאת. לולא נתאפשר לתובעים לתקן את כתב התביעה, היינו אומרים כי העובדה שהתובעת נפטרה אחרי מתן עדותה בביהמ"ש, יש בה אינטרס המצדיק מתן סעד הצהרתי. הצו לא בא כדי לחסום בפני התובעים אפשרות לקבל סעד, ובדרך זו לגרום להם עיוות דין בשל טענה תמימה לפיה סברו שכספי הפיצויים עוד לא מומשו. אך משניתנה הזדמנות לתיקון כתב התביעה, לא נשאר לתובעים טעם לבקש סעד הצהרתי דווקא אלא מטעמים של תשלום אגרה. טעם זה, איננו לגיטימי ולא יכול להניע את ביהמ"ש לתת סעד הצהרתי שנחשב כחריג לכלל. התובעים צריכים היו לתבוע סעד ממשי הממצה את דרישותיהם. ביהמ"ש לא יתן סעד הצהרתי כאשר הוא נדרש לדיון תיאורטי או לדיון העוקף את המחלוקת האמיתית שבין הצדדים. סכום החוב נשוא הדיון ניתן לכימות בקלות ועל כן לא נשאר שום טעם המצדיק השארת אופיה של התביעה כתביעה לסעד הצהרתי. ראה ע"א 17/84 מלכין ואח' נ. אי.טי.טי,. פ"ד מא' (2) 417; ע"א 136/82 שכון עובדים בע"מ ואח' נגד רשות הפיתוח פ"ד לח' (4) 668; רע"א 1810/90 הדר חברה לביטוח בע"מ ואח' נ. סמי סלמאן ואח' פ"ד מד' (2) .737 הכלל הוא, כי סעד הצהרתי, נדרש מקום שאין לתובע עילת תביעה מגובשת וסעד כזה נדרש כדי למנוע התגבשות עילה כזו או למנוע עיוות דין עתידי שאין דרך אחרת להשגתו (זוסמן סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית עמ' 6, 559). אך גם אם מתקיימות נסיבות כאמור לעיל, עדיין סעד הצהרתי הוא עניין של שיקול דעת. עת פתיחת התיק עמדו לתובעים לפי מיטב ידיעתם נסיבות המצדיקות לכאורה מתן סעד הצהרתי. אך משנתגלו הנסיבות האמיתיות, אין עוד טעם לתת סעד כזה. פסקי-הדין אותם צירף ב"כ התובעים בתגובה לסיכומי הנתבע, קשורים לדיון בהמרצת פתיחה ולא בסעד הצהרתי. מכל מקום מצאתי שיש לדחות את התביעה לגופו של ענין. לא האמנתי לגירסתו של הבן. כאשר נשאל לגבי כתב השעבוד ת/ 3מאוגוסט 1992, ענה שלא ייתכן כי הוא חתם במועד הנ"ל מאחר ובאותה עת היה החשבון ביתרה של 079, 1ש"ח והוא הציג את דף החשבון ת/ 6(עמ' 15, שורות 20-16). אולם מסתבר מתוך עיון בת/ 6כי, היתרה עליה דיבר הבן הינה מיום 7.9.92, שלושה שבועות לאחר שנחתם ת/ 3ולאחר שהבן מכר את תיק ניירות הערך שבחשבון. ב- 13.8.92עמד החשבון ביתרת חובה של 069, 201ש"ח (נ/7). הוא העיד כי התובעים לא ידעו על פעילותו והשקעות בניירות ערך אלא עד שהתפוצצה הפרשה (עמ' 18, שורה 20). כשהוצג לו נ/8, מסמך משכון ניירות הערך משנת 1992החתום גם על ידי התובעים, שמתוכו ניתן ללמוד כי ידעו על פעילותו בהשקעות, אמר שאין זו החתימה של אביו ולגבי חתימת אמו אמר שזה לא אומר כלום שהיא חתומה (עמ' 18, שורה 26). בישיבת 19.2.97טען כי התובעת אכן חתמה על המסמך אולם לא הבינה ולא ידעה על מה היא חותמת. אין לקבל טענה לפיה התובעת לא ידעה על מה היא חותמת. טענה של אדם מבוגר שלא ידע על מה הוא חותם, איננה טענה (ע"א 352/88, פ"ד מד (1) עמ' 341, 348). לא כל שכן כאשר הטענה נשמעת לא מפיו אלא מפי מישהו אחר. למותר גם לציין כי גירסאות עובדתיות הסותרות זו את זו, אסורות מכוח תקנה 72ב' לתקנות סדר הדין האזרחי. לאחר שנפלה טענתו כי החתימה אינה שלה, טען הבן כי הוא השיג את חתימת אמו על כתב השעבוד בעורמה ובהטעיה והחתימה על מסמך זה בביתה תוך שהוא מסביר לה כי הוא חותמת על מסמכים לכספת (עמ' 14, שורות 22-20). ב"כ הבנק הציג לבן מכתב מיום 28.3.96אשר נשלח על ידי הבן למפקח על הבנקים בבנק ישראל (נ/5) בו כתב כי אמו לא חתמה על כתב הערבות מאחר והוא הציג אותו בפניה והיא בוודאות התכחשה לו. שוב טענות הסותרות זו את זו. יש לציין שהתובעת לא העידה כי חתמה על מסמכים לכספת. סתירה מהותית זו בגירסאות של הבן, מלמדת על חוסר אמינותו. גם טענת הבן כי זייף את חתימתו של אביו, איננה משכנעת. הטענה כי האב נהג לחתום בשם מלא ואילו חתימתו על כתב השעבוד הינה בשם "שטרן" בלבד, איננה נכונה מאחר ועיון בחתימותיו של האב על המסמכים נ/1, נ/ 8ו- נ/ 9מראה כי נהג לחתום גם בשם "שטרן". בנוסף לכך, טענת זיוף צריכה לבוא מפי התובע עצמו שחתימתו זויפה ולא מפי הבן. המנעותו של התובע להעיד בענין זה מעוררת חשד כי התובע חושש להחשף לחקירה. המנעותו זאת מזיקה לו ומוסיפה משקל לראיות בעל הדין שכנגד. (ע"א 74/620, מור נ' פלוני, פ"ד ל' (1), עמ' 218בעמ' 223). לא האמנתי לגירסת התובעת ז"ל, אשר כנראה הודרכה על ידי בנה לטעון את מה שאמרה. התובעת העידה ביום .13.5.96משהוצגה לה חתימתה על גבי כתב השעבוד, התכחשה לה למרות שהמסמכים הועברו אליה לאחר הגשת התביעה ועמדו לה לפחות מספר חודשים לעיין בהם ולבדוק את חתימתה (עמ' 4, שורה 15). טענתה של התובעת כי היא איננה נוהגת לחתום באלכסון ועל הכיתוב נסתרה מניה וביה לאור חתימה דומה באלכסון ועל הכיתוב ב-נ/.2 הבנק הגיש לתיק בית המשפט ביום 2.2.97, את חוות דעתה של הגרפולוגית חנה קורן ממנה עולה כי חתימה של התובעת מתנוססת על כתב השעבוד. התובעים לא הגישו חוות דעת נגדית ולא ביקשו לזמן את הגרפולוגית לחקירה נגדית על חוות דעתה וגם סירבו להביא את התובעת לעדות נוספת. 3) הבן היה שותף לחשבון מס' 306685עת פתיחתו: (א) בסעיף 8לכתב התביעה מצויין כי חשבון מס' 306685היה בעת פתיחתו בבעלות התובעת בעלה ובנם. (ב) ת/ 1המהווה כרטיס פתיחת חשבון ודוגמת חתימה שנחתם ב- 14.3.79ואשר אושר ע"י גברת ג'ני שטרן ז"ל (עמ' 2שורה 17) חתום בידי הבן מורשה החתימה. תוכן מסמך זה לא נסתר אף לא בעדויות בע"פ. (ג) התובעים טוענים כי הבן השתמש בחשבון 306685לצורך אחת מתוכניות החסכון שלו (פרק ב' סעיף 13לסיכומים). כיצד יכול היה הבן להשתמש באותו חשבון כשהוא לא שותף לו. (ד) לא נטען כלל כי הבן צורף לחשבון 306685על אף שהוא השתמש בו. (נ/3, נ/1, נ/8, נ/9). 4) התובעים טוענים כי סגרו את חשבון מס' 306685עת פתחו את חשבון הפיצויים אך הם לא הביאו אף מסמך לפיו ניתנה הוראה לבנק על סגירת החשבון. מאחר וחתימה של שותף כלשהו מחייבת את יתר השותפים, נראה כי אין אפשרות לצאת מחשבון הבנק המשותף אלא אם יבוטל החשבון לגבי כל השותפים. התובעים מודים כי החשבון מס' 306685היה בשימושו של הבן, כך שלא נסגר סופית והבן השתמש בו לצורך תוכנית חסכון של סכומי הזכיה בפיס. דבר זה יוצר חזקה שהתובעים לא יצאו מהחשבון. התובעים טוענים כי לא קיבלו שום הודעה בגין פעולות בחשבון 306685משך 15שנה. אך לפי ת/ 1אשר הוגש על ידם ואין הם יכולים לטעון לחוסר אמיתות תוכנו, הודעה על פעולות בחשבון תינתן לכתובת המצוינת בת/ 1בלבד, כך שאין תמיהה באי קבלת הודעות כאמור. התובעים טוענים טענות בע"פ כי נסגר החשבון, כנגד מסמכים בכתב. הדבר נוגד את סעיף 80לפקודת הפרוצדורה האזרחית העותומנית. מכל מקום נ/1, נ/3, נ/ 8נ/9 מראים שהתובעים ידעו גם ידעו שחשבון המניות איננו סגור ומסמכים אלה לא נסתרו. מה הסבר יתן אדם החותם על מסמך הקשור באישור חתימות של חשבון בנק שלטענתו נסגר על-ידו מזמן?! ארבעת המסמכים האלה משתרעים על תקופות שונות כך שקנוניה איננה באה בחשבון. 5) אכן עולה מת/ 1כי בתאריך 31.8.80נפתח חשבון משותף ע"י התובעים בלי הבן, אך על כך אין חולק. נ/ 2מראה בעליל כי הבן צורף לחשבון מס' .21269נ/ 2נושא כותרת פתיחת חשבון והנספח המצורף לו מוכתר במילים "חשבון משותף". לפי עדותו של מר קליין מטעם הבנק (עמ' 24), כאשר מצרפים אדם חדש לחשבון, באים כל בעלי החשבון ואותו אדם המבקשים לצרפו, לבנק וחותמים על המסמך. מר קליין העיד כי אין בשימוש הבנק טופס נפרד של צרוף שותף לחשבון. גם גב' בן הרוש, העידה כי אין שום טופס אחר וכי כאשר מצרפים אדם לחשבון, צריך רק דוגמת חתימה. (עמ' 35שורות 16-19). לפי עדותו של מר קליין "ברגע שיש דוגמת חתימה חדשה היא התופסת." (עמ' 27שורה 13). טופס דוגמת חתימה, הנעשה בפני פקיד הבנק כחתימה על כל מסמך אחר, הוא טופס מחייב לכל דבר ויכול להוות ראיה טובה מספקת על צירופו של אדם לחשבון מסוים. לגבי אישור חתימת הטופס העיד מר קליין כי לא תמיד קיים אישור כזה ולא תמיד חותם הבנק על הטופס (עמ' 26שורה 9). 6) הטענה כי החתימה על נ/ 2היתה רק למראית עין, לא נטענה בכתב התביעה ויש בה משום שינוי חזית. מאידך עדות על מראית עין זו, באה רק מפי הבן ללא תמיכה כלשהי בראיות. סע' 54לפקודת הראיות דורש נימוק מפורט להסתמכות על עדות קרוב משפחה, במקרה זה בנם של התובעים. לא מצאתי בראיות סיוע לעדותו. מר קליין זיהה את כתב ידו של מי שחתם על גבי ת/ 3הנושא תאריך 13.8.92ואותו אדם עבר לעבוד בסניף אחר, מאז חודש אוגוסט. מכאן עולה כי אין ממש בטענה כי מסמך ת/3, נעשה למראית עין בסוף שנת .1994 נמצא שגרסתו העובדתית של הבן, לא רק שאיננה מתאימה למסמכים המופיעים בתיק, אלא אף סותרת אותם סתירות לא הגיוניות. נטל ההוכחה הוא על הטוען כי חוזה ו/או מסמך נערך למראית עין בלבד. ע"א 6295/95 בוחסירה ואח' נ. חלי בוחסירה ואח' תק-על 96(3) .19משקלה של עדות שנמצאו בה סתירות (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ. סלימה מתתיהו ואח' פ"ד מה' (4) 651, 658). 7) אין ממש בטענה כי ת/ 3מסמך הערבות איננו כתב ערבות אמיתי מאחר ופרטי הלקוח הממשכן והלקוח הנערב המופיעים בכותרתו זהים. אין איסור שהלקוח הממשכן והלקוח הנערב יהיו אותו אדם, כאשר מדובר במשכון נכס אחד לטובת האחר. כמו כן ת/ 3איננו כתב ערבות רגיל אלא כתב שיעבוד המהווה כתב מישכון על פי סעיף 1לחוק המשכון, תשכ"ז - .1967עסקת המשכון נעשתה בין בעל החיוב, התובעים והבן, לבין הבנק הנושה. הטענה הנוספת נגד כתב השיעבוד שלא מולאו בו מספריהן של קבוצות החשבון במקום המתאים ולכן איננו חל על כספי המט"ח שבחשבון - אין בה ממש. בבקשת האשראי נ/ 6הציע הבן לבנק במפורש את הבטחון המוצע, שיעבוד, מט"ח בחשבון .321269קשה להניח שהבנק היה מסתפק בשיעבוד יתרת העו"ש לצורך הגדלת מסגרת האשראי מ- 100אלף ש"ח ל- 300אלף ש"ח. לטענה זו אין גם בסיס בלשון כתב השיעבוד עצמו מתוכו עולה כי השיעבוד חל על כל הכספים שבחשבון כולל מט"ח. גם הטענה שהתובעים לא חתמו על גבי כתב השיעבוד במקומות הנכונים וכי לא כל התובעים חתמו בראשי תיבות, אין בה ממש מאחר והעדר חתימה בראשי תיבות אין בה כדי לפגוע בתוקפו של המסמך. 8) גם בטענה שהבנק לא דאג למסור לתובעים מידע מלא קודם לחתימתם בכתב השיעבוד לגבי מהות המסמך והתוצאות העלולות לנבוע ממימושו - אין ממש. התובעים לא טענו זאת. התובעת מס' 1העידה שלא חתמה על המסמך ואילו התובע מס' 2כלל לא העיד. לפיכך אין יסוד לטענות אלה שבאו מפיו של הבן. לעומת זאת העיד מר קליין כי הסביר ללקוחות על מה הם חותמים ומה הם משעבדים והם הבינו (עמ' 28שורה 3) ועדותו זו לא נסתרה. הבנק הזמין את שלושת בעלי חשבון הפיצויים, התובעים והבן, לחתום על כתב השיעבוד. על פי מסמכי החשבון (ת/2, נ/ 4בצרוף מסמך צרופו של הבן לחשבון (נ/2) הסמיכו בעלי החשבון כל אחד ואחד מהם לפעול בחשבון לבדו ולתת הוראות שונות לגביו ולחתום על מסמכים שונים כך שדי בחתימה של כל אחד מבעלי החשבון כדי לחייב את כל היתר. לפיכך נופלת טענת התובעים לפיה חייב היה הבנק לדאוג להחתמתם גם על נ/ 6- הבקשה למתן אשראי, שכן די בחתימתו של בעל חשבון אחד על הבקשה. העובדה שהבקשה נוסחה בלשון יחיד ולא בלשון רבים אין בה מאומה, שהרי יחיד כולל רבים ולהיפך. 9) הבנק היה רשאי לממש את כספי המט"ח שבחשבון הפיצויים, מכח כתב הערבות ושעבוד הכספים והזכויות מיום .13.8.92טענתם של התובעים לפיה החתימה על ת/3, היתה רק למראית עין, הועלתה לראשונה ע"י הבן בחקירה בביהמ"ש. בכך יש משום שינוי חזית והרחבתה. ב"כ הנתבע התנגד לשינוי חזית ומשלא תוקן כתב התביעה כפי שהותר, לא היה מקום לקבל גרסתו של הבן בדבר "מראית העין", אולם כאמור דנתי בה ודחיתי אותה. לפי עדותם של מר קליין וגב' בן הרוש, ת/ 3ככל מסמך אחר, נחתם בפני פקיד הבנק (עמ' 21שורה 3; עמ' 24שורה 25; עמ' 28שורה 15; עמ' 34שורה 16). הדבר סותר את טענת הבן כי חתימת האם זויפה והאב לא חתם. הבנק הציג מסמכים שונים התומכים בגרסתו וחותרים תחת טענותיו של הבן. למשל נ/ 10שהופק בהדפסות מחשב אשר מהווה מסמך המקור של כתב השעבוד ת/ 3נושא תאריך 14.8.92, לכן לא יכול להיות שמסמך כזה יפוברק. לא ניתן להתעלם משינוי גרסותיו העובדתיות מעדות לעדות של הבן, במכתב ששלח למפקח על הבנקים כתב שאמו לא חתמה על ת/ 3בוודאות בעוד שבביהמ"ש אמר שהחתימה היתה למראית עין וגם כי האם לא ידעה על מה היא חותמת. גם אין ממש בטענותיהם האחרות של התובעים. לשון כתב הערבות ברורה היא והיא כוללת הבטחת כל חוב של הבן, יהיה החוב בחשבון בורסה או בכל חשבון אחר. אשר לחובה לדווח לערב על התפתחויות בחשבון החייב שמכוחה מנסה להיבנות ב"כ התובעים, נאמר כי חובה זו לא תחול ככל שהדבר נוגע לתקופה שלפני חקיקת חוק הבנקאות (דירות ללקוח) (תיקון מס' 2) התשנ"ד- 1994(ס"ח 1968) אך קיימת חובה לגלות לערב לפי דרישתו כל אינפורמציה שיבקש לקבל. ת"א ר 8/1770בנק איגוד לישראל בע"מ נ. חדור מוחמד (לא פורסם); ה"פ (חיפה) 492/95 א' ויסברג נה. בנק דיסקונט ואח’, תקדין - מחוזי, כרך 96(2), .456 10) הבנק היה זכאי לקזז את חובות התובעים ובנם בחשבון המניות כנגד כספי המט"ח בחשבון הפיצויים. הבנק אף היה זכאי לממש את השעבוד שנחתם בידי התובעים להבטחת חובותיו של הבן. זכות זאת עמדה לבנק הן מכח ההוראה הכללית שבסעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973והן מכח הוראות סעיפים 6ו- 8לתנאי פתיחת חשבון המניות וחשבון הפיצויים (ת/ 1ו-ת/2). (ע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל נגד הסתדרות הקבלנים באמריקה ואח' פ"ד ל"ט (1) 171בעמ' 199). 11) לאור האמור לעיל אני דוחה את התביעה למתן סעד הצהרתי המהווה תחליף לסעד האופרטיבי הכספי אותו צריכים היו התובעים לתבוע ובעיקר לאחר שהדבר נתאפשר להם על ידי החלטת בית המשפט בעניין זה לתיקון כתב התביעה. התובעים לא הוכיחו כי הבנק נהג בהטעייה או הפר את חובת הזהירות והמהימנות מצידו כלפי התובעים, הן בעצם קיזוז הכספים והן במועד הקיזוז. בנסיבות העניין, מאחר והתובעת נפטרה, אינני מטילה הוצאות. חשבון בנקבנק