קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה של עורך דין נגד לשכת עורכי הדין: ביום 2.7.93 נשלח לועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין מכתב הקובל על נוהג פסול שפשה בקרב מספר עורכי-דין, נוהג הפוגע בעובדים הנמצאים במצוקה או שזיקתם לישראל ומידת ידיעתם על הנעשה בה - קטנה. מכתב זה נשלח על-ידי גוף (שכפי שהתברר מאוחר יותר הוא מאוגד כעמותה) המכונה "קו לעובד - הגנה על זכויות עובדים", והוא נחתם על-ידי אחת בשם חנה זהר המכונה במכתב "מרכזת". העתק המכתב נשלח לשר המשפטים, שרת העבודה והרווחה, יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט והאגודה לזכויות האזרח. במכתב נאמר שעורכי-דין מתבקשים על-ידי עובדים כאמור לקבל "כספי צבירה (פנסיה...) מדובר בתופעה בממדים עצומים, עשרות אלפי עובדים... עורכי הדין (ה)מנצלים את המצב וגובים עשרות אחוזים... אין כל הצדקה לקביעת מחיר לפי אחוזים על שירות שמתבטא במכתב דרישה פשוט עם ייפוי כוח של העובד... התופעה הנ"ל מאירה נושא עקרוני הראוי לדיון ולמסקנות בהתאם...". העתק מכתב זה סומן כמסמך מס' 1ב"תיק המסמכים" שמהותו תוסבר בהמשך. ב- 11.9.93נשלח על-ידי אותו גוף מכתב לועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב, המתייחס לאותו נושא (מסמך מס' 2בתיק המסמכים). במכתב זה נאמר בין השאר שהגיעו אל הגוף האמור "תלונות מעובדים שקיבלו את כספי הצבירה (המגיעים) להם מבלי שדרשו אותם כלל...", כדוגמא הובאו שני עובדים ספציפיים שצוינו בשמם, שהאחד מהם טופל על-ידי התובע ש"דרש את כספי הצבירה שלו מבלי שביקש ממנו וגבה 650ש"ח...", והשני שטופל על-ידי עו"ד אחר (עו"ד ראסל אל ג'סראוי). הגוף המתלונן ציין שנערכה על-ידו בדיקה והסתבר ש"עורכי הדין השתמשו בייפויי כוח שהיו בידיהם משנים קודמות ודרשו ביוזמתם הם את הכספים". לקראת סוף מכתב זה קובל הכותב ששתי פניותיו (האחת ביום 20.8.91שלא צורפה למסמכי הליך זה) והשניה מיום 2.7.93(שהוזכר לעיל) לא טופלו ו"אנו תקווה שתקדישו לנושא הנ"ל את החשיבות הראויה לו ותיידעו אותנו לגבי מסקנותיכם". כותב המכתב מציין שאם לא ייענה "נאלץ לבקש סעד מבית הדין הגבוה לצדק". עו"ד נצר, יו"ר ועדת האתיקה של ועד מחוז תל-אביבי של לשכת עורכי הדין, שהיה גם סגן יו"ר הועד, קיבל כנראה את המכתבים הללו, וביום 4.10.93הוא פנה לועדת האתיקה שליד הועד המרכזי של הלשכה (מסמך 3בתיק המסמכים) וביקש את חוות דעתה, זאת נוכח העובדה ש"ועדת האתיקה שליד הועד המחוזי... בדעה שמדובר בעניין עקרוני וחשוב מבחינה ציבורית...". עו"ד, אליה הגיעה הפנייה הנ"ל של ועד המחוז, העבירה אותו ביום 10.10.93בפאקס לעו"ד קורוליק, שהיה אז סגן יו"ר ועדת האתיקה שליד הועד המרכזי (הוא הנתבע מס' 3), והלה רשם על אותו מכתב הפניה מענה שיש לשלחו למתלונן. לפי רישום זה (מסמך 4בתיק המסמכים) "גב' זהר תעביר לי תלונות עובדים. יש לטפל בכל עו"ד בנפרד. יש לענות להם שכעקרון לעו"ד אסור להשתמש בייפוי כוח אלא במסגרת ייפוי כוח, שכ"ט צריך להיות שכ"ט מוסכם מראש או לפי התעריף המומלץ, מסרתי לנירה שתכתוב מכתב". אכן ביום 3.11.93יצא מכתב ברוח זאת מהועד המרכזי של הלשכה לגב' חוה זהר מקו לעובד בחתימת עו"ד קורוליק. חתימתו היתה כסגן יו"ר ועדת האתיקה. במכתב נאמר שמכתב גב' זהר הועבר לטיפול ועדת האתיקה שליד הועד המרכזי. בהמשך נאמר שעו"ד יכול לעשות שימוש בייפוי כוח "רק במסגרת ייפוי הכוח שניתן לו". בהמשך יש התייחסות לעניינים אחרים שהועלו במכתב גב' זהר, ובסוף המכתב נאמר ש"במקרה שעו"ד פועל שלא במסגרת ייפוי הכוח, או במקרה שהלקוח סבור כי שכ"ט הוא מופרז, ניתן להתלונן נגד עו"ד בלשכה". בתשובה קיבל עו"ד קורוליק מכתב הנושא את התאריך 12.11.93מ"קו לעובד" (מסמך מס' 3בתיק המסמכים) בחתימת חנה זהר. למכתב זה צורף "תצהירו של מר יאסר חמדאן בעניינו של עו"ד יוסף דר" (הוא התובע) (מסמך מס' 7בתיק המסמכים). לא יהיה זה מיותר להביא כאן את תוכן התצהיר במלואו, וכך נאמר בו: " .1ב- 5.8.93קיבלתי מכתב בו נקראתי לבוא לקחת כסף מעו"ד יוסף דר ולהביא עמי 650ש"ח. .2שבוע לאחר מכן הלכתי לצומת נתניה ליד טול כרם שם מופיע עו"ד יוסף דר בקביעות. שאלתי אותו איזה כסף זה שהוא נותן לי והוא אמר שהוא לא יודע מאיפה הכסף. .3שילמתי לעו"ד 650ש"ח וקיבלתי צ'ק של מדור התשלומים של משרד התעסוקה ע"ס 700, 3ש"ח. .4לא ביקשתי ולא ייפיתי את כוחו של עו"ד יוסף דר לדרוש עבורי את כספי הצבירה או כל כסף אחר ממדור התשלומים. .5לפני כשלוש שנים חתמתי לעו"ד יוסף דר על ייפוי כוח על מנת שיתבע עבור כספי פיצויי פיטורים ושכר מולן מחב' נוי אחזקות בע"מ". מהעיון בתצהיר ניתן להבין שחותם התצהיר מייחס לעו"ד דר (התובע) בין השאר את הפעילויות הבאות: א. "הופעה קבועה" בצומת נתניה, שם ניתן לפגשו, ושם הוא אכן פגש בו. ב. פעילות עבור חותם התצהיר בהשגת כספים אותם לא נתבקש עו"ד דר להשיג, כשחותם התצהיר אינו יודע כלל באיזה כספים מדובר. ג. קבלת ייפוי כוח מחותם התצהיר "לפני כשלוש שנים... על מנת שיתבע עבור כספי פיצויי פיטורין ושכר מולן מחברת נוי אחזקות בע"מ". תצהיר זה הועבר על-ידי עו"ד קורוליק לעו"ד עמוס נצר, יו"ר ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין בתל-אביב, רצוף למכתב מיום 4.1.94(מסמך מס' 10בתיק המסמכים). מסיבות שתתבררנה בהמשך, לא יהיה זה מיותר להביא גם את תוכן מכתב זה במלואו, וכך נאמר בו: " .1מוסד "קו לעובד" התלונן על כך שעורכי דין גובים שכ"ט גבוה - על משיכת כספי צבירה של עובדי שטחים, וזאת אף מבלי שיהיה להם יפוי כח למשוך את כספי הצבירה. .2ביקשתי מהם תצהיר תלונה ספציפי, וקיבלתי את התצהיר הרצוף למכתבי זה. .3בהתאם לתצהיר, עו"ד יוסף דר לא קיבל יפוי כח לדרוש את כספי הצבירה של - יאסר עבדול אחמד חמדאן, ולא סיכם איתו כמובן על גובה שכ"ט. .4אבקש להתייחס לתצהיר כאל תלונה ולהודיעני החלטת ועדת האתיקה בנושא". בתחתית המכתב נרשם שהעתק נשלח "לגב' חנה זוהר - קו לעובד". ביום 24.1.94שלח י. אלדובי, מנכ"ל ועד מחוז תל-אביב של הלשכה את התצהיר האמור לתובע, רצוף למכתב מס' 12(בתיק המסמכים). במכתב זה נתבקש התובע להמציא את תגובתו תוך 14יום. תשומת לב התובע הופנתה לכך שלפי הלכת בג"צ 142/70 של בית המשפט העליון "חובה עלינו להמציא לנ"ל העתק תשובתך, אם נידרש על ידיה לעשות זאת". להפניית תשומת לב התובע לכך שהמתלונן איננו זר להליכי בירור התלונה, וכי יש לו מעמד, וכי מהלך הבירור איננו חסוי בפניו, יש חשיבות בהליך זה, שרובו מבוסס על קובלנת התובע על אי שמירת סודיות הליך הבירור בתלונה שהוגשה נגדו. פנייה זו אל התובע גררה התכתבות ממושכת בין התובע לועד המחוזי, לעו"ד קורוליק, שבמרכזה אי נכונותו של התובע להעביר תגובתו בטרם יועבר אליו "חומר ו/או מסמכים הנוגעים לעניין ושלא הועברו אלי" (ראה מסמכים 13עד 29בתיק המסמכים), והיא השתרעה על פני כשנה (!) (עד סוף ינואר 1995). במהלכה הועברו אל התובע בין השאר המכתבים של קו לעובד מיום 2.7.93ו- 9.11.93שהוזכרו לעיל וכן הבהרה מעו"ד קורוליק (מסמך מס' 23בתיק המסמכים) לפיה "התלונה היא על סמך תצהיר שהוגש והועבר לעו"ד דר, כל התכתבות אחרת שהיתה אינה רלוונטית לתלונה". הטענה שאין צורך לשם מתן תגובה לתלונה הכלולה בתצהיר למסמכים הנוספים קיבלה תמיכה חזקה במכתב התובע עצמו לועדת האתיקה של הלשכה (מסמך מס' 27בתיק המסמכים) בו נאמר בין השאר ש"...בשיחה טלפונית עם מר קורוליק הודעתי לו ברורות שמבחינתי אין כל בעיה להגיב לתלונה, ואולם אני עומד על זכותי לעיין במסמכים המבוקשים. אחזור ואציין, כפי שציינתי באזני קורוליק שאין ולא היתה כל בעיה להתייחס עניינית לתלונה ולהעביר את תגובתי בצרוף מסמכים מתאימים..." אלא ש"...בנסיבות העניין קיימים טעמים טובים לאפשר לי לעיין באותם שני מסמכים שביקשתי בעבר חזור ובקש" (ההדגשות שלי - ו.ז.). (כפי שיתברר מההמשך, "הטעמים הטובים" נעוצים במערכת יחסים עכורה, שכללה הליכים משפטיים אחדים בין התובע לבין קו לעובד או חנה זהר). תמיכה נוספת לטענה האמורה של עו"ד קורוליק, שאין בין המסמכים שנדרשו לבין יכולתו של עו"ד דר להגיב לתלונה דבר, ניתן למצוא בעצם התגובה שניתנה על-ידי התובע לתלונה לאחר חלוף כשנה(!) מאז הופנה אליו תצהיר התלונה. ביום 1.2.95כתב התובע לועדת האתיקה את המכתב מס' 30(בתיק המסמכים). הנדון למכתב זה הוא "תגובה לתלונה...", וכל שנאמר בו הוא ש"מצורף בזה ייפוי כוח. ייפוי הכוח המקורי מופקד בשרות התעסוקה". למכתב זה צורף צילום מסמך המוכתר בכותרת "תצהיר וייפוי כוח" (מסמך מס' 31בתיק המסמכים) הערוך בצורה הבלתי שגרתית של מכתב המיועד לשרות התעסוקה, ובו נאמר, בין השאר, שהחתום על התצהיר "...עושה תצהירי זה בתמיכה לבקשה לקבלת החזר כספי הצריכה שנצברו לזכותי בשרות התעסוקה... בעבר עבדתי במקומות שונים במרכז הארץ. אבקש לקבל את כל הכספים שנצטברו לזכותי בקרן הנ"ל. הנני מיפה את כוחו של עו"ד יוסף דר... להגיש בקשה זו ולקבל עבורי את הכספים הנ"ל. ב"פסקת האזהרה" שבתחתית "מכתב - תצהיר - יפוי כח" זה נאמר שביום 4.4.91הוזהר המצהיר על-ידי התובע ולאחר מכן חתם על מסמך זה. עיון במה שמתיימר להיות תגובה לתלונה מראה שאין בו תגובה כלל ועיקר על הנאמר בתצהיר התלונה. התובע ממלא בתגובה זו פיו מים ואיננו אומר משלו כלום. כל שהוא עושה הוא צירוף אותו "מכתב - תצהיר יפוי כח". חותם תצהיר התלונה אומר שהוא הסמיך "לפני שלוש שנים" את התובע לתבוע עבורו כספים מחברה מוגדרת ומסוימת (נוי אחזקות בע"מ) ולא לתבוע את "כספי הצבירה או כל כסף אחר ממדור התשלומים", ועל כך, כמו על יתר "עובדות התלונה" הכלולות בתצהיר, אין תגובה כלשהי. אינני רוצה ואינני צריך לחוות דעתי בשאלה אם היה נכון יותר שהועד המחוזי יבקש פירוט נוסף לעובדות הכלולות בתצהיר התלונה בטרם נתבקשה תגובת עו"ד דר לאמר בו, אבל משנפלה הכרעתו של קובל (כמשמעותו בסעיף 63לחוק לשכת עורכי הדין), תשכ"א-1961, והוא ביקש מכוח סעיף 1לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי דין בבתי-דין המשמעתיים), תשכ"ב-1962, תגובה, לא ניתן היה לראות במה שמיומר בו שהוא תגובה, אכן תגובה. אין בתגובה זו התייחסות לטענת חותם התצהיר שהוא לא נתן לתובע ייפוי כוח כלשהו לגביית "כספי צבירה". המעט שניתן היה לצפות מהתובע הוא שהלה יאמר ברחל בתך הקטנה שחותם תצהיר התלונה נתן לו ייפוי כוח לבצע את אותה פעולה שהוא ביצע בפועל. לא זו אף זו, בתצהיר התלונה מדובר על כך שמה שניתן לתובע הוא ייפוי כוח אחד, והמעט שניתן היה לצפות מהתובע הוא הבהרה והתייחסות לשאלה זו, ובתוך כך האם היו שני ייפויי כוח, מה התייחסותו להצגת התמונה העובדתית בתצהיר התלונה, האם היתה טעות בעניין מצד המצהיר הקובל, האם רמייה, האם הוסבר לחותם על מה הוא חותם (ומדובר על מי שחתם בשפה הערבית ללמדך שאין ביטחון שהוא יודע לקרוא עברית). אפילו היתה גרסת התובע שחותם תצהיר התלונה נתן לו ייפוי כוח אחד בלבד, ואפילו טועה או מטעה חותם תצהיר התלונה כשהוא טוען אחרת, הרי שחותם ייפוי הכוח נקרא על-ידי התובע לקבלת כסף על סמך ייפוי כוח זה למעלה משנתיים אחרי שהוא נתן את ייפוי הכוח, וייפוי הכוח מתייחס לגביית כספים שהגיעו לתובע לפני החתימה על אותו ייפוי כוח (היינו עד אפריל 1991) ולא בעתיד. בנסיבות אלו היה ניתן לצפות שהתובע יתייחס גם לשאלה אם הכספים שנגבו בפועל היו במסגרת ייפוי הכוח. היה גם מקום לצפות שהתובע יגיב על העובדה הכלולה בתצהיר התלונה, שהתובע פועל דרך קבע לא במשרד אלא בצומת נתניה, דבר האסור לפי האמור בכלל 3לכללי לשכת עורכי הדין, אתיקה מקצועית, תשמ"ו- 1986(יצוין שבנייר המכתבים של התובע הושמטה כתובת כלשהי למכתבים בכל ההתכתבות שמתאריך 27.2.97ואילך). התובע, כזכור, מילא פיו מים, לא אמר דבר, לא חייב עצמו בדבר וכל שעשה הוא שיגור אותו "מכתב - ייפוי כוח - תצהיר" ללשכת עורכי הדין על מנת שהאחרונה תסיק מה שהיא מבינה מתגובה לא תגובה זו. ועדת האתיקה, ולאחריה גם הועד המחוזי, הסתפקו ב"אי התגובה" האמורה. ביום 27.7.95הודיע מנכ"ל הועד המחוזי לתובע (מסמך מס' 48בתיק המסמכים) שועדת האתיקה המליצה מה שהמליצה ו"הועד המחוזי יתן החלטתו באחת מישיבותיו הקרובות", וביום 15.1.96חזר המנכ"ל אלדובי והודיע לתובע (מסמך מס' 51בתיק המסמכים) שהוא מעביר אליו את החלטת הועד המחוזי בעניין התלונה (שהחליט על גניזתה) "עם זאת מצא הועד המחוזי להעיר כי על עו"ד להקפיד על שמירה דווקנית של סמכויותיו בהתאם לייפוי הכוח". להשלמת קטע זה של השתלשלות המאורעות אוסיף שבמהלך השנה שבין מתן "תגובת" התובע לתצהיר התלונה ועד שניתנה החלטת ועד המחוז, כתב ביום 2.3.95עו"ד קורוליק ליו"ר ועד המחוז מכתב (מסמך מס' 39בתיק המסמכים) ובו הוא הסב את תשומת הלב לכך שייפוי הכוח נושא תאריך 4.4.91, שלפי התלונה כספים נתקבלו על פיו "באוגוסט 1993או בסמוך על סמך ייפוי כוח ישן", כי לפי ייפוי הכוח הוסמך התובע לקבל אך ורק כספים שהגיעו עד ליום החתימה על ייפוי הכוח", ואסור היה לו להשתמש בייפוי הכוח למעלה משנתיים לאחר מכן". עוד ציין עו"ד קורוליק שתגובת התובע ניתנה מאוחר "ואני מציע שגם נושא זה יטופל על-ידי ועדת האתיקה". פתחתי פסק-דין זה בתיאור השתלשלות מאורעות זו משום שהעובדות הכלולות בקטע זה של האירועים (להלן "שלד האירועים") מהווה את השלד העיקרי של התשתית העובדתית העומדת ביסוד התביעה קא עסקינן. יצוין כבר כאן שדי בהשוואה בין "שלד האירועים" הצר לבין ההיקף, הן מבחינת התוכן הן מבחינת הכמות של דברים ועניינים שייחס ומייחס התובע לכל העוסקים בפרשה, ובראשם לעו"ד קורוליק (הנתבע מס' 3), כדי לתמוה הכיצד "שלד אירועים" כזה הוא בבחינת מעט המחזיק את המרובה, עד כדי כך שהוא הניב תביעה הכוללת 288(!) סעיפים, המשתרעים על פני 35עמודים ובהם ניסיון ליצירת פסיפסי עילות משפטיות מסוגים שונים שכולם בנויים מאבני היסוד של "שלד האירועים". להיקף עצום ורב זה של התביעה קדמה חליפת מכתבים הכוללת, בין השאר, "פסיפסים" כאלו או אחרים של תלונות שאף הם בנויים מאבני היסוד האמורים. יצוין שחליפת מכתבים כזו חורגת מהמקובל בהיקפה ובתוכנה כשבסיסה העובדתי הוא "שלד האירועים" האמור. המדובר הוא בהתכתבות המשתרעת על חלק ניכר מתוך 133המסמכים המצויים בתיק המסמכים. בין מכתבים אלו, מכתבו של התובע לעו"ד קורוליק מיום 16.1.96(מסמך מס' 52 בתיק המסמכים) ובו תביעה לתשלום 000, 475דולר בשל נזקים קשים שנגרמו לתובע, לטענתו, על-ידי עו"ד קורוליק כשהוא פועל כסגן יו"ר ועדת האתיקה הארצית. במכתב נאמר שהיה ולא ישולם סכום זה "...תוגש נגדך תביעה משפטית. התביעה תישען על ראיות מוצקות ותפרט אחד לאחד את המעשים החמורים... שעשית בטיפולך בתלונה ואת הנזקים שגרמת לי במעשיך". "מעשים חמורים" אלו מכונים במכתבים אחרים "מעשים מכוערים" שנעשו על-ידי עו"ד קורוליק "...ששיבש, סילף וכיזב שוב ושוב וגרם לי נזקים מתמשכים לרבות לשון הרע... (מסמך מס' 64בתיק המסמכים). כן מואשם עו"ד קורוליק בחיבור מסמך כוזב כדי להטעות את ועדת האתיקה תוך הבאה במרמה באמצעות המסמך הכוזב "להגשת קובלנה נגדי לבית הדין המשמעתי" (מסמך מס' 66מיום 4.10.96סעיף 8(ג) וכן ראה סעיף 50לאותו מכתב). בהמשך אותו מסמך מואשם עו"ד קורוליק בהחלטה "לשבש את ההליך...", ובמכתב מיום 26.11.96(מסמך מס' 51בתיק המסמכים) מכונים מעשי עו"ד קורוליק "מעשים מחפירים ומכוערים ואף נפשעים...", וביום 29.10.96הוא הואשם על-ידי התובע (מסמך מס' 74בתיק המסמכים) בזה ש"שיבש שוב ושוב את ההליך עד כדי בידוי ראיות... עשה שימוש מחפיר בסמכויות שהלשכה הפקידה בידיו ומעל בתפקידו...". במכתב מיום 10.2.97(מסמך מס' 84בתיק המסמכים) מואשם עו"ד קורוליק בעשיית "מעשים נפשעים עד כדי בידוי ראיות (באמצעות מסמך כוזב שערך) וזאת במטרה לתפור לי תיק..." (ההדגשות כולן שלי - ו.ז.). לא מניתי אלא חלק מהאישומים הקשים מאוד מאוד ומהלשון הבוטה והקשה שנקט התובע כבר בשלבים "הטרום תביעתיים" נגד אנשים וגופים שונים, ובעיקר נגד עו"ד קורוליק. ככל שהדבר נוגע לאחרים, זולת עו"ד קרוליק, אפנה כדוגמא למכתבו של התובע לעו"ד שלמה כהן, כנראה אחד מאנשי האופוזיציה ליו"ר הלשכה, אליו שלח התובע את טרוניותיו, כשם שעשה לכל חברי הועד המרכזי של הלשכה. משלא נענה על-ידי אף אחד מהם, כתב לו התובע ב- 27.5.98בין השאר ש"...אינך טוב מחברים אחרים בועד המרכזי, ואולי אף גרוע מהם, הם לא נטעו בי אשליה, הם לא יצרו מצג כי בכוונתם לטפל בעניין". כן אפנה לחלק מהאשמות התובע את הלשכה על שלא השכילה להבין שהגב' זהר (קו לעובד) איננה אלא מי שצריך להשליכו מכל המדרגות על כך שגרמה לפרסום דבר העברת תלונתה לועד המחוזי. בלשון התובע (מכתבו מיום 25.2.95מסמך מס' 32) "נראה לי שמתלונן שכך נוהג, אחת דתו: להיות מושלך מכל מדרגות ועדת האתיקה מבלי שעניינו יתברר כלל", והלשכה אשמה בכך שהיא יודעת שהגברת הנ"ל מסיגה את גבול מקצוע עריכת הדין "... ולמרבה הצער זוכה בעיסוקה זה לשיתוף פעולה דווקא מצד לשכת עורכי הדין/ועדת האתיקה...". על טענה זו נגד הלשכה חוזר התובע במכתבו מיום 4.10.96(מסמך מס' 66) זאת בין תלונות אחרות נגדה ובהם "שכתוב וניפוח התלונה, שליחת העתק התלונה המשוכתבת למסיגת גבול המקצוע... בדוי ראיות - עריכת מסמך כוזב... במגמה להביא במרמה להעמדתי לדין...". בהמשך מסמך זה מואשמת הלשכה בהתירה לגב' זהר להתחרות בתובע "וזוכה בתחרותה לסיוע מצד הלשכה נגדי" [סעיף 5(א)], ובהמשך היא מואשמת בהתעלמות מתפקידה כאיגוד מקצועי כשגב' זהר זוכה לשיתוף פעולה של הלשכה "זאת שעה שאותה מסיגת גבול מודיעה ללשכה כי היא פרסמה בעיתונות מודעות הקוראות שלא להיזקק לעו"ד" [סעיף 5(ב)] (ההדגשות שלי - ו.ז.). כל אלו נכתבו לפני הגשת התביעה, וכתב התביעה בין מאות הסעיפים הכלולים בו כולל חזרות על דברים אלו עם תוספות עליהם כהנה וכהנה. אני חוזר ומדגיש שכל שטף ההאשמות האמור נסמך על "שלד האירועים" שתואר לעיל, וראוי להוסיף ולאמר בהקשר זה שאין חולק שאיש מהנוטלים חלק בפרשה אינם מכירים כלל אחד את רעהו ולא נפגשו אחד בשני וממילא אין בלבם דבר אחד על משנהו. הכוונה היא לתובע, עו"ד קורוליק, עו"ד חוטר-ישי וגב' זהר (דברים אלו אינם חלים על הכרות אפשרית בין התובע לגב' זהר, המסובכים לפי דברי התובע עצמו במשפטים רבים (ראה מכתבו מיום 26.8.97מסמך מס' 104בו נאמר "אני מנהל כיום מאבק משפטי - בכמה בתי משפט - נגד עמותת קו לעובד ומנהליה"). עו"ד דר מבקש מבית המשפט בהליך זה לחייב את הנתבעים לשלם לו פיצויים בסכום של 000,200, 1ש"ח (כערכם ביום 19.11.97) זאת בשל "עגמת הנפש... עינוי דין, עלבון ,השפלה, רוגז ותסכול וכן הנזקים שנגרמו... מפגיעה בשמו הטוב ובפרטיותו וכן פגיעה במשרתו... ", אלא שנוכח מאות סעיפי התביעה שהיה בהם ערבוב של טפל בעיקר, חזרה, אי בהירות והעדר מיקוד שהיקשו (אם לא מנעו) דיון יעיל בתביעה, החלטתי בישיבת קדם משפט מיום 26.2.98כי על התובע להגיש כתב "ובו פירוט העילות כשלצד כל עילה העובדות היוצרות את העילה". הדגשתי בהמשך ש"המדובר הוא בעובדות כטהרתן, ללא פרשנות, ללא ניסיונות שכנוע... וללא כל פרוט אחר החורג מגדר עובדה בטהרתה...". עוד הוספתי שהעובדות שמדובר בהן צריכות להיות "מסויגות ומוגבלות רק לעובדות היוצרות את העילה, להבדיל מראיות ומסקנות...". המטלה שהוטלה על התובע, נוכח הגודש העצום של התביעה המקורית, היתה מטלה קשה, ואולם הוא עמד בה יפה. "הכתב" הוגש לבית המשפט ב-17.3.98, הוא כולל שלושה עמודים בלבד והעילות (והעובדות היוצרות אותן) נטענו ברורות. התובע חילק את עילות התביעה לשלוש קבוצות, הכל כמפורט להלן: קבוצה א': התשתית העובדתית של קבוצה זו מתבססת על שלושה מכתבים, המכתב שסומן כמסמך 1בתיק המסמכים, זה שסומן 25בתיק האמור, וזה שסומן 30באותו תיק. הראשון נשלח "אל מחוץ ללשכה", השני נשלח על-ידי עו"ד קורוליק לועדת האתיקה המחוזית, גם השלישי נשלח על-ידי עו"ד קורוליק. האמור במכתבים אלו ותפוצתם מקימות לתובע, לטענתו, עילות של פרסום לשון הרע, הפרת חובת נאמנות, הפרת חוזה, עילה מנהלית ורשלנות. קבוצה ב': עובדות קבוצה זו נסובות כולן על הסירוב לבקשות התובע לעיין במסמכים או לקבל הבהרה על הדברים שהוספו להחלטת הועד המחוזי לגנוז את התלונה נגדו או לקבל פרטים על נסיבות קבלת מכתב של חנה זהר שהגיע אל הלשכה. הבקשה לעיון במסמכים נעשתה במסמך מס' 15בתיק המסמכים, וכן במסמך 17באותו תיק. הבקשה להבהרה בעניין גניזת התובענה נעשתה במסמך 32בתיק האמור, ובקשת הפרטים בקשר למכתבה של חנה זהר במסמך 32א' לתיק האמור. לטענת התובע עובדות אלו מקימות לו עילות של הפרת חובה חקוקה (על-פי חוק ההנמקות), הפרת חובת נאמנות, הפרת חוזה, עילה מנהלית ורשלנות. קבוצה ג': עובדות קבוצה זו מתמקדות באיחור הועד המחוזי במתן החלטה באשר לגורל התלונה שהוגשה נגד התובע. כזכור, מאז ניתנה מה שהתובע מכונה תגובת התובע לתלונה שהוגשה נגדו ועד שהועד המחוזי קיבל החלטה לגניזת התלונה, חלפה כשנה. עובדות נוספות הכלולות בקבוצה קשורות להימנעות הועד המחוזי וראש הלשכה (הנתבע מס' 2) לברר תלונה שהוגשה על-ידי התובע על עניינים שונים הכרוכים והסובבים את הליכי התלונה שהוגשה נגדו, וכן הימנעותו של ראש הלשכה להביא את טענות התובע לבירור בועד המרכזי. עובדות אלו מקימות לתובע, לטענתו, עילות של הפרת חובה חקוקה (על-פי חוק לשכת עורכי הדין), הפרת חובת נאמנות, הפרת חוזה, עילה מנהלית ורשלנות. קבוצה ד': זוהי "קבוצת סל" של עובדות שחלקן משיק או חופף או מתייחס לסוגיות שכבר הוזכרו. המדובר הוא במכתבי עו"ד קורוליק (מסמכים 10ו-14) שהתובע טוען שהאמור בהם הן אודות אי היותה של התכתבות אחרת עם זהר רלוונטית הן אודות אי קיומו של חומר אחר, אינו נכון. ב"קבוצת סל" זו מתייחס התובע גם ל"אזהרה" שניתנה לו על-ידי עו"ד קורוליק במסמך מס' 5כאזהרה שלא כדין, והוא מתייחס גם ל"שתיקתה שלא כדין של ועדת האתיקה המחוזית" (מסמך 16), כמו גם לאי המצאת חומר על-ידי עו"ד קורוליק לועדת האתיקה המקצועית, ואי דרישת האחרונה לקבל חומר זה. עוד מוזכרים ב"קבוצת סל" זו מכתב שלגרסת התובע הוא אינו נכון של הלשכה אליו בו נאמר שכל החומר שנדרש על-ידו הועבר לו, עיכובים שלא כדין של התכתבות הלשכה עם חנה זהר, מסמך 32א', הימנעות מהעברת המכתב מסמך 25לתובע, ההערה לתובע במכתב מסמך 32, אי עדכון התובע בהתכתבות הלשכה עם גב' חנה זהר (מסמכים 33ו-34), טיפול ראש הלשכה (הנתבע מס' 2) "בעניין" כשהוא במצב של ניגוד אינטרסים והימנעותו להביא את "העניין" לבירור בועד המחוזי, קביעת ראש הלשכה במכתב מסמך 40שאין ממש בטענות התובע, השלמת ועד המחוז עם עמדת ראש הלשכה שעו"ד קורוליק פעל כשורה, והסכמת הלשכה למסקנה זו המתבטאת בכך שהיא "ממשיכה להפקיד בידיו (של קורוליק - ו.ז.)... תפקידים בכירים במוסדותיה, חרף עמדת התובע. התובע סבור שעובדות אלו מקימות לו עילות תביעה של הפרת חובת נאמנות, הפרת חוזה, עילה מנהלית ורשלנות. בתגובה לכתב העילות והעובדות הנ"ל שהוגש על-ידי התובע, הגישו הנתבעים "כתב תגובה לכתב עילות ותביעות", הכל כפי שנדרשו לעשות בצו מיום 30.3.98שניתן על-ידי. אם אפשר לתמצת את התגובה הזו על רגל אחת, הרי שבעיקרו של דבר נאמר בה ש"שלד האירועים" הסובב את התלונה שהוגשה נגד התובע הוא נכון, וכי גם חילופי המכתבים אליהם מתייחס התובע הם נכונים, ואולם כנגד זה אין ממש במסקנות ובפרשנות של התובע לכל אלו. במהלך ישיבות קדם המשפט ניתן, בהסכמת הצדדים, צו גילוי מסמכים הדדי, וכן צו להגשת כל המסמכים שיהיו כלולים בגילוי לבית המשפט. למסמכים אלו, כך הוסכם, יוכלו הצדדים להתייחס בסיכומיהם. כך אמנם נעשה, ולאחר שנעשו עוד מספר השלמות ולאחר שהתברר שהתשתית העובדתית הנדרשת לצדדים לצורך סיכום טענותיהם בנושא החבות כלולה במסמכים שגולו, ניתן ביום 6.7.98צו למתן סיכומים על-ידי הצדדים. מאוחר יותר, ביום 18.7.98, הובהר, לבקשת התובע, שעל סיכומי הצדדים להתייחס ל"שאלת החבות בלבד". תיק המסמכים אליו כבר התייחסתי בפסק-דין זה הוא התיק שהוגש במשותף על-ידי הצדדים, ובו רוכזו כל המסמכים שגולו. המסמכים בתיק זה סומנו בסדר מספרי רץ, וההתייחסות בפסק-דין זה למסמכים השונים ולמספרם היא התייחסות למסמכי תיק המסמכים האמור. הצדדים סיכמו טענותיהם, כמצווה בצו האמור, ואם כי הסיכומים התייחסו לשאלת החבות בלבד, הרי נוכח העובדה שכפי שיתברר להלן, אני דוחה את טענות החבות נגד הנתבעים, התוצאה היא שההחלטה בנושא החבות היא פסק-דין הדוחה את התביעה כולה. לא בכדי פתחתי את פסק הדין בתיאור "שלד האירועים", שהרי עיון שטחי במה שארע בפועל מצביע על הפער שאיננו ניתן לגישור בין ים העילות וטענות הרשע, הזדון, בדוי הראיות, רמייה, שיבוש הליכי משפט ועוד כהנה וכהנה פעילות שלילית מאוד של מעשי עוון, פשע, הפרות חובות נאמנות וחובות חקוקות ועוד ועוד, המיוחסות לנתבעים או למי מהם, לבין המציאות. המציאות היא שפונה אדם בלתי מוכר (קו לעובד - גב' זהר) ללשכת עורכי הדין ומספר על תופעה הנראית לו שלילית, שכרוכים בה עורכי דין והיא מקיפה ארץ ומלואה. בפנייה זו הוא מבקש את טיפול הלשכה. הלשכה, באמצעות עו"ד קורוליק, סבורה שראוי (ואולי ניתן) לטפל בנושא פנייה זו רק אם וכאשר יימסרו לה פרטים ועובדות המתייחסים למעשה מסוים שנעשה על-ידי עורך-דין מסוים. בעקבות כך נשלח על-ידי אותו אדם תצהיר החתום על-ידי מי שנחזה להיות לקוחו של עורך-דין. התצהיר כולל עובדות, או שניתן להסיק ממנו על קיומם של עובדות ומעשים שלא ייעשו, שכולם מיוחסים לעורך-דין מסוים הנקוב בשמו באותו תצהיר. מעשים אלו כוללים פגישה עם לקוחות בקרן רחוב ולא במשרד, פעילות שלא על פי ייפוי כוח, פעילות יזומה שלא נדרשה כלל ועיקר, זאת בנוסף לפער של שלוש שנים בין המועד בו נעשה ייפוי כוח שניתן לצורך ביצוע פעילות אחרת, לבין פעילות שבוצעה שלוש שנים לאחר מכן. כבר אמרתי שהלשכה יכולה היתה להפעיל שיקול דעת שיחייב את חותם התצהיר (להלן המתלונן) במתן פרטים מלאים ושלמים יותר, ואולם אי אפשר לאמר גם ללא השלמות כאלו שהעובדות הכלולות בתצהיר התלונה אינן חמורות ואינן מסוימות דיין. כיוון שכך הופנו, ובצדק, תצהיר התלונה ומכתב הלוואי שהיה צמוד לו, למי שמוסמך לטפל בעניין זה בועד המחוזי של הלשכה. העתק מכתב ההפניה לועד המחוזי נשלח לאדם ששלח את תצהיר התלונה כאישור לכך שמקבל תצהיר התלונה טיפל בו בדרך המקובלת. כל הפעילות הזו איננה יותר מ"פעילות דוורית" מחויבת המציאות של העברת תלונה לפורום המתאים לטיפול לה, תוך יידוע האדם שהפנה את התלונה ללשכה, שכך נעשה. אני מסכים עם התובע שתלונה כזו המוגשת נגד כל אדם, ונגד עורך-דין לא כל שכן, היא קשה לנילון, והיא אינה משפיעה רוב טובה על שמו הטוב בעיני כל אדם השומע על כך. אני גם מסכים עמו שיש ואנשי זדון מנצלים שלא בתום לב את האפשרות להגיש תלונות, זאת תוך העלאת עובדות כזב. זוהי מציאות עגומה שנתקלים בה למרבית הצער אנשים שונים, ובהם כאלו המעורבים בחיים הפוליטיים כמו גם רופאים, שופטים, שוטרים, מורים ואחרים. תופעה זו אינה פוסחת אף על עורכי דין, עיסוק הכרוך בעימות מתמיד, ומן המפורסמות הוא שלצד תלונות אמת, יש גם תלונות כזב נגד עורכי-דין בין מצד לקוחות, בין מצד חברים למקצוע, בין מצד אחרים. חרף העוול הקשה שנגרם ל"נילוני השווא" מקיום "מוסד התלונות", אין מנוס לא רק מלקיים אלא גם מלטפח "מוסד" זה, שהוא אחת הערובות החשובות לביעור הרע מקרבנו כמו גם להשלטת טוהר המידות. לצד זה יש כמובן לצמצם במידת האפשר את התופעה של הגשת תלונות סרק. סנקציות אזרחיות ופליליות שיכולים מגישי תלונות הסרק ללקות בהם מהוות גורם הרתעתי שנועד למטרה זו. כל זה לא נאמר אלא כדי למקם את העוול ואת גורם העוול עליו כובל התובע במשבצת המתאימה. אם אכן התלונה נגדו היתה תלונת כזב או תלונת שווא, ואני רוצה לקוות שכך הוא, הרי שעוול זה נגרם לו על-ידי המתלונן ומגישת התלונה, גב' חנה זהר. מקבל התלונה, עו"ד קורוליק, בין אישית בין כפונקציונר או אורגן או שליח של לשכת עורכי הדין, לא חטא בדבר כשהעביר את התלונה לתעודתה. הסודיות המוגבלת של הדיונים המשמעתיים נגד עורכי-דין איננה משחררת את הלשכה מחובת הודעה למתלונן מה נעשה בתלונתו. כזכור, המתלונן יכול להיות נוכח אפילו בדיוני בית הדין המשמעתי, אם הוחלט על הגשת תלונה, לא כל שכן להיות מדווח מה נעשה בתלונתו. אלמלא נהגה הלשכה כפי שנהגה, היתה חוטאת או ברשלנות, או במחדל אחר, או בהעדפת אינטרס צר של עורך-דין על פני האינטרס הכללי של בירור כנה ואמיתי של תלונות, תוך השלטת הלכות נימוס וסדרי מנהל בלתי תקינים. העובדה שמכתב ההפניה לועד המחוז כינה את תצהיר התלונה כתלונה (מסמך 10), איננו יותר ממתן תיאור עובדתי נכון, תואם ומדויק לתוכן התצהיר. העובדה שבמקרים אחרים אליו הפנה אותי התובע משתמש מאן דהוא בלשכה במלים "פנייה" או במילים אחרות במקום תלונה איננה רבותא, הן משום שאינני יודע אם זהו נוהג כללי, והן משום שאפילו כך נוהגים בדרך כלל, אין להטיל אשם במי שבמהלך ניסוח של מכתב במהלך עבודתו, נותן לתצהיר את מילת התיאור התואמת את תוכנו. יידוע מפנה התלונה על כך שהתלונה הועברה לפורום המוסמך לטפל בה, אף בו אין רע, זאת אפילו יכול (וכפי שאומר התובע כך אכן נעשה) מקבל "מכתב האישור" האמור לעשות בו שימוש לרעה. כל מגיש תלונה יכול לפנות לעיתון ולספר שהוא קיבל אישור לכך שתלונתו נתקבלה והיא נמצאת בטיפול. ברור שפרסום כזה פוגע בתובע, ואולם העובדה שפרסום כזה נעשה (אם נעשה) איננו הופך את עו"ד קורוליק לשעיר לעזאזל עליו יוטל לשלם לתובע למעלה ממיליון ש"ח, רק משום שגב' חנה זהר העבירה אליו לטיפול תלונה של לקוח של התובע, ועו"ד קורוליק העביר את התלונה לפורום המתאים לשם בירורה. אינני סבור גם שמכתב הלוואי (מסמך 10) התכוון לשנות, בין להרחבה בין לצמצום בין לתוספת בין להשמטה, את האמור בתצהיר התלונה. בראש ובראשונה מכתב זה כשמו כן הוא, הוא מכתב לוואי, אליו צורף תצהיר התלונה. התלונה עצמה כלולה בתצהיר התלונה, ומכתב הלוואי איננו מתיימר לבוא במקומו. בנוסף אין האמור בו שונה, ודאי לא במהות, מהאמור בתצהיר. הנקוד במכתב ובתצהיר הוא על פעולה ללא ייפוי כוח. התוספת במכתב הלוואי לפיה לא סוכם על שכר טרחה איננה אלא פועל יוצא מכך שאם עורך-דין לא נדרש כלל לבצע פעולה, ממילא לא יכול היה להיות מסוכם אתו על שכר טרחה. אני מניח שתוספת זו באה נוכח ההערה הכללית של עמותת "קו לעובד" על גובה שכר טרחה שגובים עורכי-דין, ואולם כאמור אין לכך חשיבות, ואין תוספת זו מרחיבה או פוגעת או משנה או מתיימרת להוסיף תלונה על האמור בתצהיר התלונה. כפי שעולה ממסמכים שונים (לאחד מהם הפניתי לעיל), התובע הוא צד למחלוקות משפטיות ולהליכים משפטיים עם גב' חנה זהר ועם העמותה קו לעובד. הוא מבקש לייחס ידיעה על כך לעו"ד קורוליק וגם לנתבעים האחרים, והוא מצפה מהם להיות "שותפים" למלחמתו על-ידי נקיטת טקטיקה מתאימה של אי שימוש במילה תלונה כשמדובר בתלונה, כמו גם בדרישה שהלשכה תעכב פעולות שלה רק כדי שיקל עליו לנהל את מערכותיו המשפטיות נגד הללו בבית המשפט. ניתן ללמוד על כך מעיון בדרישת התובע שהופנתה לעו"ד קורוליק במכתבו מיום 2.3.95(מסמך מס' 33) בו הוא ביקש לא להעביר את תגובתו שלו לתלונה לגב' זהר "...כי חשוב שהתגובה לא תועבר לחנה זהר וזאת, בין היתר, על מנת שחנה זהר ו/או העיתון יתוודעו לייפוי הכוח לראשונה (ההדגשה במקור - ו.ז.) בבית המשפט". על בקשה זו חוזר התובע במכתבו לעו"ד קורוליק מיום 26.3.95(מסמך מס' 35) בו הוא מבקש שהתגובה האמורה תעוכב ולא תועבר על-ידי הלשכה לגב' זהר (כפי שהתכוון עו"ד קורוליק לעשות), זאת, בלשון התובע, בשל "כוונתי למצות ביעילות את הדין עם גב' חנה זהר ועם העיתון ורצוני שהם יתוודעו לייפוי הכוח לראשונה בבית המשפט". התובע מדגיש וחוזר ומדגיש בסיכומיו את חובת הנאמנות הכללית והפרטית של הלשכה כלפיו, כמו גם את היותה ארגון מקצועי שצריך להגן על האינטרסים של עורכי הדין ושלו בכלל זה. התובע מסיק מכך שאם הלשכה עושה פעולות שפוגעות או שאינן עוזרות או שאינן מסייעות ותומכות במאבקו נגד גב' זהר או עמותת קו לעובד, היא מפרה בכך את חובות האמון וחובות אחרות שהיא חבה לו. חוששני שמאבקיו המשפטיים של התובע עם גב' זהר ועם קו לעובד גרמו לכך שההיבט הציבורי של פעילות הלשכה, המתבטא בין השאר בשמירת כבוד המקצוע, טוהר המידות, ההתנהגות הנאותה והראויה של עורך הדין כמו גם בקיום המגע עם הציבור הרחב בהקשרים שונים (ובכלל זה ב"עולם התלונות") בנושאים אלו, נעלמו ממנו. חובותיה של הלשכה ובעקבות כך גם פעילויותיה הן רחבות יותר מצרות ההגנה על אינטרס מידי של עורך-דין זה או אחר. התובע יוצא כמובן מאליו מהנחה שעמדתו העובדתית אודות פשיעותיהם של גב' זהר ועמותת קו לעובד היא אמיתה מוחלטת שהלשכה צריכה לאמצה, ואולם כפי שכבר נאמר הלשכה ונתבעים אחרים אינם מכירים כלל את אלו, ואפילו היו מכירים - לא היה בכך די כדי שהיא תחרוץ משפט במחלוקות שבין התובע לבינם. חובות הנאמנות וחובות אחרות המוטלות על הלשכה, כמו גם נורמות התנהגות תקינות ונאותות, מחייבות אותה שלא ליתן - בטרם ברור - עדיפות לגרסת מי מהצדדים. נראה הדבר שנקודת מוצא מאוזנת זו מקעקעת חלק גדול מטרוניות התובע כלפי הנתבעים או מי מהם. נקודת המוצא של התובע בתביעה קא עסקינן היא שיש פסול בהתנהגות הנתבעים או מי מהם בפעילויותיהם הכלולות ב"שלד האירועים". כפי שעולה מהאמור לעיל, לא נמצא דופי בפעילות זו, ומסקנתי זו מקעקעת את הבסיס לעיקר עילות התביעה, שהן אמנם רבות במספר, ואולם שכולן מתבססות על עובדות מעטות ופשוטות יחסית. דברים אלו ישימים גם על העילות המתבססות על המכתב מיום 2.3.95 ששלח עו"ד קורוליק למנכ"ל ועד מחוז תל-אביב של הלשכה, מר י. אלדובי (מסמך מס' 39). במכתב זה, שכבר הוזכר לעיל, מציין עו"ד קורוליק שייפוי הכוח שניתן לתובע הוא מיום 4.4.91, ואילו הכספים נתקבלו על-ידו ב"אוגוסט 93או בסמוך" (הוא המועד בו הוזמן המתלונן על-ידי התובע לקבלת כספיו). מהמכתב מובן שעו"ד קורוליק סבור שבנסיבות אלו מדובר בכספים שהגיעו לתובע לאחר מתן ייפוי הכוח, בעוד שייפוי הכוח הסמיך קבלת כספים רק עד למועד חתימתו. כבר אמרתי שהעדר תגובה ממשית מצד עו"ד דר לתצהיר התלונה, והסתפקותו במשלוח ייפוי הכוח (מסמך מס' 7), השאירו כמעט את כל נושאי התלונה בלתי מוכחשים במקרה הפחות נוח לתובע, ולוטים בערפל במקרה היותר נוח לו. דברים אלו מתייחסים גם למסקנות האפשריות שניתן להסיקן מהפרשי הזמן שבין מועד מתן ייפוי הכוח למועד קבלת הכספים. במכתבו הנ"ל העלה עו"ד קורוליק את המסקנה שהוא מסיק מהפרשי מועדים אלו. התובע רואה באמור במכתב זה בדוי ראיה, משום שהקביעה שהתובע קיבל כספים על סמך ייפוי כוח ישן "הינה שקרית בעליל" (עמ' 61לסיכומיו), וכי שקר זה הוא ראיה שנבדתה. התובע מוסיף ואומר כי היא לא נבדתה באקראי אלא במכוון ובתגובה לאיומו של התובע לנקוט נגד עו"ד קורוליק בצעדים משפטיים. התובע ממשיך וטוען כי עו"ד קורוליק "ידע היטב כי בהכינו את נספח 39הוא מכין מסמך כוזב" (עמ' 63לסיכומיו), וכי המסקנה היא שהוא התכוון "באמצעות המסמך הכוזב הזה להטעות את ועדת האתיקה ואת בית הדין של הלשכה". הקונסטרוקציה המשפטית של התובע בסיכומיו היא שבדוי ראיה היא עבירה פלילית שיש חובה להימנע ממנה. העובדה שעו"ד קורוליק הפר חובה זו מקימה לזכות התובע ונגד עו"ד קורוליק עילה נזיקית של הפרת חובה חקוקה, זאת בנוסף להפרת חובה חוזית, הפרת חובת נאמנות ועילה נזיקית נוספת של רשלנות. חוששני שהטעון המשפטי הארוך הנוגע לעילות אלו תלוי על בלימה, משום שעיון חטוף במסמך שמדובר בו מצביע על כך שאין בו ראיה כלשהי ובודאי לא בדוי ראיה. עוד עולה שאין מדובר כלל בשקרים ובכזבים אלא במסקנה שעו"ד קורוליק מסיק מהאמור בתצהיר התלונה, מסקנה שהוא מפנה אותה לועד המחוזי של הלשכה על מנת שדבריו יישקלו. המכתב הזה איננו מתיימר לבוא במקום תצהיר התלונה, נהפוך הוא - הוא מפנה לתצהיר, וקשה לאמר שהמסקנות הכלולות בו אינן אפשריות. במאמר מוסגר אוסיף שמסקנות אלו מעוגנות יותר ממסקנות רבות שהתובע מציע להסיק, וביניהן שעו"ד קורוליק עסק בשיבוש הליכים, בבדוי ראיות, בהפצת שקרים וכו' וכו'. במכתב האמור נאמר גם שהתובע איחר במתן תגובה לתלונה נגדו. גם בשל כך מואשם עו"ד קורוליק בשקר וגם על כך נבנו עילות תביעה. חוששני שגם כאן טועה התובע שכן אמת עובדתית היא שהתובע אכן איחר במתן תגובתו. כזכור, נדרש התובע לשנה (במקום ל- 14יום) למתן תגובה, זאת כשהוא עצמו הודה (כפי שפורט לעיל) שהוא יכול היה להשיב על התלונה ללא קושי מיד, וכשהתשובה שניתנה בסופו של דבר מאשרת זאת. התובע טוען כי המתין שנה עד למתן תגובתו כדי לקבל מסמכים רלוונטיים נוספים שכל הנתבעים סרבו ליתן לו. הכוונה היא לאותם מכתבי גב' זהר שקדמו להגשת התלונה וכן למספר מכתבים נוספים. חוששני, כאמור, שטעון זה איננו מדויק, שהרי לצורך תגובה על התלונה המאוד ממוקדת לא היה צורך, כפי שהתובע עצמו הודה, באף מסמך נוסף. המסמכים הנוספים נדרשו על-ידו לצורך "יחסיו המשפטיים" עם עמותת קו לעובד וגב' חנה זהר. הדבר עולה מהאמור במכתבו של התובע מיום 24.8.94(מסמך מס' 25) אודות העדר הצורך לנמק מדוע הוא זקוק למסמכים אלו אבל "יש לי סיבות טובות לכך", וכן ממכתבו מיום 11.11.94(מסמך מס' 27) שכבר הוזכר לעיל, בו נאמר שאת התגובה הוא יכול לתת ללא קושי גם ללא המסמכים, אלא "שכאן מדובר בתלונה שבאה לעולם בנסיבות בלתי שגרתיות (מכתב קו לעובד - ו.ז.), ובנסיבות העניין קיימים טעמים טובים יותר לאפשר לי לעיין באותם שני מסמכים שביקשתי... ". עינינו הרואות שהתובע מאשר ברחל בתך הקטנה שאין הוא נזקק למכתבי גב' זהר או קו לעובד כדי להשיב לתלונה, וכי רצונו לעיין במסמכים הנוספים נעוץ ב"טעמים טובים" אחרים. במכתב מיום 27.2.98(מסמך מס' 32) אומר התובע כי הוא מבקש "להעביר אלי כל מסמך שהתקבל אצלך או שיצא ממך והנוגע בצורה זו או אחרת לתלונה לרבות ובמיוחד המסמכים שהוחלפו בינך לבין חנה זהר", וכל זאת "על מנת לאפשר לי למצות עם חנה זהר ועם העיתון את הדיון ביעילות מרבית..." (ההדגשה שלי ו.ז.). הנה כי כן לא היתה סיבה לאיחור בן שנה תמימה(!) במתן תגובה לתלונה, ובצדק ראה עו"ד קורוליק מתן תגובה מאוחרת כזו איחור, זאת אפילו ניתנו מספר ארכות לתובע, זאת לאחר שהוא נמנע בעקשנות ובעקביות להגיב על התלונה חרף מכתבים לא מעט שנשלחו לו. סוף דבר, מסמך מס' 39בתיק המסמכים אינו מהווה תשתית עובדתית עליה ניתן להקים עילה משפטית כלשהי נגד מי מהנתבעים, ובכך מצטרף מסמך זה ל"שלד האירועים" שאין בו כדי לבסס עילת תביעה כלשהי. בהקשר זה של הדיון אתייחס לפרשה נוספת שמעלה התובע ושאף על עילותיה נמנית, בין השאר, עילת איסור פרסום לשון הרע. המדובר הוא במכתב מיום 15.1.96(מסמך מס' 50) שנשלח על-ידי מנכ"ל הועד המחוזי של הלשכה (אלדובי) לעו"ד קורוליק. דיון זה יתייחס גם למכתב נוסף מאותו יום (מסמך מס' 51) שנשלח על-ידי אותו גורם לתובע. במכתב לעו"ד קורוליק נאמר שהועד המחוזי "לא מצא... שהתנהגותו של עו"ד הנ"ל (התובע - ו.ז.) בנסיבות המקרה, הגיעה לכדי עבירה על האתיקה המקצועית, אשר הצדיק הגשת קובלנה נגדו לבית הדין המשמעתי", ולכן הוחלט לגנוז את התלונה. במכתב זה רואה התובע פרסום לשון הרע על דרך של אינואנדו. אני דוחה טענה זו כמו את הניסיון להקים עילות תביעה אחרות על בסיס האמור במכתב זה. התובע אמנם תוהה בסיכומיו אם מה שנאמר במכתב זה תואם את החלטת הועד לגנוז את התלונה נגדו, ואולם אין ממש בהטלת ספק זה. משהוגש מכתב זה, ומשלא הוגשו מסמכים אחרים הסותרים את האמור בדיווח זה על החלטת הועד המחוזי של הלשכה, יש לראות באמור בו דיווח נכון ואמיתי. דיווח זה משתלב עם הדיווח שנעשה לתובע (מסמך מס' 51) באותו יום ולפיו "מצא הועד המחוזי להעיר כי על עורך-דין להקפיד על שמירה דווקנית בהתאם לייפוי הכוח". משני אלו עולה מה שעולה מעיון בתצהיר התלונה עצמו, עליו לא באה כזכור תגובה לגוף העניין. ועדת האתיקה, והועד המחוזי בעקבותיה, החליטו לא להסיק מה שניתן היה להסיק מהעדר תגובה עניינית. מאידך גיסא, אי אפשר היה להתעלם מכך שבהעדר תגובה נותרה הפרשה, במקרה הנוח לתובע, לוטה במידה מסוימת של ערפל, הכולל את פער המועדים בין מועד ייפוי הכוח לגביית הכסף, ואת השאלה אם הכסף שנגבה הגיע למתלונן לפני מועד ייפוי הכוח או אחריו. בנסיבות אלו החליטה אמנם הועדה לגנוז את התלונה, ואולם היא ראתה לנכון להפנות את התובע לחובה המוטלת על כל עורך-דין לפעול במסגרת ייפוי הכוח הניתן לו. אינני סבור שבנסיבות אלו יש פסול בדיווח כפי שנעשה בין לעו"ד קורוליק, שנטל חלק בפרשה בכך שהעביר את תצהיר התלונה לועד המחוזי, בין לתובע. דיווח כזה איננו גם פרסום לשון הרע, לא מבחינת הממוען, גם לא מבחינת תוכן המכתב. בהקשר זה אוסיף ואעיר שקובלנת התובע על כך שלא הובהרה לו משמעות החלטת הגניזה וסיבתה, אינה מקימה לו עילה משום שכאמור לעיל הנסיבות האופפות את הטיפול בתלונה, נסיבות שהושפעו במידה רבה מהעדר תגובה עניינית מצד התובע, הם שגרמו לערפל, ערפל שהתובע היה ער לו והוא תרם ליצירתו. ערפל זה הוא שהוליד את האמור בהחלטת הגניזה. דחיית העילות המושתתות על "שלד האירועים" ודחיית העילות המושתתות על מסמך 39, מסמך 50ומסמך 51, מרוקנות אמנם את התביעה מהעיקר שבה, ואולם גם לאחר שנדחו עילות אלו נותרו עדיין "עילות שוליות" בהן לא דנתי, ובהן אדון עתה בקצרה. קבוצה גדולה של עילות תביעה נסמכות על כך שחרף בקשות התובע לא ניתן לו לעיין בזמן במכתבים שנתקבלו בלשכה או אצל מי מטעמה מקו לעובד או מחנה זהר. כפי שכבר התברר, חלק מהמכתבים (והוא כנראה העיקר שנדרש) נתקבל בלשכה לפני קבלת תצהיר התלונה, וכיוון שהיו אלו מכתבים כלליים על נושאים כלליים הם לא הוחזקו, וכנראה גם לא תויקו ביחד עם חומר התלונה. היה קשה לכן לאתרם, והיתה גם סברה שהם אינם רלוונטיים לקובלנה (טענה הנראית לי נכונה). סופו של דבר מה שנמצא ניתן לתובע לצורך עיון. אוסיף ואומר שאפילו היתה חובת מסירת מכתבים אלו לעיון התובע עוד לפני התביעה, ואפילו היה איחור במילוי חובה זו, ואפילו היתה רשלנות באיחור או בעיכוב או באי המצאת מסמכים אלו, ברור שאיחור זה לא גרם נזק לא בהליך התלונה גם לא אחרת. לא נשכח ממני שהנזק איננו עניין לחלק זה של המשפט שנתייחד כזכור לבירור החבות בלבד, ואולם יושם אל לב שהנזק המוזכר כאן (ובמקומות אחרים בפסק-דין זה) לא רק שהוא בבחינת למעלה מהצריך, אלא שהערותי אינן מתייחסות לגובה הנזק אלא לפירוט העובדתי של הנזק כפי שנעשה בתביעה. בהקשר זה אעיר שבמספר מקומות בסיכומיו "עוצר" התובע את הניתוח שהוא עושה בהגיעו לענייני הנזק, תוך שהוא טוען שהנזק איננו עניין לחלק זה של המשפט. נראה לי שבחלק משמעותי של מקרים אלו נפל התובע לכלל טעות משום שיש והנזק הוא חלק מהחבות, כמו בעילת הרשלנות בה פריט הנזק הוא חלק מהעילה. בכגון דא היה התובע צריך להראות כבר בשלב זה שיש בתביעה פירוט עובדתי של נזק בר-תביעה, וכי קיים קשר סיבתי בין הנזק (במידה שהוא נטען) למעשי הנתבעים. כל הדברים הללו (בעניין הנזק) נאמרים בבחינת למעלה מהצריך. לסיום פרשת העיון במסמכים אעיר, גם זאת בבחינת למעלה מהצריך, שאם המסמכים אכן אינם רלוונטיים להליך התלונה, אינני יודע מהי מקור הזכות של התובע לעיין במסמכים אלו שנשלחו ללשכה, שאינם שייכים לתובע, ושהוא ביקש את העיון בהם רק לצורך הליך משפטי פרטי שלו עם אדם פרטי אחר. עילות נוספות שהתובע טוען להן נסמכות כולן על ה"אזהרה" הכלולה בסעיף 5למכתב עו"ד קורוליק למנכ"ל הועד המחוזי של הלשכה (מסמך מס' 23מיום 31.7.94). "אזהרה" זו ניתנה לאחר שחלפו שבעה חודשים מיום שהתלונה נשלחה לתובע מבלי שהוא הגיב עליה, ונאמר בה שאם התובע "יחליט שלא לענות לתלונה אאלץ להביא את התלונה כפי שהיא להחלטת ועדת האתיקה שליד הועד המרכזי". בכך ראה התובע ניצול כוח שררה, והוא ראה מחדל מצד ועדת האתיקה המקצועית "בשתיקתה נוכח התראה" (עמ' 52לסיכומים). כל אלו הן לדעת התובע בבחינת הפרות חובה חוזית, חובת נאמנות כללית ומיוחדת..." שיש בהם "חוסר יושר, שרירות, אי הגינות, העדר תום לב וכיוצא באלה..." וכן גם רשלנות. אין ממש בטעון זה אפילו צדק התובע ועו"ד קורוליק שגה כשכתב את מה שכתב. התובע עצמו מאשר בסיכומיו שיש מחלוקת, אפילו בבית המשפט העליון, אודות היקף סמכותה של ועדת האתיקה הארצית, ואולם גם הוא מסכים לכך שהיא מוסמכת לדון בענייני אתיקה "אך החלטותיה אינן מחייבות אלא הן יעוץ בלבד" (עמ' 51לסיכומיו). די במינימום זה כדי לקעקע את הרשלנות, וחוסר תום הלב, והשררה, ושאר עילות שמנסה התובע להדחיק ולהחדיר ל"אזהרה" שמדובר בה, שהרי ועדת האתיקה הארצית יכולה היתה לדון לפחות ב"מישור הייעוץ" בתלונה עליה אין תגובה מצד אחד, ועליה אין דיון בועד המחוזי מצד שני. קבוצת טענות ועילות נוספות נסמכת על בקשת התובע לחקור את האירועים הסובבים את התלונה והטיפול בה. קבוצת עילות זו נדחית בראש ובראשונה משום שלא היה כלל ה לחקור במקרה הפחות נח לתובע, או שהיה זה בשיקול דעת הממוענים למיניהם אם לחקור אם לאו, ושיקול הדעת שהם הפעילו היה אפשרי, במקרה הפחות נח לתובע. אולם בנוסף לכך, אין בפני עתירה לצו המחייב את הלשכה או ארגון כלשהו שלה, או נושא תפקיד בה, לבצע חקירה. התובע דורש בהליך זה 000,200, 1ש"ח בשל כך שהנתבעים או מי מהם לא שעו לו ולא חקרו ולא בדקו, זאת שלא כהלכה או בניגוד אינטרסים (האמנם ניגוד אינטרסים?) או בדרך פסולה אחרת. תביעת נזק כלשהי, בין שמקורה בעילה נזיקית, בין חוזית, בין אחרת, מחייבת קיום זיקה של סובב ומסובב המוכרים במשפט בין המעשה עליו קובלים (ההפרה) לבין הנזק הנתבע. אי עשיית בדק בית בלשכה איננה עניין המשליך השלכה כספית בת פיצוי על התובע. האחרון שבמעשים הפסולים שטרם דנתי בו מתייחס לעיכוב בן השנה במתן החלטת הגניזה. אני מסכים אמנם עם התובע שלא היתה סיבה לעיכוב זה במתן ההחלטה, ואולם לא רק שחוששני שאין בתביעה פירוט עילת נזק הנובע ממתן התשובה באיחור, פרט לפסקה כללית שאיננה מתייחסת לעילה קא עסקינן (פסקה זו צוטטה לעיל), וממילא לא היה בידי התובע להוכיח נזק בר-תביעה, נזק שלא נטען בתביעה, אלא שחוששני שבנסיבות העניין ברור שלא היה איחור בעל משמעות שיש בו להקים עילת תביעה כספית. כזכור, השהה התובע את תגובתו לתלונה שנה תמימה(!) ובכך גילה דעתו שלא אצה לו הדרך, הכל כמפורט לעיל. סופו של דבר, תגובתו היתה "תגובה לא תגובה", אף זאת כפי שפורט לעיל. ניתן להניח שטקטיקת תגובה זו של התובע הציבה מידה של ספק בפני ועדת האתיקה והועדה המחוזית באיזו דרך לבחור. האם לראות את האמור בתלונה אמת, או שמא לחזור ולדרוש מהתובע השלמה, או אולי להסתפק במה שהוגש. בספק זה טמון אלמנט צורך זמן, וכל כולו הוא פרי תרומה של התובע. על כל אלו יש להוסיף שגם התובע עצמו רואה בשגרה של מתן החלטה תוך "מספר חודשים" פעולה תקינה. בכל הנסיבות הללו מתגמדת מאוד תקופת האיחור הנטענת, ואין בה כדי לבסס עילה בת תביעה. מכל הסיבות הללו נדחית גם עילת תביעה זו. לא אצא ידי חובת סיום פסק-דין זה אם לא אומר שמהחומר שבפני נמצאתי למד שהתובע ביקש להטוות ללשכת עורכי הדין את דרך ניהול המשפט. הוא עשה כן (בין השאר) על-ידי הגשת תלונה למבקר העירייה על כך שהלשכה מתדיינת בדיון קא עסקינן כשהיא מיוצגת על-ידי מי שמייצג את שאר הנתבעים, בעוד יש לדעתו ניגוד אינטרסים בינה לבין האחרים, דבר המחייב ייצוג נפרד. הפרת חובה לנהוג כראוי מוצא התובע גם בכך שהלשכה לא הגישה הליכי צד ג' נגד שאר הנתבעים (ואולי גם נגד אחרים). טוב היה לו לתובע שכנוגע בדבר יניח ללשכה לכלכל את טקטיקת ניהול המשפט שהוא הגיש נגדה בעצמה. הדברים נכונים שבעתיים נוכח העובדה שהייעוץ של התובע לא היה מיטיב עם הלשכה בניהול המשפט, בכך שהיה טמון בו זרע מספיק ליצירת קרע ושסע והאשמות הדדיות בין הנתבעים בינם לבין עצמם ללא צורך וללא סיבה. הנהנה היחיד מאימוץ ייעוץ זה היה התובע עצמו. התוצאה הסופית היא שאני דוחה את התביעה לאחר שלא הוכחה החבות הנטענת נגד מי מהנתבעים. המדובר הוא בהליכים שהיו מיותרים מלכתחילה, והם הטילו על הנתבעים הוצאות ללא צורך. מאידך גיסא, המדובר הוא בחבר בלשכת עורכי-הדין, ובמחלוקת בין עמיתים למקצוע. בכגון דא אני סבור שראוי יהיה שנושא ההוצאות יוסדר ביניהם בהסכמה. היה ולא יהיה בידם לעשות כן, אני מאפשר לנתבעים (או למי מהם) להודיעני - אם רצונם בכך - אם הוסכם ביניהם לבין בא-כוחם על גובה שכר הטרחה לפני שניתן פסק-דין זה, ואם כן מה הוסכם. מענה לעניין ההוצאות יינתן לי תוך 15יום, ולפי זה אחליט בשאלת ההוצאות. עורך דיןלשכת עורכי הדין