סירוב למסור דגימת דם לבדיקה 1. בפניי ערעור וערעור שכנגד על הכרעת דינו של בית המשפט לתעבורה בנתניה (ת.ד. 10453/99), שם התברר עניינו של המשיב, יפים מנדיוק. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט לתעבורה, ביום 11.8.99, יוחסו למשיב מספר עבירות כמפורט להלן: נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, לפי תקנה 26(2)קנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "התקנות" או "תקנות התעבורה"), בצירוף סעיף 38 (1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה" או "פקודת התעבורה"). סירוב למסור דגימת דם לבדיקה, לפי תקנה 169ו' לתקנות התעבורה. נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, בצירוף סעיף 38(2) לפקודה. גרימת תאונה בה נפגע אדם ונגרם נזק, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה. גרימת חבלה של ממש, לפי סעיף 38 (3) לפקודת התעבורה. בחלק העובדתי של כתב האישום, נטען כי המשיב נהג ברכב מסוג פורד, בתאריך 6.4.99, בסמוך לשעה 19:00 ברחוב פנחס לבון בנתניה מכיוון צפון לדרום, והתקרב לצומת שדרות בן-גוריון. לטענת התביעה, נהג המשיב ברכבו, עת היה תחת השפעת משקאות משכרים, בחוסר זהירות ובקלות ראש. הוא סטה ללא סיבה סבירה ימינה למפרץ תחנת אוטובוס, ופגע בעמוד תאורה המוצב על המדרכה. כתוצאה מהתאונה, ניזוקו הרכב וכן עמוד התאורה, המשיב עצמו נחבל, כמו כן נחבל נוסע שישב לצידו חבלה של ממש, בכך שנגרם לו שבר ברגל שמאל. עוד נטען בכתב האישום, כי המשיב סרב לדרישת בוחן משטרתי למסור דגימת דם לבדיקה. המשיב כפר באשמות שיוחסו לו, ומטעם התביעה העידו שני עדים: איש המשטרה רס"מ פאדל עזמה, אשר הגיע למקום התאונה זמן קצר לאחר התרחשותה, וכן בוחן תאונות דרכים בלשכת תנועה שרון, פואד חריב. מטעם ההגנה העיד המשיב וכן עד נוסף, אשר בביתו התארח המשיב ביום התאונה. על יסוד הראיות שהוצגו בפני בית המשפט, קבעה כב' השופטת רבקה בן יששכר-שורץ, כי יש להרשיע את הנאשם בעבירה של נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, ביחד עם סעיף 38(2) לפקודה; בגרימת תאונה בה נפגע אדם ונגרם נזק, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה בצירוף סעיף 38(3) לפקודת התעבורה. המשיב זוכה מהעבירות שעניינן נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, וסירוב למסור בדיקות דם. בעקבות הרשעתו כאמור לעיל, דן בית המשפט את המשיב לפסילה מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 4 חודשים, בניכוי 30 ימי פסילה מינהלית. זאת, בנוסף לפסילה על תנאי לתקופה בת 4 חודשים ולקנס בשיעור של 1,000 ₪. 2. שני הצדדים, המשיב והמאשימה, אינם משלימים עם פסק דינה של הערכאה הראשונה, ומבקשים לערער על קביעותיה. המדינה מבקשת לבטל את זיכויו של המשיב מהעבירות שעניינן נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים וסירוב למסור דגימות דם, ואילו המשיב מבקש לבטל את הרשעתו בכל הנוגע לאחריות לקרות התאונה ותוצאותיה. ב"כ המדינה, עו"ד רחל אבישר, טענה בערעורה כי לא היה מקום לאמץ את גרסתו של המשיב לעניין כמות האלכוהול שצרך ביום התאונה. לעניין זה, היה מקום להעדיף את עדויותיהם של עדי התביעה בדבר ריח האלכוהול החריף שנדף מפיו, והתנהגותו מיד לאחר התאונה, המעידה על היותו בגילופין. אשר לנושא הדרישה למסירת דם לבדיקה, נטען על ידי ב"כ המדינה כי אין מוטלת כל חובה להזהיר את מי שמעורב בתאונה בדבר תוצאות סירובו למסור דגימת דם, זאת בניגוד לקביעתו של בית המשפט דלמטה. טיעון מרכזי בערעורה של המדינה התייחס לאותו חלק בהכרעת הדין, בו נדון היחס בין הוראות סעיף 64ב'(ג) לפקודת התעבורה ותקנות 169א' עד 169ט' לתקנות התעבורה, מזה, לבין הוראות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-חיפוש בגוף החשוד), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק החיפוש"), וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מזה. לטענת המערערת, לא היה כל מקום לקביעה כי ההוראות המופיעות בפקודה ובתקנות התעבורה, כפופות להסדרים המופיעים בחוק החיפוש. עוד נטען, כי גם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אין בו כדי להשפיע על ההסדר המופיע בפקודת התעבורה. לגישת המערערת, עמדה התביעה בנטל ההוכחה הנדרש לעניין האישום של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. זאת, בהתאם לפסיקתו של בית המשפט העליון, לפיה ניתן להוכיח מצב של "שכרות", גם מבלי להתבסס על בדיקה מעבדתית, אלא על יסוד התנהגותו של הנהג עובר לאירוע, ובהסתמך על ראיות אחרות. לפיכך, נתבקשתי לקבל את הערעור ולהרשיע את המשיב מהעבירות בהן זוכה. מנגד, נטען על ידי ב"כ המשיב, עו"ד אבי הורביץ, כי יש לזכות את מרשו מאחריות לקרות התאונה ולתוצאותיה. זאת, על יסוד קביעתו של בית המשפט דלמטה, לפיה נגרמה סטייתו של המשיב בשל מעורבותו של רכב אלמוני, אשר חסם את נתיב נסיעתו של המשיב. עוד קובל ב"כ המשיב, על כי התביעה נמנעה מלזמן לעדות את הנוסע אשר ישב לצידו של המשיב, דבר שיכול היה לשפוך אור על נסיבות התאונה. המנעותה זו של המדינה מלזמן עד מרכזי, פועלת לחובתה ומחלישה את גירסתה לכל אורך החזית, ובכלל זה גם בשאלת אחריותו של המשיב לתאונה. לגישת ב"כ המשיב, היתה התאונה, בנסיבות העניין, בלתי נמנעת, ולא הובאה כל ראיה הסותרת את גירסתו של המשיב. 3. דינו של ערעור כפול זה להיות מוכרע על בסיס קביעותיה העובדתיות של הערכאה הראשונה, ואין צריך להכנס לעובי הקורה בשאלות המשפטיות הנכבדות, אשר הועלו על ידי בית המשפט דלמטה. מאחר שלא שוכנעתי כי יש יסוד כלשהו להתערבות בממצאים העובדתיים ובמסקנות אליהן הגיע בית המשפט דלמטה, הנני רואה לדחות את שני הערעורים גם יחד. להלן ארחיב את נימוקיי לדחיית ערעור המדינה וערעור המשיב. אפתח בשאלת אחריותו של המשיב להתרחשות התאונה. לעניין זה נקבע על ידי כב' השופטת קמא כי אין לשלול האפשרות לפיה רכב אחר הגיע מאחור ומשמאל לרכבו של המשיב במהירות רבה, וכי המשיב הופרע על ידי רכב זה וסטה לימין. עם זאת, נקבע בהכרעת הדין כי לא היתה כל מניעה שאותה סטיה לימין תתבצע לתחום מפרץ החנייה, תוך נקיטת אמצעי זהירות כגון: האטת הרכב או בלימתו, לרבות בלימת חרום. בנסיבות העניין, נראה כי המשיב אכן נהג בדרך בלתי זהירה ובלתי מיומנת, בכך שלא נקט באמצעים אשר עמדו לרשותו, להמנע מפגיעה בעמוד התאורה. אינני רואה מקום להתערב בקביעות אלה של הערכאה דלמטה, ויש בסיס לאמור בהכרעת הדין, כי המשיב נהג: "ברשלנות ובקלות ראש, ולא כפי שמצופה מנהג מהישוב הנקלע לסיטואציה דומה. תגובתו של (המשיב) במקרה דנן, מתיישבת עם אובדן עשתונות ו/או חוסר מיומנות בנהיגה". ומכאן, לטענת ב"כ המשיב כי המנעותה של התביעה מלזמן לעדות את הנוסע שישב לצידו של מרשו, פועלת לחובתה. אכן, הלכה פסוקה היא, כי המנעות מלזמן לעדות, עד הגנה או תביעה, מלמדת כי דבריו של אותו עד היו פועלים לחיזוק הגרסה שכנגד (ראו למשל: ע"פ 437/82 סולומון אבו נ. מדינת ישראל, פ"ד ל"ז (2) 85). ואולם, במקרה דנן אינני רואה להסיק מסקנה לחובת התביעה, בשל המנעותה מזימונו של העד. יהיו שיקולי התביעה אשר יהיו, לא היתה כל מניעה כי המשיב עצמו יזמן את העד למתן עדות ולחיזוק גרסתו, לו אכן היה בכך כדי לסייע בהגנתו. לפיכך, יש פנים לכאן ולכאן לעובדה כי עדות זו לא הוצגה בפני בית המשפט, ואין בכך כדי לחזק גירסתו של צד זה או אחר. מאחר שהעד לא הופיע בבית המשפט, לא הוצגה ראיה קבילה בדבר מהות החבלות שנגרמו לו, ולפיכך צדקה הערכאה הראשונה בכך שלא ראתה לקבוע כי אותו נוסע נחבל חבלה של ממש. זה המקום לדון בשאלה האם הוכח כי המשיב נהג תחת השפעת משקאות משכרים. כפי שעולה מפסיקתו של בית המשפט העליון, ניתן להוכיח עבירה זו בדרכים שונות, ואין הכרח להמציא תוצאות בדיקה מעבדתית, המלמדות על היותו של הנהג בגילופין (ראו למשל: ע"פ 424/90 לב נ. מדינת ישראל, פ"ד מד(3)741; ע"פ 5002/94 בן איסק נ. מדינת ישראל, פ"ד מט(4)151; ע"פ 6380/98 פטושקין נ. מדינת ישראל, תקדין עליון כרך 98(4) תשנ"ח/תשנ"ט-1998 עמ' 603; וכן ע"פ 140/98 חוגה נ. מדינת ישראל, פ"ד נב (3)225). ואולם, בענייננו, לא הוצגו ראיות של ממש המלמדות על כי המשיב נהג את רכבו במצב של שכרות. ראשית, נקבע בהכרעת הדין, כי יש ליתן אמון בגרסתו של המשיב, לפיה שתה לכל היותר שתי כוסות יין, בארוחת הצהריים של אותו יום. זאת, לצד קבלת עדותו של עד ההגנה, שבביתו התארח המשיב, המחזקת את גרסת המשיב. שנית, לא היה בהתנהגותו של המשיב, עובר לתאונה, כדי ללמד על היותו שיכור. את העובדה כי המשיב הלך באופן בלתי יציב, ואף לא הצליח להביא את אצבע ידו לאפו כשעיניו עצומות, ניתן לייחס לקרות התאונה, במהלכה נפגע רכבו של המשיב פגיעה חזיתית קשה. כפי שציינה כב' השופטת דלמטה, אין לתמוה כי בנסיבות אלה, הליכתו של המשיב לא היתה יציבה, ולא ניתן לשלול האפשרות כי נכשל במבחן ה"מאפיינים", על רקע פציעתו במהלך התאונה. אין חולק, כי המשיב הגיע לביתו בכוחות עצמו, מבלי שהסתייע או נתמך על ידי אחר. בכך יש כדי לחזק את הדעה, כי לא היה שרוי באותה עת תחת השפעת משקאות משכרים. לפיכך, נראה כי יש יסוד לקביעתה של הערכאה הראשונה, לפיה ניתן להסביר את התנהגותו של המשיב מיד לאחר התרחשות התאונה, בדרך שאינה מצביעה על אשמתו. התוצאה היא, כי יש לדחות את ערעור המדינה לעניין זה. 4. מכאן לשאלה, האם היה מקום להרשיע את המשיב בעבירה של סירוב למסור דגימות דם לשם קביעת ריכוז האלכוהול בדמו. הערכאה דלמטה לא שללה את האפשרות כי עד תביעה 2 הציע למשיב להגיע לבית החולים ולהבדק, ובכך התכוון, בין היתר, לבדיקת דם לשם גילוי שימוש באלכוהול. עם זאת, קבעה השופטת קמא, כי התעורר ספק בליבה, שמא לא הבין המשיב כי ההצעה להתפנות לבית החולים נועדה, למסירת דגימת דם, על מנת לבדוק את רמת האלכוהול בדמו. אין חולק, כי עד תביעה 1, אשר הציע למשיב להגיע לבית החולים, עשה כן על מנת שהלה וחברו יזכו לטיפול רפואי, ולא עלתה האפשרות כי המשיב יתבקש למסור דגימת דם. בקביעה עובדתית זו של הערכאה הראשונה, אינני רואה להתערב. יש רגליים לסברה, כי החובה למסור דגימת דם לא הובהרה למשיב, ולפיכך לא הוכח כי סרב לאותה דרישה. התביעה מתבססת על משפט אחד באמרתו של המשיב, שם השיב לשאלה שהופנתה אליו בדבר סירובו למסור דגימת דם, באומרו: "אני בכלל נמנע מבדיקות של דקירה וזה הסיבה העיקרית". בית המשפט דלמטה קבע לעניין זה, כי הודעתו של המשיב לא הוקראה בפניו, ואפשר שלא היה מודע לתוכנה. לפיכך, אין להקנות משקל רב לאמירתו זו של המשיב. יצויין, כי המשיב גרס בעדותו כי לא יכול היה להשמיע טענה מעין זו, שכן הינו נזקק לטיפולים רפואיים רבים, הכוללים שימוש במזרקים, בשל מחלתו. כך או כך, נראה כי יש יסוד לקביעתה של הערכאה הראשונה, כי דבר חובתו של המשיב למסור דגימת דם לא הובהרה לו כראוי, והבוחן המשטרתי לא פעל בהתאם לנוהלי המשטרה, בעניין זה. התוצאה היא, כי יש לדחות את ערעור המדינה, גם בנוגע לזיכויו של המשיב מעבירה זו. בית המשפט דלמטה הרחיב את הדיבור בשאלה המשפטית המעניינת, בדבר היחס בין סעיפי הפקודה ותקנות התעבורה, לבין חוק החיפוש וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. נראה, כי אותו דיון לא היה דרוש במסגרת הכרעת הדין, לנוכח הקביעה העובדתית כי התביעה לא הוכיחה את אשמתו של המשיב בעבירה של סירוב למסור דגימת דם. מטעם זה, אינני רואה להדרש לסוגיה זו, ומן הראוי להותיר הנושא לבירור והכרעה לעת מצוא. על מנת להפיס את דעתה של המערערת, אציין רק כי אינני תמים דעים שם המסקנה המשפטית אליה הגיעה הערכאה הראשונה, ודומה כי יש טעם בגישת המדינה לפיה, ההסדר המופיע בפקודה ובתקנות התעבורה, הינו ייחודי ואינו מושפע, בהכרח, מהסדרים חוקיים אחרים (השוו לעניין זה: ההוראות המופיעות בסעיפים 250א' ו- 127א' לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, שם נקבעו הסדרים מיוחדים לעניין מסירת דגימות שונות לשם גילוי שימוש בסמים). סיכומו של דבר, הנני מחליט לדחות את שני הערעורים, והכרעת דינה של הערכאה הראשונה תעמוד על מכונה. מאחר שלא היה ערעור על גזר הדין, יעמוד העונש אשר הושת על המשיב בתוקפו. משפט תעבורהשכרותבדיקת שכרות (אלכוהול)