נפילה בעבודה בגלל מרצפות רטובות מגשם

להלן פסק דין בנושא נפילה בעבודה בגלל מרצפות רטובות מגשם: העובדות הצריכות לענין וטענות הצדדים בפני תביעה אשר בגדרה עתר התובע (להלן: "התובע" או "מר לוי") לחייב את הנתבעות בנזקים שנגרמו לו, על פי הנטען, כתוצאה מתאונה שארעה לו ביום 5.1.2000. בסעיף 6 לתצהירו תיאר התובע את ארוע התאונה כדלקמן: "בתאריך 5.1.2000 הגעתי בבוקר למקום עבודתי בביה"ס ישורון, וזאת בהתאם ללוח העבודה שנקבע עבורי ע"י מנהל המחשוב של עירית פתח תקווה. אותו בוקר ירד גשם. הייתי בדרכי מבניין חטיבת הביניים לבנין ביה"ס התיכון. בכניסה לביה"ס התיכון יש רחבה המרוצפת במרצפות גדולות ואדומות. הרצפה היתה רטובה בגלל הגשם. חלק מן המרצפות, שמונחות במקום, היו בולטות בשל בניה או אחזקה לקויה. בשל הרטיבות החלקתי מעט ורגלי נתקלה ברמצפת בשטח הרחבה, שבלטה מעל למשטח הרצפה. עקב ההתקלות עם אותה מרצפת איבדתי את שווי המשקל ונפלתי ארצה. במהלך הנפילה נחבלתי בקרסול הימני. בשל אותה חבלה נגרם לי שבר בקרסול. לתאונה זאת היה עד מנהל ביה"ס, מר שי פירון". הנתבעות חלקו על אחריותן לתאונה. נתבעת 1 (להלן: "העיריה") טענה, כי האחריות לתאונה מוטלת על שכם התובע, אשר רץ בחוסר זהירות על רצפה רטובה ביום של גשם, ללא מטריה פתוחה. הנתבעת 2 (להלן: "משרד החינוך"), טענה להעדר יריבות בינה לבין התובע, נוכח העובדה לפיה משרד החינוך אינו המעסיק של התובע ואף אינו הבעלים של מבנה בית הספר. לגוף הענין טען גם משרד החינוך, כי התאונה ארעה מחמת מחדלו של התובע, אשר רץ בחוסר זהירות במטרה להסתתר מפני הגשם - וכך ארעה ההחלקה. בעלי הדין הניחו לפתחו של בית המשפט את שאלת החבות, אשר מטבע הדברים יש להכריע בה תחילה, בטרם דיון בשאלת הנזק. שאלת החבות בשאלה של נסיבות התאונה הגישו בעלי הדין תצהירים מטעמם: התובע הגיש תצהירו; העיריה הגישה תצהירו של מר פיני דקטר - מנהל מחלקת אחזקת מוסדות חינוך בעיריה; משרד החינוך הגיש את תצהירו של מר שי פירון, מנהל בית הספר שבו ארעה התאונה (אולפנית "ישורון"), ואשר היה אף עד ראיה להתרחשותה. השאלה העיקרית המתעוררת בגדרו של הליך זה היא עובדתית, וענינה בגורם שהוביל לתאונה. התובע טען, כי סיבת התאונה היתה מרצפת בולטת ברחבת בית הספר. הנתבעות טענו, כי סיבת הנפילה נעוצה בהתנהגות התובע, אשר רץ ברחבת בית הספר הרטובה ביום גשום, בלא שפתח מטריה מעל לראשו. בעלי הדין נחקרו בפני והיה בכוחי להתרשם ממידת מהימנותם ולברר כיצד ארעה ההחלקה. אין מחלוקת בין הצדדים, כי ביום התאונה ירד גשם חזק. התובע הודה (פרוטוקול ע' 2 ש' 17-19): "מה שקרה, היה גשם שוטף, כנראה שהגשם חדר לכיוון הרחבה עצמה". האמנתי למר פירון, אשר העיד כי ראה את התובע רץ במהירות לעבר רחבת הכניסה המקורה, כאשר אין בידו מטריה פתוחה. התובע אמנם טען כי לא רץ -- אך עשה כן בהיסוס רב. תחילה אמר: "לא זכור לי שרצתי" (פרוטוקול ע' 2 ש' 21). לאחר מכן אמר: "היה יום גשם ולא רצתי" (שם בש' 22). לאחר שהופנה לחקירתו במהלך קדם-המשפט שב ותיקן: "שם אמרתי שלא זכור לי אם רצתי, אז גם עכשיו אני אומר שלא זכור לי" (שם בש' 23-24). מר פירון העיד, כי התובע רץ מבלי שהחזיק בידו מטריה פתוחה (פרוטוקול ע' 4 ש' 28 עד ע' 5 ש' 5). מר פירון עשה בפני רושם אמין ואני מבכרת את עדותו על פני עדות התובע. התובע עצמו היסס בתשובותיו בענין המטריה. תחילה, ולאחר היסוס, אמר כי היתה בידו מטריה באותו יום (פרוטוקול ע' 2 ש' 27). ואולם לאחר שהוצגה לו גרסתו של מר פירון אמר: "אין לי מושג מי אומר אמת. לי זכור שהייתי עם מטריה" (פרוטוקול ע' 2 ש' 28 - 29). מר פירון, המצהיר מטעם משרד החינוך, היה עד ראיה לתאונה. מר פירון עשה בפני רושם אמין והתרשמתי כי תיאר נכונה את התרחשות התאונה, כפי שחזה בה. בסעיף 4 לתצהירו הצהיר: "ביום התאונה, ירד גשם חזק. לפתע הבחנתי בתובע כשהוא רץ במהירות, לעבר רחבת הכניסה המקורה. עם הגיעו לרחבה, החליק התובע על הרצפה שהיתה רטובה מן הגשם ונפל (לציין כי לתובע לא היתה מטריה). מיד ניגשתי אל התובע בכדי לראות את מצבו, ואז הוא אמר לי שהחליק בגלל רטיבות הרצפה, ונתקל במרצפת שהיתה לדבריו בולטת מיתר הרצפות, אך ברצוני לציין כי איני יכול לומר בוודאות מהי סיבת נפילת התובע". איני מקבלת את טענת התובע, כי תצהירו של מר פירון סותר תשובותיו לשאלון (ת/1). גם בתשובה לשאלון מסר מר פירון את הפרטים הבאים: "ביום התאונה ירד גשם חזק. התובע, אשר לא היה מצויד במטריה, רץ במהירות לעבר רחבת הכניסה לבית הספר (רחבה מקורה), על מנת שלא להירטב. תוך כדי ריצה, עם הגיעו לרחבת הכניסה, הוא החליק על הרצפה הרטובה; ונתקל במרצפת שהיתה בולטת בכ- 1.5 ס"מ מיתר המרצפות". מר פירון הסביר בעדותו בפני, כי לא חזה במו עיניו בהיתקלות במרצפת הבולטת, אלא קיבל תיאור זה מפי התובע. מר פירון הודה בעצם קיומה של מרצפת בולטת במקום (פרוטוקול ע' 4 ש' 7-10; וכן ש' 20-24). בשאלת ההיתקלות במרצפת הצהיר התובע: "החלקתי מעט ורגלי נתקלה במרצפת בשטח הרחבה, שבלטה מעט למשטח הרצפה" (ס' 6 לתצהירו). ואולם, עדותו בדבר היתקלות במרצפת בולטת (להבדיל מהחלקה על משטח רטוב), אינה עולה בקנה אחד עם פרטים שמסר התובע בהודעתו בקופת החולים (מוצג ג' בתיק מוצגי נתבעת 1). בהודעה זו, אשר נמסרה על ידי התובע בסמוך לאחר התאונה, מסר התובע כי החליק "בגלל שהמרצפות היו רטובות", מבלי שציין את דבר קיומה של מרצפת בולטת (שם). התובע נשאל בחקירתו הנגדית על פער זה בגרסאותיו, אך לא סיפק הסבר מניח את הדעת (פרוטוקול ע' 2 ש' 1 עד 20). התובע לא הסביר מנין נובע הפער בגרסאות, ורק חזר על גרסתו העכשווית. זאת ועוד: טענת התובע בדבר היתקלותו במרצפת אינה מתיישבת עם מיקום הנפילה. מר פירון העיד, כי הנפילה התרחשה במקטע שבין סוף המדרגות לבין אדנית המצויה במקום (פרוטוקול ע' 6 ש' 5). גם התובע העיד, כי נפל "באמצע הרחבה" (עדותו בקדם המשפט, פרוטוקול ע' 2 ש' 1). ואולם, באמצע הרחבה כלל לא קיימת מרצפת בולטת. דבר זה עולה בבירור מתוך שלושה צילומים אשר הוגשו על ידי התובע לבית המשפט, ואשר סומנו במ/1, במ/2 ובמ/3 (התמונות קיבלו מספור מחודש במהלך דיון ההוכחות, באופן שתמונה במ/1 סומנה כתמונה מס' 1; במ/2 סומנה כתמונה מס' 3; במ/3 סומנה כתמונה מס' 2; הסימונים מופיעים על גב התמונות). עיינתי היטב בשלוש התמונות שהונחו בפני, ועולה מהן כי באמצע הרחבה - המקום אותו תיאר התובע כמקום נפילתו - כלל לא קיימת מרצפת בולטת. זאת ועוד: התובע עצמו, במהלך חקירתו בקדם-המשפט, סימן בעט על גב כל תמונה את מיקום הנפילה (פרוטוקול ע' 1 ש' 14-18). כפי שניתן לראות בבירור מתמונה במ/2 (תמונה 3) ומתמונה במ/3 (תמונה 2) -- במקום שסומן על ידי התובע עצמו אין מרצפת בולטת. המרצפת הבולטת מופיעה מימין למקום שסומן. התובע נשאל על ידי בית המשפט בדבר סימוני התמונות והודה, כי אלה הם אמנם סימוניו (פרוטוקול ע' 3 ש' 8). התובע הוסיף והודה כי הסימון בתמונה 3 (במ/2) אינו מסמן את המרצפת הבולטת, שכן זו מצויה מצד ימין. הסברו לכך היה, כי שגה בסימון (פרוטוקול ע' 3 ש' 12). בענין תמונה מס' 2 (במ/3) ציין התובע, כי "העיגול אמור לציין את המרצפת הבולטת" -- ואולם עיון בתמונה עצמה מגלה, כי המרצפת הבולטת מופיעה מימין לעיגול שסומן. סיכומה של נקודה זו: התובע לא הניח תשתית ראיתית מספקת לטענתו בדבר היתקלותו במרצפת בולטת. לאחר ששמעתי את העדים בפני, אני מבכרת את גרסת הנתבעות, אשר לפיה סיבת הנפילה נעוצה היתה בריצתו של התובע על רצפה רטובה, ללא מטריה פתוחה מעל לראשו. כאמור, העדפתי בענין זה את עדותו של מר פירון, אשר היה עד ראיה לתאונה. עדותו מתחזקת מעיון בתמונות המקום. אף אם אצא מתוך הנחה כי התאונה התרחשה מחמת היתקלות במרצפת בולטת, עדיין אין בכך, בנסיבות המקרה, כדי להטיל על הנתבעות אחריות לתאונה. אנמק דברי: חובת העיריה וחובת הולך הרגל בדבר מכשולים בדרך אין מחלוקת על כך, כי על העיריה מוטלת החובה להבטיח דרכי גישה בטוחות ולמנוע מכשולים בדרכי מעבר בבתי ספר, הפועלים במבנים שבבעלותה. העיריה לא חלקה על חובתה זו. מר דקטר, מנהל מחלקת אחזקת מוסדות בעירית פתח תקוה, העיד בבית המשפט כי העיריה אמנם נוטלת על עצמה אחריות לביצוע תיקונים בשטח בית הספר (פרוטוקול ע' 6 ש' 17). מעדותו של מר דקטר התרשמתי, כי העיריה אינה מזלזלת בתפקידה. לדבריו, נציגי העיריה טורחים להגיע לכל בית ספר במסגרות של סיורים מקצועיים, על מנת לבחון קיומם של ליקויים המצריכים תיקונים. כך גם קימת תוכנית רב שנתית לפעולות של שידרוג (פרוטוקול ע' 6 ש' 21 עד ע' 7 ש' 10). העיריה גם ערה לפניות מטעם מנהלי בית הספר, אשר מדווחים על ליקויי בטיחות ועל צורך לבצע תיקונים (ע' 7 ש' 8-10). בענין הריצוף העיד מר דקטר על תוכנית הדרגתית להחלפת ריצוף "גדול" בריצוף "משתלב", על מנת לאפשר פילוס של משטח הריצוף ולשדרג את רמת בטיחותו (ע' 8 ש' 16-19 וכן ש' 25-27). יחד עם זאת, העיריה פועלת במסגרת תקציב ועל פי סדר עדיפויות ובתוך כך בוחרת להקדים או לדחות תיקונים או החלפת ריצוף, על פי חומרת הבעיה (פרוטוקול ע' 8 ש' 25 עד ע' 9 ש' 4). לאחר שעיינתי היטב בשלוש התמונות שהוגשו לעיוני, ואשר מתארות את מקום נפילת התובע, נחה דעתי כי העיריה לא הפרה חובתה ולא התרשלה בביצוע תפקידה להבטיח דרכי גישה נאותות ובטוחות. עיון בתמונות מגלה כי "המרצפת הבולטת" (ככל שהתובע אמנם נתקל בה), בולטת אך באופן מזערי וזניח בהשוואה ליתר המרצפות. מר פירון הצהיר, כי מדובר בפער של כ- 1.5 ס"מ בלבד (תשובה מס' 3 לשאלון, ת/1). כידוע, מדרכה איננה משטח של החלקה על הקרח. אין לצפות כי לעולם תהא ישרה במלואה ולחלוטין, ללא כל זיז או בליטה. על העיריה לוודא העדרם של מכשולים בדרך, מסוג של בורות, מרצפות שבורות או כאלה הבולטות באופן משמעותי, באופן המציב סכנה להולך הרגל הסביר. ואולם, מעיון בתמונות המקום עולה, כי במקרה הנדון לא התקיימה מכשלה משמעותית כלשהי. אני מקבלת בענין זה את גרסתו של מר דקטר, אשר ציין בעדותו (פרוטוקול ע' 7 ש' 31 ואילך): "עד כמה שהתרשמתי מהמקרה, אין פה כשל. נכון שהמרצפות האלה הותקנו לפני הרבה מאוד שנים, אולי אפילו 40 שנה, בתחילת שנות ה- 70, ונכון שגובה ה- 0 שלהן אינו מפולס ברמה של קרמיקה, אבל הן מפולסות באופן סביר". אכן, עיון בתמונות עצמן מלמד כי אין מדובר ב"כשל" מן הסוג המצדיק הטלת אחריות לתאונה על העיריה. לא מדובר בגיבוב של מרצפות, במרצפות שבורות, בבורות או בשקיעה רצינית כלשהי, ואף לא במרצפת הבולטת באופן חריג. בליטה מן הסוג המדובר אינה חריגה כלל ואינה יוצרת סיכון בלתי סביר. כך גם יש לזכור כי העיריה פועלת במסגרת תקציב נתון. אני מקבלת כי עליה לבצע סדרי עדיפות ולהפנות משאביה על פי מידת החומרה הקיימת בליקויים בהם היא מטפלת. במקרה הנדון, לא הוכח בפני כי מצב המרצפת אמנם היה לקוי באופן המצדיק הפניה דחופה של משאבים לביצוע תיקון. 18. לצד חובת העיריה לתחזק את הדרכים, עומדת חובתו העצמאית של הולך הרגל, לשים לב לנעשה סביבו ולהזהר מפני מכשולים. הולכי רגל אינם יכולים להניח כי משטחי ההליכה נעדרים כל זיז או בליטה. מטבע הדברים שהליכה בדרך, לא כל שכן ריצה ביום גשום, צופנת בחובה סיכונים טבעיים. הלכה היא, כי נפילה או החלקה במהלך ריצה הן סיכון שעל הולך הרגל להביא בחשבון, כחלק מתופעה רגילה בחיים (ר', למשל: ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה אזורית בית שמש, פ"ד לז(1) 113). אכן, "חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת הזהירות הקונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון" (שם, בע' 126 לפסק הדין). 19. במקרה שבפני, בחר התובע לרוץ במהירות על משטח רטוב, ביום של גשם חזק, בלא שפתח מטריה מעל לראשו. בריצתו כאמור נטל התובע סיכון של נפילה, אשר אמנם התממש. ניתן להניח באופן סביר, כי מעט תשומת לב מצד התובע והליכה זהירה מצידו - היה בכוחן למנוע את התקלה שארעה. יפים לכאן דבריו של כב' השופט חשין בע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, בע' 349: "אכן, סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי) המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית". (ר' גם ת.א. (חיפה) 716/95 טורן ואח' נ' עירית קריית ביאליק ואח' (24.8.00, כב' השופט ש' פינקלמן בס' 7א לפסק הדין: "מדרכה איננה ואינה צריכה להיות משטח סטרילי נקי מכל דבר..."). 20. גם בכובעה כמעסיקה, אין העיריה חבה במקרה הנדון כלפי התובע. הלכה היא, כי לא בכל החלקה או נפילה של עובד יש לראות את המעביד כמי שהפר חובתו כלפי עובדו; בלשונו של כב' השופט ברנזון בע"א 250/64 פרלה לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ, פ"ד יט(1) 30 בע' 32: "אפשרות של החלקה או נפילה סתם בעבודה ללא סיבה נראית לעין קיימת תמיד, והמעביד אינו נושא באחריות להחלקה או לנפילה כזו. הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות. יהא זה בלתי מעשי לקיים מעברים, דרכים ושבילים באופן כזה שלעולם לא יהיה מקום חלק... שבו יוכל אדם להחליק". 21. סיכומם של דברים: לאחר ששמעתי את העדים בפני ועיינתי בתמונות המקום שהוצגו, נחה דעתי כי בנסיבות המקרה לא התרשלה העיריה כלפי התובע וכי האחריות לתאונה המצערת שארעה נופלת עליו במלואה. 22. מסקנה זו מייתרת את הצורך לדון בשאלת היריבות בין התובע לבין משרד החינוך. יחד עם זאת אוסיף, כי הדין הוא עם משרד החינוך בטענתו, לפיה אין בינו לבין התובע כל יריבות. אין מחלוקת כי משרד החינוך אינו המעסיק של התובע (חקירת התובע, ע' 3 ש' 1-4). אין גם מחלוקת על כך שמבנה בית הספר מצוי בבעלות העיריה. העיריה אף הודתה, כי היא הגורם האחראי לביצוע תיקונים בשטח בית הספר (ס' 3 לתצהירו של מר דקטר). מן הטעם הזה, יש אמנם לדחות את התביעה כנגד משרד החינוך כבר מן הטעם של העדר יריבות. 23. מסקנתי בדבר העדר חבות מייתרת, כמובן, דיון בשאלת הנזק. יחד עם זאת מן הראוי לציין, כי התרשמתי שלתובע לא נגרם נזק תיפקודי, אשר עלול לפגוע בכושרו העתידי לעבוד או ליצור אובדן השתכרות בעתיד. התובע הוא טכנאי מחשבים. פגיעתו היא ברגלו (בענין זה הוסכם בין בעלי הדין על נכות רפואית בשיעור של 10%; ר' פרוטוקול ע' 6). ואולם, פגיעה ברגל אינה צפויה לפגום בכושרו של התובע להמשיך ולעבוד במקצועו. התובע הודה, כי הפגיעה מתבטאת במעבר בין כיתות וקומות, או כאשר הוא נדרש להעביר מחשבים (פרוטוקול ע' 1 ש' 15-20). ואולם, עבודת "סבלות" זו איננה תדירה, כפי שציין התובע עצמו, והוא יוכל להעזר באחרים לשם כך, ככל שאמנם יהא בכך צורך. יש לזכור כי לא מדובר, חלילה, בנכות המצמידה את התובע לכיסא גלגלים, או אשר מונעת ממנו כל הליכה. נוכח מקצועו של התובע והודאתו בדבר סוג המגבלה, אני סבורה כי אין מקום לטענתו בדבר נכות תיפקודית כלשהי. 24. יוסף עוד, כי התובע כבר קיבל תגמולים מן המל"ל בסך נומינלי של 54,156 ₪ (ר' מוצג א' בתיק מוצגי הנתבעת 1). בסכום זה יש כדי לבלוע את דרישות התובע לפיצוי בגין כאב וסבל, אובדן השתכרות בעבר, ועזרה וסיוע מן הזולת בעבר (ר' ע' 3 לסיכומים מטעם התובע). 25. התוצאה היא, שאני דוחה את התביעה. התובע ישלם לכל אחת מן הנתבעות סך של 12,500 ₪, בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד, ובתוספת מע"מ כחוק. מרצפותתאונות נפילהנפילה בעבודהנפילה