העובדות; התובעים הינם בעלים רשומים של נכס מקרקעין הנמצא ברח' אלנבי 26 פינת רח' יוחנן הקדוש 4 בחיפה, הידוע כחלקות 20 ו- 22 בגוש 10834 (להלן: "הנכס"), הכולל מבנה בנוי וכן שטח ברוחב של כ- 6 מ' ובאורך של כ- 25 מ' (להלן: "השטח"). השטח נמצא בין המבנה הבנוי אשר בבעלות התובעים לבין מבנה אשר היה במשך השנים הנ"ל (ועד היום) בבעלותו ובשימושו של הנתבע, ו"גבולות האורך" שלו הם קירות שני מבנים אלה. התובעים רכשו את הנכס ביום 31.12.95, על פי הסכם אשר צורף כנספח 1 לסיכומי הנתבע (להלן: "הסכם הרכישה"). בתביעה זו תובעים התובעים דמי שימוש בגין שימוש אשר עשה הנתבע בשטח, כמגרש חניה להחניית כלי רכב אשר בבעלותו ו/או בבעלות עובדיו, במשך שלוש שנים וארבעה חודשים - החל מחודש אוגוסט 1994 ועד לסוף חודש נובמבר 1997, תקופה אשר תחילתה הוגבלה ע"י התובעים בשל הוראות חוק ההתיישנות. לאחר שהוגשו תצהירי עדויות ראשיות מטעם הצדדים הסכימו הצדדים כי, לאחר ביקורו של ביהמ"ש במקום (אשר נערך, בפועל, עוד באותו יום), יסכמו טיעוניהם בכתב, לא חקירות, וביהמ"ש יתן פס"ד מנומק על פי הסיכומים והחומר הקיים בתיק. אין חולק בדבר השימוש אשר עשה הנתבע בשטח בתקופה הנ"ל ואף אין חולק שהנתבע סימן את מקומות החנייה בשטח, הציב במקום שלט עליו רשום שמו ובו נאמר כי החנייה פרטית וכי רכב זר ייגרר, כפי שניתן לראות בתמונות שצורפו לתצהירו של התובע מס' 1 (להלן: "אלקיים"). ביום 29.5.97 פנו התובעים לנתבע, לראשונה, בכתב, בדרישה לפינוי השטח, תוך שהם מצרפים לדרישתם תשריט שנערך ע"י מודד מוסמך (נספח ג'1 לתצהירו של אלקיים). מהמכתב עולה שקודם לשליחתו התקיימה שיחה בין הצדדים בה נבדקה אפשרות לשכירת השטח ע"י הנתבע. הצדדים ניהלו מו"מ להשכרת השטח, אשר לא צלח, וביום 4.12.97 השכירו התובעים את השטח לחברת קרני חמה נכסים בע"מ, תמורת סך של 1,250 $ לחודש, כפי שעולה מחוזה שכירות אשר צורף כנספח ד' לתצהירו של אלקיים. טענות התובעים; הם זכאים לדמי שכירות ראויים עבור 40 החודשים בהם השתמש הנתבע בשטח כחניה פרטית, מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט. לטענתם, השימוש בשטח הינו זכות קנינית של התובעים ומשהשתמש הנתבע בשטח שלא כדין וללא הסכמתם ושאב מכך טובת הנאה התעשר הנתבע על חשבונם ועליו להשיב להם את שוויה של טובת ההנאה. התובעים מפנים לפסק דינו של כב' השו' אור בע"א 290/80 - ש.ג.מ. חניונים בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד לז(2), עמ' 633. טענת הנתבע לפיה התובעים אינם זכאים לדמי שימוש עובר לתקופה בה רכשו את הנכס מהווה שינוי חזית. לגופו של ענין - הגם שהתובעים רכשו את הנכס רק ביום 31.12.95, הם רכשו אותו עם כל זכויותיו ובכללן - גם הזכות לדמי שימוש ראויים עבור התקופה שקדמה לרכישה. דמי השכירות הראויים הם 4,400 ₪ בחודש. טענות הנתבעים; בהסכם הרכישה אין התייחסות לשטח, והתובעים התרשלו בכך שלא בדקו, בעת הרכישה, את זכויותיהם בו. מחומר הראיות לא ניתן לקבוע ממתי החל הנתבע להשתמש בשטח כמקום חניה. במכתבים אשר הוחלפו בין הצדדים, החל מיום 29.5.97, אין כלל דרישה כספית לתשלום דמי שימוש ראויים. השטח היא סימטה הנראית כרחוב, שהיא רשות הרבים, ועובר לכניסת הנתבע לשטח לא היה במקום כל שילוט או מחסום אשר יש בו כדי להעיד כי מדובר בשטח פרטי ומיהו בעליו. סעד מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט יכול להינתן רק אם יוכח שהנתבע עשה מעשה של הסגת גבול בשטח, ובמקרה דנן לא בוצעה הסגת גבול מאחר שלא היה ידוע בבעלות מי השטח, והתובעים עצמם אישררו, בשתיקתם, את חניית כלי הרכב של הנתבע בשטח. בשתיקתם זו כאילו הכריזו התובעים כי המקום פנוי ולכן לא יכולה להיות בשטח הסגת גבול ולא ניתן להעניק סעד על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט. יש לראות בשתיקת בעלים במקרקעין לגבי שימוש במקרקעין במשך תקופה ארוכה משום הסכמה לשימוש. התובעים גרמו, באשמם, להמשך חניית הנתבע בשטח, שכן הם התרשלו בבדיקת זכויותיהם בשטח. אילו היו מבררים זכויותיהם עם הרכישה והיו פונים לנתבע, היה הנתבע מפסיק להשתמש בשטח. ב"כ הנתבע מפנה בענין זה לסעיפים 64 ו- 65 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). לחילופין יש ליתן פטור מהשבה על פי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, שכן בנסיבות הענין ההשבה בלתי צודקת. חניית עובדי הנתבע במקום נעשתה בתום לב בסברם שהשטח אינו שייך לגורם פרטי כלשהו, ובשתיקתם שינו התובעים את מצבו של הנתבע לרעה שכן אילו היו מתנגדים קודם, היה הנתבע מפנה את השטח בשלב מוקדם יותר. דמי השכירות הראויים הם סך של 3,000 ₪ בלבד, כאמור במכתבו של מר ג'קי שלום - נספח ג5 לתצהירו של התובע. דיון; הנתבע בחר שלא לציין מתי החל לעשות שימוש בשטח ומתי הותקן על ידו השלט, אולם, על פי תשובותיו של אלקיים לשאלון, אשר לא נסתרו, ניתן לקבוע כי בעת רכישת הנכס ע"י התובעים כבר עשה הנתבע שימוש בלעדי בשטח והשלט כבר היה מוצב במקום. בתצהיר תשובות לשאלון אשר נחתם ע"י אלקיים, מאשר אלקיים (בתשובה מס' 5) כי בעת בדיקת הנכס על ידו ראה כלי רכב של הנתבע חונים בשטח ואף הבחין בשלט, דבר אשר הטעה אותו לחשוב כי מדובר, אכן, בחנייה פרטית של הנתבע. ובתשובה לשאלה מס' 7 טען כי פנה לנתבע רק בחודש מאי 1997 מאחר שרק אז נודע לו שהשטח הינה בבעלות התובעים. בהציבו את השלט ובו שמו: "המוסד לביטוח לאומי", וכן קביעה: "חנייה פרטית" ואף אזהרה: "רכב זר ייגרר" הפקיע הנתבע, בפועל, את השטח מרשות בעליו (בין אם זה הציבור ובין אם זה אדם פרטי), וייחד אותו, שלא כדין, לשימושו הפרטי. בייחדו את השטח לשימושו הפרטי, כאמור, עשה הנתבע מעשה של הסגת גבול במקרקעין. בביקורי במקום ראיתי שמדובר בשטח צר, יחסית, הנמצא בין שני קירות הבתים, והגישה אליו אפשרית הן מרחוב יוחנן הקדוש והן מרחוב המגינים, דרך סימטה נוספת. לא ניתן לדעת האם מדובר בשטח של אחד הבניינים או בשטח ציבורי, המהווה חלק מהרחוב, לצורך נסיעת כלי רכב ו/או מעבר הולכי רגל. יחד עם זאת, לא ניתן לחשוב שמדובר בשטח הפקר וכל אדם סביר היה מבין ששטח מסוג זה אינו יכול להיות שטח ללא בעלים, בין אם מדובר בבעלות פרטית ובין אם מדובר בבעלות אחרת. כך או כך ידע הנתבע, כי השטח אינה בבעלותו וכי אין לו זכויות בלעדיות בשטח. לכל היותר זכאי היה הנתבע להניח כי מדובר בחלק מהרחוב. יובהר כי אי ידיעה מיהו בעל הזכויות בשטח אינה הופכת את השימוש בו לשימוש מותר. מאחר שהנתבע לא קיבל רשות ממאן דהו להשתמש בשטח ולאור כך שהוא תפס (באמצעות השלט) חזקה בלעדית בשטח, פשיטא, ששימושו בשטח הינו "כניסה למקרקעין שלא כדין" והוא מהווה הסגת גבול על פי סעיף 29 לפקודת הנזיקין. יש בטענת הנתבע לפיה השימוש אשר עשה בשטח שימוש בתום לב היה, שכן השטח הינו סימטה הנראית כרחוב ולכן הוא לא שיער שהיא נמצאת בבעלות פרטית (גם אם נכונה היא, ואינני קובעת כי כך הדבר), כדי לקומם. אילו היה הנתבע משתמש בשטח לחניית כלי רכב, מבלי לייחד אותו, באמצעות השלט, לשימושו הפרטי, וטוען כי סבר שמדובר בשטח השייך לרחוב, ומאחר שהחנייה לא אסורה בו הרי היא מותרת, ניתן היה, בנסיבות הענין ולאור כך שהתרשמות כזו הינה סבירה על פי מראה השטח ומיקומו, לקבוע כי אין מדובר בהסגת גבול, שכן שימוש ברחוב לחנייה איננו מהווה הסגת גבול. אולם, הנתבע לא הסתפק בכך. הוא הוציא את השטח מחזקת בעליו (יהא אשר יהא) ע"י הצבת השלט במקום, בו נכתב, כאמור, כי זו חניה פרטית ורכב זר ייגרר, כל זאת - ללא זכות חוקית. שימוש כזה בשטח מהווה הסגת גבול. גם אם סבר הנתבע כי מדובר בסימטה ציבורית, לא אבין מאין עזות המצח של הנתבע, במיוחד לאור היותו רשות ציבורית, לגזול רכוש, גם אם הוא סבר שמדובר ברכוש ציבורי, מרשות הציבור, ולעשות בו שימוש פרטי, תוך שהוא שולל מהזכאים לכך, ובכללם - התובעים, את זכות השימוש בשטח. אינני רואה מקום לאבחן את ע"א 290/80 כפי שעשה בא כח הנתבע, בטענה כי שם היה מדובר בחניון אשר היה בבעלות מוגדרת וידועה. פסק הדין לא הגביל את האמור בו למצב כזה בלבד ואין כל הצדקה לעשות כך. השאלה היא אם קיימת הסגת גבול והתשובה לכך גם בענייננו הינה חיובית, כפי שהוסבר לעיל. צורמת במיוחד טענת הנתבע לפיה התרשלו התובעים באי בדיקת זכויותיהם בשטח, וכי רשלנותם זו "מנקה" את אשמו של הנתבע. לא אבין מדוע היה על התובעים לבדוק את הזכויות בשטח ואילו הנתבע, לשיטת בא כוחו, לא היה צריך לעשות כך והיה רשאי להניח שהשטח אינו בבעלות פרטית ולספח אותו לנכסיו, ללא כל זכות חוקית ! אמנם, לעיתים, שתיקת הבעלים של נכס מקרקעין מול שימוש לאורך זמן אשר נעשה בו, יכולה להחשב כהסכמה מכללא (ע"א 304/80 - יעקב לוי ואח' נ' מנהל מחלקת עבודות ציבוריות פ"ד לו(4), 617, עמ' 621-622), אולם הדבר תלוי בנסיבות המקרה. בענייננו, בהתקינו את השלט ועליו שמו, המכריז כי מדובר בחניה פרטית והמזהיר כי רכב זר ייגרר, יצר הנתבע מצג שווא כאילו השטח הינו רכושו הפרטי. סביר שמצג שווא זה הוא אשר הטעה את התובעים לחשוב שהשטח הינה בבעלות הנתבע, ובהאמינם למצג שווא זה לא בדקו והניחו שהשטח הינו בבעלות הנתבע. כך, למעשה, אמר אלקיים בתשובה 7(ב) לשאלון. בנסיבות אלה אין כל מקום לראות בשתיקת התובעים הסכמה מכללא לשימוש אשר עשה הנתבע בשטח, ואין לייחס להם רשלנות בכך שלא בדקו אם מצג השווא אשר נעשה ע"י הנתבע, הינו אמת. מוצאת אני חוסר תום לב מפגיע בטענת המטעה לפיה המוטעה היה כה תמים עד שהאמין באמיתות ההטעייה, ובטענתו כי יש לאפשר לו ליהנות מפרי ההטעיה המכוונת אשר יצר. לאור האמור לעיל אין גם כל מקום לטענת הנתבע לפיה שתיקת התובעים שינתה את מצבו לרעה. מעשיו האמורים של הנתבע הם שגרמו לכך, האשם הוא אשמו הבלעדי ועליו לשאת בתוצאות מעשיו הבלתי חוקיים. לאור השתלטותו של הנתבע על נכס שאינו שלא וסיפוחו לנכסיו הוא, תוך יצירת מצג שווא ושלילת זכותם של הבעלים (יהיו אשר יהיו) לשימוש בנכס, ע"י הצבת שלט כאמור, גם אין כל מקום לפטור מחובת השבה על פי האמור בסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט. התשלום המגיע - אינני מקבלת את טענת התובעים לפיה מגיע להם תשלום עבור השימוש בשטח עובר למועד בו הם רכשו את הנכס. עיון בחוזה הרכישה מעלה כי הצדדים לחוזה לא התייחסו כלל לשטח ואין להסיק ממנו שהתובעים שילמו עבור זכויות אלה. לפיכך, הזכות לדמי שכירות ראויים בגין השימוש בשטח, עובר לרכישת הנכס ע"י התובעים, היתה ונשארה זכותם של בעלי הנכס הקודמים. לאור האמור לעיל יש מקום לחייב את הנתבע בתשלום דמי שכירות ראויים עבור השימוש בשטח, החל ממועד רכישת הנכס ע"י התובעים (31.12.95) ועד לסוף חודש נובמבר 1997 הוא המועד בו פינה הנתבע את השטח, דהיינו - עבור 23 חודשים. לא אוכל לקבל גם את טענת הנתבע לפיה, לאחר שהתובעים פנו אל הנתבע בענין השטח הם לא דרשו תשלום דמי שימוש ולכן אין לפסוק להם תשלום כלשהו. אין הדבר כך. מההתכתבויות אשר הוחלפו בין הצדדים עולה כי התובעים דרשו מהנתבע לפנות את השטח וכי, מלכתחילה, נוהל ביניהם, מו"מ באשר לאפשרות לפיה יושכר השטח לנתבע תמורת תשלום, אולם הנתבע לא פינה את השטח מייד, אלא רק כשישה חודשים לאחר מכן, לאחר שהמו"מ לא עלה יפה. בנסיבות אלה אין כל מקום לראות את התובעים כמי שויתרו על דמי שכירות עבור השימוש בשטח. דמי השכירות הראויים - בענין זה מצויים בפני שני נתונים: האחד - דמי השכירות בגין השטח, כפי שנקבעו בהסכם השכירות שבין התובעים לחברה, לפיו הושכר השטח לחברה, ביום 4.12.97, בתמורה לסך של 1,250 $ + מע"מ לחודש. השני - דמי שכירות בסך של 3,000 ₪ לחודש, כאמור במכתבו של מר ג'קי שלום - נספח ג5 לתצהירו של התובע. מעדיפה אני את הסכום אשר נקבע בהסכם השכירות שכן סכום זה נקבע בתנאי שוק חופשי, בין משכיר מרצון לשוכר מרצון, ויש בו כדי לשקף את דמי השכירות הראויים באופן נאמן יותר מאשר חוות דעתו של מר שלום שהינו עובד של הנתבע. השער היציג של הדולר נכון ליום 4.12.97 היה 3.527. לפיכך, שווים של 1,250 $ ביום זה היה 4,408.75 ₪, אולם התובעים העמידו את סכום דמי השימוש הנדרשים על ידם על סך של 4,400 ₪. לפיכך, עבור 23 חודשי שכירות מגיע לתובעים סך של 101,200 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, נכון ליום 4.12.97. סופו של דבר - אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעים סך של 101,200 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 4.12.97 ועד התשלום המלא בפועל, ובתוספת מע"מ כחוק. כמו כן ישלם הנתבע לתובעים את הוצאות המודד המוסמך ואגרות התביעה כשהן משוערכות כדין ובנוסף לכך - שכ"ט עו"ד, בהתחשב בדרך המקוצרת בה הסתיים ההליך, בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, נכון להיום. המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים. ניתן היום ז' באב, תשס"ד (25 ביולי 2004) בלשכתי בהעדר. ת. שרון-נתנאל, שופטת הסגת גבולדמי שימושחניה