פיטורי עובדת בפעוטון

1. בכתב התביעה המתוקן עתרה התובעת לחייב את הנתבעת לשלם לה פיצויי פיטורים (ופיצוי בעד הלנתם), פיצוי הלנת שכר, גמול שעות נוספות, פדיון חופשה, פדיון דמי הבראה, דמי חגים וכן סכומים נוספים שהוגדרו כפיצוי עקב פיטורים שלא כדין - בתקופת הריון. עיקרה של התביעה היה מבוסס על טענת התובעת שהיא פוטרה מעבודתה בפעוטון של הנתבעת, בחוסר תום לב - כשהציגה את עצמה כמי שנתונה בקשיים כלכליים וכמי שלאור זאת נאלצת להפחית את היקף משרתה של התובעת. הפיטורים האמורים, על פי כתב התביעה המתוקן - נעשו בעת שהתובעת היתה בהריון, בלא קבלת היתר לפיטורים אלה. 2. בטרם הגשת כתב התביעה המתוקן, שאותו הגישה התובעת באמצעות בא כחה הנוכחי, היתה התובעת מיוצגת על ידי נציג מועצת פועלי מגדל העמק, שהכין בעבורה את כתבי התביעה המקוריים, שבהם עתרה התובעת לקבלת פיצויי פיטורים, פדיון דמי הבראה ותמורת הודעה מוקדמת. ענין ההריון וחוסר תום הלב - לא הוזכר כלל באותם כתבי תביעה, וגם סיבת הפסקת העבודה לא היתה ברורה. 3. על פי סכומי התביעה בכתבי התביעה המקוריים, היתה התובענה אמורה להידון ב"דיון מהיר". אכן, נקבע מועד לדיון כזה, ובאותו דיון לא הצליח בא כחה דאז של התובעת להסביר מהי עילת התביעה לפיצויי פיטורים (לא ידע לטעון אם התובעת פוטרה או התפטרה) וגם לא ידע לציין מתי הסתיימו יחסי עובד-מעביד. בעקבות סתירות רבות בדבריו, הוא ביקש להגיש כתב תביעה מתוקן ומבוקשו ניתן לו, בהחלטה שבה נקבע גם שאין מקום להמשיך את התובענה בדרך של "דיון מהיר". 4. בהמשך, החלה התובעת להיות מיוצגת על ידי בא כחה הנוכחי, והגישה את כתב התביעה המתוקן שנזכר בסעיף 1 לעיל. הנתבעת הגישה כתב הגנה מתוקן ובו הכחישה את זכאותה של התובעת לקבל דבר מה. על פי טענת הנתבעת, הרי שהתובעת היא זו שהתפטרה, לאחר שניסתה בכל כוחה להביא לכך שתפוטר. בענין ההריון - נטען על ידי הנתבעת כי עובדת היותה של התובעת בהריון נודע לתובעת עצמה רק לאחר שהתפטרה. (טענה זו אכן תואמת חלק מהגרסאות של התובעת כפי שהועלו בישיבה הראשונה). 5. בתיק התקיים דיון מוקדם שבו נדונו המוסכמות והפלוגתאות. בסיום הדיון, ניתנה החלטה על הגשת עדויות ראשיות בתצהירים, והתיק נקבע להוכחות. בישיבת ההוכחות שנקבעה, הוגשה הודעה מאת הצדדים בדבר הסכמה דיונית; הצדדים הגיעו להסכמה שלפיה יינתן פסק דין לפשרה, לאחר שב"כ הצדדים יגישו סיכומים בכתב שבהם יוכלו להסתמך על כל החומר שבתיק, לרבות התצהירים. ההסכמה הדיונית בין הצדדים כללה גם ויתור של התובעת על כל הסעדים שנתבעו ואשר "קשורים לרכיבי הלידה". (אעיר כי מבחינת סכומי התביעה, החלק העיקרי של כתב התביעה המתוקן היה בגין אותם רכיבים הנסמכים על הטענה שהתובעת פוטרה במהלך ההריון). התובעת ויתרה על רכיבים אלה, לא בשל כך שהיא חזרה בה מטענותיה, אלא - לטענתה - בשל כך שהתובעת לא הצליחה להמציא אישור רפואי חד-משמעי על מועד תחילת ההריון. (האישור הרפואי שצורף לתצהירה של התובעת לא תמך בטענתה שהיא היתה בהריון בטרם ניתוק יחסי עובד-מעביד, שכן על פיו ביום 2/1/02 היתה התובעת בשבוע ה-18 להריונה, ואילו יחסי עובד-מעביד נותקו לכל המאוחר ביום 6/9/01). 6. אני מודה לצדדים ולבאי כחם על כך שהגיעו להסכמה בדבר פסיקה לפשרה. הדבר חסך את הצורך במתן פסק דין אשר - נוכח תוכן חלוקי הדעות בין הצדדים - היה כולל בהכרח קביעות בלתי מחמיאות בדבר מהימנות מי מהצדדים. שיקולי העיקריים בענין הפסיקה לפשרה, הם אלה: באשר לפיצויי הפיטורים 7. אין חולק כי התובעת עבדה אצל הנתבעת מחודש יוני 1998 ועד השבוע הראשון של ספטמבר 2001. אין גם חולק שהשכר ששולם לה השתקף בתלושי המשכורת. 8. הנטל להוכיח את הפיטורים הנטענים, מוטל על התובעת. אילו היתה התובענה נדונה לגופה, הרי שהיו רק סיכויים קלושים מאד שהתובעת היתה מצליחה להרים את הנטל האמור, וזאת בשל הטעמים הבאים: א. מהשתלשלות הדיונים בתיק נראה כי גרסת התובעת באשר לפיטוריה נבנתה במקביל להתדיינות. כל אימת שהתברר לתובעת שמתעוררות תמיהות בקשר לאחת מגרסאותיה, חל שינוי בגרסה זו, והיא הוחלפה באחרת, שהתובעת ציפתה שתיישב את התמיהות. כתב התביעה המקורי (בענין פיצויי הפיטורים), יוצר את הרושם שמדובר בהתפטרות מחמת הרעה בתנאי העבודה; הטענה בו היתה שיחסי העבודה באו לקיצם בשל הרעה בתנאי העבודה. בעת הדיון הראשון בתובענה, נטען על ידי בא כחה דאז, באופן מפורש, כי התובעת התפטרה. רק לאחר מכן, נטען שהתובעת פוטרה. גם בעת הדיון המוקדם, כשהתובעת יוצגה כבר על ידי בא כחה הנוכחי, לא היתה לה גרסה אחידה. תחילה נטען כי התובעת פוטרה בשיחה טלפונית ביום 5/9/01 (בשונה מהנטען בכתב התביעה המתוקן), לאחר מכן שונתה הטענה בענין התאריך, במטרה שתתיישב עם האמור בכתב התביעה המתוקן, אלא שמכתב התביעה המתוקן ניתן להבין גם שתאריך ה]פיטורים הנטענים היה 9/9/01. ב. אני מעריך שהמפנה בגרסתה של התובעת, בכך שהיא החלה לטעון כי מדובר בפיטורים ולא בהתפטרות, היה רק בעקבות העובדה שבא כחה הראשון שם לב לכך (תוך כדי הדיון הראשון בתובענה) שאם יתברר שמדובר בפיטורים בזמן הריון - הרי שהתובעת תוכל לטעון שהפיטורים לא היו חוקיים ותוכל לנסות לקבל פיצוי על כך. ג. גרסת התובעת בענין פיטוריה אינה מתיישבת גם עם המכתב שהיא כתבה לנתבעת ביום 6/9/01 (ושגרסה ראשונה שלו נרשמה כנראה ביום 5/9/01). מכתב זה, אשר עודכן על ידי התובעת ביום 6/9/01, לאחר שיחת הטלפון שבה לפי גרסתה המעודכנת היא פוטרה - לא רק שאינו מזכיר כלל את הפיטורים הנטענים אלא שהוא אף כולל התראה מצד התובעת על כך שבכוונתה להתפטר. ההסבר שניתן לכך על ידי ב"כ התובעת בעת הדיון המוקדם, היה שהתובעת לא היתה מודעת לכך שיש חשיבות לציין במכתב גם את הפיטורים. ברור שהסבר זה אינו יכול להתקבל על הדעת, שכן לא צריך להיות משפטן כדי להבין שלאחר שעובד מפוטר על ידי מעביד, אין כבר צורך בכך שאותו עובד יטען שבכוונתו להתפטר. גם תצהירה של התובעת אינו עוזר ליישוב התמיהה, שכן גם בתצהיר (סעיפים 23 ו-27) גורסת התובעת ששיחת הטלפון היתה עוד בטרם הוצאתו של המכתב, וכי המכתב עודכן לאחר השיחה. גם סיכומי התובעת אינם מפיגים את התמיהה. בסעיף 7 לסיכומים מאשר ב"כ התובעת שעל פי המכתב מיום 6/9/01, התובעת ראתה את עצמה כעובדת. אם כן, כיצד היא פוטרה בשיחת הטלפון שהיתה לפני הוצאת המכתב? על כך - אין הסבר. כדי להצליח להרים את נטל ההוכחה בענין הפיטורים הנטענים, במקרה שהתובענה היתה נדונה לגופה, היה על התובעת להצליח לשכנע שלמרות שבשיחת טלפון ביום 6/9/01 הודיעה לה הנתבעת שהיא לא תחזור לעבודה, ושאם היא תתקרב למקום העבודה "לא יהיה לה טוב" - היא ביקשה במכתב שיצא לאחר מכן, לחזור לעבוד במשרה מלאה, והודיעה שאם לא יהיה כך - היא תתפטר. ברור שבנסיבות אלה הסיכוי להרים את הנטל - הוא קלוש. 9. אשר על כן, אני סבור שבמסגרת שיקולי הפסיקה לפשרה - אין מקום לתת משקל ממשי לענין פיצויי הפיטורים. באשר לגמול שעות נוספות 10. התביעה לגמול שעות נוספות מבוססת על תלושי המשכורת שהוצאו מטעם הנתבעת עצמה. המספר הכולל של שעות העבודה בחלק מהחודשים עלה על המספר המרבי של שעות העבודה החודשיות, אך למרות זאת התעריף ששולם על כל השעות היה זהה. טענת הנתבעת על כך שבמהלך העבודה התובעת לא העלתה טענה בקשר לכך, אינה שוללת את זכאותה של התובעת לגמול שעות נוספות בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951. לפיכך, יש להביא בחשבון שיקולי הפשרה את רכיב התביעה בגין גמול שעות נוספות, וכן לשקול הפרשי הצמדה וריבית בגין רכיב זה. באשר לפדיון חופשה 11. הנתבעת נסמכת על הרישום בתלושי המשכורת המראה, לכאורה, יתרה שלילית של ימי חופשה לתובעת בעת סיום עבודתה. התובעת טוענת כי נותרה לזכותה יתרה של 14 ימי חופשה. עיון בתלושי המשכורת מעלה כי הם לכאורה עקביים בדבר רישום ניצול החופשה ויתרת החופשה, ונראה כי ניתן לסמוך עליהם, אך זאת - רק לגבי התקופה שמחודש ינואר 2000 ואילך (כנראה במועד זה הוחלפה התוכנה שלפיה נערכו תלושי המשכורת). בתלושי המשכורת שקדמו לינואר 2000, לא נראה כי נערך רישום כלשהו של ניצול חופשה, ואין גם רישום של צבירת חופשה, כך שלמרות שבינואר 2000 התובעת היתה כבר עם ותק של למעלה משנה וחצי במקום העבודה - היא, כביכול, החלה מאפס. אילו התובענה היתה נדונה לגופה היה על הנתבעת להוכיח את ניצול ימי החופשה, ולאור העדר הרישום בתקופה שקדמה לינואר 2000, אני סבור שהיא היתה מתקשה להוכיח שהתובעת ניצלה חופשה בתקופה שמאז תחילת עבודתה ועד לדצמבר 1999 (תצהירה של הנתבעת אינו אומר דבר בענין זה). 12. לפיכך, נראה לי כי לצרכי פשרה נכון לראות את התובעת כמי שלא ניצלה ימי חופשה בתקופה שעד לחודש דצמבר 1999 (בתקופה זו היא צברה זכאות ל-19 ימי חופשה). אילו בחודש ינואר 2000 היתה התובעת מוכרת כזכאית ל-19 ימי חופשה, הרי שעל פי חשבון התלושים שנערכו מאז ואילך, היא היתה נותרת בסיום העבודה ביתרה של 12.5 ימי חופשה, וכך אראה זאת לצרכי הפסיקה לפשרה. באשר לפדיון דמי הבראה 13. במהלך עבודתה, היתה התובעת זכאית לתשלום בגין כ-19 ימי הבראה. אין חולק כי במהלך עבודתה קיבלה התובעת תשלום בעד 15 ימי הבראה, שחלקם היו גם בעד התקופה שטרם שתי שנות העבודה האחרונות. לפיכך, לצרכי הפסיקה לפשרה נכון לראות את התובעת כמי שעם סיום עבודתה נותרה זכאית ל-4 ימי הבראה. באשר לדמי חגים 14. אין חולק שהתובעת לא היתה זכאית לדמי חגים בשלושת חודשי עבודתה הראשונים וכן בעבור חגים שחלו בשבתות. אין חולק שהתובעת קיבלה את דמי החגים שפורטו בתלושי המשכורת. 15. בסיכומיו, טוען ב"כ התובעת לדמי חגים בעבור חגי שנת תשנ"ט (9 ימים), שבעבורם לא נרשם תשלום בתלושי המשכורת. אכן, כל חגי תשנ"ט היו לאחר שהתובעת כבר השלימה 3 חודשי עבודה (לפי תלושי המשכורת מהפורמט הישן, התובעת החלה לעבוד ביום 16/6/98 ואילו ראש השנה תשנ"ט החל ביום 21/9/98), וכל החגים האלה לא חלו בשבתות. חגי תשנ"ט חלו בימים הבאים: ראש השנה - ימי שני ושלישי 22/9/98-21, יום כיפור - יום רביעי 30/9/99, היום הראשון של סוכות - יום שני 5/10/99, שמחת תורה - יום שני 12/10/99, היום הראשון של פסח - יום חמישי 1/4/99, שביעי של פסח - יום רביעי 7/4/99, יום העצמאות - יום רביעי 21/4/99, שבועות - יום ששי 21/5/99. 16. על כן, נראה לי שנכון לקבוע שהתובעת זכאית לתשלום בגין 9 ימי חגים, תשלום שלא שולם לה בשנת תשנ"ט. באשר לפיצוי הלנה על שכר ששולם באיחור 17. בעת הדיון המוקדם, הופנתה תשומת לב ב"כ התובעת לכך שהזכות לפיצוי הלנה על השכר ששולם באיחור - כבר התיישנה. למרות זאת, הוא הודיע כי התובעת עומדת על התביעה בענין זה. סעיף 36 לתצהירה של התובעת יוחד לענין זה וכך גם המסמכים שצורפו כנספח י' לתצהיר. כל זאת - מבלי שב"כ התובעת הסביר כיצד בדעתו להתגבר על שאלת ההתיישנות (התיישנות מהותית). בסיכומיו - לא חזר ב"כ התובעת על העתירה בענין פיצוי הלנת שכר, וטוב שכך. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. ערך יום עבודה 18. מתלושי המשכורת עולה שהתובעת השתכרה, עם סיום עבודתה, סך של 17.56 ₪ לשעה, כך שערך יום עבודה בן 8 שעות הוא בסך 140.48 ₪. הכספים שהופקדו בחברת הביטוח 19. בסיכומיו, ביקש ב"כ התובעת כי פסק הדין יכלול הוראה בדבר שחרור כספים שהופקדו בחברת הביטוח. סעד זה לא נתבע בכתב התביעה ועל כן - אני מנוע מלתתו. עם זאת, ברור שכל סכום שישוחרר לזכות התובעת מחלק ה"פיצויים" שבפוליסת הביטוח, ייחשב כתשלום על חשבון פסק דין זה. (אעיר כי חלק ה"תגמולים" שבפוליסת הביטוח אינו חלק מכספי הנתבעת, כך שלטעמי יש לשחררו לפקודת התובעת בלא קשר למה שנפסק בפסק דין זה). שיקולים נוספים 20. מעבר לאמור לעיל, הבאתי בחשבון שיקולים של הפרשי הצמדה וריבית, וכן הבאתי בחשבון את הערכתי שאילו התובענה היתה נדונה לגופה, היתה התובעת מחוייבת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום ניכר לזכות התובעת. הפסיקה לפשרה 21. בהסתמך על השיקולים המפורטים בסעיפים 20-7 לעיל, הגעתי למסקנה שלפיה נכון יהיה לחייב את הנתבעת, בפשרה, לשלם לתובעת סך נטו של 2,500 ₪. אין בכך כדי לגרוע מחיובה של התובעת בהוצאות משפט שנעשה בעת הדיון הראשון בתובענה. כאמור בסעי, 19 לעיל, אין מניעה שהנתבעת תשלם סכום זה באמצעות שחרור חלק ה"פיצויים" שהופקד בחברת הביטוח. אם הסכום לא ישולם עד ליום 15/1/04, הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/1/04 ועד התשלום בפועל. 22. אין צו להוצאות מעבר למה שכבר הובא בחשבון, לחובת התובעת בעת שקלול סכום הפשרה. 23. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. ניתן היום, ט"ו בכסלו תשס"ד, 10 בדצמבר 2003, בהעדר הצדדים. חיים ארמון, שופטקטיניםפיטוריםגן ילדים / פעוטון / משפחתון