תאונה כתוצאה מהתנתקות חלק מהרכב הוכרה בפסיקה כהתנתקות לצורך הגדרת תאונת דרכים. כך למשל בפסק הדין שניתן בת"א (חי') 411/95 אטיאס סימון נגד הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ קבע השופט גריל: "לכאורה, נראה בעיני שגם במקרה בו חלק של הרכב נפל או ניתק מחמת תקלה, אך נותר מחובר בדרך כלשהי לרכב, מתקיימת ההגדרה של "הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה". ברע"א 5880/02 ניר לי שיפוצים ובנייה בע"מ ואח' נגד דניאל נזרח ואח' פ"ד נז(2), עמ' 614, דן בית המשפט העליון במאורע שבו כף של טרקטור קפצה למעלה לאחר שאחת הרצועות שהחזיקו במכולה (קונטיינר) השתחררה, מבלי שהקונטיינר עצמו התנתק לגמרי מהמחפרון. בית המשפט העליון קבע, כי במקרה זה מתקיים היסוד "הינתקות חלק מרכב או מטענו", אם כי נקבע שם שאין המדובר בתאונת דרכים, מכיוון שההינתקות אירעה במהלך טעינה ופריקה. אמנם אין בפסק הדין שניתן ב פרשת ניר לי דיון בשאלה אם התנתקות חלקית מהווה התנתקות לצורך חוק הפיצויים, אך עצם העובדה שבית המשפט העליון ראה בהשתחררות הרצועה "הינתקות" מלמדת על הגישה שגם התנתקות חלקית היא התנתקות לצורך חוק הפיצויים. גם בפסק הדין שניתן ברע"א 9147/05 כלל חב' לביטוח בע"מ נגד אורי צעיר, בית המשפט העליון אינו שולל את האפשרות שמאורע יחשב כהינתקות חלק מרכב או מטענו כדרישת חוק הפיצויים, גם אם אין המדובר בהינתקות מלאה. להלן פסק דין בנושא התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה כתאונת דרכים: א. אקדמות מילין 1. שוב חוזר הניגון. פעם נוספת נקראים אנו לפלס דרכנו "בסבך הקסואיסטי של ההגדרה החקיקתית של תאונת דרכים בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975", ואנו נזכרים, כי "המלאכה היא קשה, אך אין אנו בני חורין ליבטל ממנה", וכי, לא אחת, "נוסח ההגדרה מאלצנו ליצור הבחנות דקות ואף דקיקות" (הציטוטים הם מהפתיח לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 7006/97, 6366/01 ברקן ואח' נ' עזבון המנוח חאג' מוסא ז"ל, פ"ד נו (1) 776). הפעם נדרשים אנו לחלק מן ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" לפיו "התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה" נחשבת כ"שימוש ברכב מנועי". באורח עוד יותר ספציפי מופנים אנו לסיומת, דהיינו, ל"הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה", אשר מכוחה טוענת התובעת, כי יש להכיר בה כנפגעת "תאונת דרכים". 2. אכן במקרים רבים שקיים בהם מצב "עדין" מהסוג המתואר מתגבשת פשרה, שביסודה קניית סיכויים וסיכונים, וזאת כתחליף להעמדת כל הקופה להכרעה חותכת, לכאן או לכאן. בענייננו עשיתי מאמצים בכיוון זה, ולא נואשתי אף לאחר שהוגשו הסיכומים. 3. בהודעה משותפת לשני הצדדים, שהוגשה ב-9.8.04, הם הודיעוני, "כי אין באפשרותם להגיע לידי הסדר של פשרה", ובקשו הכרעה בשאלה שעל הפרק. יהי, אפוא, כרצונם. ב. התביעה והתנהלותה הדיונית 4. בכתב התביעה (בסעיף 5) מתואר הארוע העומד ביסוד התביעה באופן הבא: "ביום 25.4.97 בשעה 10:00 או בסמוך לכך, פסעה התובעת כהולכת רגל ברחוב הלל בירושלים. באותן נסיבות, כשחצתה את הכביש במעבר החצייה הסמוך לבניין הפסג' ברחוב הלל, מעדה התובעת על גבי כתם של חומר שמנוני שנשפך במקום מכלי רכב שעמד במקום, איבדה את שיווי משקלה, החליקה קדימה ונחבטה מהמדרכה ברגלה הימנית". 5. הסיבה לכך ש"קרנית" היא הנתבעת נעוצה בכך שהתובעת אינה יודעת מיהו הרכב הספציפי אשר "שמנו נתן" (כלשונו של לוין קיפניס בשיר "כד קטן"), ואשר בו היא תולה את קולר נפילתה. 6. בישיבת קדם המשפט הראשונה (מ-28.5.00) הודיעו באי כח הצדדים: "מוסכם כי בשלב זה ימונה אורטופד במימון ביניים של התובעת, וכי לאחר קבלת חוות הדעת ניתן יהיה לשקול העמדות בשאלת האחריות". כהמשך לכך, ניתנה חוות דעת המומחית ד"ר מ. עמית-כהן, לפיה הנפילה שבה מדובר הותירה לתובעת נכות צמיתה בשעור 15%. 7. לאחר יותר משנה של משא ומתן, בקשו שני הצדדים במשותף "לפצל את הדיון בתביעה דנן באופן שקודם יתקיים דיון בשאלה אם התובעת נפגעה בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה 1975, אם לאו". 8. לקראת ישיבת ההוכחות, הוגש מטעם עורך דין תאונות דרכים התובעת תצהיר עדות ראשית שלה (ת/1), שאליו צורפו תמונות, שצילם בעלה סמוך לאחר הנפילה (ת/2 - ת/6). מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של חוקר (נ/1). 9. בישיבת ההוכחות, שנתקיימה ב-29.4.02, נחקרה התובעת על תצהירה, והוסכם שתתקבלנה התמונות (פרוטוקול, ע' 1, ש' 4-5), וכן נחקר החוקר מטעם הנתבעת. בסיום אותה ישיבה הוסכם, שהנתבעת תהיה רשאית להעיד עד נוסף, אך הנתבעת ויתרה לבסוף על עדות זו. כיוון שכך, עמד התיק בשלב שבו, אם לא תושג פשרה, יוגשו סיכומים בכתב. 10. חלף-עבר לו זמן רב, ולא הוגשו סיכומי התובעת. ייתכן שהדבר נבע ממו"מ לפשרה, שנתקיים בהמשך להודעת באי כח שני הצדדים עם סיום ישיבת ההוכחות, וייתכן שמטעמים אחרים. והנה, הגיעה בשורה מרה, לפיה עו"ד גד בליליוס, שייצג את התובעת למן הגשת התביעה, נהרג בתאונת דרכים ביום 3.2.03. כאן המקום לציין, כי עו"ד בליליוס המנוח ייצג את התובעת באורח מקצועי ויסודי, ועם זאת, בזכותו ובזכות ב"כ הנתבעת, הדבר לא פגע בהתנהלות הדיונים באווירה קולגיאלית, וכאשר באי כח שני הצדדים ממלאים גם את חובתם הנוספת, לסייע לבית המשפט לעשות משפט. המשך ייצוגה של התובעת הועבר לידי עו"ד מ. רוזן יבדל"א, אשר אף הוא ייצג את התובעת באופן ראוי לשבח. חילופי הייצוג הביאו לחידוש המו"מ לפשרה, ובקשר לכך אף נתקיימה ישיבה שנועדה לבחון שוב אפשרויות לפשרה. כפי שכבר צויין, בסופו של דבר, כל המאמצים בכיוון זה לא צלחו, ולבסוף הוגשו סיכומים בכתב, מקיפים ומעמיקים, מטעם שני הצדדים (ביום 19.10.03 וביום 18.5.04). כפי שציינתי, גם בשלב זה לא נואשתי מהנסיונות להביא את הצדדים לפשרה. בהחלטה מ-22.7.04 כתבתי, בין היתר: "עיינתי בסיכומים המעמיקים של שני הצדדים, ובמכלול מה שבפניי. אציין, כי ההכרעה אינה פשוטה, וכי בכל הנוגע לעניין העומד להכרעה קיימים שיקולים ופנים לכאן ולכאן. מובן, שאם תידרש הכרעה, הרי שהיא תתגבש ותינתן. עם זאת, בטרם הכרעה, אני מוצא לנכון לתת לצדדים הזדמנות נוספת להגיע לפשרה, שתשקלל את הסיכויים והסיכונים שבפניהם הם ניצבים, למקרה שתבוא הכרעה. לדעתי, זהו מהלך עדיף על פני כל הכרעה שלי (שאפשר שתוביל גם לערעור, מהכא או מהתם)". במסגרת אותה החלטה הוצעו גם הצעות ספציפיות. כפי שכבר צויין, גם מהלך זה לא הוביל לפשרה. ביום 9.8.04 הודיעוני באי כח הצדדים, "כי אין באפשרותם להגיע לידי הסדר של פשרה", ועתה עומד התיק בשל להכרעה בשאלה שעל הפרק. ובכן, אין אני בן חורין ליבטל מהמלאכה שלפניי, והריני ניגש אליה. ג. תוצאה סופית בקליפת אגוז 11. השורה התחתונה שאליה אני מגיע הינה, כי הארוע שבו עסקינן אינו בגדר "תאונת דרכים", וכפועל יוצא מכך, דין התביעה להידחות. 12. בקצרה אומר כבר עתה, כי אפילו אקבע את כל הממצאים העובדתיים כפי שהתובעת מבקשת שאקבע, עדיין, התוצאה המשפטית הנגזרת מאותה תשתית עובדתית היא, כי אין המדובר "בתאונת דרכים" כהגדרתה בחוק. 13. אסביר להלן כיצד אני מגיע לתוצאה הנ"ל. ד. תשתית עובדתית 14. עדות התובעת הותירה רושם מהימן מאד. העדות אף מתחזקת בתמונות שצילם בעלה של התובעת ביום התאונה (פרוטוקול, ע' 2, ש' 18). בעדות החוקר מטעם הנתבעת אין כדי לפגום במאומה במה שנמסר בעדות התובעת. אמנם, הנתבעת טוענת בסיכומיה (בסעיף 2, סעיפים קטנים ד-י), כי ללא עדות מומחה ובשל דברים שאישרה התובעת וקשיים כלפי דברים שלא אישרה, השורה תחתונה היא, כי לא ניתן לקבוע שהתובעת החליקה על כתם שמן שמקורו ברכב מנועי. פועל יוצא מכך, לדברי הנתבעת, הוא ש"התובעת לא הוכיחה את תביעתה" (סעיף 2(ד) לסיכומי הנתבעת). חרף כל הדברים הללו - שהם דברי טעם, אשר ודאי אין להקל בהם ראש - אני סבור, שמבט על זירת התאונה בכללותה, יחד עם מה שנאמר לעיל לגבי חומר הראיות, מוביל למסקנה, כי מאזן ההסתברויות נוטה לכך שהתובעת אכן החליקה על כתם שמן שמקורו ברכב מנועי. צרוף דברי התובעת למה שנראה בתמונות, יחד עם מיקומו של הכתם על הכביש, בצמוד למקום המיועד לחניית אוטובוסים ומיניבוסים, מוביל לכך שההסתברות הגבוהה ביותר היא, כי הנוזל שעליו החליקה התובעת אכן נשפך מרכב מנועי. 15. התובעת אינה טוענת שנפגעה תוך כדי תהליך הנזילה של השמן מכלי רכב כלשהו. היא גם לא טענה, וממילא לא הוכיחה, שהחליקה על שמן שנזל רגע קט לפני ההחלקה. מדברי התובעת ומחומר הראיות בכללותו, מאזן ההסתברויות נוטה דווקא לכך, שחלף פרק זמן משמעותי, ואפשר שאפילו ארוך למדי, בין נזילת השמן לבין ההחלקה. ה. ניתוח משפטי 16. התובעת, הטוענת כי מדובר ב"תאונת דרכים", מבססת את טיעונה על הנחת שני נדבכים זה על גבי זה: הראשון - דברים שנאמרו בפסיקה (בע"א 236/81 לסרי נ' ציון, פ"ד מב (3) 705, 711 א) ובספרות (בספריהם של השופטים אנגלרד וריבלין) לגבי המצב המשפטי ששרר לפני תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים, שבא לעולם ב-30.9.90, שלפיהם ארוע כגון זה שלנו היה אז בגדר "תאונת דרכים". השני - אמירות בפסיקה המאוחרת, לפיהן המבחן הרלוונטי לענייננו שחל לפני תיקון מס' 8 ממשיך לחול גם לאחריו. התובעת טוענת, כי העמדת שני הנדבכים זה על גב זה, מביאה לכך שהארוע דנן הוא בגדר "תאונת דרכים", מכח "הינתקות או נפילה" של חלק מהרכב או מטענו "מרכב עומד או חונה". 17. הנתבעת טוענת, כי חלוף הזמן בין נזילת השמן מאותו רכב בלתי ידוע לבין החלקת התובעת מוביל לכך שאין לראות בארוע משום "הינתקות" או "נפילה", שעליהן דיבר החוק כ"שימוש ברכב מנועי", לעניין הגדרת "תאונת דרכים", וכי בנסיבות של פער זמן כמו במקרה דנן, לא נתקיים קשר סיבתי משפטי בין אותה נזילת שמן לבין נפילת התובעת. 18. בכל הנוגע לפרשנות החוק, מקובלת עליי עמדת הנתבעת, כי ככלל, יש לראות כנפגע תאונת דרכים עקב "הינתקות" או "נפילה" מרכב מנועי רק את מי שנפגע תוך כדי תהליך ההינתקות או הנפילה עצמם. כך יהיה, למשל, דינו של מי שחלק מן הרכב התנתק ופגע בו תוך כדי ההתנתקות והנפילה, של מי שנפל עליו מטען שהיה על הרכב והתנתק ממנו, וגם של מי שנכווה משמן שניתז עליו ממנוע של מכונית, מסיבה כלשהי. מקובלת עליי טענת הנתבעת, שעניינה בלשון החוק, לפיה "השימוש במילים 'התנתקות' ו'נפילה' דווקא, מעיד על תהליך מיידי אשר במהלך התרחשותו וכתוצאה מהתנועה של התרחשותו נפגע האדם" (סעיף 4(ג)(2)(א) לסיכומי הנתבעת). מקובלת עליי גם טענתה הנוספת של הנתבעת, המתייחסת לתכלית החוק, לפיה: "מטרת המחוקק היתה לכלול בהגדרת ה"שימוש" סיכונים הנובעים מנפילות של מטענים שנמצאים על הרכב המנועי אשר גורמים לנזק בזמן תהליך ההינתקות או הנפילה עצמו, כדוגמת מטען ברזל שעל רכב, אשר פוגע באדם, והנזק נגרם מתנועת ההתנתקות או הנפילה עצמה של המטען. מטרת המחוקק לא היתה לכלול סיכונים הנובעים ממצבים של אחרי ההתנתקות או הנפילה כשאלה כבר הסתיימו ושאין להם קשר לעצם הנפילה או ההתנתקות עצמם". לכל היותר, לדעתי, ניתן להכיר כנפגע תאונת דרכים במי שהוכח לגביו שנפגע תיכף בסמוך לנפילה או להינתקות, כגון שנתקל בחלק או במטען שהתנתקו מהרכב רגע קט לפני כן, או החליק על שמן, אשר ברור כי נזל מן הרכב פרק זמן מינימלי לפני ההחלקה. כפי שצויין לעיל, במקרה דנן התובעת לא טוענת שנפגעה תוך כדי תהליך הנזילה, וגם לא טענה, ולא הוכיחה, שנפגעה משמן שנזל רגע קט לפני שהחליקה. חומר הראיות מצביע דווקא על כך שמסתבר יותר, כי חלף פרק זמן יותר ממינימלי, ואפשר שאף ארוך למדי, בין הנזילה לבין ההחלקה. בנסיבות אלה, אין לראות את התובעת כמי שנפגעה עקב "התנתקות" או "נפילה" מאותם אוטובוסים או מיניבוסים שזהותם אינה ידועה, ואין לראות בה מי שנפגעה ב"תאונת דרכים". 19. על האמור לעיל אוסיף, כי, כפי שצויין, הנתבעת עוררה ספקות לגבי "זהות" כתם השמן ומקורו. חרף קיומם של אותם ספקות קבעתי (לעיל, בסעיף 14), כי מאזן ההסתברויות נוטה בהקשר זה לעמדת התובעת. עם זאת, יש בקיומם של הספקות שהעלתה הנתבעת כדי להרחיקנו עוד יותר ממה שנחזה להיות "תאונת דרכים", ולחזק את המסקנה לגבי התמונה הכוללת, לפיה אין המדובר ב"תאונת דרכים". 20. גם טעמים של מדיניות משפטית תומכים בתוצאה לפיה אין לראות את המאורע שבו עסקינן כ"תאונת דרכים". הנה כי כן, גם לגבי ארועים שארעו לפני תיקון מס' 8 לחוק, ולמרות שבאותה תקופה ההגדרות שבחוק היו רחבות, ושלטה בכיפה הפרשנות המרחיבה, הזהירנו בית המשפט העליון (מפי כב' השופט אור) כי "מן הראוי להמנע ממצב שבו פעולות המרוחקות מכלי הרכב, פיזית או עניינית, נחשבות שימוש ברכב" (ע"א 3457/93 שרון שמואל נ' נשר מפעלי מלט ישראליים בע"מ, פ"ד נ (4) 301, 305 ז). צודקת הנתבעת (שהביאה ציטוט זה בסעיף 4(ג)(2)(ו) של סיכומיה), כי "הדברים הם בבחינת קל וחומר" בכל הנוגע לארועים שהתרחשו לאחר תיקון מס' 8. כאמור, מכאן תימוכין נוספים לתוצאה דלעיל. 21. על כל שנאמר עד כה אוסיף, כי, ככלל, לא מקובלת עליי הקונסטרוקציה בת שני הנדבכים שבונה התובעת, שנזכרה לעיל, בסעיף 16. לדעתי, אין להקיש מדברים שנאמרו בפסיקה ובספרות לגבי המצב המשפטי שלפני תיקון מס' 8 לענייננו. הציטוט שמביאה הנתבעת (בסעיף 3(ד)(3) של סיכומיה) מע' 231 לספרו של כב' השופט ריבלין הינו אחד מהתמרורים ומסימני הדרך לעניין זה, וניתן להוסיף עליו עוד כהנה וכהנה. יש לזכור, כי לגבי ארועים שארעו לפני כניסתו לתוקף של תיקון מס' 8 חלה ההגדרה החוקית שהיתה רחבה, וארוע מסוג הארוע דנן אילו ארע אז יכול היה להיות מוגדר כ"תאונת דרכים" מכח ההגדרה הכללית של "עקב שימוש ברכב מנועי", ובמיוחד בזכות הפרשנות הרחבה ששררה אז. לעומת זאת, ארועים מסוג הארוע שלנו שהתרחשו לאחר תיקון מס' 8, יוכלו להיות מוגדרים כתאונת דרכים רק אם ייכנסו מבעד לפתח הספציפי, שעניינו בהינתקות או נפילה מרכב עומד או חונה. בעצם קיומו של פתח אחד ויחיד כזה יש כדי לצמצם מאוד את חוג המקרים שייכנסו לטרקלין של הגדרת "תאונת דרכים". לנוכח מה שנאמר לעיל לגבי הפרשנות הראוייה לאותו פתח צר, יצטמצם עוד יותר אותו חוג. מכל מקום, וגם אם הפתח אינו כה צר, מקרה ספציפי כמו שלנו לא יוכל להיכנס בעדו לטרקלין. 22. נמצא לנו, אפוא, כי כל הדרכים מובילות לכך שהארוע שבו עסקינן אינו בגדר "תאונת דרכים". ו. סוף דבר 23. לנוכח הקביעה כי הארוע דנן אינו בגדר "תאונת דרכים", התביעה נדחית. 24. במכלול נסיבות המקרה, אין צו להוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו. תאונת דרכיםהכרה בתאונת דרכיםנפילה