כללי:   התביעה החלה להתברר במקורה, כתביעה שטרית בהוצל"פ. התובע מר וקנין, הגיש לבי צוע שטר כנגד הנתבעת. השטר שהוגש לביצוע הינו שיק משוך על בנק דיסקונט לישראל בע"מ. שמה של הנתבעת מתנוסס בפינה הימנית עליונה של השיק. סכום השיק הינו 20,000 ₪, זמן הפירעון הנקוב הינו 6/10/96. השיק חולל בחוסר פירעון מסיבת "אכ"מ" ביום 17/10/96. השיק עשוי ביד הנתבעת וערוך לפקודת התובע. על גבו נושא השיק חתימת היסב של התובע. הוגשה התנגדות לביצוע שטר. בסופו של הליך, לאחר התערבותו של בית המשפט המחוזי הנכבד, התקבלה ההתנגדות. כאשר תצהיר הנתבעת משמש כתב הגנה.   בשלב זה הועבר התיק לדיון בפני. הצדדים באדיבותם, הסכימו כי פסק הדין ינתן על פי סעיף 79 א', על יסוד כתבי הטענות, התצהירים המצויים בתיק, וכן סיכומים בכתב. לאור זאת הנני לפסוק בתובענה.   עמדת ההגנה:   בהיות התביעה שטרית במקורה, נביא תחילה את עמדת הנתבעת. הנתבעת טענה, כי השטר נכשל בכישלון תמורה מלא בעיסקת היסוד. עוד טענה כי למרות ששמו של מר וקנין, התובע, נרשם כנפרע בשטר, הרי שבפועל מעמדו שקול כנגד מעמדו של צד ג', נטול כל זיקה לשטר. אין בינה לבינו כל יריבות חוזית או אחרת.   מעשה שהיה כך היה. לטענת הנתבעת במהלך אוגוסט 1996, ביקש ממנה אחיה שיק בסך 20,000 ₪. היא נענתה לבקשה ונתנה לו שיק על החלק, מתוך אמונה שאחיה ימלא את יתר הפרטים. כל שביקשה ממנו הוא להודיע לה יום לפני הפקדת השיק, כדי שתדאג לכיסוי. פרטי העסקה, במסגרתה מסר אחיה את השיק, נודעו לה בדיעבד ממנו ומניירת שאיתרה לאחר מכן.   הנתבעת טענה כי אחיה, חיים דיק, חתם על זיכרון דברים עם מר אריה קרן, אשר שמסגרתו היה אחיה אמור לרכוש מאותו מר קרן, רכב מסוג סיטרואן מ.ר. 04-050-36 (להלן: "הרכב").   על פי זיכרון הדברים, הועמדה תמורת הרכב על סך 40,000 ₪, שהיתה אמורה להשתלם באופן כדלקמן: סך 10,000 ₪ במזומן. סך 20,000 ₪ בשיק ליום 6/10/96, הוא השיק נשוא התביעה. סך 10,000 ₪ בתשלומים עד סוף פברואר 1997. מר קרן הציג בפני אחי הנתבעת, מר דיק, בעת החתימה על זיכרון הדברים, כי הרכב הנמכר מצוי בבעלותו. מר קרן מסר לאחיה של הנתבעת את הרכב, מסמכים ומפתחות. אמנם במסמכי הרכב הופיעה כבעלים הגב' דניאלה קרן ולא מר אריה קרן, אולם מר קרן הרגיע אותו באומרו כי מדובר בשיקולים חיצוניים, אולם הבעלות האמיתית היא של מר אריה קרן. עוד נאמר לו באותו מעמד, כי השעבוד שרבץ על הרכב במסמכים, לטובת בנק לאומי יוסר.   עוד נטען כי מר אריה קרן לווה בהליך מכירת הרכב, על ידי התובע מר וקנין יוסי, שהיה שותפו באותה עת.   כל ההבטחות שניתנו לאחיה של הנתבעת, מפיו של מר קרן, גובו בהבטחות של מר וקנין. אחיה של הנתבעת, מר חיים דיק, קיבל את הרכב לחזקתו בהסתמך על ההטחות הללו. בדיעבד הסתבר לו, כי לא נעשה שינוי ברישום הבעלות על הרכב, וכאשר פנה לבנק לאומי לברר מתי בדעתו להסיר את השעבוד על הרכב, השיב הבנק כי אין בכוונתו לעשות כן, הואיל והחוב המובטח בשעבוד גדול מאד.   הנתבעת מוסיפה כי השיק חזר מסיבת "אכ"מ", אך בדיעבד, ממילא לא היה בדעתה להפקיד סכום כסף לכיסוי השיק, הואיל והעסקה לרכישת הרכב היתה מפוקפקת.   בסופו של דבר, בחודש דצמבר 1996, לטענת אחיה של הנתבעת, מר דיק, התפרצו התובע יחד עם מר קרן לדירתו של אחיה, ובכוח נטלו את מפתחות הרכב ונסעו עמו. התוצאה היא, כי כיום הרכב אינו מצוי בחזקת הנתבעת או אחיה. אחיה שילם לשותפו של התובע מר קרן, במעמד זיכרון הדברים סך של 10,000 ₪, במזומן, שלא הוחזרו לו עד עצם היום הזה. בנוסף, מתנהלים הליכי הוצל"פ כנגד הנתבעת בגין השיק שנמשך על חשבון עסקת הרכישה שלא מומשה. זהו התשתית העובדתית שמקימה הנתבעת. הנתבעת צרפה גם תצהיר של מר חיים דיק, אחיה לאימות גרסתה.   עמדת התובע:   התובע טוען כי קיבל את השיק נשוא התביעה ממר אריה קרן, שהיה חייב לו כספים. תצהירו של התובע הוגש בד בבד עם סיכומיו, ואני מתירה זאת, נוכח עמדת הצדדים כי הדיון יתנהל ויוכרע על יסוד הכתב, לפי סעיף 79 א'.   התובע אמר בסעיף 2 לתצהירו: "את השיק נשוא התביעה קיבלתי ממר אריה קרן, שהרכב היה על שם אישתו, לאחר שאריה קרן היה חייב לי כסף. הייתי נוכח במעמד זיכרון הדברים בו שילם חיים דיק 10,000 ₪ במזומן וקיבל את הרכב. אציין כי חיים דיק מסר את השיק נשוא התביעה ואמר שהשיק יפרע...". ובהמשך בסעיף 3 אמר: "אינני מכיר את התובעת (צריך להיות: "הנתבעת" - נ.ג.) מלפני ההתדיינות בבית המשפט, ומעולם לא התכוונתי לעשות איתה עסקה זו אחרת. כמו כן לא עשיתי אף עסקה עם החייב חיים דיק. בסעיף 6 לתצהירו, הוא מציין כי השיק נשוא התביעה חזר, ולכן "הוחזר הרכב". בסעיף 5 לתצהירו, הוא אומר ללא קשר, כי אחיה של הנתבעת מר חיים דיק, חייב כסף לחברה שהיתה בניהול משותף שלו ושל מר אריה קרן, בשווי 2,000 ₪ צמוד ליום 20/5/97 על פי פסק דין של בית הדין לעבודה בחיפה.   התובע לא צרף תצהיר של מר אריה קרן, שהיה הצד הישיר לעסקה הנטענת עם מר דיק. התובע טוען כי הנתבעת אינה יכולה להתכחש לעסקה, מאחר שמסרה שיק על החלק, היא כבולה אליו ועליה לכבדו. הוא חוזר ומסתמך על קביעות הרשמת, שנהפכו בערעור בבית המשפט המחוזי, לפיו היתה לאחיה של הנתבעת הרשות להשלים את השיק כרצונו.   הכרעה:   דומני, כי את המשקל העיקרי יש ליתן לשאלה האם עסקת היסוד נכשלה כישלון תמורה מלא אם לאו. השאלה האם השיק הושלם כהלכה וכדבעי, משנית בעיני. אפילו אם נקבל את גרסת התובע, כאילו השיק הושלם כהלכה, על פי הרשאה שנתנה הנתבעת לאחיה, עדיין על התובע להתמודד עם טענות הנתבעת, בדבר כישלון תמורה מלא בעסקת היסוד.   לדעתי, כפי שעולה מן התשתית העובדתית שנפרשה לנגד עיני, השיק הושלם כדין וכהלכה. במועד בו הושלם השיק, בעת ביצוע עסקת הרכישה, היתה לאחיה של הנתבעת, מר חיים דיק, להשלים את השיק כפי שהושלם. אילו עסקת הרכישה היתה יוצאת לפועל, לא היה לנתבעת פתחון פה כנגד ההשלמה.   אולם, בכך לא סגי. העסקה לא נשלמה בהעברת השיק. בתצהיריה המפורטים של הנתבעת, ראינו כי העסקה נכשלה בכישלון תמורה מלא. עולה בבירור, מכל המסמכים, ואף ללא חקירות פרונטליות כי אחיה של הנתבעת הלך שולל ורכש מאת מר אריה קרן ושותפו התובע, רכב רשום על שם פלונית, דניאלה קרן. בכך לא תמה סאת תמימותו של האח מר דיק. לא זו בלבד, שרכש רכב שאינו רשום על שמו של המוכר, אלא שרכש רכב משועבד לבנק לאומי, ולא דאג לקבל את מסמכי הסרת השעבוד, בטרם השליש לידי המוכר סך של 10,000 ₪ במזומן, וכן את השיק נשוא התביעה.   לאחר ניסיונות להסרת השעבוד לא צלחו, אין תימה כי האח מר חיים דיק, לא שילם יתרת הסכום. בסופו של דבר אף הרכב לא נשאר בחזקתו. לטענת הנתבעת, הרכב נלקח ממנו בכוח. התובע לא התייחס לנסיבות בהן מצא הרכב את דרכו חזרה, מאת מר חיים דיק, אל מר אריה קרן, אלא השתמש בתצהירו, בלשון נקיה, שלא לומר מעורפלת, ואמר "הרכב הוחזר". כיצד הוחזר הרכב? סתם התובע ולא פירש.   מצד אחד התובע מנסה לנתק עצמו מעסקת רכישת הרכב, אך מצד שני, עולה רושם מתצהירו, כי הוא יודע עליה פרטים רבים. התובע טוען בתצהירו כי מר אריה קרן היה חייב לו כספים, ולכן נרשם השיק נשוא התביעה לפקודתו, ולא לפקודת המוכר מר אריה קרן. העובדה שהשיק נרשם לפקודתו של התובע, תומכת בגרסתה של הנתבעת, כפי שהובאה מפי אחיה, מר חיים דיק, כי התובע ליווה את מר קרן, ונכח בכל הליכי המכירה. דבר זה מצביע על מעורבות שהיתה לו בעסקה, והוא לא היה צד ג' פסיבי, כפי שהוא מנסה לטעון.   כמו כן, התובע נמנע מלציין בתצהירו, אלו כספים בדיוק היה חייב לו מר קרן. כמה? מדוע? כל זאת, בחר התובע להסתיר מאיתנו. מה זיכה את התובע בסכום של 10,000 ₪ מאת מר קרן? האם היה זה חוב אמיתי? או שמא היה כאן ניסיון לטשטש את עקבותיה של עסקת המכירה הבעייתית למר חיים דיק? כאשר מוכרים לפתי מאמין, רכב המשועבד למוסד בנקאי, נוח מאד לטשטש את עקבותיה של עסקת המכירה וליצור חיץ בין המוכר לבין השיק, על ידי רישום השיק לפקודת אדם אחר. כאשר מתגלית הבעייתיות במכירה, הבנק מסרב להסיר את השעבוד, ועסקת המכירה כולה מתבטלת, מגלגל אותו נפרע עיניו לשמיים, מעמיד פני תם שאינו בקיא בפרטי עסקת המכירה, וטוען לחוסר זיקה מוחלט בינו לבין עסקת היסוד הבעייתית.   התובע כאן, מתגדר בזכות אחיזה טובה בשטר, זכות שהיא לכאורה זכותו של צד ישיר לעסקת היסוד. ברם, יחסיו של התובע עם הנתבעת הם בפועל, יחסים רחוקים.   ראה ע"א 1886/97 זאב יהודה נגד פנינה זלמה פד"י נג (1) עמ' 132   "הקירבה או הריחוק אינם נקבעים על-פי צורת השטר, אלא על-פי מערכת היחסים שבין הצדדים. אנשים הם צדדים קרובים לשטר אם יחסיהם ההדדיים כצדדים לשטר נובעים מקשר משפטי ישיר ביניהם. אנשים הם צדדים רחוקים לשטר, אם יחסיהם המשפטיים כצדדים לשטר אינם נובעים מקשר משפטי ישיר ביניהם, אלא מקשר משפטי עם אחרים. המבחן הוא פונקציונלי ולא צורני (136ה - ו)".   במבחן הפונקציונלי האמור, התובע היה מעורב בעסקת המכירה לאחיה של הנתבעת. הוא ליווה את מר קרן בעת הצגת המצגים, באשר למצבו המשפטי של הרכב. הוא היה ער לעובדה שהרכב "הוחזר" בלשון נקיה, ולא נשאר עוד בחזקת האח. ביודעו את כל זאת, הרי אין התובע יכול להתכחש לכישלון התמורה המלא בעסקת היסוד, אשר במסגרתה נמשך השטר. את מעמדו כלפי אותו מר קרן, שלטענתו מסר לו את השטר עבור חוב ביניהם, אין התובע מסביר כהלכה ודומה כי מדובר בתירוץ דחוק שנועד לנתק באופן מלאכותי, בין התובע לבין עסקת היסוד שנכשלה.   אני סבורה, כי לאור כישלונה של עסקת היסוד, אשר במסגרתה נמשך השטר, אין לחייב את הנתבעת לפרוע את תמורתו של השטר. עוד אני סבורה כי החוב של מר חיים דיק, כלפי החברה בניהולו של מר קרן והתובע, אינו רלוונטי כלל להליך הנוכחי. העובדה שהתובע מצא לנכון לציין עניין זה בתצהירו, רק מצביע על עומק מעורבותו ביחסיו עם מר קרן, ועם אחיה של הנתבעת.   מחמת כישלון תמורה מלא, אני דוחה את התביעה.   סיכום: התביעה השטרית נדחית בזה. תיק הוצל"פ שמספרו 1-97-38702-01 יסגר, וכל ההליכים שננקטו במסגרתו יבוטלו בזה. הפיקדון שהפקידה הנתבעת בתיק זה על פירותיו, יוחזר לידיה באמצעות בא כוחה. אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ בצרוף מע"מ הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. סכום ההוצאות נקבע לקולא, בהתחשב במתכונת המקוצרת בה בחרו הצדדים לנהל את הדיון לפי סעיף 79 א'.   ניתן היום ל' בחשון, תשס"ג (5 בנובמבר 2002) בהעדר הצדדים.   המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.   ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.   גרוסמן נועה, שופטת    שיקים