1. התובע ביקש בתביעתו סעד הצהרתי על פיו הנתבעות חייבות לשלם לו פיצויי פיטורים בגין שנות עבודתו העודפות (מעל 35 שנות עבודה). התובע טען בתביעתו כי הוא בוטח אצל הנתבעת מס' 2 במסגרת עבודתו ב"סולל בונה" החל מ- 1.8.64 עד 1.11.86, מחודש 11.86 עד 6.89 בוטח כעובד מדינה בקופת "מבטחים" ומתאריך 1.7.89 עד ליום 31.12.01 הוא בוטח בפנסיה תקציבית - סה"כ 37 שנים ו- 6 חודשים. לדברי התובע, הוא פרש לגמלאות מעל גיל 60, מקבל פנסיה בשיעור 70% - שהוא שיעור פנסיה מקסימלי, ועבד מעבר ל- 35 שנים. לכן, לטענתו, הוא זכאי לפיצויי פיטורים בגין השנים העודפות, על פי הוראות סעיף 39 (ז) לחוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב) התש"ל - 1970 (להלן: "חוק הגמלאות"). 2. נתבעת מס' 1 - מדינת ישראל- טענת בכתב ההגנה שהוגש מטעמה טענה כי יש לדחות או למחוק את התובענה (שלדעת ב"כ הנתבעת מס' 1 צריכה להתנהל כ"ערעור" ולא כ"תביעה") מאחר ואין מקום להיעתר לתביעה לסעד הצהרתי בלבד כאשר הצדדים עשויים להידרש, לאחר מכן, גם לתביעה בגין הסעד האופרטיבי של תשלום פיצויי פיטורים עבור שנות עבודה עודפות ועל התובע להגיש את הסעד האופרטיבי (תביעה כספית) מאחר וקיימת אפשרות לעשות זאת. לגופה של התביעה, טענה ב"כ נתבעת מס' 1 כי לא מתקיים אצל התובע התנאי הרביעי שנקבע בסעיף 39 (ז) לחוק הגמלאות, על פיו נדרש כי שיעור הקיצבה של העובד יהא מקסימלי (קצבה בשיעור 70%), סך כל שיעור הקצבה לו זכאי התובע הינו 59.79% ועל כן, אינו זכאי לקבלת פיצויים עבור תקופת שירות עודפת. 3. נתבעת 2- נתיב קרן הפנסיה של פועלי ועובדי מפעלי משק ההסתדרות בע"מ - טענה כי היא קרן פנסיה מקיפה הפועלת בהתאם לתוכנית הפנסיה שלה. לטענת נתבעת 2, דין התביעה להידחות או להימחק כנגדה, מחמת העדר עילה כנגדה וכן, מחמת היותה בלתי מכומתת. סך כל תקופת ביטוחו של התובע בפנסיה מקיפה, במבטחים ובפנסיה תקציבית גם יחד עולה על 35 שנים, ולפיכך, נתבעת 2 היתה מוכנה להשתתף בתשלום מענק בהתאם לסעיף 40 לתקנון הקרן, באופן יחסי לתקופת חברותה אצלה. שנות חברותו של התובע אצל אותה נתבעת בלבד אינן מזכות במענק בהתאם לסעיף 40 לתקנון. יחד עם זאת, חישוב סכום המענק וחלקה היחסי של כל קרן פנסיה מקיפה בה היה התובע חבר יערך על ידי הקרן המשלמת, היא הקרן האחרונה בה היה התובע חבר- מדינת ישראל. לפיכך, אין יריבות בין התובע לבין נתבעת 2 ואין לו עילת תביעה כנגדה. 4. ב"כ הצדדים הגיעו להסכמה על פיה לא נשמעו הוכחות בתיק. ב"כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב בצירוף מסמכים. לאור דרך ניהול המשפט, כאשר המחלוקת היא משפטית בעיקרה, אין נפקא מינה לשם אשר ניתן לתובענה (ערעור על פי סעיף 34 (א) לחוק הגמלאות, או תביעה). להלן ייקרא מר יוסף שמואל "התובע", מדינת ישראל "נתבעת מס' 1" וקרן פנסיה נתיב תיקרא "נתבעת מס' 2". 5. בקשה לסעד הצהרתי: הנתבעות ביקשו לדחות/ למחוק את התובענה בשל היותה לא מכומתת, אין בה הסעד אופרטיבי - תביעה כספית, מבלי שיש הצדקה לכך. על כן, לטענתן, אין להיעתר לבקשה לסעד הצהרתי. ב"כ הנתבעות לא חזרו על טענה זו בסיכומיהן. אף על פי כן, אנו רואים לנכון להתייחס לטענה. התובענה שבפנינו היא לתשלום של "מענק", פיצויי פיטורים בגין שנות עבודה עודפות, מעבר ל- 35 שנות עבודה. הסעד העיקרי הוא סעד כספי, שמתבטא בתשלום חד-פעמי. אולם, בפני התובע, שהיה בשנים האחרונות לעבודתו עובד מדינה, עומדים קשיים לחשב את זכאותו הנטענת, בהתחשב לרכיבים המשמשים בסיס לתשלום. לאחר ההכרעה העקרונית בזכאות או אי זכאות של התובע למענק, במידה והתביעה תתקבל, נתבעת מס' 1 היא זו שיכולה לעשות את החישובים בצורה נכונה, על ידי הגורמים המוסמכים, ואין הצדקה להכביד בשלב זה על התובע ולחייבו בכימות התביעה. אין אנו עוסקים בתביעה לגמלה חודשית, אלא למענק חד פעמי. אולם, ניתן לאמץ את ההלכה המאפשרת להזדקק לסעד הצהרתי באשר לזכאות לגמלה ולשיעורה, למרות שתמיד עדיפה כימות של תביעה (דב"ע נז/ 3-79, הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ' צבי רוטנברג, פד"ע לב (1) 37). על כן, אין בהעדר כימות התביעה בלבד כדי להצדיק את דחייתה. 6. עובדות המקרה: א. התובע עבד בסולל בונה בין התאריכים 1/8/64 ועד 1/11/86, סה"כ תקופה של 22 שנים ו-4 חודשים. בתקופה זו בוטח בפנסיה צוברת, בקרן הפנסיה "נתיב" - הנתבעת מס' 2. ב. בין השנים 1/11/86 ועד 31/12/01 עבד במע"צ ובוטח במבטחים כעובד מדינה. סה"כ תקופה של 15 שנים וחודשיים. ג. סך כל תקופת עבודתו מסתכמת ב-37 שנים ו-6 חודשים. ד. העובד פרש משירות המדינה כשסך שיעור קצבת הפרישה, ביום פרישתו, עמד על 60% ממשכורתו הקובעת. שיעור זה נקבע על פי חישוב כדלקמן: מעבודתו כעובד מדינה במע"צ זוכה בשיעור גמלה של 30.33% (15 שנים וחודשיים). מעבודתו בסולל בונה, זוכה באמצעות קרן הפנסיה נתיב, בשיעור גימלה של 29.46% (לכאורה, היה זכאי לקצבה מקרן הפנסיה "נתיב" בשיעור גבוה יותר, אולם בעת הקדמת מועד פרישה לגיל 60, מופחת שיעור הקצבה). ה. בחודש 11/01 פנה התובע לנציבות שירות המדינה בבקשה להגדלת תקופת שירותו, בקשתו נבחנה בועדת הפרישה והגמלאות ואושרה מטעמי בריאות ופרישה מוקדמת ע"י נציב שירות המדינה מתוקף סמכותו הקבועה בסעיף 10 לחוק הגמלאות. ו. ביום 20/3/03 קיבל התובע מכתב מנציבות שירות המדינה לפיו: "נציב שירות המדינה החליט, בתוקף סמכותו שהוענקה לו ע"פ סעיף 100 לחוק הגמלאות, על הגדלת תקופת שירותך במדינה, לענין קביעת שיעור קיצבתך בלבד, זאת על יסוד נימוקים שהובאו בפניו בדבר מצב בריאותך, פרישתך המוקדמת". ז. לאחר הגדלת תקופת שירותו של התובע בשירות המדינה, גדל שיעור קצבת הפרישה של התובע מ-30.33% לשיעור קצבה של 40.5% ממשכורתו הקובעת. ח. שיעור קצבת הפרישה הכולל של התובע, לאחר ההגדלה ובצירוף שיעור הקצבה לה זכאי מקרן הפנסיה "נתיב", הגיע לכדי 70%. 7. המסגרת הנורמטיבית: המקור המשפטי לזכאות לתשלום פיצויי פיטורים בגין שנות עבודת עודפות הוא סעיף 39 (ז) לחוק הגמלאות שנוסחו כדלקמן: "עובד שנתקיימו בו ארבעה אלה: (1) פרש מהשירות לאחר שהגיע לגיל 60; (2) הוא זכאי לגמלאות כפל לפי סעיף 32(א)(3) או (4), או לקצבת פרישה בנסיבות שחלים עליהן סעיפים 85 או 86, או היה זכאי להן לולא נסתיים שירותו בפטירתו; (3) תקופת שירותו בפועל מטעם המדינה, בין שחוק זה חל עליו ובין שחוק זה איננו חל עליו אך תקופת השירות מובאת בחשבון על פי סעיף 85, ותקופת עבודתו אצל מעביד אחר שחל עליה סעיף 86, וכן תקופת עבודתו שעליה העובד איננו זכאי לקצבה לפי חוק זה אלא לקצבה או לתשלום כיוצא בה כאמור בסעיף 32(א)(3) או (4), מצטרפות ביחד לתקופה של 35 שנים לפחות; (4) הוא זכאי לקצבה בשיעור המרבי בשל הקבוע בסעיפים 85 או 86 או על פיהם, או בשל האמור בסעיף 32(ב), או שהיה זכאי לה לולא נסתיים שירותו בפטירתו, יהיו הוא או שאירו, לפי הענין, זכאים לפיצויי פיטורים, אף אם פרש מהשירות מרצון, בשל תקופת השירות העודפת על תקופות השירות המזכות אותו בקצבה בשיעור המרבי, או שהיו מזכות אותו כך לולא נסתיים שירותו בפטירתו או על 35 שנים של שירות ועבודה כאמור בפסקה(3), הכל לפי הארוכה שביניהן". אין מחלוקת באשר לקיום של התנאים שבסעיפי (1), (2) ו- (3). טענת נתבעת 1 היא כי התובע לא היה זכאי לשיעור קצבה מרבי, כפי שנדרש בסעיף (4), אלא השיעור הוגדל לפי החלטה של נציב שירות המדינה, על פי הסמכות בסעיף 100 לחוק הגמלאות, לעניין שיעור הקצבה בלבד ואין להחיל את הגדלת שיעור הקצבה לתשלום של פיצויי פיטורים על פי סעיף 39 (ז). רציפות זכויות של התובע לצורכי פנסיה ויתר זכויות עקב פרישתו מוסדרת לפי הסכם, בהתאם לאמור בסעיף 86 לחוק הגמלאות. בענייננו חל "הסכם להבטחת רציפות זכויות הפנסיה במעבר עובדים משירות המדינה לקרנות הפנסיה של ההסתדרות ומהקרנות לשירות המדינה" (להלן: "ההסכם"). באשר לסמכות להגדיל את שיעור הפנסיה, קובע סעיף 100 לחוק הגמלאות: "(א) עובד המועסק בתנאי עבודה שקבעה הממשלה בתנאים מיוחדים לעניין סעיף זה, רשאי נציב השירות להורות בהודעה ברשומות ובתנאים שקבעה הממשלה, כי לצורך קביעת זכויותיו של אותו עובד לפי חוק זה, כולן או מקצתן תחושב תקופת שירותו, כולה או מקצתה, כתקופה גדולה משהייתה למעשה, ובשיעור שקבעה הממשלה. (ב) לגבי עובד שסעיף קטן (א) אינו חל עליו רשאי נציב השירות להורות, בהודעה ברשומות ובתנאים שקבעה הממשלה באישור ועדת העבודה של הכנסת, כי לצורך קביעת זכויותיו של העובד לפי חוק זה, כולן או מקצתן, תחושב תקופת שירותו, כולה או מקצתה, כתקופה גדולה משהייתה למעשה, בשיעור שקבעה הממשלה". שאלה נתונה להכרעה היא האם הגדלת שיעור הפנסיה במקרה של התובע מחייבת לעניין סעיף 39 (ז) לחוק הגמלאות. 8. שיעור הקצבה וזכאותו של התובע לפיצויי פיטורים: לפי ההסכם, החייב בתשלום הגמלה במקרה של רציפות זכויות הוא "המוסד האחרון בו מבוטח העובד ערב פרישתו" ולענייננו, נתבעת מס' 1. לכן, היא זו שצריכה לשלם את מענק בגין שנות עבודה עודפות, במידה שמתקיימים תנאי הזכאות. סעיף 39 (ז) (4) דורש שהפורש יקבל שיעור קצבה מרבי, שמשמעותו: "שיעור מרבי" - השיעור המרבי של קצבת הפרישה שהיה משתלם לעובד אילו פרש ושאין עוד להגדילו על ידי דחיית הפרישה למועד אחר. במקרה של התובע, אין חולק כי השיעור המרבי הוא 70%. באשר לשיעור הקצבה בגין תקופת החברות אצל נתבעת מס' 2, חל סעיף 8 להסכם, הקובע דרך חישוב, בהתאם לגיל הכניסה לראשונה לקרן ולאחוזי הגמלה שנקבעו בתקנון הקרן. לפי החישוב שנעשה ע"י נתבעת מס' 2, שלגביו לא התעוררה מחלוקת ולא נסתר ע"י התובע, כפי שעולה ממכתבו של מר יוסי מימון, שהופנה לחשב הכללי במשרד האוצר מתאריך 13.3.02, אחוז ההשתתפות בפנסיה של הקרן הוא 29.46%. נאמר על ידי ב"כ נתבעת 1 בסיכומיה כי האחוז הופחת בעקבות פרישתו של התובע בטרם הגיע לגיל 65 אך לעניין זה לא הובאו נתונים, וכפי שנאמר, לא טען ולא הוכיח התובע כי החישוב של שיעור הקצבה שנעשה על ידי הקרן אינו נכון. באשר לתקופת העבודה אצל נתבעת מס' 1 (כולל תקופה של חברות במבטחים ובפנסיה תקציבית) זכאי התובע לשיעור 30.33%, כפי שעולה ממכתבה של גב' חנה שוורץ, מטעם החשב הכללי במשרד האוצר, מתאריך 17.2.02. שיעור הקצבה הוגדל על פי החלטה של נציב שירות המדינה ל- 40.5%, אך הובהר כי ההגדלה היא לעניין "שיעור הקצבה בלבד". סכום הקצבה עודכן מחודש 10.02 והתחולה רטרואקטיבית ממועד הפרישה (ראה מכתבה של גב' רותי אייזנשטיין, ממונה על מינהל הגמלאות, מתאריך 21.10.02). ב"כ התובע טען בתגובה כי המכתב הוא שגוי וכי התובע קיבל פנסיה בשיעור 70% מלכתחילה. אנו סבורים כי ל"טעות" הנטענת אין כל חשיבות, מאחר וללא ספק הוכרה זכאות לקצבה בשיעור 70% החל ממועד הפרישה. אין זו הבעיה, אלא האם מדובר בתוספת אחוזים שיכולה וצריכה להיחשב גם לעניין זכאות לפיצויי פיטורים בגין שנים עודפות. הסכמות להגדיל אחוז הקצבה לעניין חלק מהוראות חוק הגמלאות מושתתת על סעיף 100 לחוק הגמלאות, שהוזכר לעיל. יש לציין כי שאלה דומה לזו שמעסיקה אותנו כעת נדונה בדב"ע מט/ 7-2, חיים קארו נ' הממונה על תשלום הגמלאות", פד"ע כ' 553, שם דובר על עובד מדינה שביקש לחשב את פיצויי הפיטורים לפי סעיף 39 (ז) תוך הכללת תקופה שהוספה לו על שירותו בפועל בצבא הקבע, לצורך קבלת הקצבה. נאמר כי מאחר ומטרתה ותכליתה של הענקת פיצויי פיטורים עבור תקופת שירות העולה על 35 שנים היא לפצות עובד עבור תקופת העבודה שאינה מניבה קצבה, מדובר בתשלום חריג, ויש לפרשו פירוש דווקני. שם נפסק: "התשתית הרעיונית של חוק שירות המדינה (גמלאות) ושל חוק פיצויי פיטורים התשכ"ג - 1963, היא כי אין זכות לשניהם כאחד. הזכאי לקצבה מכוח חיקוק אינו זכאי לפיצוי פיטורים, ומי שזכאי לקצבה מכוח חוק שירות המדינה (גמלאות) אינו זכאי לפיצוי פיטורים. תשלום פיצוי פיטורים בעד התקופה העודפת הוא חריג, וככל יוצא מהכלל יש לפרשו פירוש דווקני. העובדה שהוחלט ליתן פיצוי בעד תקופת שירות בפועל העולה על 35 שנה, פיצוי שלא היתה זכאות לגביו עד לאותו תיקון בחוק הגמלאות, אינה מזכה באותו פיצוי מי שהוגדלה תקופת שירותו מכוח דין זה או אחר". לאור זאת, התוספת של אחוזי גמלה שנתנה לתובע, תוך הבהרה כי מדובר בתוספת לצורך גמלה בלבד לא צריכה להיחשב לצורך בדיקת התנאים לזכאותו לפיצויי פיטורים לפי סעיף 39 (ז) לחוק הגמלאות. משלא הוכיח התובע כי הוא מקיים את הדרישות שנקבעו בחוק, דין תביעתו להידחות. יש לציין כי ב"כ התובע גם מסתמך על מכתב מטעם מר יוסי מימון, מנהל מחלקת תפעול אצל נתבעת מס' 2, מתאריך 13.3.02, שבו נאמר: "הערה: הנ"ל צבר 267 חודשים בפנסיה מקיפה המקנה זכאות למעקב מעל 35 שנה" וכן, הוא מסתמך על עמדת נתבעת 2, שמכירה בזכאותו של התובע על פי התקנות החלות עליה ומוכנה להשתתף בחלקה. על אף עמדת הנתבעת 2, הזכאות למענק פיצויי פיטורים נבדקת לפי התנאים הנדרשים כאשר נוצרה העילה, קרי, בעת פרישת התובע, אז הוא עבד אצל נתבעת 1, שהיא זו שצריכה לשלם את המענק בהתאם להוראות חוק הגמלאות וההסכם. לכן, אפילו אם לפי התנאים החלים על הנתבעת מס' 2 התובע היה זכאי לתשלום, הם אינם רלוונטיים לגבי הכרעת זכאותו מנתבעת מס' 1. 9. לסיכום: לאור האמור לעיל, דין התביעה להידחות. על התובע לשלם לכל אחת מהנתבעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. 10. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לביה"ד הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. פיצוייםמענק שנים עודפותפיטוריםפיצויי פיטורים