רקע ועובדות: המערער, יליד 19.4.80, התגייס לצה"ל ב-19.4.98 בפרופיל 45, שירת בבסיס חיל האויר (הטכני) בתפקיד סדרן חדר אוכל של הסגל. ביום 28.5.00 בשעה 15:00 לערך, עזב המערער את הבסיס ונסע לסידורים, על אופנוע שהיה ברשותו. האופנוע היה בנפח מנוע של 1,000 סמ"ק. לאחר כשלוש שעות אירעה למערער תאונת דרכים. כתוצאה מהתאונה אושפז למשך כשבועיים בבית חולים רמב"ם. זה המקום לציין כי בעת הנסיעה נהג המערער ללא רישיון רכב וללא תעודת וביטוח תקפים, רישיון הנהיגה שהיה לו היה לאופנוע בעל נפח מנוע קטן יותר מהאופנוע בו נהג בעת התאונה. יש להדגיש כי המערער לא יכול היה לקבל רישיון לאופנוע בו נהג, כוון שרישיון זה ניתן לנהגים מעל גיל 21. אין מחלוקת בין הצדדים לגבי העובדות שפורטו לעיל. המערער בחקירתו הנגדית העיד כי האופנוע היה שייך לחברו וכי נסע עליו מספר פעמים לפני התאונה, למרות שידע כי אין לו רישיון נהיגה לאופנוע מעל 1,000 סמ"ק וכי אסור לו לנסוע על אופנוע כזה מתחת לגיל 21. כמו כן, אין מחלוקת לגבי העובדה כי המערער עזב את הבסיס בסביבות השעה 15:00 ונסע באופנוע כ-3.5 שעות (לדבריו בחקירה הנגדית) עד לאירוע התאונה. המערער נשפט בבית המשפט לתעבורה בחיפה, הודה באשמות המיוחסות לו בכתב האישום ונדון לתשלום קנס בסך -.1,000 ₪, פסילת רישיון נהיגה לתקופה של שנה בפועל וכן פסילת הרישיון ל-4 חודשים על תנאי למשך 3 שנים. בתאריך 24.7.00 הגיש המערער בקשה להכרת זכות (חבלה) לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 (נוסח משולב). בתיאור החבלה הוא כותב: "בתאריך 28.5.00 בשעה 8 בערב הייתי מעורב בתאונת דרכים, כאשר אני רוכב על אופנוע, רכב פגע בי, פוניתי לבית החולים ועברתי שתי ניתוחים ברגליים + שבר בכף היד + 3 שברים בכף רגלי השמאלית. אני סובל מכאבים ברגליים, ברך ימין, ירך שמאל וכף רגל שמאל". בתאריך 28.8.00 הודיע קצין התגמולים למערער כי תביעתו נדחתה בגלל הסיבות הבאות: "החבלה בתאונת הדרכים מיום 28.5.00 לא אירעה עקב השירות הצבאי כמשמעותו בסעיף 1 לחוק. עפ"י הודעת המשטרה, החבלה אירעה כאשר נהגת באופנוע ללא רישיון וביטוח תקפים, ללא כל קשר עם תנאי השירות הצבאי. יש לציין גם כי ברשותך רישיון לאופנוע עד 50 סמ"ק ונהגת באופנוע 966 סמ"ק"; ומכאן הערעור שבפנינו. המערער נחקר בחקירה נגדית על תצהירו. הצדדים הגישו סיכומים בכתב. כפי שנאמר, אין מחלוקת בין הצדדים ביחס לעובדות המקרה נשוא תיק זה. המחלוקת העיקרית היא בשאלה האם היתה בהתנהגות המערער התנהגות רעה וחמורה, כמשמעותה בסעיף 9 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב) תשי"ט-1959 וכן בשאלה האם התאונה אירעה עקב השירות הצבאי, כמשמעותו בסעיף 1 לחוק. ב"כ המערער בסיכומיו מסתמך בעיקר על האמור בע"א 1490/00 של בימ"ש המחוזי בחיפה, הררי נ' קצין התגמולים ורע"א 2366/01. לדבריו, פס"ד הררי הינו תקדים מחייב וברור שלא ניתן למצוא חפיפה מלאה בכל מקרה ומקרה, למשל: לענין גיל, מקום התאונה וכד'. "פסק הדין מתייחס למקרה ולא מתייחס לתובע בפרוטרוט, וכפי שנראה להלן, מקרה זה דומה למקרה שלנו ועל כן יש להחיל את ההלכה". ב"כ המשיב בסיכומיו עורך אבחנה מקיפה ויסודית של המקרה נשוא תיק זה לבין האמור בפסק דין הררי בנושאים הבאים: "מעידה חד-פעמית" - בפסק דין הררי דובר על נהיגה חד פעמית, שבמהלכה אירעה תאונת הדרכים, בעוד אשר במקרה שבפנינו המערער נהג מספר פעמים על האופנוע לפני קרות התאונה. נסיבות אירוע התאונה: בתאונה בה היה מעורב הררי, נגרמה התאונה עקב עקיפה או ניסיון לעקיפה בדרך לא פנויה, כאשר למערער אין רישיון תקף לסוג האופנוע בו רכב. המערער נדון לתשלום קנס בסך -.350 ₪, ונפסל מלהגיש רישיון נהיגה לתקופה של 6 חודשים. במקרה נשוא תיק זה, בהתאם לכתב האישום שהוגש נגד המערער בבית המשפט לתעבורה, היו הנסיבות שונות באופן משמעותי - הנאשם נהג ברכבו בחוסר זהירות בכך שהחל לעקוף משמאל רכבים שעמדו בשיירה על מנת לפנות בצומת, חסם דרכו של נהג המכונית הפרטית וכלי הרכב התנגשו. בהמשך, איבד הנהג שליטה על רכבו והתהפך, באותו מעמד נהג הנאשם כשאין ברשותו רישיון נהיגה מתאים לסוג הרכב, ללא רישיון רכב וביטוח ברי-תוקף. העבירות שיוחסו לנאשם - המערער היו: נהיגה בחוסר זהירות; התנהגות שגרמה לנזק לרכוש ולחבלה לגוף; עקיפה בצומת; נהיגה ללא רישיון רכב תקף; נהיגה ללא ביטוח. במקרה הררי היה לו רישיון נהיגה תקף לאופנוע מסוג קטן יותר מזה שנהג בו ביום התאונה והוא היה אמור לגשת למבחן נהיגה מעשי 3 ימים לאחר אירוע התאונה. זאת ועוד, לא היתה לו כל מגבלה לקבלת רישיון הנהיגה על אופנוע מהסוג בו נהג בעת התאונה, ולכן קבעה כב' השופטת גילאור בפסק הדין: "כאשר אני באה להעריך את טיב המעשה ואופי התנהגותו של המערער, ניתן לומר כי משובת נעורים והתנהגות רשלנית ופזיזה שאין בה כוונה ובוודאי שלא כוונת זדון, הם שהביאו אותו לביצוע העבירה...". במקרה שבפנינו נהג המערער באופנוע (בעל נפח מנוע של 1,000 סמ"ק) ללא רישיון נהיגה, תוך שהוא מודע שאינו יכול להוציא רישיון לאופנוע כזה המותר לנהיגה רק מגיל 21. הנסיעה לא היתה נסיעה חד-פעמית. בחקירתו הנגדית הודה המערער כי נהג באופנוע הנ"ל כמה פעמים לפני התאונה; ובתשובה לשאלה "אם נגיד 10 פעמים, זה יהיה נכון?", השיב המערער: "בערך". במקרה הררי היה ברשות מר הררי ביטוח חובה מתאים לאופנוע בו נהג בעת התאונה ורישיון רכב תקף. במקרה שבפנינו טען המערער כי לאופנוע היה ביטוח חובה ואף הבטיח כי ימציא אישור לכך, אולם האישור לא הומצא עד היום. האם ניתן לקבל את טענת ב"כ המערער כי כל ניסיון לאבחן בין פסק דין הררי למקרה שלנו הוא ניסיון מלאכותי? לאחר ששקלנו את כל נסיבות המקרה ואת עמדות הצדדים, אנו קובעים כי מקובלות עלינו האבחנות שעשה ב"כ המשיב בסיכומיו, ועל כן אין האמור בבסיס פסק דין הררי בבחינת תקדים מחייב לענייננו ואין להחיל את ההלכה שנקבעה בפסק דין הררי למקרה שבפנינו. אין להתעלם מהדמיון הקיים בין שני המקרים, בשני המקרים נהג חייל בשירות סדיר באופנוע, שלא היה לו רישיון לנהוג בו, אם כי היה לו רישיון לנהוג באופנוע קטן יותר. אירוע התאונה אירע שלא במהלך השירות ממש (הררי היה בחופשה, בעוד שהמערער היה בסידורים לאחר סיום עבודתו בבסיס). בשני המקרים אירעה תאונת דרכים, בה נפצעו החיילים המעורבים. בכך נסתיים הדמיון בין המקרים. השוני העיקרי בין המקרים הוא בשאלה האם היה בנסיבות כל אחד מן המקרים משום התנהגות רעה חמורה? בפסק דין הררי, קובעת כב' השופט גילאור: "עפ"י הוראות סעיף 9 לחוק, נדרש קיומם של שני תנאים מצטברים בנוגע להתנהגותו של הנכה, שתהה זו התנהגות רעה וגם שתהה זו התנהגות חמורה". כב' השופטת גילאור מאזכרת את פסק ברע"א 7473/96 פד"י נ"א(4) עמ' 647 התייחסה כב' השופטת ד. בייניש לצירוף המלים האמור וקבעה כי צירוף מלים זה הינו יחודי לחוק התגמולים ויש הוא מעשה שהוא בגדר עבירה פלילית אינו נכנס בהכרח לגדר הסייג שבסעיף 9, באומרה: "ברי כי לא כל התנהגות רעה ולא כל מעשה אסור נכנסים לגידרו של הסעיף, שכן משדרש המחוקק לא רק התנהגות רעה בלבד אלא הוסיף ודרש התנהגות רעה וגם חמורה, לא היתה כוונתו למעשה או למחדל של התרשלות בעלמה, ואף לא למעשה של חריגה מסמכות בדרך השגרה... התנהגות רעה בלבד כגון נהיגה בלתי זהירה בכלי רכב...". לאור המבחן הנ"ל, הגיעה כב' השופטת גילאור בפסק דין הררי למסקנה כי לא היה בהתנהגות המערער משום התנהגות רעה חמורה, אלא התנהגות רשלנית או פזיזה, שאין בה כוונה, ובוודאי שלא כוונת זדון. אנו סבורים כי לא ניתן להחיל על המערער בתיק שבפנינו את המבחנים שהונחו ביסוד פסק הדין רע"א 7473/96 ובפסק דין הררי. אופי התנהגותו של המערער בתיק שבפנינו מעיד על כך כי לא היתה זו התנהגות רשלנית או פזיזה שאין בה כוונה. המערער בהיותו מודע לאיסורים השונים החלים על נהיגתו באופנוע, המשיך לנסוע בו פעמים אחדות (בודאי שלא היה זה מקרה חד-פעמי) עד קרות התאונה, שאף היא אירעה עקב אי קיום הוראות חוק ונהיגה פזיזה. בסיכום דבריו טוען ב"כ המשיב: "מהעובדות שהוכחו בתיק זה עולה כי המערער לא נהג" ברשלנות", אלא התנהגותו נבעה מכוונה ברורה ומודעת להפר ולעבור ביודעין ובאופן שגרתי על האיסורים המוטלים על נהיגתו באופנוע (הוא ידע שהוא צעיר מכדי להשיג רישיון על אופנוע מסוג זה והוא ידע כי אין ביטוח חובה ולמרות זאת השתמש באופנוע פעמים רבות שימוש שגרתי). בפסק דין הררי נעשתה אבחנה בין התנהגות רשלנית מסוג "משובת נעורים" שאיננה עולה כדי התנהגות רעה חמורה לבין התנהגות שיש עמה כוונה, ואשר ודאי נכנסת לגדר התנהגות זו. בענייננו, בניגוד למקרה הררי, אין ספק, לאור העובדות שפורטו לעיל, כי התנהגות המערער עולה לכדי התנהגות רעה חמורה ולכן מוצדקת קביעתו של קצין התגמולים השוללת את טובת ההנאה המגיעה לפי החוק". ב"כ המשיב בסיכומיו מרחיב את הדיבור גם לגבי אמינות המערער בהודעתו במשטרה ובהודעתו לקצין התגמולים. ב"כ המערער מציין כי בפסק דין הררי נקבע מפורשות כי יש צורך להתייחס אך ורק לנסיבותיו של האירוע שבמהלכו נגרמה נכות ולא על אופן התנהגותו של הנכה בעת שהוא פנה אל קצין התגמולים בתביעתו להכרה עפ"י חוק. בענין זה אנו מקבלים את עמדת ב"כ המערער ואנו מגיעים לקביעתנו על סמך נסיבות האירוע בלבד. בפסק דין הררי, בחוות הדעת שנכתבה ע"י כב' השופט דר, מצטט כב' השופט דר את האמור בפסק דין בע"א 308/86, כרפיש נ' קצין התגמולים, פד"י מ"א(3) 404 כלהלן: "השופט גולדברג מסכם את ההלכות שנקבעו לגבי התנהגות כזו בסעיף 10 (עמ' 470 לפסק הדין) ומציב שני מבחנים, מבחן אובייקטיבי ומבחן סובייקטיבי לבחינת ההתנהגות של הנכה שגרמה לנכות.". עוד מצטט כב' השופט דר את מה שכתב השופט קציר בפסק הדין בענין כרפיש בעת שדן בערעור על פסק דין זה בביהמ"ש המחוזי בחיפה: "כמצוטט בפסק הדין של כרפיש, בעמ' 467, החומרה של המעשה הרע היא על כן שאלה של דרגה, כאשר מן הדין למדוד אותה לפי נסיבותיו של כל ענין וענין, אך כאשר מעשהו של החייל טומן בחובו אלמנטים העשויים להפכו למעשה עבירה, מסוג אותן עבירות המצריכות כוונה, כי אז, כך נראה לי, יש בכך משום אינדיקציה לדרגת החומרה של אותו מעשה. אם במלים אחרות היה החייל עומד לדין בשל המעשה שגרם לדין פלילי, ויוצא חייב בדינו בעבירה שיש עמה כוונת זדוון, ואולי גם "לא איכפתיות", כי אז נדירים יהיו המקרים שניתן יהיה להכיר בו במקרה שהמעשה גרר אחריו פציעתו של החייל, כנכה לפי החוק". במקרה הררי קבע כב' השופט דר, כי עפ"י העובדות של אותו ענין לא ניתן למצוא במעשיו של המערער כוונה להביא לתוצאה. לאחר שבחנו את מעשיו של המערער בתיק זה, גם עפ"י המבחנים שצויינו ע"י כב' השופט דר בפס"ד הררי, אנו סבורים כי המערער יצא חייב בדינו בעבירות שיש עמן כוונה וגם "לא איכפתיות" בדרגה גבוהה, שמגיעה לכלל התנהגות רעה חמורה. לא ניתן למצוא בנסיבות האירוע נשוא תיק זה "נסיבות מקלות" כל שהן להתנהגות המערער. בעת התאונה היה המערער ב"סידורים פרטיים" שלא היה בהם כל קשר לשירותו הצבאי. על סמך כל האמור לעיל, אנו מחליטים לדחות את הערעור. לפנים משורת הדין אין צו להוצאות. למערער זכות ערעור בשאלה המשפטית בלבד, לביהמ"ש המחוזי, וזאת תוך 45 יום מתאריך קבלת פסק הדין. ניתן היום י"ג בתשרי, תשס"ה (28 בספטמבר 2004), שלא בנוכחות הצדדים, ע"י "מותב קטוע", כמשמעותו בסעיף 17(א) לחוק בתי דין מינהליים, תשנ"ב-1992. המזכירות תחזיר תיקו הרפואי של המערער לב"כ המשיב. המזכירות תשלח העתק פסה"ד לב"כ הצדדים. ר. טובי פרידמן ד"ר ווליש ד"ר זילברמן שופטת (בדימוס), חבר ועדה חבר ועדה יו"ר הועדה תאונת דרכיםרגלייםשבר