1. זוהי תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בקשר למכונית אשר בוטחה על ידי הנתבעת. במוקד עניינה של התביעה עומדת טענת התובעת, כי המכונית, אשר לטענתה שייכת לה, ניזוקה קשות בתאונת דרכים שארעה ביום 24.6.98. הנתבעת מכחישה את טענות התובעת כמעט "לכל אורך החזית". כפי שיסתבר להלן, במוקד הדיון בתיק זה עומדת השאלה, על מי מוטל נטל ההוכחה. כתב התביעה: 2. בכתב התביעה אותו הגישה התובעת בתיק זה היא טענה, בין היתר, את הטענות הבאות: א. התובעת טענה, כי היא הבעלים של מכונית מסוג סובארו ג'סטי, שנת ייצור 1992, אשר היתה קודם לכן בבעלות חברת גדי-קאר שרותי רכב בע"מ. מכתב התביעה משתמע, כי רישום הבעלות במשרד הרישוי נותר על שם חברת גדי-קאר, כאשר לטענת התובעת, מכוח רכישת זכויות הבעלות במכונית היא זכאית לכך שרישום הבעלות יועבר על שמה. ב. לטענת התובעת, היא ביטחה את המכונית אצל הנתבעת, בביטוח מקיף, לתקופה של שנה אחת, החל מיום 1.7.97 ועד ליום 30.6.98. ג. לטענת התובעת, ביום 20.6.98, או בסמוך ליום זה, היא מסרה את המכונית לאחד מעובדי חברת בסט חברה להשכרת רכב בע"מ, על מנת שייטפל במכונית ויעביר אותה רישוי שנתי. לטענת התובעת, ביום 24.6.98, בהיות המכונית בידי עובדי חברת בסט, עברה המכונית תאונת דרכים במהלכה היא נפגעה באורח קשה. ד. לטענת התובעת, שמאי של הנתבעת קבע כי למכונית נגרם "אובדן כללי", ובהמשך לכך - כך טוענת התובעת - מכרה הנתבעת את המכונית במחיר שאינו ידוע לתובעת, ולקחה את התמורה לעצמה. ה. לטענת התובעת, ועל כך אין חולק, הנתבעת דחתה את תביעתה לקבלת תגמולי ביטוח בגין נזקי המכונית. התובעת צירפה לכתב התביעה שהגישה את חליפת המכתבים העניפה שהתנהלה בין ב"כ התובעת, שהינו גם בעלה, לבין נציגי הנתבעת. מחילופי המכתבים עולה, כי הסיבה לדחיית תביעתה של התובעת היתה, שהנתבעת לא נתנה אמון בטענות התובעת באשר לנסיבות ארוע התאונה הנטענת על ידה. ו. בסעיף 36 לכתב התביעה טענה התובעת, כי "מוטל על הנתבעת נטל ההוכחה כי היא אינה חיבת בפיצוי התובעת כאמור לעיל". כתב ההגנה: 3. בכתב ההגנה שהגישה הכחישה הנתבעת את עיקר הטענות שהועלו על ידי התובעת בתביעתה. הנתבעת עשתה כן מבלי להבהיר, בדרך כלל, את מהות ופשר ההכחשה. עם זאת, הנתבעת טענה בצורה ברורה ומפורשת את הטענות הבאות: א. הנתבעת טענה, כי המכונית לא היתה בבעלות התובעת אלא בבעלות חברת גדי שירותי רכב בע"מ. לטענת הנתבעת, יש לדחות את התביעה על הסף מטעם זה בלבד, בשל העדר יריבות. ב. ככל שמדובר בטענת התובעת בדבר ארוע תאונת דרכים, טענה הנתבעת בכתב ההגנה כדלהלן: "הנתבעת כופרת בקרות אירוע התאונה ובנסיבות הנטענות בכתב התביעה. הנתבעת תוסיף ותטען כי קיים חשד שהתאונה נגרמה במכוון ע"י התובעת ו/או מי מטעמה במטרה לזכות בתגמולי ביטוח שלא כדין. לחילופין, תטען הנתבעת כי קיים חשד לפיו התובעת ו/או מי מטעמה הגדילו את נזקו של הרכב באופן ניכר לאחר קרות התאונה." ג. בכתב ההגנה שהגישה הכחישה הנתבעת את הטענה כי היא מכרה את שרידי מכוניתה של התובעת ולקחה את התמורה לעצמה. בדיון אשר התקיים ביום 4.11.02 התייחס ב"כ הנתבעת לעניין זה ואמר: "לא ידוע לנו על כך ששרידי המכונית התקבלו אצל הנתבעת וזו מכרה אותם." ד. בסעיף 36 לכתב ההגנה הגיבה הנתבעת לטענת התובעת בדבר נטל הראיה ואמרה "כי על התובעת להוכיח את תביעתה מראשיתה עד תומה." מהלך המשפט: 4. בישיבת קדם המשפט הראשונה אשר התקיימה בתיק זה, שב ב"כ הנתבעת והבהיר את עמדת הנתבעת באומרו: "אנו טוענים שמדובר בתאונה מבויימת. או בהגדלה של הנזקים כדי להפוך את הרכב כאובדן מוחלט." 5. בהגיע תור פרשת הבאת הראיות העיד מטעם התובעת עד אחד בלבד והוא, בעלה של התובעת המשמש גם כבא כוחה, עו"ד י. בן-מלך. בפתח חקירתו הנגדית טען ב"כ הנתבעת, כי רובו המכריע של התצהיר שהגיש עו"ד בן-מלך במקום עדות ראשית, אינו קביל כראיה, שכן כלולות בו עדויות שמיעה, סברה ועדויות שבמומחיות. בנסיבות אלה טען ב"כ הנתבעת, כי יש למחוק חלק זה של התצהיר. בהסכמת הצדדים נקבע, כי עניין זה יידון במסגרת הסיכומים. ככל שמדובר באותו חלק של התצהיר לגביו מסכימה הנתבעת כי הוא קביל כראיה, חקר ב"כ הנתבעת את ב"כ התובעת חקירה קצרה, ובכך הסתיימה עדותו. 6. ככל שמדובר בנתבעת, הרי שזו החליטה שלא לזמן כל עד מטעמה. בנסיבות אלה, הסתכמה פרשת הבאת הראיות בעדותו של עו"ד בן-מלך, ולאחר מכן הגישו הצדדים סיכומיהם. על מי מוטל נטל הוכחה?: 7. כפי שציינתי בפתח הדברים, במוקד הדיון בתיק זה מתעוררת השאלה על מי מוטל נטל ההוכחה. טענת התובעת, כפי שהועלתה כבר בכתב התביעה היא, כי "מוטל על הנתבעת נטל ההוכחה כי היא אינה חייבת בפיצוי התובעת כאמור לעיל." מנגד טוענת הנתבעת, כי "על התובעת להוכיח את תביעתה מראשיתה ועד תומה." מהו הדין במקרה זה? 8. השאלה על מי מוטל נטל ההוכחה בתביעות ביטוח, בדרך כלל, ועל מי מוטל נטל ההוכחה כאשר מועלית על ידי מבטח טענה בדבר "ביום" של מקרה הביטוח, נדונה בהרחבה רבה בפסקי הדין של בית המשפט העליון בע"א 1845/90 רוני סיני נ. מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5), 661, ובע"א 391/89 וייסנר נ. אריה חברה לביטוח, פ"ד מז(1), 837. נראה, כי סיכום עמדתה של הפסיקה בסוגיה זו הובא על ידי כב' השופט י. אנגלרד בפסק הדין שניתן ברע"א 143/98 מחמד דיב נ. הסנה-חברה ישראלית לביטוח, פ"ד נג(1), 450. וכך נאמר שם: "3. הסוגיה של נטל השכנוע לגבי הוכחת התנאים לקיום הכיסוי הביטוחי נידונה בהרחבה בפסיקה. הכל מסכימים כי בעוד שההוכחה של יסודות "מקרה הביטוח" מוטלת על המבוטח, הרי המבטח הוא אשר נושא בנטל להוכיח את ה"חריגים" לכיסוי הביטוחי. דא עקא, ההבחנה בין היסודות של מקרה הביטוח לבין החריגים מעוררת לעיתים שאלת פרשנות הקשה לפתרון. מקור ראשי לקושי מצוי בחכמת המנסחים: אלה מסוגלים לשלב בקלות חריגים לכיסוי הביטוחי בתוך עצם הגדרת יסודותיו של מקרה הביטוח. והמקרה שלפנינו יוכיח: במקום לכתוב בפוליסה: "הכיסוי הביטוחי יחול על כל שימוש ברכב מנועי" (או "על הסעת נוסעים") למעט הסעת נוסעים בשכר או בתשלום", נכתב מה שנכתב: "הכיסוי הביטוחי יחול אך ורק לשימוש ברכב להסעת נוסעים שלא בשכר או בתשלום". היכן כאן הכלל והיכן החריג? 4. כאמור, השאלה אינה חדשה, ורבות טרחו השופטים והמלומדים למצוא מבחנים טובים וצדיקים. לבירור השאלה נזקקו למסורת הפסיקה האנגלו-אמריקאית בסוגיות ביטוחי אש וביטוחי ים ולשיקולי מדיניות משפטית. על אף כל המאמצים העיוניים, נתגלו חילוקי דעות מהותיים בין שופטי בית משפט זה. אחת השאלות השנויות במחלוקת נוגעת לשלילת הכיסוי הביטוחי בשל מקרה ביטוח שנגרם בכוונה, במובן סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. לפי גישה אחת, על המבטח להוכיח את יסודות השלילה (הנשיא מ' שמגר בע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661 ובע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ ואח', פ"ד מז(1) 311; לפי גישה הפוכה, על המבוטח לשכנע כי אינו מעורב במקרה הביטוח (השופט א' גולדברג בע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(837 (1); לפי גישת ביניים, הפתרון תלוי במהותם של יסודות הביטוח: בגניבה ושוד, הנטל ה"שלילי" על המבוטח, באש ובאבדן אחר של נכס, הנטל ה"חיובי" על המבטח (השופטת ש' נתניהו בפרשת וייסנר והשופט ת' אור בפרשת סיני). 9. מן האמור עולה, כי על אף חילוקי הדעות הקיימים בקרב השופטים בכל הנוגע לשאלה על מי מוטל הנטל להוכיח כי ידו של המבוטח לא היתה במעל, הרי ש"הכל מסכימים כי... ההוכחה של יסודות "מקרה הביטוח" מוטלת על המבוטח...". המבוטחת במקרה שבפנינו היא התובעת, ועל כן עלינו לשאול, האם עלה בידה של התובעת להרים את הנטל הראשוני הזה ולהוכיח את קרות "מקרה הבטוח"? 10. מתוך עיון בטיעוני התובעת עולה, כי היא היא לא הפנתה את בית המשפט להוראות פוליסת הביטוח שערכה אצל הנתבעת, והיא לא הבהירה מהי הגדרת "מקרה הביטוח" עליו היא מבססת את התביעה. התובעת טענה בתביעתה, כי המכונית ניזוקה ב"תאונת דרכים", ובהנחה שארוע מסוג זה מכוסה על ידי פוליסת הביטוח, השאלה עליה יש להשיב היא, האם עלה בידה של התובעת להוכיח כי המכונית אכן ניזוקה בתאונת דרכים? 11. מעיון בתצהירו של ב"כ התובעת עולה, כי הוא לא היה נוכח במכונית בעת ארוע התאונה הנטענת, וכך גם התובעת עצמה. בסעיף 30 לתצהירו מדגיש ב"כ התובעת, כי לו ולאשתו אין כל ידיעה אישית לגבי נסיבות ארוע התאונה הנטענת, שכן במועד ארוע התאונה המכונית לא היתה ברשותם של השניים אלא ברשות עובדי חברת "בסט". חרף עובדה זו, ולמרות ידיעתה הברורה של התובעת כי הנתבעת "חושדת" בכך שהתאונה הנטענת לא היתה ולא נבראה, נמנעה התובעת מלזמן לעדות מטעמה את מי, שלטענתה, נהג במכונית במועד ארוע התאונה הנטענת, ואת בעל מכונית הגרר אשר, לפי הטענה, גרר את המכונית ממקום התאונה הנטענת. התובעת נמנעה מלזמן עדים אלה, למרות שעניינם של השניים נדון באריכות במסגרת חליפת המכתבים שהתנהלה בין הצדדים קודם להגשת התביעה, ולמרות טענות הנתבעת, כי בשחזור שנערך במקום ארוע התאונה הנטענת, ביחד עם מי שנהג במכונית, "לא נמצאו כל אינדיקציות אשר יש בהם כדי לשפוך אור על נסיבות האירוע כמו למשל, סימני תאונה על קיר האבן, נזק למעקה הבטיחות או חלקי רכב הפזורים במקום" (מכתב נציג הנתבעת אל ב"כ התובעת מיום 29.10.98). אמנם כן, ב"כ התובעת חלק בתוקף על קביעות הנתבעת (ר' סעיף 5(א) למכתבו מיום 5.11.98), והוא היה נכון לבצע שחזור נוסף עם נהג המכונית ולאפשר לנתבעת לקיים בירורים עם בעל מכונית הגרר, אשר, לפי הטענה, גרר את המכונית ממקום ארוע התאונה הנטענת. ואולם, בכך אין די. מצב הדברים בסיומו של משפט זה הוא, שלבית המשפט אין ידיעה היכן בדיוק ארעה התאונה ובאילו נסיבות היא התרחשה. כל שיש בפני בית המשפט הוא, עדות שמיעה מפי בעלה של התובעת, על כך שהאדם אשר נהג במכונית סיפר לו כי המכונית ניזוקה בתאונת דרכים. 12. אני סבור, כי נוכח הכחשתה הממשית והעקבית של הנתבעת את הטענה בדבר עצם ארוע התאונה, היה על התובעת לזמן לעדות לכל הפחות את מי שנהג במכונית, על מנת שזה ימסור את גרסתו ויוכל להחקר על ידי ב"כ הנתבעת חקירה שכנגד. משבחרה התובעת, מטעמים לא ברורים, שלא לעשות כן, אין מנוס מלקבוע כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את קרות "מקרה הביטוח". וזאת יש להדגיש הדגש היטב: בית המשפט אינו קובע כי ענין לנו ב"תאונה מבויימת". בית המשפט עיין בחליפת המכתבים שהתנהלה בין הצדדים קודם להגשת התביעה והתרשם, כי התובעת ובא כוחה היו מוכנים לאפשר לנתבעת לברר את הדברים. עם זאת, משלא עלה בידה של התובעת לשכנע את הנתבעת באמיתות טענותיה קודם להגשת התביעה, הרי שמשבחרה התובעת להגיש לבית המשפט תביעה, היה עליה להוכיח את תביעתה באמצעות זימונם של העדים הרלוונטים. משלא עשתה כן - כנראה משום שסברה כי נטל ההוכחה מוטל על הנתבעת - יש לקבוע כי לא עלה בידה של התובעת להוכיח את תביעתה. 13. ב"כ התובעת טען בסיכומיו, כי העובדה שהנתבעת קיבלה לידיה שטר-מכר לגבי המכונית ואחר כך מכרה את שרידי המכונית וקיבלה לידיה את תמורת המכירה, הינה בבחינת הודאה בקיום הפוליסה, בהתרחשות התאונה הנטענת ובאחריותה של הנתבעת לשלם לתובעת את תגמולי הביטוח (סעיף 52 לסיכומים). אין בידי לקבל טענה זו. הטעם לכך הוא, שאני סבור כי העובדה לה טוענת התובעת לא הוכחה. כאמור, הנתבעת ובא כוחה דחו את טענות התובעת בעניין זה. מעיון בחוות דעת השמאי מטעם הנתבעת, אשר הוגשה על ידי ב"כ התובעת עולה, כי "הרכב עומד לרשות הבעלים במגרש אורדן" (ר' סעיף 81 לסיכומי ב"כ התובעת וסעיף 25 לסיכומי ב"כ הנתבעת). ממסמך זה עולה, אפוא, כי המכונית הועמדה לרשות התובעת. למעלה מן הדרוש אומר, כי אפילו הייתי מקבל את טענת התובעת בעניין זה, לא היה בכך כדי להוות משום "הודאה" מצידה של הנתבעת. הנסיון מלמד, כי לא אחת משלמות חברות ביטוח תגמולים כאלה או אחרים למבוטחים, ורק לאחר מכן מתברר להן כי המבוטח לא היה זכאי לקבלם. יובהר, כי אם התובעת עומדת על טענתה כי הנתבעת מכרה את שרידי המכונית, הרי שפסק דין זה אינו חוסם מפניה את האפשרות להגיש נגד הנתבעת תביעה נוספת בה היא תתבע את המגיע לה בגין מכירתם הנטענת של שרידי המכונית. סוף דבר: 14. מהטעם אותו הבאתי לעיל, החלטתי לדחות את תביעתה של התובעת. נוכח התוצאה אליה הגעתי, לא ראיתי מקום להידרש לטענות הנוספות שהעלתה הנתבעת, ובכללן הטענה בדבר חוסר יריבות והטענה כי התובעת לא הוכיחה את שיעור נזקיה. אני מחייב את התובעת לשאת בהוצאות הנתבעת וכן בשכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. ניתנה היום י"ב בשבט, תשס"ד (4 בפברואר 2004) בהעדר הצדדים. אריה רומנוב, שופט פוליסהנטל ההוכחהמקרה ביטוח