נפילה ממשאית במהלך ירידה העובדות; התובע, נהג משאית במקצועו, נפגע ביום 28.2.99 בעת שנפל ברדתו מהמשאית בה נהג. אין חולק שביום האירוע הוביל התובע במשאית מכולת "צפרדע" מלאת פסולת אשר היה עליו לפרוק באתר פסולת המיועד לכך. לצורך פריקת הפסולת מהמכולה על התובע לרדת מהמשאית (להלו: "הירידה הראשונה"), לפתוח את הווים המחזקים את מכסה המכולה, לעלות למשאית, לפרוק את המכולה באמצעות הפעלה מתא המשאית ולאחר מכן לרדת שוב מהמשאית (להלן: "הירידה השניה"), על מנת לסגור את הווים בטרם ימשיך בנסיעה. התובע העיד שהוא נפל בעת שירד מהמשאית באתר הפסולת, אולם לטענתו אין הוא זוכר אם הנפילה אירעה בעת הירידה הראשונה מהמשאית או בעת הירידה השניה ממנה, ואף אינו יכול לאמר אם הנפילה אירעה בעת שהמכולה היתה מלאה אשפה או ריקה. עדות נוספת, כגון עדות של מי שקיבל את המשאית, לאחר הפגיעה, במחסן של העיריה - מעבידתו של התובע לא הובאה. מקבלת אני את עדותו של התובע לפיה נפגע בעת שירד מהמשאית, אולם מאחר שהתובע אינו יכול לאמר אם נפל בעת הירידה הראשונה או השניה, כפות המאזניים בענין זה מאוזנות. אין חולק שאם התובע נפל בעת הירידה הראשונה מהמשאית, מהווה פגיעתו "תאונת דרכים" במובן חוק הפלת"ד, שכן היתה זו ירידה בסיומה של הנסיעה. המחלוקת נסבה בשאלה האם נפילה בעת הירידה השניה מהווה, גם היא, תאונת דרכים במובנו של חוק זה. מאחר שחובת ההוכחה לפיה נסיבות הפגיעה מהוות תאונת דרכים מוטלת על התובע, ומאחר שהתובע לא היטה את כפות המאזניים "לטובת" פגיעה בעת הירידה הראשונה מהמשאית, הרי שרק אם פגיעה בכל אחת משתי הירידות מהווה פגיעה הנכללת בגדר חוק הפלת"ד יזכה התובע בתביעתו, אולם אם פגיעה בעת הירידה השניה איננה מהווה תאונת דרכים, דין תביעתו להידחות. האם מהווה פגיעה בעת הירידה השניה תאונת דרכים כמשמעות מונח זה בחוק הפלת"ד; אין חולק כי פריקה וטעינה מהווים "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" על פי ההגדרה הבסיסית של המונח "תאונת דרכים" אשר בסעיף 1 לחוק הפלת"ד, שכן הובלת מטען הינה אחת ממטרות התחבורה של רכב, ואין המקרה נופל לחזקה החלוטה הממעטת אשר בהגדרת "תאונת דרכים". אולם אין די בכך שכן עדיין עלינו לצלוח בשלום את החזקות המרבות ולאחר מכן את החזקות הממעטות אשר בהגדרת המונח "שימוש ברכב" כפי שנקבע ברע"א 8061/95 עוזר יצחק נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ואח' פ"ד נ(3), 532. נבחן, איפוא, את ההגדרת של "שימוש ברכב מנועי", אשר זו לשונה: "שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד". (ההדגשה שלי - ת.ש.נ.) ירידה מרכב נכללת בגדר ההגדרה הבסיסית של "שימוש ברכב", אולם הסיפא של הגדרת ה"שימוש" מהווה חזקה ממעטת, המחריגה מקרים של טעינה ופריקה של מטען, בעת שהרכב עומד. השאלות בענייננו הינן, איפוא, האם סגירת הווים של המכולה נכללים בגדר "פריקה וטעינה", והאם ירידה מהרכב, לאחר פריקת הפסולת מהמכולה, לצורך סגירת הווים, נכללת, אף היא, בגדר פריקה או טעינה. בנושא זה אפשרתי לצדדים (אשר סיכמו טיעוניהם בעל-פה) להשלים סיכומיהם בכתב, תוך צירוף פסיקה רלבנטית. צר לי כי על אף טיעוניו היפים של בא כוחו המלומד של התובע בהשלמת סיכומיו, לא אוכל לקבל את דעתו ולקבוע שמדובר בתאונת דרכים. להלן עיקר טענותיו:- הפסקת הנסיעה באתר הפסולת מהווה הפסקה אגבית במהלך הנסיעה כולה, נסיעה שמטרתה היתה הובלת הפסולת לצורך פריקתה, ולכן יש לראות בכך חלק מהנסיעה עצמה. בעת שהתובע נפגע הושלמה לחלוטין פריקת הפסולת, וירידתו מהרכב היתה לא לצורך פריקה או טעינה אלא לצורך הכנת הרכב להמשך הנסיעה. פתיחת הווים וסגירתם אינם חלק מפריקת הפסולת, פריקה הנעשית מתא הנהג, אלא פעולה הנחוצה על מנת להבטיח תנועה בטוחה של הרכב בכביש, ומהווה תנאי לנסיעה בטוחה של המשאית, כפי שנדרש בתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. אף אם הירידה מהרכב היתה לשם השלמת פעולת הפריקה, אין החזקה הממעטת הנ"ל חלה עליה שכן היא חלה רק על עצם פעולות המהוות חלק אינטגרלי מפעולות הפריקה או הטעינה עצמן, ולא על ירידה מהרכב לצורך פריקה או טעינה. בחינת טיעוני התובע; לא הוברר מהו משך הזמן בו מתבצעת פעולת פריקת המכולה אולם סביר להניח כי מדובר בפרק זמן שאינו ארוך. יחד עם זאת, והגם שמדובר בפעולה קצרה, יחסית, בזמן, הרי לאור החזקה הממעטת הנוגעת לפריקה וטעינה, לא פרק הזמן קובע אלא השאלה האם סגירת הווים הינה פעולה אשר במהותה הינה פעולה הנלווית לפעולת הפריקה. אם כך הוא - אין משמעות לפרק הזמן הקצר בו מתבצעת פעולה זו. משמחריג החוק פעולת פריקה, גם אם קצרה בזמן היא, ממילא מוחרגת כל פעולת לוואי לאותה פריקה, המהווה חלק מהפריקה עצמה. האם סגירת הווים מהווה חלק מפעולת הפריקה או שמא פעולת הפריקה כבר הושלמה ומדובר בפעולה שמטרתה להכין את המשאית לנסיעה בטוחה. סבורה אני שלא ניתן לאמר כי סגירת הווים של המכולה אינה חלק מפעולת הפריקה וכי סגירתם נעשית לאחר שפעולת הפריקה הושלמה כליל. כפי שלא ניתן לאמר שפעולת פתיחת הווים איננה חלק אינטגרלי מפעולת הפריקה, שכן יש לפתוח את הווים על מנת לאפשר את הפריקה, כך גם לא ניתן לאמר שפעולת סגירת הווים איננה חלק מפעולת הפריקה. סגירת הווים מהווה השלמה של פעולת הפריקה, פעולה הנעשית על מנת להביא את המכולה למצבה קודם הפריקה. דומני שב"כ התובע נתפס לטעות בשל העובדה שפעולת סגירת הווים נעשתה ע"י נהג המשאית ובשל העובדה שהנהג (התובע) ירד מהרכב לצורך ביצוע הפעולה. אולם טול, לדוגמא, מקרה בו התובע כלל לא היה יורד מהרכב, ובו, באתר הפסולת היה אדם נוסף אשר תפקידו היה לפתוח ולסגור את הווים של המכולה, ואדם זה היה נפגע בעת סגירת הווים, הנעשית באופן ידני, ללא כל קשר למנוע המשאית. נראה כי במקרה כזה לא היתה קמה, כלל, הטענה כי מדובר בתאונת דרכים ואף ב"כ התובע היה סבור שפגיעתו של אותו אדם אירעה במסגרת פעולות הפריקה ואינה מהווה תאונת דרכים. אינני רואה, לענין זה, הבדל בין מקרה זה לבין המקרה אשר בפנינו, בו פעולת סגירת הווים נעשית ע"י נהג המשאית. ואם פעולת סגירת הווים איננה שימוש ברכב, הרי גם הירידה לצורך פעולה זו, ירידה שנעשתה לאחר שהתובע עלה למשאית לצורך הפריקה, איננה מהווה שימוש ברכב. האם יש משמעות לכך שמטרת הפעולה הינה בטחון נסיעת המשאית ואבטחת המשתמשים בדרך מפני פגיעה (בהנחה סבירה שכך הוא, הגם שלא הובאה לכך כל ראייה) ? על פי הפסיקה הנוגעת למתיחת ברזנט על גבי מטען או קיפולו לאחר פריקת המטען [רע"א 6223/98 שיבלי נ' הדר חב' לביטוח בע"מ (לא פורסם) ורע"א 2781/98 אהרון דגן ואח' נ' רונן גברילה ואח' תק-על 98(4], יש להשיב על שאלה זו בשלילה. גם כיסוי מטען בברזנט וחיזוקו הינן פעולות המחוייבות על פי תקנות התעבורה ונעשות לצורך הבטחת המטען והנוסעים בדרך [ראה תקנה 85(א)(4) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961], ולמרות זאת קבע ביהמ"ש בפס"ד שיבלי הנ"ל כי, בהיותן פעולות לוואי לטעינה נחשבות אף הן כטעינה. כך, בהיות סגירת ווי המכולה פעולה אינטגראלית לפריקה, מהווה היא חלק מפעולת הפריקה, עליה חלה החזקה הממעטת, ואין בכך שהיא מחוייבת גם על פי תקנות התעבורה כדי לשנות זאת. למעשה, הוכרעה השאלה הנ"ל בפסק דין שעובדותיו דומות, בעיקרו של דבר, לעובדות המקרה אשר בפני, הוא רע"א 7617/97 קרנית נ' פדל אלשעאר תק' על' 99(1), 1153 ,עמ' 1154. במקרה זה נפגע התובע כאשר, לאחר שהועמסו בלוקים על משאית, לצורך הובלתם, סגר התובע את הדלת האחורית של המשאית, אשר נפתחה קודם לכן לצורך טעינת הבלוקים. במהלך סגירת הדלת היא נשמטה ופגעה בתובע. ביהמ"ש העליון קבע כי אין מדובר בתאונת דרכים וכך אמר: "אכן, השאלה בה עלינו להכריע היא, האם סגירת הדופן (או הדלת) האחורית של המשאית, אשר נפתחה קודם לכן לצורך טעינת המשאית, מהווה חלק מפעולת הטעינה אם לאו. לדעתי, התשובה לכך חיובית. אין ספק, שפתיחת הדופן האחורית של המשאית לצורך טעינת המשאית, כמו גם סגירתה עם סיום הטעינה, מהוות פעולות לוואי של הטעינה. פתיחת הדופן נעשתה כדי לאפשר את הטעינה או להקל עליה; סגירתה בסמוך לאחר הטעינה באה להשלים את פעולת הטעינה על ידי השבת הרכב למצבו הקודם, הרגיל, קודם פעולת הטעינה. המדובר בפעולות המהוות חלק אינטגרלי של פעולת הטעינה של אותה משאית, ועל כן יש לראותן כפעולות לוואי של הטעינה וכחלק שלה." ג. גם את טענתו השלישית של ב"כ התובע, אשר על פני הדברים נראית שובת לב, לא אוכל לקבל. אמנם, הובלת מטען מהווה שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, אולם, כמוסכם, פריקה וטעינה הוחרגו בחזקה הממעטת הנ"ל באופן שאין פעולות אלה מהוות "שימוש" ברכב מנועי על פי הפלת"ד. כבר נקבע כי ירידה מרכב, שאיננה נעשית בסיומה של נסיעה (או עלייה לרכב), אשר נעשות לצורך ביצוע פעולות שאינן מהוות "שימוש" אף הן אינן נחשבות "שימוש" כנדרש בחוק. ראה למשל: רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר חב' לביטוח בע"מ ואח' פ"ד נא (3), 825, מקרה בו עלה התובע למשאית על מנת ליטול ממנה מצית ונפגע בעת שירד מהמשאית. ראה גם דברי כב' השופט א. ריבלין בספרו "תאונות דרכים - סדרי דין וחישוב פיצויים, מהד' 3 - 1999, עמ' 166-167: "התנאי המפורש והקביעה הכללית, כי השימוש, לצורותיו השונות, חייב להיות שימוש "למטרות תחבורה" עשוי לצמצם את הכניסה והירידה המקימים תחולה לחוק לאותם שימושי משנה המתקיימים בסמיכות זמנים לנהיגה עצמה... בעניין אחר נפסק כי יש להבחין בין עלייה וירידה מרכב לקראת נהיגה או בתכוף לאחר תום נסיעה (המקימים תחולה לחוק) לבין עלייה או ירידה שאינם בהקשר לנהיגה ובתכוף לה"... גם בע"א 7984/99, רע"א 7987/99 אליהו נ' נסרה זאהי ו-4 אח' תק' על' 2003(2), 2617, עמ' 2624 נעשתה הבחנה בין עליה לרכב או ירידה ממנו הכרוכים בנסיעה ובמטרה התחבורתית, לבין עליה או ירידה לצורך אחר אשר אינו כרוך במטרה התעבורתית, וכך נאמר: "כך, למשל, אין כניסה לרכב לצורך נסיעה או יציאה ממנו לאחר החניית הרכב כהרי כניסה ויציאה מרכב חונה לצורך אחר, כגון לצורך הוצאת דבר מה מהמכונית (פרשת פדידה, שם). המקרה הראשון כרוך במטרה התעבורתית בעוד המקרה השני אינו כרוך בכך (רע"א 6454/99 אריה, חברה לביטוח נ' דואני, פד"י נו(3) 495, עמ' 504) נטל ההוכחה בדבר שימוש ברכב למטרות תחבורה מוטל על הטוען לכך." משקבעתי כי פעולת סגירת הווים של המכולה, לאחר פריקתה, הינה פעולת לוואי של פריקת המכולה והשבתה למצבה עובר לפריקה, אין מנוס מקביעה כי, בנסיבות המקרה אשר בפני, הירידה מהרכב לצורך ביצוע פעולה זו הינה ירידה שלא במסגרת "שימוש" ברכב מנועי כהגדרתו בחוק הפלת"ד, ולפיכך פגיעת התובע במהלכה אינה מהווה תאונת דרכים. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,500 ₪. נפילה מרכב עומדתאונות נפילהמשאיתנפילה