התובע אשר נפגע קשה בתאונת דרכים ואשר בוטח ע"י הנתבעת בביטוח תאונות אישיות הגיש תביעה לקבלת תגמולי ביטוח בהסתמך על אותו ביטוח. את תביעתו הגיש כ-4.5 שנים מיום התאונה, אך בטרם חלפו 3 שנים מיום קביעת גובה נכותו הצמיתה בדיון אחר שהתנהל בבית המשפט המחוזי. הנתבעת מבקשת דחיית התביעה על הסף בשל התיישנות ובנושא זה סיכמו הצדדים טיעוניהם בכתב. בטרם נצא לדרך, יש להבהיר מהותה של הפוליסה שבנדון. מניתוח התנאים הכללים של פוליסת תאונות אישיות עולה כי תגמולי ביטוח יכולים להיות משולמים במקרה של נכות צמיתה או במקרה של אי כושר לעבוד וזאת כמובן לאחר התרחשות מקרה ביטוח כהגדרתו בפוליסה. בתביעה שבנדון התובע לא תובע תגמולים בגין אי כושר אלא רק בגין נכות צמיתה שנגרמה לו. העובדות לפי כתב התביעה ואשר אינן במחלוקת בין הצדדים נערך חוזה ביטוח לבתי עסק שתקופתו 1.11.98 עד 31.10.99. בין היתר כלל חוזה הביטוח פרק של ביטוח עקב תאונות אישיות. ביום 16.11.98 התובע נפגע בתאונת דרכים. התובע מתאר בתביעתו את הפגיעה כפגיעה קשה. במועד מאוחר יותר- התאריך לא מוזכר בכתב התביעה- אך במהלך שנת 99, התובע הגיש תביעה כנגד הנתבעת שהיתה גם המבטחת לפי הפלת"ד (חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975). התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה, (ת.א. 1260/99). ביום 10.7.00 קבע דר' גורביץ שמונה כמומחה מטעם בית המשפט המחוזי כי לתובע נגרמה בתאונה נכות צמיתה בתחום האורטופדי. במסגרת תביעה לנכות כללית שהגיש התובע למל"ל, קבעה ועדה רפואית כי נכותו הצמיתה של התובע הינה 39% החל מיום 1.9.00. ביום 19.6.03 הוגשה התביעה בתיק זה, תביעה לתגמולי הביטוח לפי פוליסת ביטוח תאונות האישיות. תמצית טענות הצדדים והמחלוקת הטעונה הכרעה אין מחלוקת בין הצדדים כי ההתישנות בתביעה שעילתה חוזה ביטוח כמו התביעה בתיק זה, הינה 3 שנים. המחלוקת הינה מתי מתחיל מרוץ מנין הימים. התובע טוען כי מנין הימים מתחיל רק במועד קביעת נכותו כנכות צמיתה, דהיינו ביום 10.7.00 מועד חתימת חוות דעתו של המומחה שמונה ע"י בית משפט המחוזי או ביום 1.9.00 מועד קביעת נכותו הצמיתה ע"י המל"ל. לפי גרסה זו הוגשה התביעה לכל המאוחר בחלוף כ- שנתיים ו-11 חודש מיום היווצרות עילת התביעה. הנתבעת מצידה טוענת כי מנין הימים מתחיל ביום התאונה, תאונת דרכים קשה כהגדרתה בכתב התביעה עצמו. לפי גרסה זו הוגשה התביעה בחלוף כ-4.5 שנים מיום היווצרות עילת התביעה ומכאן שהתביעה התיישנה. כל צד תמך טענותיו באסמכתאות משפטיות. התובע מסתמך על פסק דין בענינו של מר דוד אמיתי, (להלן- "פ"ד אמיתי") נושא שנדון תחילה בפני כב' הש' אגי והוכרע (בדעת רוב) בפסק דין מפורט במסגרת ערעור אזרחי בבית המשפט המחוזי בתל אביב שניתן בחודש 4/03, (ע"א (תל-אביב-יפו) 1105/01 אמיתי דוד נ' סהר חברה לביטוח בע"מ תק-מח 2003(2), 94). הנתבעת מסתמכת על פסק דין בענינו של אהוד צפריר (להלן-"פ"ד צפריר") נושא שנדון תחילה בפני כב' הש' שבח, אושר בערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב ואף רשות ערעור לבית המשפט העליון בענין נדחתה בחודש 3/00, (רע"א 1395/00 צפריר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ- טרם פורסם). אקדים ואומר כי טענת הנתבעת כי פ"ד צפריר מהווה תקדים מחייב, אינה מקובלת עליי. פ"ד צפריר היה במסגרת בקשת רשות ערעור, בפני דן יחיד, מה עוד שבית המשפט העליון הנכבד לא הכריע בהחלטתו הנ"ל בשאלה הרלונטית המתעוררת בתביעה שבפניי. ניתן גם לראות כי פ"ד אמיתי ניתן לאחר שכבר היתה בפניו ההחלטה בענין צפריר לרבות החלטת בית המשפט העליון ולמרות זאת רק שופט המיעוט בחר לפעול על פיה. הכרעה "מקרה ביטוח" מוגדר בפוליסה בין השאר כמקרה של "פגיעה גופנית... כתוצאה מתאונה... אשר הוותה את הסיבה... לנכותו של המבוטח". בפרק ההגדרות אין הבחנה בין נכות צמיתה לנכות זמנית. הנכות המזכה בתגמולי ביטוח חייבת להיות נכות צמיתה. סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 קובע "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". זהו למעשה גם תוכן ההסכם שבין הצדדים לפי סעיף 9 לפוליסה. כבר בע"א 3812/91 - ג'רייס ברבארה נ' "אריה" חברה ישראלית פד"י מח(3), 441 נקבע כי "כפי שראינו, הן ההיסטוריה החקיקתית והן קריאת סעיף 31 לחוק יחד עם סעיף 70 תומכים במסקנה שתכלית הסעיף לקצר את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות, מן הנימוקים שהובהרו בדברי ההסבר להצעת החוק... דעתי היא שיש לפרש את סעיף 31 כבא לקצר את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות לשלוש שנים ולא כבא לקבוע תקופת " התיישנות" לדרישת המבוטח או המוטב מהמבטח". לאור תכלית ומטרת החוק כאמור יש לפרש ולהכריע במחלוקת שבין הצדדים. בטרם אנתח את ההלכות עליהן הסתמכו הצדדים חשוב לזכור כי -כמו בכל סוגיה משפטית- כל מקרה יידון לפי נסיבותיו הספציפיות, אלא שבתחום פוליסות ביטוח תאונות אישיות הנושא מקבל משנה חשיבות שכן קיימות פוליסות תאונות אישיות בנוסחים שונים מהותית. כך למשל המושג של "מקרה ביטוח" שונה לעיתים באופן מהותי ממקרה אחד למשנהו, ר' למשל הגדרת מקרה ביטוח בפ"ד בענין צפריר עליו מסתמכת הנתבעת לעומת הגדרתו בתיק זה או ר' למשל המנגנון המוסכם לקביעת הנכות המתואר בפ"ד שטרית להלן. הגדרה שונה של מקרה ביטוח או של אופן קביעת הנכות יכול ותביא למסקנות שונות או שתמנע אימוץ הלכות שנקבעו בפסקי דין אחרים. הלכת צפריר ראשיתה בת.א 58271/96 של כב' הש' שבח (פסק הדין לא פורסם- אך העתקו צורף לטיעוני הנתבעת). באותו מקרה לא הוגדר במפורש בין הצדדים מהו "מקרה הביטוח". כב' הש' שבח הגיעה למסקנה כי "התאונה עצמה היא מקרה הביטוח" ומכאן ממשיכה כב' הש' שבח וקובעת כי מועד התאונה הוא מועד תחילת מנין הימים לענין ההתישנות והיא מוסיפה וקובעת כי מועד התגבשות הנכות הצמיתה או מועד קביעת הנכות הם משוללי חשיבות כשמקרה הביטוח הוא התאונה. בית המשפט המחוזי אישר את פסק הדין ללא דיון. בית המשפט העליון בהחלטה בענין רשות הערעור מתייחס רק למועד קביעת הנכות להבדיל ממועד התגבשותה, וקובע "מועד קביעת הנכות הצמיתה, שיכול להיות מקרי, אינו אלא בעל משמעות פרובטיבית ואין הוא יכול לשמש כגורם רלבנטי לצורך חישוב תקופת ההתיישנות לפי החוק או לפי הפוליסה" ולכן דחה בית המשפט העליון את בקשת רשות הערעור ללא תגובה. החלטת בית המשפט העליון בענין צפריר למעשה קובעת ממתי לא תמנה ההתישנות, קרי לא מיום קביעת הנכות, אך אין בה קביעה פוזיטבית ממתי מתחיל מנין הימים. גם ע"א(חי) 1768/00 כלל נ' שטרית דינים מחוזי לב(10) 328, עליו מסתמכת הנתבעת אינו בהכרח ישים ישירות לתיק זה שכן באותו מקרה לפי תנאי הפוליסה הצדדים הסכימו כי קביעת הנכות התמידית תהא תוך שנה. תנאי כזה לא היה במקרה שלנו. בפ"ד אמיתי קובעת כב' הש' קובו "ענייננו בביטוח מיוחד שבו הנכות היא מקרה הביטוח ולכן לדעתי, המועד הקובע לצורך חישוב תקופת ההתיישנות הוא מועד התגבשות הנכות הצמיתה. מסקנה זו נלמדת, בראש ובראשונה, מהגדרת המושג "מקרה הביטוח", כאמור בסעיף 53 לחוק חוזה הביטוח. "מקרה הביטוח" בביטוח נכות מוגדר בסעיף 53 לחוק כ"נכות שלקה בה" המבוטח. משמע, מקרה הביטוח מורכב משני יסודות מצטברים: תאונה ונכות. באין נכות - אין מקרה ביטוח. על כן, עילת התביעה של המבוטח קמה רק עם התגלות והתגבשות הנכות הצמיתה. הפרשנות לפיה יש להגיש את התביעה שלוש שנים מיום אירוע התאונה יוצרת מצב בלתי אפשרי בו נדרש המבוטח להגיש את תביעתו בטרם קרה מקרה הביטוח. הדעת נותנת, כפי שציינתי לעיל, כי תביעה שתוגש במקרה כזה תימחק על הסף בטענה כי הנזק טרם בא ועילת התביעה טרם באה לעולם....שכן המושג "נכות צמיתה" אינו מושג ליניארי, אלא מושג בינארי. כלומר, בביטוח נכות צמיתה קיימים שני מצבים אפשריים בלבד - קיומה או היעדרה של נכות צמיתה. נכות צמיתה, להבדיל מ"נזק", היא מצב סופי ולא מצב מתפתח. על כן, כל עוד לא נתגבשה הנכות הצמיתה, אין לדבר על "מקרה ביטוח". זאת בניגוד לביטוח נזקים רגיל שבו "חלקי הנזק" הם רציפים ופרוגרסיביים, ולכן משנתגלה נזק כלשהו, מתגבש מקרה הביטוח, ושוב אין להמתין לגיבוש מלוא הנזק. על כן, לדעתנו,עדיפה הגישה הגורסת כי המועד הקובע לעניין חישוב ההתיישנות הוא מועד התגבשות הנכות הצמיתה. מועד זה מצוי, בדרך כלל, בין מועד התאונה מזה ובין מועד קביעת הנכות מזה. ואוסיף עוד, לא כל מצב שבו קיימת נכות זמנית יביא בהכרח לנכות קבועה בכלל. אשר על כן אין מקום לייחס את מועד אירוע התאונה לתחילת מרוץ ההתיישנות באשר לתביעה על פי נכות קבועה. אמור מעתה, כי קטע הזמן שמנקודת המוצא - אירוע הנזק ועד לנקודת הפתיחה של מירוץ ההתיישנות - מועד התגבשות הנזק, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות. יותר מכך, יש בדברים כדי לקדם את זכות הגישה המהותית לערכאות, שהינה במובנה הרחב, "זכותו של האדם לפנות אל בית המשפט ולקבל סעד, ללא סירוב, ללא עיכוב וללא משוא פנים" (יורם רבין "זכות הגישה לערכאות" כזכות חוקתית (בורסי, 1998) ע' 25). הדברים עולים בקנה אחד עם חקיקת היסוד לפיה על מנת להגן על הזכויות המהותיות של האזרח יש להגן על זכותו של האזרח להתדיין בבית המשפט ועל יכולתו לפנות אל הערכאות השיפוטיות ולקבל סעד". ניתוח דעת הרוב מפי כב' הש' קובו וכב' הש' רובינשטיין בפסק דין אמיתי עליו מסתמך התובע מראה כי גם על פי דעת הרוב, בית המשפט אינו מסכים כי תחילת מרוץ ההתישנות יעוכב מעבר למועד התגבשות הנכות, דהיינו נמתין למועד ערטילאי בלתי ידוע בו תקבע הנכות לאחר מכן. לאור האמור לעיל ניתן להגיע למסקנה כי כל צד בחר להסתמך על הלכות שאינן תומכות בהכרח בטענותיו. היטיב לתמצת את המחלוקת בפסיקה עו"ד ירון אליאס בספרו "דיני ביטוח" (בורסי) כרך ב' עמ' 749-751 : "הפסיקה הישראלית מתחבטת לאחרונה רבות בשאלת המועד בו מתחיל מרוץ ההתיישנות של תביעת ביטוח שעילתה נכות צמיתה כתוצאה מתאונה. ניתן לעמוד על שלושה מועדים אפשריים לתחילת מרוץ ההתיישנות: מועד אירוע התאונה, מועד התגבשות הנכות הצמיתה, ומועד קביעת הנכות הצמיתה על ידי מומחה רפואי כלשהו. בעניין צפריר נ' אררט שלל בית המשפט העליון את האפשרות השלישית דלעיל, בפסקו כי "... מועד קביעת הנכות הצמיתה, שיכול להיות מקרי, אינו אלא בעל משמעות פרובטיבית ואין הוא יכול לשמש כגורם רלבנטי לצורך חישוב תקופת ההתיישנות לפי החוק או לפי הפוליסה". זכות הגישה לערכאות קבלה מעמד חוקתי. בטרם יסגרו דלתות בית המשפט בפני התובע, אהיה מוכן לבחון את שאלת ההתישנות באופן מקל, דהיינו לפי מועד התגבשות נכותו של התובע כגישת הלכת הרוב בפ"ד אמיתי. מיותר לציין כי מועד התגבשות הנכות ומועד קביעת הנכות אינם בהכרח מועדים זהים. התובע מבסס טיעוניו על מועד קביעת הנכות בחודש יולי או ספטמבר 2000 ואכן מאותו מועד לא חלפו שלוש שנים, אלא שמועד קביעת הנכות לדעת כל השופטים בכל פסקי הדין אינו המועד הרלוונטי. המועד שיכול להועיל לתובע הוא מועד התגבשות נכותו. התובע בחר להתעלם ממועד התגבשות הנכות ולא מתייחס אליו בטיעוניו. חשוב לזכור כי הפוליסה במקרה זה לא חייבה את התובע להישען דווקא על קביעת נכותו ע"י מומחה שימונה בתיק אחר במועד לא מוגדר, או להמתין ליום בו יגיעו נציגי המל"ל למסקנה לגבי שיעור נכותו. העילה לתביעת התובע הינה חוזית- לא היתה כל מניעה להגשת התביעה קודם לכן בהסתמך על חוות-דעת רפואית של רופא מטעמו. מועד חתימת חוות דעתו של מומחה בית המשפט בתיק בית המשפט המחוזי שדן לפי הפלת"ד אינו בהכרח מועד תחילתה של הנכות הצמיתה. חוות דעתו אינה יוצרת והופכת את הנכות ל"מוצר" מוגמר ומגובש. יותר נכון לראות בחוות דעת המומחה כהצהרה על נכות קיימת אותה בדק המומחה לאחר שנוצרה והתגבשה, דהיינו מועד התגבשות הנכות תמיד קודם למועד חתימת חוות דעת המצהירה על קיום נכות צמיתה. אין כל הגיון להתחיל את מניין הימים מיום חתימת חוות דעת המומחה. לו זו תהא הפרשנות הנכונה, ימצא עצמו המבטח במצב של חוסר וודאות לאורך זמן לעיתים ארוך מעילה שאינה עילה ביטוחית. שכן לגרסת התובע יש להמתין עד שיגיש תביעה לבית משפט, עד שבית משפט ימנה מומחה ועד שאותו מומחה יסיים בדיקותיו יתכבד ויחתום על חוות דעתו. פרשנות זו מנוגדת לתכלית סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח ולכוונת המחוקק שרצה ליצור תקופת התיישנות מקוצרת בתביעה מכח חוזה ביטוח. התשובה למחלוקת בין הצדדים נמצאת במועד התגבשות הנכות. סף הזמן העליון להתגבשות אותה נכות הינו לכל המאוחר מועד בדיקת התובע ע"י המומחה מטעם בית משפט בעקבותיה הגיע למסקנה בענין נכותו הצמיתה, כלומר אין ספק כי נכון לכל המאוחר באותו מועד התגבשה כבר הנכות- אחרת לא היה קובע המומחה כי קיימת נכות שכזו. מועד הבדיקה לפי חוות הדעת הינו 5.6.00, כך שגם הגישה המקלה תראה כי עילת התביעה התיישנה ביום 4.6.03 והתביעה הוגשה כזכור ביום 19.6.03. לכך אוסיף כי הנני מקבל את טענת ב"כ הנתבעת כי ניתוח תוכן חוות דעתו של מומחה בית משפט מראה כי הנכות התגבשה כבר במועד התאונה. התובע נפגע פגיעות אורטופדיות קשות והמומחה מתייחס לפגיעות שנגרמו ביום התאונה 16.11.98 ולא מתאר התפתחות הנכות בשלבים או מתאר שלב רק לאחריו התגבשה הנכות. בטרם סיום אזכיר שתי נקודות: החלטה זו מתייחסת רק לתביעת תגמולי ביטוח בגין נכות ולכן לא מצאתי לנכון לקבוע עמדה בשאלת מרוץ ההתישנות בתביעה בגין תגמולי ביטוח בשל אובדן כושר עבודה, למרות שהנושא אוזכר בפסקי הדין השונים. התובע תובע פיצוי בגין נכות צמיתה בטענה כי לפי תנאי הפוליסה יש לבצע מכפלת אחוז הנכות בסכום הביטוח הנקוב ברשימה, אלא שעיון ברשימה מראה כי לא נקוב סכום כלשהו המתייחס לנכות צמיתה אלא מוגדר רק סכום למקרה מוות או אובדן כושר. הנתבעת לא טענה טענה זו בטעוניה ולכן לא אדון בה. סיכום גם מבלי שתהא הכרעה בבית המשפט העליון בסוגית מועד תחילת מרוץ ההתיישנות בפוליסת תאונות אישיות, לפי הנתונים שהוצגו בכתב התביעה התובע הגיש תביעתו בחלוף כ-4.5 שנים מיום התאונה ובחלוף יותר משלוש שנים מיום התגבשות נכותו, כך שדין תביעתו להדחות. התובע המתין זמן רב מדיי מיום קביעת נכותו בבית המשפט המחוזי או במל"ל עד להגשת תביעתו ובכך איחר את המועדים הקבועים בחוק. אשר על כן הנני מורה על דחיית התביעה. בשל השלב המוקדם בו ניתנה החלטתי הנני מחייב התובע לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ בצרוף מע"מ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.נכותפוליסהתביעת ביטוח