התובע, יליד 1940, עבד במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה כפועל ייצור ורתך במפעלה של נתבעת 1. נתבעת 2, הינה חברת הביטוח שביטחה את נתבעת 1 מפני כל חבות כלפי עובדיה, ובכללם התובע. לטענת התובע הוא הועסק על ידי נתבעת 1 בין השנים 1973 - 1996, ובמסגרת עבודה זו הוא נחשף מידי יום לאוויר רווי באבקות מתכתיות, עשן חומרים מגרים, וסיליקה. לדבריו, חשיפתו לתנאים סביבתיים קשים אלו הייתה ללא כל הגנה, והוא ספג מיקרוטראומות חוזרות ונשנות. התובע ציין, כי בבירור רפואי שנערך בשנת 1996 נמצא שהוא סובל ממחלת ריאה פרנכימלית עם נזק בלתי הפיך לריאות, הנובעת משאיפת חלקיקי מתכת וסיליקה במקום עבודתו. לדבריו, בעקבות פגיעתו הוא אף פוטר ממקום עבודתו. משום כך תבע התובע את הפיצויים המגיעים לו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מתנאי עבודתו, כאמור. התובע השתית את תביעתו על רשלנותה של נתבעת 1, שלא נקטה זהירות סבירה למניעת הנזק, ולחילופין טען, כי האבקות המתכתיות, הסיליקה והאווירה שהייתה רוויה בהם, היו בנסיבות העניין חפצים מסוכנים. כן טען התובע, כי נתבעת 1 התרשלה והפרה חובה שבדין בכך שהיא: העסיקה אותו בתנאים שחייבו את חשיפתו לאווירה האמורה; לא ציידה אותו באמצעי הגנה; חשפה אותו לאווירה האמורה לפרק זמן ארוך; לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה; לא פיקחה על עבודתו; לא הזהירה אותו מפני הסכנה הטמונה בעבודתו ו/או חייבה אותו לעבוד בתנאים מסוכנים; לא מנעה את הסכנה ולא עשתה די למניעתה; לא נהגה כפי שמעביד סביר, זהיר ומיומן היה פועל בנסיבות העניין; הפרה חובות המוטלות על המעביד מכוח הוראות פקודת הבטיחות בעבודה והתקנות שהותקנו מכוחה, ושנועדו להגנת התובע ושכמותו. התובע אף הגיש את חוות דעתו של פרופ' שמעון שפיצר, המומחה הרפואי מטעמו, שקבע לו נכות צמיתה בשיעור 30% בשל מחלת ריאות אינטרסטיציאלית ומיקרונודולרית המתאימה לסידרוזיס של הריאות. הנתבעות מצידן התנערו מאחריותן כלפי היווצרותם של הנזקים, וכן חלקו על גובה הנזק. הן טענו גם, כי התובע כבר פוצה בגין כל נזקיו הנטענים, ואף חתם על כתבי קבלה ושחרור בהם ויתר לחלוטין, ומחל באופן סופי ומוחלט על זכויותיו, דרישותיו ותביעותיו מכל מין וסוג שהוא כלפי הנתבעות בגין נזקיו הנטענים. כן הוסיפו, כי הנזק נגרם בעקבות התרשלותו של התובע בכך שהוא: לא עשה שימוש באמצעי המגן אשר סופקו לו; לא שעה להוראות הממונים עליו; לא ביצע את האמור בחוזי הבטיחות שהגיעו לידיו; לא התלונן בפני הממונים עליו על בעיותיו; לא ביקש לעבור למקום עבודה אחר כשנודע לו על בעיותיו הבריאותיות; הסתיר מידע בנוגע לעברו הרפואי; לא נהג כפי שעובד סביר ונבון היה נוהג בנסיבות העניין. הנתבעות הגישו את חוות דעתו של ד"ר דניאל ויילר, המומחה מטעמן, שחלק על פרופ' שמעון שפיצר, וקבע שהממצאים אינם מעידים על מחלה, אלא הם ממצאים המתגלים אצל רוב תושבי האזורים המתועשים. כן קבע המומחה, שלמרות השינויים בצילום החזה של התובע עקב חשיפה לתוצרי ריתוך, אין מדובר בנזק תיפקודי, אלא בממצאים "קוסמטיים" ללא נכות לצידם. הנתבעות אף הגישו בקשת דחיית התביעה על הסף, מאחר והתובע, לטענתן, כבר פוצה ע"י נתבעת 1 בגין נזקיו הנטענים, במסגרת הסכם פשרה ביניהם. לבקשה זו השיב התובע בטענה שאכן שולמו לו, במסגרת פשרה, 25,000 ש"ח בגין נזקי שמיעה מהם הוא סבל, אך לאחר שדיווח למר אלי פלג, מנהל כח האדם של נתבעת 1 (להלן: "פלג"), על ליקויים שיש לו גם בדרכי הנשימה, העלה הלה את שמו במסגרת הדיון עם חברי ועד העובדים כמי שאינו מתאים מבחינה בריאותית, ויזם את פיטוריו. לדבריו, סוכם, כי הוא יקבל מענק פרישה מוגדל בסך של 80,000 ש"ח, כתנאי לפיטורין, אך פלג רימה אותו והחתים אותו על כתב קבלה המתיימר לשמש כראיה לסילוק תביעתו בגין נזקים למערכת כלי הנשימה שלו. התובע טען, כי בשל כך שהוא אינו קורא וכותב עברית, הוא חתם על כתב הקבלה כאשר הוא מסתמך על דברי פלג, ובסברו שמדובר במענק פרישה. מכאן, שלמעשה לא הייתה מחלוקת בין הצדדים על כך ששולמו לתובע סך של 25,000 ש"ח בגין נזקי שמיעה, וכל המחלוקת הייתה סביב תשלום הסך של 80,000 ש"ח, כשהנתבעות טענו שסכום זה היווה פיצוי על נזקי הנשימה של התובע ובכך הוא ויתר על תביעותיו כלפיהן, והתובע טען, כי סכום זה שולם לו בגין מענק פרישה. הבקשה לדחיית התובענה על הסף נמחקה ביום 2.1.00, ברם, במהלך הדיונים הוחלט, בעקבות הבקשה, כי עיקר הדיון יסוב תחילה סביב השאלה האם בעת פרישתו, קיבל התובע פיצוי על כל רכיבי הנזק השונים, וויתר על כל תביעה שהיא, אם לאו. בתצהיר עדותו הראשית לא נתן התובע מענה לשאלה האמורה, והוא למעשה חזר על הטענות שנזכרו בכתב התביעה. גרסתו לעניין קבלת הפיצוי בדרך של פשרה ולעניין הויתור על תביעות נוספות, מצאה את ביטויה בתצהיר שנלווה לתשובה לבקשת הנתבעות לדחייה על הסף. בתצהיר זה חזר התובע על הטענות שנזכרו בתשובה. בחקירתו של התובע התברר, כי עו"ד ליאה גל ייצגה אותו בנושא הפיצוי עבור ליקויי השמיעה, אך לטענתו, היא לא ייצגה אותו בקשר לפיצויי הפיטורין (עמ' 8), ולא נכחה בעת החתימה על כתב הקבלה (עמ' 12 לפרוטוקול). הנתבעות מצידן הגישו הן בבקשה והן בתיק העיקרי את תצהירו של פלג. פלג הקדים והבהיר, כי במפעלה של נתבעת 1 סופקו לעובדים מסכות נשימה מיוחדות לסינון האוויר, אווררו אזורי העבודה, וכן הודרכו העובדים בנוגע לשימוש באמצעי המגן ולסיכונים הכרוכים בעבודה. לעניין השאלה העיקרית ציין פלג, כי התובע סיים את עבודתו אצל נתבעת 1 בתאום עם ועד העובדים, וקיבל את כל התשלומים המגיעים לו לפי חוק בעקבות סיום עבודתו. לטענת פלג היות והתובע טען לבעיות בריאותיות שונות, סוכם עימו ביום 29.9.96 על תשלום בסך של 80,000 ש"ח לסילוק תביעותיו, וזאת בנוסף לסכום של 25,000 ש"ח שניתן לו כפיצוי לסילוק תביעתו בת.א. 3228/96 בבית משפט השלום בנתניה, בגין נזקי שמיעה שנגרמו לו לטענתו. הוא הבהיר, כי התובע הוחתם על כתבי קבלה בגין הסכומים האמורים לאחר שתוכנם הוסבר לו היטב הן על ידיו והן על ידי נציגי ועד העובדים, מר עמוס דוד, ומר רפי נוח. עוד הוסיף פלג והסביר, כי התובע לא נכלל מלכתחילה ברשימת המועמדים לפיטורין, והוא זה שביקש להיכלל בה, אך לאחר שנודע לנתבעת 1 כי התובע מבקש שיפטרוהו מעבודתו, ובמקביל הוא מגיש תביעות על נזקי גוף, היא סרבה לפטרו ודרשה כי ימשיך לעבוד. לדברי פלג, סוכם לבסוף, כאמור, כי התובע יקבל 80,000 ש"ח כנגד סילוק כל תביעותיו בגין נזקי גוף, מעבר לנזקי השמיעה. פלג הדגיש, כי אם התובע לא היה מתעקש להתפטר, הוא היה נשאר לעבוד אצל נתבעת 1 עד הגיעו לגיל 65, שכן המדיניות של נתבעת 1 היא לא לפטר עובדים הטוענים לנזקי גוף על מנת לא להקשות עליהם מבחינה תעסוקתית. בחקירתו הבהיר פלג, כי הוא לא ביקש לפטר את התובע, וכאשר הלה הבהיר לו שברצונו לקבל עבודה קלה יותר הוא אפשר לו לעבור מעבודת הרתכות לעבודה של נקיונות קלים (עמ' 14 לפרוטוקול). כן הבהיר פלג, כי בתחילה סוכם עם התובע על מענק פרישה גבוה בסך כולל של 80,000 ש"ח, אך לאחר שהתברר כי הוא מגיש תביעות כנגד נתבעת 1, והוא עדיין עומד על דעתו להתפטר חרף סרובה של נתבעת 1, סוכם כי הוא יקבל סך של 80,000 ש"ח עבור נזקי הגוף, ומעבר לכך הוא לא יקבל מענק פרישה מוגדל אלא רק זה הקבוע בחוק והעומד על סך של 40,000 - 50,000 ש"ח (עמ' 18, 20 לפרוטוקול). הנתבעות צרפו לתצהירו של פלג את המסמכים הבאים: כתב הקבלה על סך 25,000 ש"ח בגין נזקי שמיעה (נספח ב'); כתב הקבלה על סך 80,000 ש"ח בגין נזקי הגוף (נספח ג'); הרשימה המקורית של העובדים המועמדים לפיטורין בה לא נכלל התובע (נספח ד'); פרוטוקול ישיבה בעניין בקשת התובע לפיטורין בה נכחו נציגי הועד וההנהלה מיום 28.7.96 (נספח ה'); מכתב מטעם הנהלת נתבעת 1 מיום 15.8.96, בו היא מבהירה לתובע כי היא מסרבת לפטר אותו (נספח ו'); רשימת העובדים המפוטרים, כולל התובע, והסכומים שקבלו בעת פרישתם (נספח ז'). הנתבעות הגישו גם את תצהירו של מר עמוס דוד, ששימש כיו"ר ועד הפועלים במפעלה של נתבעת 1 בעת סיום עבודתו של התובע אצל נתבעת 1 (להלן: "דוד"). דוד הבהיר, כי במסגרת תפקידו הוא היה מעורב בגיבוש רשימות המפוטרים, וכן במו"מ עם נתבעת 1 בנוגע לתנאי פרישתם. הוא אישר את דבריו של פלג, והוסיף, כי לאחר מו"מ ארוך בין התובע שיוצג ע"י עו"ד, לבין נתבעת 1 הוסכם על תשלום הסכומים של 25,000 ש"ח בגין נזקי השמיעה, ושל 80,000 ש"ח בגין יתר נזקי הגוף, והובהר לתובע, כי הפיצויים אינם משולמים לו כמענק פרישה. דוד ציין, כי מאחר והתובע ביקש מיוזמתו להיכלל ברשימת הפיטורים, ופיטוריו לא נעשו ביוזמת נתבעת 1, הוא לא היה זכאי לכל מענק מעבר לתשלומים המגיעים לו על פי חוק. בחקירתו חזר דוד על השתשלות הדברים כפי שפירט אותם פלג, והסביר, כי מלכתחילה נאותה נתבעת 1 לבקשתו של התובע לפיטורים, והסכימה להעניק לו מענק פרישה מוגדל בסך של 80,000 ש"ח, אך לאחר שהתברר כי יש לו תביעות נזקי גוף כלפיה, היא סרבה לפטרו, והסכימה לכך שהוא יפרוש מיוזמתו, והיא תשלם את הסכום האמור, בגין פיצויים בשל נזקי גוף (עמ' 22 לפרוטוקול). מכלל הראיות עולה, שלתובע הובהר היטב, כי הסכום בסך של 80,000 ש"ח משולם לו בגין נזקי הגוף, ובכך הוא מוותר על תביעותיו כלפי הנתבעות, והוא חתם על מסמך הקבלה וויתר על התביעות תוך מודעות להסכמה. די בכך שנציגי ועד העובדים שניהלו את המו"מ לטובת התובע, איששו את טענת הנתבעות, בכדי לקבוע שלא הייתה מעורבת בהסכמה תרמית כלשהי מצד הנתבעות או מצד פלג כנציגן. ויודגש, לא התרשמתי מפלג או מנציג הוועד מר עמוס דוד שהעידו לפני, שהם בקשו לרמות את התובע כטענת ב"כ בסיכומיו. נהפוך הוא, התרשמותי מעדים אלו הייתה חיובית ביותר. השתכנעתי דווקא, שהיה ברצונם להושיט עזרה לתובע במאבקו עם נתבעת 1 והם פעלו עמו בצוותא חדא על מנת להיטיב את תנאי הפרישה שלו והקשור אליה. יתר על כן, התובע מצדו לא סתר את טענת הנתבעות, כי מעבר לסכום של 80,000 ש"ח שולם לו גם מענק פרישה על פי החוק, ומכאן שהוא זכה לקבל 25,000 ש"ח בגין נזקי השמיעה, 80,000 ש"ח בגין נזקי הנשימה, וכן מענק פרישה כמקובל עפ"י החוק. במסגרת זו, שולל אני גם את טענתו של ב"כ התובע, כאילו פרוטוקול הישיבה מיום 28.7.96 היווה "הסכם קיבוצי מיוחד" שלא ניתן לבטלו. טענה זו נשללת, ולו מהטעם, שאני מקבל את גרסתה של הנתבעת, שהתובע השמיט את הקרקע מתחת להסכמת הנתבעת לסיים עמו את יחסי העבודה, בעקבות העובדה שהוא גילה לנתבעת שברצונו להגיש נגדה תביעה על נזקי הגוף בנוסף לדרישתו לקבלת מענק הפרישה. יתר על כן, מאחר והתובע זכה לקבל לבסוף גם פיצוי על נזקי הגוף (גם עבור נזקי השמיעה וגם עבור נזקי הריאה), וגם מענק פרישה, מושתק הוא לאחר מעשה להעלות טענה שכזו, הואיל והסכים לביטולו של ההסכם. אמת, היה מקום להתבלבל לנוכח זהות הסכומים. בתחילה סוכם, ביום 28.7.96, כפי שעולה מפרוטוקול ישיבת ההנהלה וועד העובדים, שהתובע יקבל 80,000 ש"ח עבור מענק פרישה מיוחד, ולבסוף, כאמור, סכום של 80,000 ש"ח שולמו לתובע עבור נזקי הגוף בריאותיו. ברם, צודק ב"כ הנתבעות בסיכומיו, שהסכומים זהים רק במבט ראשון. בפרוטוקול מיום 28.7.96 סוכם שישולם לתובע סך של 80,000 ₪ ברוטו. לעומת זאת, התשלום ששולם לתובע בגין נזקי הריאה, היה פטור ממס, היינו הוא שולם לתובע נטו. על כך ניתן להוסיף שהסכום ששולם לבסוף נקבע כתוצאה ממו"מ בין הצדדים, ובנוסף לו, שולמו לתובע סכומים נוספים בזמן פרישתו מעבודתו, דבר שלא נסתר, כאמור. ב"כ התובע ניסה להיתלות במכתבה של עו"ד גל (שייצגה את התובע בשעתו) מיום 13.8.96 (נ/1), וטען שממכתב זה עולה, כי כבר באותו שלב שבו הוצע לתובע תשלום סך של 80,000 ש"ח עבור פיצויי הפיטורין, היו ידועות תביעותיו של התובע לקבלת פיצוי עבור נזקי הגוף, והיה ניסיון ליצור קשר בין השניים. ברם, אין במכתב זה כדי לסתור את גרסתה של הנתבעת, ולכל היותר יש בו רק כדי להוכיח שהעלה התובע את תביעתו לפיצויים בגין נזקי השמיעה, יחד עם דרישתו הראשונה לתשלום מענק הפרישה. לאור כל האמור ניתן לקבוע, כי התובע זכה זה מכבר בפיצויים בהסכמה מאת הנתבעות בגין נזקי הגוף שנגרמו לו, והוא ויתר על זכותו לתבוע אותן בגין נזקיו. משום כך דין התביעה להידחות. התובע ישלם לנתבעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ ועוד מע"מ. ניתן היום כ' באדר, תשס"א (15 במרץ 2001) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. דוד מינץ, שופט כתב תביעהמסמכיםשמיעה