1. ביום 28.09.00 נתקלה התובעת באריח בולט במדרכה, בצומת שבין הרחובות מצדה וסמטת החייל בבני-ברק, כתוצאה מכך נפלה ונחבלה בידה (להלן: "התאונה"). התביעה היא בגין נזקי גוף שנגרמו לה עקב התאונה. לטענת התובעת העירייה התרשלה בתחזוקת המדרכה ורשלנותה הסבה לה את הנזקים נשוא התביעה. 2. הנכות שני הצדדים הגישו חוות-דעת מטעמם. התובעת הגישה חוות דעת אשר קבעה לה 15% נכות. הנתבעת הגישה חוות דעת אשר קבעה לה 7.5% נכות. ביהמ"ש מינה כמומחית מטעמו את ד"ר מיכל עמית כהן שקבעה לתובעת נכות לצמיתות של 10% וכן קבעה לה נכות זמנית של 100% למשך 6 שבועות ו - 30% לתקופה נוספת של 6 שבועות. התאונה אירעה בדרך לעבודה, גם וועדה רפואית של המל"ל קבעה לתובעת נכות של 10% (נ/2). 3. הפן העובדתי בתחילתו של ההליך הכחישה הנתבעת את עצם הנפילה, הייתה גם מחלוקת עובדתית היכן נפלה התובעת ואולם בסיכומיה התייחסה הנתבעת אך לשאלה המשפטית וטוב שכך, שכן עדות התובעת שנפלה במקום המתואר על ידה ונראה בתמונות ת/1 - ת/5 הייתה מהימנה עלי. השאלה שיש להכריע בה היא אפוא, האם הימצאות אריח בולט ברחובה של עיר, כמו זה הנראה בתמונות, מקימה חבות ברשלנות של העירייה. 4. שאלת הרשלנות - היקף חובת הזהירות של העירייה בשורה של פסקי דין נאמר כי: "רחובות ומדרכות עיר אינם "משטח סטרילי" ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים בליטות ו"גלים" של שיפועים כאלו ואחרים" (ע"א 4244/97 ג'ני נ' עירית רמת גן, (לא פורסם)). "כבישים ודרכים אינם משטח סטרילי הם משמשים מעבר נוח יחסית להולכי רגל ואולם שקערוריות קטנטנות בליטות קטנות הנובעות מחפצים או ממבנה הכביש הם חלק אינטגראלי מהכביש" (ת.א. 556/92 (י-ם) בוסקילה נ' עיריית ירושלים (לא פורסם)). ולא למותר להזכיר את דברי כבוד הנשיא ברק בעניין וקנין: "חיי היום יום מלאים סיכונים... מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים למעוד ולהחליק, נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים... בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו... הוא שוקל את המעמסה הכספית אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו. שיקולים אלה ואחרים מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית המשפט, תוך שהוא שוקל במאזני הצדק, ועל פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית, אשר מהווה את השיקול במקבילית הכוחות" (ע"א 145/80 וקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 פיסקה 8 לפסק הדין). בעקבות פסקי דין אלו הלך בית המשפט גם בע"א (חיפה) 4564/98 סלמאן נ' המועצה המקומית גוליס, תק - מח 99(3) 6925 ודחה תביעה של אדם שנפל במהמורה בדרך כורכר לא סלולה. מאידך, בשורה של פסקי דין בתי המשפט הדגישו את חובת העירייה לדאוג למניעת מכשולים כלשהם ופרשו את חובת העירייה לדאוג לתקינות המדרכות והכבישים באופן מרחיב הרבה יותר. בע"א 73/86 לוי שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מג (3) 343, נדון מקרה בו דילג אברך על כביש שהיה מוצף מי ביוב, מעד ונפגע בברכו. ביהמ"ש קבע שם, כי אומנם: "אין להסיק דבר קיומה של התרשלות מאירועו של כל נזק שנגרם לפלוני בעטיין של תקלות כאלה. אולם, מחובתה של העירייה לדאוג, במסגרת הסביר, לתקינותה של מערכת הביוב אשר בתחום שיפוטה ואחריותה. מסגרת סבירה לעניין זה נמדדת, בין השאר, במבחנים של סוגי הנזקים הצפויים מאי-הסדרת התקלות, חומרתם והסתברות התרחשותם. משך הזמן בו לא תוקנו התקלות והפתרונות החלופיים להסרתם העומדים לרשות העירייה במסגרת אילוציה התקציביים" (עמ' 347). במקרה זה ביהמ"ש הטיל על התובע רשלנות תורמת של 50%. בע"א 8622/80 עירית חדרה נ' אהרון זוהר ואח', פ"ד לז(3) 757, נדון מקרה בו נפלה סככה על משתמש בשטח ציבורי, כב' השופט אור ציין כי: "חובותיה של הרשות המקומית... ביחס לדרכים שברשותה מטילות עליה חובות לדאוג שלא יהיו מכשולים". פסק הדין מצטט את שנקבע בע"א 176/59 עירית תל אביב נ' ראש חודש, פ"ד טז 301, מפי כב' השופט אגרנט, כי לאור סמכויות הפיקוח המוקנות לעירייה כאמור בפקודת העיריות: "מחייב ההגיון לקבוע כי, מקום שקיימים שקע, בור או פגם אחר בכביש הציבורי שבתחומי העירייה, אשר מהווים סכנה למשתמשים בו, תהא העירייה חייבת כלפיהם לנקוט אמצעי זהירות סבירים" (פיסקה 6 לפסק הדין). בת"א (חיפה) 1315/99 פואד נ' עירית נצרת, תק - מח 2002(2) 11171, נדון מקרה בו נפל ילד שרכב על אופניו במורד במהירות רבה בגלל אבנים שהיו פזורות על כביש שבוצעו בו עבודות וביהמ"ש אומר: "מצב דברים זה מצדיק הטלת אחריות בנזיקין על הנתבעת, החייבת בתוקף סמכויותיה, לדאוג לתחזוקה נאותה של הכבישים בתחום שיפוטה, ולנקיטת אמצעי אזהרה, שילוט, גידור וכיוצא באלה, המיועדים להפחית את הסיכון הנובע מן העבודות האמורות למשתמשים בדרך" (פיסקה 3 לפסק הדין). ועוד נאמר: "אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של העיר. אין זו דרכם של בני אדם, ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה" (ע"א 2004/92 עיריית ק. אונו נ' שחם (לא פורסם)). על הנאמר לעיל נוסיף, שכדי שתקום חבות בנזיקין על העירייה, יש להוכיח שהעירייה ידעה על המכשול, או צריכה הייתה לדעת על קיומו. אם העירייה ידעה על קיומו של המכשול ולא עשתה להסרתו, הרי שהתרשלה, יתכן גם מצב שהעירייה לא ידעה, אך אי ידיעתה לא תפתור אותה מרשלנות, אלא אם כן תוכיח שמתקיימים אצלה נהלים המבטחים סיורים יזומים ופיקוח לבדיקת קיומם של מכשולים. בע"א (חיפה) 4170/97 וקנין רחל נ' עירית נהריה תק - מח 97 (3) 922 אומר בית המשפט: נכון הוא שהמשיבה, כרשות מקומית האחראית להחזקתו התקינה של הכביש, אינה ערבה לבטיחות הדרך ולתקינותה. אחריותה תלויה בקיומה של התרשלות מצידה או מצד עובדיה ועושי דבריה. נפסק ב - ע.א. 144/60 המדינה נ. חואטי ואגד, פס"ד טז 209 בע' 214 כי רשלנות זו מתבטאת ב"אי שימוש בזהירות סבירה בנסיבות המקרה בהחזקת הדרך ובתיקונה. אולם חוסר זהירות זה אינו מתבטא רק באי נקיטת אמצעים נאותים להרחקת סכנה ידועה או להזהיר מפניה. אלא עצם אי הידיעה על קיומה של סכנה בזמן ששקידה ראויה הייתה עשויה לגלותה, עלולה גם היא להוות רשלנות" (פיסקה 5 לפסק הדין). גם שאלת עלות מניעת הנזק, היא שאלה שעל בית המשפט להידרש לה (ראה דברי כבוד הנשיא ברק בע"א 145/80 וקנין לעיל וכן ע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה, פ"ד לו (4)141 פיסקה 11). 5. התרשלות העירייה במקרה הנדון מעיון בתמונות עולה שמדובר במדרכה ישנה, אשר בה אריחים סדוקים, שקעים קטנים, מהמורות קטנות ובליטות (בתמונות נראה שטח די גדול והתיאור מתאים לכל השטח הנראה בתמונות). חלק מהמרצפות שקעו מעט ולעיתים התרוממו מהצד הנגדי לזה ששקע. במרצפת כזו שהתרוממה, נתקלה התובעת ונפלה. אין מדובר בבור, או במכשול חמור, ברם מכשול קיים. מעיון בתמונות נראה גם שמדובר במכשול ישן. הנתבעת בחרה שלא לזמן עדים מטעמה ולפיכך אין בפני כל ראייה, האם היא ידעה על המכשול, מהם הנהלים שעל-פיהם היא פועלת לגלות קיומם של מכשולים, והאם שיקולים כספיים מנעו ממנה לתקן את המדרכה. משהנתבעת לא זימנה עדים, אין בפני תשובות לשאלות המתעוררות, דהיינו, ידיעת העירייה על קיומו של המכשול, הנהלים לאיתור מכשולים ועלות הסרת המכשולים. ציינתי לעיל, שמדובר במכשול לא חמור אך זהו מכשול ומשהנתבעת לא הוכיחה דבר, המסקנה המתבקשת היא שיש לקבוע שהיא לא מילאה חובתה כעירייה לדאוג לתקינות המדרכות, בין בהעדר תיקון ובין בהעדר פיקוח מתאים ולפיכך יש להטיל עליה חבות ברשלנות. 6. רשלנות תורמת התובעת העידה שמידי יום היא עוברת במקום, זה מסלול הליכתה מביתה לעבודה, משך שנים היא הלכה והולכת במסלול זה, בלי סוף פעמים. ואולם, לדבריה, בד"כ היא הולכת בצדו השני של הכביש וגם כשהיא מהלכת על מדרכה זו, היא מהלכת מצדה השני. באותו יום היא רצתה ללכת לעוד מקום בטרם תגיע לעבודה, היא רצתה להספיק עוד דבר וכל מעיניה, היו נתונים לכביש שהיא עומדת לחצות בסמוך (עמודים 12 - 10 לפרוטוקול). בע"א 73/86 לוי שטרנברג נ. עירית בני ברק, פ"ד מג (3) 343, בהתייחס לשאלה של הטלת אשם תורם, אומר ביהמ"ש: "עם זאת, אין ספק כי המערער נושא באשם תורם לקרות התאונה... על המבחן לקיומו של אשם עצמי תורם אמרנו בע"א 316/75 שור נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד ל"א (1), 299 "לעניין קיומו של האשם העצמי התורם עלינו לבחון אם נהגה המערערת הניזוקה "כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה"... או שמא היה בהתנהגותה משום היעדר זהירות סבירה בהגנה על עצמה" (עמוד 305). ועל המבחן לחלוקת האחריות בין המזיק לניזוק נאמר שם: "מקובל עלינו, כי יש להכריע בחלוקה זו על פי המבחן של "מידת האשמה"... הווה אומר, בית המשפט מציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד... מידת האשמה המוסרית עולה בעיקר מתוך הבחינה של ההתנהגות של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי אשר נדון בפני הערכאה השיפוטית... אך יקרה לא אחת, כי לצורך הערכת מידתה ומשקלה של האשמה המוסרית ייזקק בית המשפט גם למבחן חיצוני, המפנה אל רמתו של האדם הסביר. בחינה כמתואר איננה בגדר מלאכה שיסודותיה במדע המדויק, אלא היא מושתתת בהכרח על שיקולו של הנכון והצודק, לפי מיטב הערכתו ושיקולו של בית המשפט, לאור נסיבותיו של כל מקרה ומקרה". מתקשה אני לקבל את עדות התובעת שלמרות שהלכה באותו מסלול אינסוף פעמים, מידי יום, שנים רבות, כל כך מיעטה ללכת בצד זה של המדרכה, עד שלא הבחינה במכשולים שעל המדרכה. כפי שכבר ציינתי, מהתמונות נראה שמדובר במכשולים ישנים. מדובר בשטח נרחב וגם מאדם המהלך במדרכה פעם ראשונה, יש לצפות שיבחין במכשולים וממילא יזהר. קל וחומר שיש לצפות זאת מאדם שאין זו הפעם הראשונה שהוא מהלך בה. התובעת העידה שרצתה "להספיק עוד משהו לפני העבודה" ומעייניה היו נתונים לכביש ולכן לא הסתכלה. בנתונים אלו נראה לי לנכון להגדיר את התנהגותה כהתעלמות מהמדרכה וממצבה. הייתי מטילה עליה בנסיבות אלו רשלנות תורמת של 25%. 7. הנכות שנקבעה לתובעת והמשמעות התפקודית כאמור, לתובעת נקבעו 10% נכות, בסיכום חוות דעתה כותבת ד"ר עמית-כהן: "נגרמה פריקה של המפרק האקרלמיאוקולויקולרי היא טופלה במתלה ובפיזיותרפיה. כעת מתלוננת על כאב בכתף ימין, קושי להרים את היד ולכתוב על הלוח, ולהשתמש באמצעי המחשה. חוסר יכולת להרים משקל וקושי בעבודות הבית. בבדיקה נמצא עוות של הכתף הימנית, כתוצאה מבליטה של קצה הקלויקולה, רגישות באזור המפרק האקרומיאוליקולי בעת תנועה והגבלת התנועה". המומחית הוסיפה עוד: "התובעת חזרה לעבודתה אולם היא מוגבלת בתפקודה, לאור הנ"ל, יש, לדעתי, מקום לשיקול הפעלת תקנה 15". התובעת ילידת 1952, אם לשבעה ילדים וסבתא לנכדים. התובעת משמשת כמורה מזה 32 שנים. ב - 22 שנים האחרונות עובדת כמורה בביה"ס בית יעקב בשכונת רמת אהרון בבני ברק. התובעת משמשת כמורה במשרה מלאה וכן כמדריכה פדגוגית של סימינריסטיות. סמוך לאחר התאונה חזרה ללמד כבעבר, אך לטענתה, בשל הקושי וההגבלות עקב התאונה ביקשה שנה לאחר מכן לצאת לשבתון. בשנה זו (2000 - 2001) קיבלה שכר חלקי, היא אשרה שאת שנת השבתון ניצלה כדי לסיים תואר אקדמאי. בשנה שלאחר מכן (2001 - 2002), שבה ללמד כבעבר. שכרה כ- 7,000 ₪ בחודש וכן היא מקבלת תשלום שנתי נוסף של כ - 3,000 ₪ בגין אמון הסימינריסטיות. התובעת ממשיכה בעיסוקה כמורה, ולא רק שאין כל גריעה בשכרה, אלא שבזכות השלמת הלימודים לתואר, שכרה עלה. התובעת לא העידה על כוונה לעשות שינויים כלשהם בתחומי עיסוקה, או על חשש לשינויים כלשהם מצד מעסיקיה. אובדן שכר בפועל אין אפוא לתובעת ומסופקת אני, לאור הותק שצברה ועל בסיס הנאמר לעיל, אם ניתן לצפות במקרה דנן לירידה בשכרה בעתיד. יחד עם זאת, לתובעת נכות ולפיכך יש מקום לפסוק לה פיצוי גלובאלי שישקף את הסיכוי שהנכות והמגבלות מהן סובלת יביאו לירידה בשכרה. אני פוסקת לתובעת 40,000 ₪. ביחס לעבר, מתקשה אני לשייך את לקיחת שנת השבתון לתאונה. שהרי אם המצב היה "כצעקתה", התובעת לא הייתה מתמידה בעבודה שנה מלאה. מעבר לכך, כעבור אותה שנת שבתון התובעת שבה לעבודתה הרגילה ויש לזכור גם שבאותה שנה (כאשר יצאה לשבתון), לא הייתה התובעת באי-כושר ולפיכך לא הייתה הצדקה רפואית להיעדרות זו. גם אם נלקחה בעקבות התאונה. מעבר לכך, התובעת העידה שסיימה את התואר בשנה זו, עובדה, שכאמור מזכה אותה בתוספת שכר של 400 ₪ נטו לחודש. אינני זוקפת את היציאה לשנת השבתון והמשמעות הכספית הנגזרת, לתאונה. 8. עזרה וסיעוד בעלה של התובעת ובתה העידו על העזרה הרבה שכל בני המשפחה הושיטו ומושיטים לתובעת למן התאונה. אין לי ספק שבני המשפחה מסייעים בידי התובעת ויכול שיותר מבעבר, אך נוצר הרושם של מעט הפרזה, בעיקר בעדות בתה של התובעת. בתה של התובעת הגב' פרידלנדר המטופלת בשתי פעוטות, מגיעה, על פי עדותה פעם בשבוע לעזור לאמה בעבודות הבית, וזאת למרות שבבית גרות עדיין שתי בנות בוגרות שהיא אישרה שגם הן עוזרות. משוכנעת אני שהגב' פרידלנדר מגיעה לבית אמה, יכול שהיא גם "נותנת כתף" לעיתים, אך מכאן, לזקוף את עצם ההגעה עם שתי הפעוטות, לשם עזרה לאם - קיים מרחק. מר ולר, אכן סייע לאשתו, אך אין ראייה שהפסיד שכר, או תשלומים מ"הכולל" עקב כך. הייתי פוסקת לתובעת בגין עזרת הקרובים בעבר - 7,500 ₪. ביחס לעתיד, אני פוסקת לתובעת בגין עזרה בהיקף של כשלוש שעות בשבוע עד גיל 70 - 60,000 ₪. 9. נזק מיוחד התובעת צירפה קבלות בסך של 321 ₪ והעידה על הוצאות נוספות וכן הוצאות נסיעה. נכונה אני להניח שנגרמו לה הוצאות נוספות, סה"כ אני פוסקת לה בגין הוצאות 2,000 ₪ כערכם כיום. אין כל ראיות על פיהם תזקק התובעת להוצאות רפואיות בעתיד. 10. הנזק הלא ממוני בשים לב לפגיעה אני פוסקת לתובעת - 40,000 ₪. 11 . סוף דבר מכל שנאמר לעיל אני פוסקת לתובעת כדלקמן: 11.1. בגין הנזק הלא ממוני 40,000 ₪. 11.2. בגין אובדן כושר השתכרות 40,000 ₪. 11.3. בגין עזרה וסיעוד בעבר 7,500 ₪. 11.4. בגין עזרה בעתיד 60,000 ₪. 11.5. בגין הוצאות 2,000 ₪. מהסכומים הנ"ל תנוכה הרשלנות התורמת וכן ינוכו תקבולי המל"ל כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית. בנוסף תישא הנתבעת בהוצאות התובעת ובשכ"ט ב"כ בשיעור 20% מהסכום שנפסק ובתוספת מ.ע.מ. ניתן היום יג' בסיון, תשס"ד ( 2 ביוני 2004) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. בלהה כהנא, שופטת רשלנותעירייה