א. ערעור על פסק דין חלקי מיום 19.6.02 של בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב (כב' השופטת ו' פלאוט) בו נדחתה תביעת המערער לחייב את המשיבות להשיב למערער את הסכומים ששילם, לטענתו, במקומן, כהחזר הלוואות שנתנו כנגד משכנתאות, וכן על קביעת בית המשפט קמא שלא למנות רואה חשבון כמומחה אשר יערוך התחשבנות בין הצדדים. ב. העובדות העיקריות הצריכות לעניינו הן כדלהלן: המערער (להלן: "המערער" או "הבעל") והמשיבה 1 (להלן: "המשיבה 1" או "האישה") הם בעל ואישה. המשיבה 2 היא אמה של המשיבה 1. המערער והמשיבה 1, שניהם בשנות ה- 60' לחייהם, נשואים זל"ז מאז שנת 1959 ובמהלך נישואין נולדו להם ארבעה ילדים, שכולם כיום בגירים. המערער והמשיבה 1 מתגוררים בנפרד מזה כעשר שנים. המערער מתגורר בבית הצדדים שבפרדס כץ ואילו המשיבות גרות יחד, בדירה שכורה. מאז שנת 1994 מנהלים המערער והמשיבה 1 הליכים בבתי משפט בעניינים מעניינים שונים הנוגעים לחייהם המשותפים. המערער והמשיבה צברו במהלך נישואיהם נכסי מקרקעין שכללו שני קוטג'ים בשכונת הסלעים בראש-העין (להלן: "קוטג' 15/1" ו"קוטג' 15/2") בית דו משפחתי בפרדס כץ ושתי חנויות. קוטג' 15/1 נרכש על ידי המערער והמשיבות בחלקים שווים. קוטג' 15/2 נרכש על ידי המערער והמשיבה 1 , אולם נרשם על שם המערער בלבד. בין יתר התביעות המתנהלות בין הצדדים, בנושאים שונים כאמור, הגיש המערער כנגד המשיבות תביעה להשבת סכומים ששילם, המערער, לטענתו, בגין חיוביהם של המשיבות, כדלהלן - סך של 85,581 ₪ - החזר מחצית המשכנתא ששולמה על ידי המערער בלבד בגין הנכס הידוע כקוטג' 15/2. סך של 47,835 ₪ - החזר מחצית משכנתא ששילם המערער בלבד, לטענתו, בגין הנכס הידוע כקוטג' 15/1. סך של 19,286 ₪ - מחצית תמורה שקיבלה המשיבה 1 בגין מכירת נכס הידוע כ"חנות 30", בפרדס כץ. סך של 6,000 דולר - מחצית תמורת מכירת הנכס הידוע כ"חנות 31" בפרדס כץ. בית המשפט קמא דן בתביעת המערער כנגד המשיבות, ובמהלך הדיונים, בישיבת יום 14.10.98, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית כדלקמן: "א. יש לדון בשאלה האם בנסיבות העניין, חלה חובה על האשה להשתתף בחובות ששילם הבעל בגין משכנתא, שנלקחה לרכישת הנכסים המשותפים השונים. ב. לאחר שתינתן החלטה בשאלה, כאמור בסע' א', יש לפנות לרו"ח על מנת שיערוך את ההתחשבנות בנושא זה. ג. ב"כ התובע מסכים שיש להביא בהתחשבנות גם את הסכומים ששולמו לידי התובע כשכר דירה מחד, ויתר ההוצאות מאידך. ד. לטענת ב"כ הנתבעת, יש לשמוע הוכחות בשאלה המפורטת בסע' א' לעיל." (עמ' 3 לפסק הדין) בית המשפט קמא שמע ראיות בסוגייה הראשונה, האם חלה חובה על האישה להשתתף בחובות שנפרעו על ידי הבעל, בגין המשכנתאות להבטחת הלוואות שנתנו לרכישת הנכסים המשותפים. בית המשפט קמא קבע בסוגיה זו, שעניינה חבות האישה להשתתף בחובות בגין רכישת הנכסים: "...לנתבעת לא היתה כל שליטה על עצם ההחלטה לקחת משכנתא בוודאי שלא על אופן החזר התשלומים. ואולם, הנימוק המכריע לאי חיובה של הנתבעת בהשתתפות בתשלומי המשכנתא נעוץ בעובדה כי תשלומים אלה נלקחו בחשבון בעת שנפסקו לנתבעת מזונות בבית המשפט המחוזי, ולא יהיה זה ראוי כי מצד אחד יפסקו לנתבעת מזונות נמוכים, בשל ההתחשבות בתשלומי המשכנתא על ידי התובע, ומצד שני תחוייב הנתבעת בתשלום מחצית תשלומים אלה" (עמ' 4-5 לפסק הדין) בשולי פסק הדין קבע בית המשפט קמא כי : "אין מקום לחייב את הנתבעת מס' 1 במחצית התשלומים ששילם התובע ע"ח המשכנתא בגין הנכסים הרשומים על שם התובע או התובע והנתבע/ות והתביעה לחייבה לעשות כן - נדחית" (עמ' 6 לפסק הדין). על פסק דינו זה של בית המשפט קמא הערעור שבפני. ג. לטענת המערער, אומנם רכשו בני הזוג במהלך שנות נישואיהם נכסי מקרקעין. הקוטג'ים, 15/1 ו- 15/2 נרכשו בהלוואות, ועל שניהם היו מוטלות משכנתאות לבנקים המלווים, להבטחת השבת ההלוואות. לצורך רכישת קוטג' 15/1, נלקחה על ידי כל הצדדים משכנתא, ולטענת המערער כל הצדדים חייבים בהשבתה. קוטג' 15/2 נרכש על ידי המערער והמשיבה 1, הבעל והאישה, וכאמור נרשם על שם הבעל בלבד, ומשכך נתנה למערער הלוואה כנגד משכנתא הרשומה על שמו בלבד, אלא שהמשיבה 1 חתמה כערבה לה. לטענת המערער, הבעל והאישה, החלו להשיב יחד לבנקים את ההלוואות מהחשבון המשפחתי המשותף, וזאת עד המועד בו עזב הבעל את הבית, בשנת 1992. משעזב המערער את הבית חדלה המשיבה 1, לטענתו, להשתתף בהשבת ההלוואות לבנקים, והבעל המשיך לשאת לבדו בתשלומי המשכנתאות, לטענתו, על מנת לשמור על רכוש המשפחה. הבעל דרש מהמשיבה 1 להשתתף יחד עמו בתשלומי המשכנתאות, ומשזו סירבה, הגיש נגדה תביעה בה דרש לחייבה להשתתף עמו בתשלום החובות לבנקים. משנקפו הימים, הלך מצבו הכלכלי של המערער והורע, הוא חדל לשלם את התשלומים החודשיים, הבנקים פתחו בהליכים למימוש המשכנתאות, וכך נמכר קוטג' 15/2 שהיה רשום, כזכור, על שם הבעל בלבד, אולם שייך היה למערער ולמשיבה 1. מתוך התמורה שהתקבלה שולמו החובות לשני הבנקים בגין שני הקוטג'ים, ויתרת הסכום שנותר חולקה, בשווה, בין המערער למשיבה 1. לטענת המערער, הכיר, מאז ומעולם, בשותפותה של המשיבה 1 בכל הרכוש שנצבר, לרבות הקוטג' שנרשם על שמו בלבד, ובסוגיה זו לא היתה כלל מחלוקת. יחד עם זאת, לטענת המערער, אין זה סביר כלל ועיקר, שהמשיבה תהא שותפה לזכויות בלבד, אולם תהא פטורה משותפות בחובות. לטענת המערער, חזקת השיתוף בין בני הזוג חלה הן על רכושם והן על חובותיהם, ומשכך, יש להטיל על האישה שיתוף בהשבת ההלוואות, כדי מחצית. טוען המערער, כי המשיבה השתתפה בהשבת ההלוואות, עד פרוץ המשבר, וכן השתתפה בהחזר החובות בעת מימוש המשכנתא. בכך מוצא המערער הודאה כי המשיבה 1 רואה עצמה אחראית, ובדין כך, לפרעון מחצית החובות. עוד טוען המערער, כי גם המשיבה 2, חייבת בפרעון החלק היחסי של המשכנתא בגין קוטג' 15/1, שנפרעה כאמור במלואה על ידי המערער. לטענת המערער, שגה בית המשפט קמא, כשלא חייב את המשיבות, להשתתף בהחזרי המשכנתאות, כדי חלקיהן היחסיים. טוען המערער כי אין יסוד לקביעת בית המשפט קמא לפיה המערער רכש את הנכסים על דעת עצמו, ולפיכך פטורה המשיבה מהשתתפות בתשלום החובות, בעוד הרכישה הקנתה לה זכויות. לטענת המערער, בית המשפט קמא התעלם מהעובדה שמשפחתם של המערער והמשיבות היא משפחה תימנית שמרנית, אשר על פי אורח החיים המקובל בה, ניהל הבעל את כל העניינים הכספיים, בלא שראה צורך לשתף בכך את האישה. בכך, לטענת המערער, אין משום פגיעה באישה, אלא ביטוי למנטליות המקובלת של הצדדים. לטענת המערער, פירש בית המשפט קמא באופן בלתי נכון את דברי המערער בעדותו, כשטען המערער כי הוא השולט בכספים ואישתו איננה מעורבת במאומה. גם כך, משהוקנו זכויות לאישה, חייבת היא גם בחובות. כך גם לגבי המשיבה 2, אשר כאמור טוען המערער כי פרע את חלקה היחסי במשכנתא על קוטג' 15/1. עוד טוען המערער כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי בית המשפט המחוזי (כב' השופט זפט), חייב את המערער בתשלום מזונות בסכום נמוך, אשר בקביעתו נלקחה בחשבון העובדה שהמערער משלם החזר חובות בגין משכנתאות. כן טוען המערער כנגד קביעת בית המשפט קמא שלא התיר לו לצרף מסמכים במהלך הדיון, ולא העביר את המחלוקת החשבונאית שבין הצדדים לבירור באמצעות רואה חשבון. ד. לטענת המשיבות אין כל ממש בטענות המערער. המערער, מתוך דחף בלתי ניתן לשליטה לצבירת רכוש, נטל הלוואות בסכומים גבוהים, בלא לקבל לכך את הסכמתה של המשיבה 1. המערער, לטענת המשיבות, נטל את כספי ילדיו ואת כספי אמה הקשישה של המשיבה 1, היא המשיבה 2, כל זאת כדי לרכוש נכסי מקרקעין. לטענת המשיבות, עשה המערער, במהלך השנים, ברכוש כבתוך שלו. המערער הוא שבחר על דעתו להתגורר בבית המגורים בפרדס כץ ולא למוכרו, ומנגד פונו המשיבות מהבית ששימש למגוריהם בראש העין. עוד טוענות המשיבות כי אין כל ספק בכך שבית המשפט המחוזי (כב' השופט זפט) התחשב בטענת המערער לפיה פורע את החובות לבנקים, ומשכך נפסקו למשיבה 1 אכן מזונות מינימאליים. ה. סבורה אני כי דין הערעור להדחות. לא שנוי במחלוקת כי הנכסים שרכש המערער נרכשו על דעתו בלבד, בלא שהמשיבה 1 היתה שותפה להחלטות המערער ולמהלכיו. במהלך חקירתו אומר המערער בבית המשפט קמא: "ש. שאלת את אשתך? ת. לא צריך לשאול אותה. אף פעם לא שאלתי אותה. היא לא יודעת לתפקד, היא לא יודעת כלום. גם היום אם היתה יודעת היתה נשארת בקוטג' שלה. אני מביא ואני המוציא, אני המפרנס ואני עשיתי הכל. זאת עובדה." (עמ' 4 לפסק הדין של בית המשפט קמא) ברור, איפוא, לחלוטין, והמערער אומר זאת בלשון ברורה, שלא לומר בוטה, כי המשיבה 1 לא היתה מעורבת כלל בעסקיו. כל עסקות הנדל"ן, נעשו אך ורק על דעתו, בלא התייעצות עם המשיבה, וכמובן בלא לקבל את הסכמתה. אכן, סבורה אני כי יש ממש בטענה העקרונית, כי משקיימת בין בני זוג שותפות בזכויות, קיימת, במקביל שותפות בחובות. (ע"א 7442/97 עמית נ' עמית פד"י נד(4) , 625 ע"א 6557/95 אבנרי נ' אבנרי פד"י נא(3), 541 ע"א 5598/94 נניקשווילי נ' נניקשווילי פד"י מט(5), 163) אלא שבענייננו אינני סבורה כי יש לחייב את המשיבות בתשלום חלקיהם היחסיים במשכנתאות. מוכנה אני לקבל כי המסגרת המשפחתית של המערער והמשיבה 1, אפשרה למערער "יד חופשית" בכל ענייני הרכוש. אולם על פי הסדר משפחתי, רכושי, פנימי זה, נשא המערער, כך גם לדבריו, בכל החובות ובכל המשכנתאות. העובדה שבני הזוג חיים בנפרד איננה צריכה לשנות לענין זה. סבורה אני כי צדק בית המשפט קמא בקביעתו כי בפסק דינו מיום 11.9.95 של כב' השופט זפט, התחשב בית המשפט בקביעת מזונות האישה והקטינה, בין היתר, בתשלומי המשכנתאות המוטלים על המערער והמשולמים על ידו. בכתב ההגנה שהגיש המערער, כנגד תביעת המזונות של האישה והבת הקטינה ( מ.א. 6745/94 - נ/2) טוען המערער, בין היתר - "...הכנסתו כאמור מעולם לא עברה את ה- 6,000 ₪. מסכום זה משלם הנתבע את שני הקוטג'ים שרכשו הצדדים, הסכימו כי האישה תדאג לפרנסת הבית ואילו הנתבע ידאג לכיסוי החובות ותשלום המסים השונים..." (סעיף 11 ב לכתב ההגנה) "הנתבע יטען כי חובותיו מסתכמים בלמעלה מ- 6,000 ₪ (חובות לבנים ולבנקים למשכנתאות)..." (סעיף 13 לכתב ההגנה). גרסתו הברורה של המערער היתה כי יש לחייבו במזונות נמוכים, אם בכלל, בשל העובדה שהוא הנושא בתשלומי המשכנתאות. מקובלת עלי, איפוא, קביעת בית המשפט קמא כי המזונות שנפסקו למשיבה 1, הם מזונות נמוכים ואין ספק כי בית המשפט קמא התייחס, בין היתר, לטענות המערער, לפיהן נושא בתשלום המשכנתאות. בנסיבות הענין, אין זה הוגן, כלל ועיקר, כי מחד לא תזכה המשיבה 1 לתשלום מזונות בסכום ראוי, בשל חיובו של המערער בתשלום המשכנתאות ומאידך תוטל עליה השתתפות בתשלום המשכנתאות. בדרך זו, תמצא המשיבה 1 נושאת פעמיים בתשלום חלקה במשכנתאות. באשר למשיבה 2 - המערער נחקר בעניינה בפני בית המשפט קמא: "ש. לחמותך כמה החזרת? ת. לא החזרתי, לא הייתי חייב לה כסף, היא חייבת לי. ש. כמה היא חייבת לך? ת. לא חייבת כלום. ש. אז למה תבעת אותה? ת. אני רוצה את המשכנתא, שליש 78,000 ₪ מגיע לי." בהמשך החקירה מתברר כי ביתה של המשיבה 2 נמכר בסכום של 90,000$ ובנסיבות אלה לא ברור, כלל ועיקר, האם אומנם חייבת המשיבה 2 לשאת בסכום כלשהו בגין המשכנתא. בהתחשב בכספים שקיבל המערער מהמשיבה 2 ובדברים המפורשים שאמר בבית המשפט קמא, מקובלת עלי עמדת בית המשפט קמא גם בענין המשיבה 2. ו. סוף דבר - בנסיבות הענין, סבורה אני כי דין הערעור להדחות ואני דוחה את הערעור. המערער ישלם למשיבות הוצאות ההליך ושכר טרחת עו"ד בסך 8,000 ₪ בתוספת מע"מ שישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד מועד תשלומם בפועל. מיסיםהתחשבנותמומחהערעוררואה חשבון