1. המדינה מערערת לפנינו על פסק-דין מיום 7/4/03 של בימ"ש השלום לנוער בעכו (כב' השופט שמעון שר) בת"פ 514/02, לפיו נמנע בימ"ש קמא מלהרשיע את המשיב על אף שקבע כי הוא עבר את העבירה שיוחסה לו בכתב האישום, וגזר עליו מבחן טהור. 2. המשיב הודה בעובדות כתב האישום, לפיו נטען כדלקמן: בבוקרו של יום 26/11/02, לאחר שהמשיב הוכה על ידי המתלונן באבן בראשו וגרם לו לפצע-חתך במצחו, קבעו השניים להפגש באותו היום, בשעות הערב, בביה"ס המקומי. בשעה היעודה הגיע כל אחד מהם מלווה בחבריו. המשיב היה מצוייד בסכין, אותו נשא עליו עוד משעות הצהריים. המתלונן תקף את המשיב בהכותו בראשו באמצעות מוט ברזל. למשיב נגרם פצע חתך בראשו באורך של כ-5 ס"מ. המשיב רדף אחרי המתלונן, כאשר, בעודו רץ להשיג את המתלונן, גם המשיב נרדף על ידי חבריו של המתלונן. כשהגיע המשיב אל המתלונן, הוא דקר אותו מספר רב של פעמים בסכין בגבו ובזרועו. למתלונן נגרמו מספר פצעי חתך בחלק העליון של גופו, והוא אושפז בבית החולים. העבירות בהן הואשם המשיב היו שתיים: חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 + 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 והחזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186 לחוק הנ"ל. 3. כאמור, בימ"ש קמא נמנע מלהרשיע את המערער, הנאשם היה מעט מעל לגיל 17 בעת האירוע שתואר לעיל. בימ"ש קמא נתן משקל מכריע לגילו הצעיר של המשיב ולהמלצות קצין המבחן, אשר מהן עלה, כי יש במשיב פוטנציאל לשיקום, וכי יש לנקוט באמצעי שיקום, כמו מבחן טהור. לפיכך, ועל מנת שלא לפגוע בעתידו של המשיב לרבות בסיכוייו להתגייס לצה"ל, החליט בימ"ש קמא שלא להרשיע את המשיב על אף הודייתו בעובדות כתב האישום. בהגיעו למסקנה דלעיל בדבר העונש, התחשב בימ"ש קמא גם בכך, שלמשיב אין הרשעות קודמות, שהוא הודה מיידית, שיתף פעולה עם המשטרה, והביע חרטה. גם הרקע המשפחתי, גירושיו של הוריו, היותו של האב עבריין, והתבגרותו של המשיב במשפחה חד-הורית, נסקרו על ידי בימ"ש קמא בפסק-דינו. 4. על החלטתו זאת של ביהמ"ש הערעור שלפנינו. טוענת המדינה, כי בימ"ש קמא לא נתן משקל מספיק למטרת ההרתעה בענישה. בעונש הקל, יש משום מתן הכשר לעבריינות ובריונות של נוער, שתוצאותיה עלולות להיות הרות-אסון, כפי שהיו במקרה זה, ואף יותר. 5. גם אנו סבורים, כמו התביעה, כי מי שנושא עליו סכין ומשתמש בו, ראוי לענישה מחמירה, כשהמטרה היא להלחם בתופעת הסכינאות, שתוצאותיה חמורות. מנגד, בדקנו את התסקיר שהיה לפני בימ"ש קמא ואף הורינו על הגשת תסקיר חדש. בתסקיר הראשון, ממרס 2003, כתב קצין-המבחן, כי למשיב "תגובות קיצוניות בהתנהגותו ובהעדר כלים לעדן את תגובותיו וחשיבתו, קיים סיכון לביצוע עבירות נוספות". על אף קו זה באופיו, המליץ קצין המבחן על פיקוח טהור ועל התחייבות להמנע מעבירת אלימות וקנס בגין החזקת הסכין. בתסקיר הנוסף מיום 27/10/03, כתב שרות המבחן, כי המשיב "נמצא על הרצף בתהליך השינוי, עדיין זקוק לליווי, תמיכה והכוונה בהשגת מטרותיו הנורמטיביות. לפיכך אנו חוזרים ומחזקים את המלצותינו בתסקיר האמור". 6. קדמו לנו שופטים רבים, בכותבם, כי קשה קביעת העונש כקריעת ים סוף. עוד נכתב, כי משנה קושי יש כאשר עומד השופט לגזור דינו של קטין: החשש הוא בין היתר, גם מכך שהעונש עשוי להשאיר את הקטין, שאולי יש לו עוד סיכויים לסור מדרך הפשע, בעולם העבריינות. מנגד עומד השיקול שדווקא עונש מקל, יהווה מסר שלילי לעבריין הקטין ולציבור העבריינים בכח. כך הוא המקרה שלפנינו. מן הצד האחד עומדים השיקולים שלמשיב אין הרשעות קודמות, ושלא הובא לפנינו מידע כלשהו על כך שלאחר ביצוע העבירות נשוא כתב האישום, הוא עבר עבירות נוספות. מנגד, עומדים מעשיו החמורים של המשיב. "ראשית חטאת" היא הצטיידותו של המשיב בסכין. סבורים אנו, שיש להחמיר עם נערים הנושאים עמם סכינים ובין היתר לבית-הספר, לפאבים או מקומות בילוי אחרים בהם נמצא את הנוער, או למפגש של "הסדרת חשבונות", על מנת להלחם בעבריינות ובריונות הנוער, יש, לעמדתנו, להטיל עונש מחמיר עם הנושאים סכינים, שכן בעצם החזקת הסכין, יש משום "פתיחת הניצרה", שהמשכה עלול להסתיים באסון עם כל התרגזות של נושא הסכין. גם התקיפה החמורה, שכללה מספר רב של דקירות, עומדת לחובתו של המשיב. המשיב לא נרתע מהסיכון שיגרם למתלונן נזק בלתי הפיך. יש להדגיש, כי הדקירות היו בפלג גופו העליון של הגוף, מקום בו נמצאים הלב והריאות, וידוע הוא כי מקום הדקירה באיברים חיוניים, ס"מ לכאן או לכאן, עלול להכריע את גורלו של הנדקר למוות או לחיים. לא נעלם מאיתנו, כי המשיב הוכה ונפצע ע"י המתלונן. אולם, המתלונן ברח מהמקום, כך שהמשיב יכול היה להסתלק מהמקום, אולם הוא בחר לרדוף אחר המתלונן ולעשות שימוש בסכינו. יש להוסיף כי המשיב היה כבר על סף הבגרות, גיל 17. 7. מנגד עומד התסקיר החיובי בעיקרו על המשיב, ההמלצה לפנות לדרך השיקומית, והעובדה, שתחילה נפגע המשיב על ידי המתלונן, ויתכן, שאם המתלונן לא היה נוהג בדרך נפשעת, גם המשיב לא היה משתמש בסכין שאתו. עוד שוקלים אנו בצד הזכות את רצונו של המשיב, כפי שהציגו לפנינו, להתגייס לצה"ל, כאשר, כך לטענתו, אם יורשע בדין, הוא לא יגוייס. 8. האם בנסיבות אלה, יש להמנע מהרשעתו של המשיב? על פי ההלכה, הכלל הוא שאדם שהוכחה אשמתו, יורשע בדין, ואילו בנסיבות מיוחדות, בין היתר, כאשר עולה משקלן של הנסיבות האישיות החיוביות על אינטרס הציבור בהרשעת נאשמים, ניתן שלא להרשיע. ביהמ"ש העליון דן בע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני פ"ד נ"ד (3) 685, בעניינם של קטינים בני 14-17, אשר תקפו עובר אורח, ממנו ביקשו כמה שקלים, והוא סרב לתת להם. הם הפילו אותו ארצה, הכו אותו מכות נאמנות, ואחד מהם אף בעט בחוזקה בפניו. ביהמ"ש החליט לבטל את פסק הדין של הערכאה קמא, ולהרשיע את הקטינים, על אף שלא היו להם הרשעות קודמות. ביהמ"ש עמד (בעמ' 689 לפסה"ד) על השיקולים להמנעות מהרשעה בעניינם של בגירים אל מול קטינים, כדלקמן: "(א) מושכלות ראשונים הם כי דרך-כלל, בית-משפט אשר קבע כי נאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו ירשיעו בדין. ככלל, משנמצא כי אדם עבר עבירה, מתחייב כי ההליך הפלילי כנגדו ימוצה בדרך של הרשעתו וענישתו, ומציאות זו עומדת ביסוד הליך אכיפת חוק תקין ושוויוני. לכלל זה - כאשר הוא מוחל על נאשמים בגירים - נמצא חריג בדמות ההסדר שבסעיף 71א לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ושלפיו רשאי בית-המשפט, גם כאשר מצא שנאשם ביצע עבירה, להימנע מהרשעתו וליתן בעניינו צו שירות לתועלת הציבור, נוסף על מבחן או בלעדיו. משמתבקש בית-המשפט לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה ומתי יחיל את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיווידואליות של הנאשם. בראייה כוללת, נשקל מן הצד האחד הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר, והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים. כנגד השיקול הציבורי נשקל עניינו של הפרט הנאשם, ובמסגרת זו נבחנים נתונים שונים הנוגעים אליו, וביניהם - טיב העבירה שעבר וחומרתה, עברו הפלילי, גילו, מצב בריאותו והנזק הצפוי לו מהרשעה. באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור גובר בדרך-כלל השיקול הציבורי, ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות-דופן ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין, וזאת, לרוב, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין מההרשעה (ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל [1]; ע"פ 2972/97 כהן נ' מדינת ישראל [2]; ע"פ 2513/98 מדינת ישראל נ' שמש [3]; ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל [4], בעמ' 341). (ב) משמדובר בקטינים, מערכת השיקולים הרלוונטית בשאלת הרשעת העבריין או הימנעות מהרשעתו מקבלת ממד שונה ודגשים שונים. בעניינו של קטין, משקבע בית-המשפט כי הוא ביצע עבירה, עומדות בפניו אפשרויות מספר על-פי סעיף 24 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971 (להלן - חוק הנוער): האחת - להרשיע את הקטין ולגזור את דינו. השנייה - לצוות על אמצעי טיפול ועל דרכי טיפול מהמנויים בסעיף 26 לחוק הנוער וזאת בלא הרשעה והשלישית - לפטור את הקטין בלא צו כאמור, ובמקרה זה אין בית-המשפט מרשיע ואינו מטיל כל אמצעים או דרכי טיפול. ההוראה האמורה בסעיף 24 לחוק הנוער מדגישה את השוני בין קטינים לבגירים בקווי שיקול-הדעת ובאיזונים הפנימיים המופעלים לגבי השאלה אם ובאילו נסיבות יימנע בית-המשפט מהרשעת נאשם קטין שעבר עבירה. לגבי קטין יינתן משקל-יתר לנסיבות האינדיווידואליות של הנאשם, לגילו, לסיכויי שיקומו, לנסיבות העבירה מבחינתו, וככלל - הנכונות לסטות מחובת מיצוי הדין ולהימנע מהרשעה תוך הדגשת עניינו של הפרט תהא נדירה פחות. עם זאת גם כאן כנגד שיקולי הפרט יועמד השיקול הציבורי, ובכלל זה יישקלו חומרתה של העבירה שנעברה על נסיבותיה המיוחדות וצורכי ההרתעה וההגנה על הציבור, ובמקרים מתאימים עשוי אינטרס הציבור, המבקש למצות את הדין, לגבור גם כאשר מדובר בקטין (ראה ע"פ 4518/91 מדינת ישראל נ' פלונים [5])" 9. הוסיף ביהמ"ש העליון וכתב בע"פ 2669/00 לגבי עבריינות אלימה של צעירים, דברים ההולמים גם את המקרה שלפנינו: "עבירות מסוג זה של בני נוער, על קשיותן וחומרתן אסור שתתפרשנה כמאורעות נסלחים אשר היו כלא היו, וזאת גם אם גילאי הנאשמים צעירים. שהרי חלק גדול ממעשי הבריונות האלימה ברחובות העיר נעשים על ידי בני נוער צעירים שזו להם היתקלות ראשונה עם החוק, וגם אם לאחר מכן הם עולים על דרך השיקום, הנזק שנותר מעבריינות זו לציבור ולקרבן הוא ניכר. לפיכך יש לעשות את הנדרש לביעורה של תופעה עבריינית זו. מן הצד האחד יש להביא בחשבון את גילו הצעיר של העבריין ואת הצורך לאפשר לו להשתלב בהליך שיקומי, אולם מצד שני מסר הגמול וההרתעה בסוג זה של עבירות חייב להיות ברור ונהיר לעין-כל: (השווה ע"פ 419/92 מדינת ישראל נ' כהן, פד"י מז(835 ,821 (3) וע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל תקדין עליון 3)97)". 10. לאחר ששקלנו את כל הטיעונים שלפנינו, סבורים אנו, כי בימ"ש קמא נתן משקל יתר לנסיבותיו האישיות של המשיב. נכון הוא, כי שרות המבחן המליץ על הדרך השיקומית, וגם אנו נפעל חלקית בדרך זאת, אולם סבורים אנו כי האינטרס הציבורי בנסיבות העניין, מחייב הרשעתו בדין של המשיב. הדגשנו, שהמשיב הצטייד בסכין, וכי זוהי "אם כל חטאת" וכן שמנו דגש על אופן הדקירה האכזרי שדקר המשיב במתלונן. האינטרס הציבורי, המחייב מלחמה בתופעות האלימות הקשה בחברתנו, לרבות בין בני נוער, מחייבת התייחסות חמורה לנשיאת סכינים וקל וחומר לשימוש בהם ליישוב סכסוכים. יש גם לזכור, שעל אף שהמשיב נפצע בקטטה, הוא רצה, ככל הנראה, "להשיב מלחמה שערה". היתה לו הזדמנות להסתלק מהמקום, והוא בחר לרדוף אחרי המתלונן, שהכהו ופצעו זמן קצר לפני כן. בנסיבות אלה, יש לעמדתנו להעדיף את אינטרס הציבור בהרתעת עבריינים בכח ובפועל, ויש להרשיע את המשיב בעבירות שיוחסו לו. 11. מרשיעים אנו, אם כן, את המשיב בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, בהן הודה. 12. העונש שאנו גוזרים על המשיב, על אף שהוא חמור מזה של בימ"ש קמא, אין הוא חמור כפי שסבורים אנו שיש לגזור על עבריינים בעבירות דומות. פעלנו כך בהיותנו ערכאת ערעור, שאינה נוהגת למצות את הדין עם נאשם, כאשר הערעור הוא ערעורה של המדינה על קולת העונש. אנו מטילים על המשיב 5 חודשים של מאסר, אשר ירוצו בעבודות שירות, אם יתאים המערער לרצות עבודות שירות. נשקול עונש זה מחדש, אם יתברר שהמערער אינו מתאים לרצות עבודות שירות. עוד אנו גוזרים על המערער מאסר על תנאי של 6 חודשים בגין כל עבירה שהיא עבירת אלימות או עבירה הכרוכה בנשיאת סכין או כלי נשק אחר שלא כדין. התנאי הוא למשך 3 שנים מהיום. כן מורים אנו כי על המשיב יחול צו מבחן למשך שנה החל מהיום, ועל המשיב לפעול על פי הנחיות קצין המבחן. 13. אנו מורים לממונה על עבודות השירות להמציא לנו חוות-דעתו, אם המערער כשיר לבצע עבודות שירות. והודע לפנינו שאין התנגדות להחלפת ההרכב לישיבות הבאות. אנו דוחים את המשך הדיון בערעור ליום 18/12/2003 שעה 10:00. ניתן היום כ"ה בחשון, תשס"ד (20 בנובמבר 2003) במעמד הצדדים. ח. פיזם סגן נשיא[אב"ד] א. רזי, שופט ש.שטמר, שופטת קטיניםקטינים (במשפט הפלילי)