דייר מוגן שימוש בחצר ההליכים בבית משפט השלום 1. המשיבים הם הבעלים של נכס הידוע כגוש 30006 חלקה 1 והמצוי ברח' המצור מס' 10 בשכונת קטמון בירושלים. על הנכס בנוי מבנה עיקרי (בו מתגוררים הוריו של המשיב 2) וכן מבנה עזר ששטחו כ-30 מ"ר. במבנה העזר מתגוררים המערערים החל משנות החמישים. המשיבים רכשו את זכויות הבעלות בקרקע בשנת 1991.   2. ראשיתם של ההליכים בבית משפט השלום בירושלים, בתביעה שהגישו המערערים בת"א 21178/92 בה עתרו לצו מניעה שימנע מהמשיבים להתקין מיכל דלק בחצר הנכס ולעשות בחצר פעולות שונות. בכתב התביעה נטען, כי המערערים הם דיירים מוגנים במבנה העזר וכי הם בעלי זכות החזקה הייחודית בשטח החצר שסומן בתשריט שצורף לכתב התביעה. המשיבים כללו בכתב הגנתם תביעה שכנגד. בכתב טענתם הכחישו המשיבים כי למערערים יש זכויות כלשהן בנכס, או בחלק ממנו, לרבות הכחשת זכות הדיירות המוגנת של המערערים. המשיבים אכן מודים שהמערערים מחזיקים במבנה העזר, אך טענתם היתה שזכות המערערים להחזיק במבנה העזר שניתנה להם בעבר על ידי מי שהיתה בעלת הנכס, הגב' צ'מברלין, פקעה. באשר לחצר, נטען על ידי המשיבים, כי למערערים ניתנה רק זכות מעבר למבנה העזר, שגם היא בוטלה. בתביעתם הנגדית תבעו המשיבים את סילוק ידם של המערערים ממבנה העזר ומהחצר וכן תשלום פיצוי או דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשו המערערים בחצר, כמו גם פיצוי בגין המטרד שנגרם למשיבים. לחלופין, בהנחה שייקבע כי המערערים הם דיירים מוגנים, תבעו המשיבים את פינויים בעילות של צורך עצמי, הטרדה והרגזה (סעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ה - 1972, להלן "החוק") ואי קיום תנאי מתנאי השכירות (סעיף 131(2) לחוק). בכתב ההגנה לתביעה שכנגד נטען על ידי המערערים, כי הם בעלי זכות של דיירים מוגנים במבנה העזר. באשר לחצר נטען, כי המערערים בעלי זכות דיירות מוגנת גם בחצר, לחלופין - הם מחזיקים בחצר חזקה נוגדת במשך 35 שנה ורכשו בחצר "זיקת הנאה לעיבוד ולמעבר" (סעיף 30 לכתב ההגנה הנ"ל). לחלופי חילופין נטען על ידי המערערים, שהם ברי רשות בחצר ואין המשיבים זכאים לבטל רשיון זה.   3. בית משפט השלום דן בשאלה האם המערערים הם בעלי זכות של דיירים מוגנים במבנה העזר ובחצר. בהחלטה מיום 5.9.97, שכונתה "פסק דין חלקי", נפסק, כי למערערים זכות דיירות מוגנת במבנה העזר, כי לזכות זו צמודה זכות מעבר למבנה הנ"ל, בשטח שסומן בצבע אדום ע"ג מוצג נ/2, ואילו ביתרת שטח החצר הם ברי רשות בלבד. בפסק הדין "המשלים" מיום 6.3.00 נפסק, כי תביעתם העיקרית של המערערים נדחית, לאחר שנושא הצבת מיכל הדלק בא על פתרונו ולאחר שנדחתה טענת המערערים בדבר זכותם בחצר. עוד נפסק, כי נדחית תביעתם הנגדית של המשיבים בכל הנוגע לפינוי המערערים ממבנה העזר, אך היא מתקבלת בכל הנוגע לביטול זכות השימוש בחצר ולתשלום דמי שימוש ראויים, מיום ביטול הרשות ועד למועד מתן פסק הדין, בסך של -.25,000 ש"ח.   הערעורים   4. המערערים תוקפים את מסקנת בית המשפט קמא שקבע, בהחלטה מיום 5.9.97, כי הם ברי רשות בחצר. לטענתם, זכות הדיירות המוגנת שלהם בחצר נובעת מזכותם כדיירים מוגנים במבנה העזר. עוד נטען, כי החצר "משמשת את מטרת השכירות, במובן סעיף 2 לחוק, ועל כן זכותם המוגנת מתקיימת גם ביחס לחצר". המערערים טוענים, כי יש להעדיף את עדויותיהם בדבר השימוש שהם עשו בגינה על פני עדויות אחרות (ובמיוחד עדותו של עו"ד לנקין, אשר שימש עורך דינם של בעלי הנכס שקדמו למשיבים). בנוסף נטען, כי בית המשפט קמא התעלם מטענתם החלופית של המערערים, לפיה קמה להם זכות של זיקת הנאה בחצר, הואיל ועשו בה שימוש רצוף לתקופה העולה על 30 שנה. ביחס לפסק הדין המשלים מיום 6.3.00 נטען בנימוקי הערעור, כי טעה בית משפט השלום בקבעו, כי זכות השימוש בחצר, שניתנה למערערים, ניתנת לביטול. בנוסף נטען, כי שגה בית המשפט כאשר חייב את המערערים בתשלום דמי שימוש ראויים, הן בכלל והן בסכום שנפסק. יצויין, כי בדיון בערעור, שהתקיים ביום 23.4.01, הודיע ב"כ המערערים כי אין מרשיו טוענים עוד לזכותם לחזקה ייחודית בחצר, אלא לזכות שימוש בשטח זה, שאין עימה שלילת זכותם של המשיבים להשתמש אף הם בחצר.   5. המשיבים הגישו מצידם ערעור שכנגד. בערעור זה נטען, כי המערערים לא העמידו גירסה ברורה באשר למקור זכויותיהם כדיירים מוגנים במבנה העזר ולפיכך לא היה מקום לקבוע, כי הם בעלי זכויות כאמור. עוד טוענים המערערים שכנגד, כי היה מקום לקבוע שעומדת להם עילת פינוי בהתבסס על "צורך עצמי" וגם מכח העילה שבסעיף 15(5) לחוק. המערערים שכנגד גם מלינים על מיעוט הפיצוי שנפסק להם בגין השימוש שעשו המערערים בחצר בתקופה שמיום משלוח הודעת ביטול הרשיון ועד ליום פסק הדין, פיצוי העומד על -.290 ש"ח לחודש.   6. עם תום הדיון בערעור, הסכימו ב"כ הצדדים לנסות ולפתור את המחלוקות שביניהם בדרך של גישור ולשם כך הציעו לבית המשפט לדחות בחודשיים את מתן פסק הדין. ב"כ הצדדים כלל לא טרחו לדווח לבית המשפט האם החל הליך של גישור, גם לאחר שחלף המועד שנקבע מראש שעד אליו לא יינתן פסק הדין. בית המשפט נאלץ לפנות לבאי כוח הצדדים ולבקש מהם להתייצב לפניו. בדיון מיום 2.12.01 הודיעו הצדדים על קיומו של הליך גישור כלשהו וניתנה להם ארכה למצותו עד ליום 2.1.02. ככל הנראה הדבר לא עלה יפה ולפיכך אין מנוס ממתן פסק דין זה. יש להצטער על כי בעלי הדין לא השכילו לסיים את הסכסוך ביניהם בהבנה, במיוחד לנוכח העובדה, כי ההליך נמשך עד כה כתשע שנים, כי המערערים הם אנשים באים בימים (המערער יליד 1920) המתגוררים במקום מאז שנות החמישים וכי אם לא תתקבלנה טענות המשיבים, יימשכו יחסי השכירות המוגנת ואף יחסי השכנות ומן הראוי לנהלם על מי מנוחות וללא צורך בהליכים משפטיים.   דין הערעורים   7. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, לא ראינו לנכון להרחיב בסוגיות העולות בערעור שכנגד ושעניינן מעמד המערערים במבנה העזר והעדר עילות פינוי נגדם. קביעותיו של בית משפט השלום בדבר היותם של המערערים בעלי זכויות של דיירים מוגנים במבנה העזר, כמו גם קביעותיו ביחס להיעדר עילות פינוי ממבנה זה, מבוססות היטב, מעוגנות בחומר הראיות שהונח בפניו ונתמכות בהלכות המשפטיות שפורטו בהרחבה בהחלטה מיום 5.9.97 ובפסק הדין מיום 6.3.00. אין צורך להוסיף או לגרוע דבר מהחלטותיו של בית המשפט קמא בנדון.   8. באשר לערעור העיקרי: אין מקום להתערב בקביעת בית משפט השלום, כי על פי ההסכמות שבין הצדדים, השכירות לא חלה גם על החצר (אלא רק על מבנה העזר). אמנם, הסכמי שכירות כתובים לא הוצגו לבית המשפט. ואולם, קביעה זו היא כל כולה קביעה עובדתית (ראו עמ' 14-16, סעיף 5 להחלטה מיום 5.9.97). מדובר בהערכת הראיות שהובאו בפני בית המשפט וקביעת האפשרות הסבירה מביניהן, ענין המסור לשיקול דעת הערכאה הדיונית, קל וחומר כשמדובר בעדויות בעל-פה (להבדיל ממסמכים), כאשר בודאי יש לערכאה הראשונה יתרון ברור על פני ערכאת הערעור.   9. המערערים מוסיפים וטוענים, כי גם אם החצר אינה חלק מהנכס המושכר, יש להם זכות בה מכח הוראת סעיף 2 לחוק, שזו לשונה:   "חוק זה חל על שכירות של בנין או חלק מבנין ושל חצר או גינה המשמשות את מטרת השכירות".   כפי שהראו המשיבים בעיקרי הטיעון הממצים והבהירים שהגישו, ניתן למצוא בפסיקה דעה, על פיה אותה חצר או אותה גינה, הנזכרות בסעיף 2 הנ"ל, צריכות אף הן להיות חלק מהמושכר כדי שהחוק יחול עליהן. בע"א 21/68 חסין נ' רשות הפיתוח, פסקי שכירות ח', 165, נפסק כדלהלן:   "סעיף 2 של חוק הגנת הדייר, תשט"ו-1955 [הוא סעיף 2 לחוק] מורה, כי 'חוק זה חל על שכירות בנין או של חלק מבנין ושל חצר או גינה המשמשות את מטרות השכירות'. מכאן אנו למדים כי כדי שחצר או גינה תזכנה בהגנת החוק נחוץ שיתמלאו לגביהן שני תנאים: כי הן עצמן תהווינה נשוא השכירות יחד עם הבנין. כי הן תשתמשנה את מטרת השכירות של הבנין" (עמ' 167, ההדגשה אינה במקור).   פירוש זה של סעיף 2 לחוק מעט מוקשה, לכאורה, שכן אם החצר היא חלק מהנכס המושכר, מדוע היה צריך לסייג את תחולת החוק לגביה רק למצבים בהם היא משמשת את מטרת השכירות. ואולם, כפי שנראה להלן, היות החצר חלק מהמושכר אינה צריכה להתבטא במפורש בהסכם השכירות, ונראה כי סעיף 2 לחוק יוצר מעין "חזקת שכירות" לגבי חלקי הקרקע הנילווים למבנה המושכר ובלבד שהם משמשים את מטרת השכירות. ואכן, בע"א 398/63 ליבוביץ ואח' נ' כץ ואח' פ"ד יח, 384, נפסק, בעמ' 390, כדלהלן:   "לענין שכירות, כולל 'בית' כל מה שדרוש לשימוש נוח בו ושבאופן רגיל הולך יחד עימו, לרבות מבני עזר, חצר, גינה, גן פרי וכיוצא בזה הצמודים לו... ... משהשכיר בעל בית את הבית כולו לדיירים, הוא השכיר להם כל מה שמשמש את הבית ונלווה אליו, גם אם הדבר לא פורש בחוזה השכירות ..." (ההדגשה אינה במקור).   בענין ליבוביץ נ' כץ הנ"ל נמצא, כעובדה, שזכות השימוש בחצר הוקנתה לכלל הדיירים כדי לאפשר גישה בלתי מופרעת לחנויות ששכרו וכי, מכיון שבעל הבית השכיר את כל היחידות שבמבנה, לא נותרה בידו כל זכות בחצר. כמובן שעובדות המקרה דנן שונות, כאשר בעל הבית עצמו (או מי מטעמו) מתגורר ומשתמש במבנה העיקרי שבנכס. לגבי אותה אפשרות של "שכירות מכללא", נפסק בע"א 782/70 רדומילסקי נ' פרידמן, פ"ד כה(2) 523, בעמ' 528, כדלהלן:   "אפילו תאמר שישנם באותם החצרים מקומות גישה (כמו חדר המדרגות) ומקומות שימוש (כמו החצר) אשר בהם יש לו לשוכר זכות שימוש מכללא, באשר השכירות אינה ברת-ביצוע, או באשר הנאתה הסבירה אינה שלמה, בלעדי זכות זו - על כל פנים, אין היתר השימוש בהם יכולים לעלות על הצריך והדרוש באורח סביר לשם הפקת ההנאה המשתמעת מחוזה השכירות".   כלומר, גם אם אותם חלקי קרקע מהווים, מכללא, חלק מהמושכר, הרי שזכות השוכר בחלקים אלה מוגבלת "לצריך ולדרוש באורח סביר לשם הפקת ההנאה המשתמעת מחוזה השכירות". פרופ' ש' לרנר, בספרו שכירות נכסים, ת"א, תש"ן, עמ' 47, מסכם ענין זה כדלהלן:   "פעמים רבות לנכס מקרקעין יש מקרקעין טפלים במובן זה שהשימוש במקרקעין אינו אפשרי או אינו סביר בלא החלק הנילווה, כגון: גינה ביחס לדירת מגורים, משטח אחורי בו פורקים סחורה לחנות, וכדומה. כאשר הסכם השכירות אינו מתייחס לחלק הנילווה, השאלה היא אם הטפל הולך אחר העיקר והוא נחשב לחלק מן המושכר. נראה לנו שיש להבחין בין יסוד ההחזקה ויסוד השימוש ולשוכר תהיה זכות שימוש בחלק הטפל בלא זכות להחזיק בו. ... המקרקעין הנלווים אינם חלק מהמושכר, והשוכר לא יהיה רשאי למנוע מאחרים שימוש או החזקה בהם אלא אם נפגע עקב כך השימוש שלו במושכר. ... על אף הזכות להשתמש בחלקים טפלים למושכר, שוכר זהיר ייטיב לעשות אם יקבע במפורש בחוזה את היקף השימוש באותם חלקים. בלא קביעה כזו, במקרים שונים השוכר יתקשה לבסס את זכותו מכח הדין. אם השימוש במושכר אינו אפשרי או אינו סביר בלא שימוש במקרקעין הסמוכים, אין ספק שהשוכר יהיה זכאי לאותו שימוש. הדין פחות ברור כאשר קיימת אפשרות אחרת, נוחה פחות מבחינתו של השוכר, לשימוש במושכר בלי להשתמש בחלק הטפל".   נמצא, כי בסופו של דבר, מתמצית הסוגיה בבחינת השאלה, האם השימוש בחצר הכרחי, שכן בלעדיו "הנאתם הסבירה" של המערערים מהשימוש במבנה העזר, כדירת מגוריהם, "אינה שלמה". בענין זה פסק בית משפט השלום, כי: "הפעלת ומימוש זכות הדיירות המוגנת של הנתבעים אינה תלויה כלל ברשות השימוש בגינה" (עמ' 13 לפסק הדין המשלים מיום 6.3.00). בית המשפט לא פירט מסקנתו זו, אך נראה שאין אפשרות להגיע לתוצאה שונה, עם כל הצער שבדבר. השימוש שנעשה על ידי המערערים במבנה העזר הוא שימוש למגורים. גם בהתחשב במידותיו הקטנות יחסית של מבנה זה, הרי אין לומר שלא ניתן להפיק ממנו "הנאה סבירה", גם בלי שהמערערים יהיו רשאים לעשות שימוש בחצר. אין זה נדיר שדירת מגורים, גם בשטח מצומצם, תימצא בקומה שאינה קומת קרקע, בבית דירות, ללא גישה לחצר וללא מרפסת, ועדיין ניתן יהיה להשתמש בה באורח סביר למגורים. האפשרות להשתמש בחצר לישיבה, לטיפוח גינה וכו', היא בודאי אפשרות רצויה ביותר למערערים, אך אין לומר עליה שלא ניתן להפיק הנאה סבירה מהמושכר עצמו (מבנה העזר) ללא אפשרות זו. "מטרת השכירות", במובן מונח זה בסעיף 2, לחוק היא מגורים במבנה העזר. מטרה זו ניתן לממש, באופן סביר, גם בלא אפשרות שימוש בגינה (השווה ע"א 197/65 להב בע"מ ואח' נ' יורשי בריינה שפיר, פ"ד יט(3) 535; ע"א (ת"א) 1613/97 מדד נ' מינהל מקרקעי ישראל, דינים-מחוזי, כרך כו(10), 971).   10. עם זאת, לא ניתן שלא להעיר, כי מתקבל הרושם, שמטרת המשיבים אינה אלא להצר את צעדיהם של המערערים (תרתי משמע) ולגרום להם להתפנות ממבנה העזר, כדי שזה יוכל לשמש את המשיבים לצרכיהם. נעלה מספק, שהפגיעה במשיבים, כאשר המערערים יושבים מעת לעת בחצר כדי לשאוף אויר, במיוחד בהתחשב בשטחו של מבנה העזר, אינה פגיעה משמעותית. כאמור, המערערים אינם טוענים עוד לזכות חזקה בלעדית בחצר (וחבל שלא אחזו בעמדה זו מלכתחילה). ניתן לצפות, במצב זה, שהמשיבים ינהגו ברוחב לב ולא יעמדו על מיצוי זכויותיהם, מה גם שמימוש זכויות המשיבים כפוף להוראת סעיף 14 לחוק המקרקעין, תשכ"ט1969-, לפיה: "בעלות וזכויות אחרות במקרקעין, אין בהן כשלעצמן כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי נוחות לאחר".   11. המערערים טענו לקיומה של זיקת הנאה שנוצרה לזכותם מכח השימוש שעשו בחצר משך תקופה העולה על 30 שנה, טענה המבוססת על הוראת סעיף 94(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. ראשית יצויין, כי טענה זו נטענה על ידי המערערים, בסיכומיהם בבית המשפט קמא, בלא כל פירוט (ראו סעיף 3(א) לסיכומי המערערים, שהוגשו בבית המשפט קמא בשלב הראשון של ההליך), ומבלי להתמודד עם השאלות המשפטיות הלא פשוטות הכרוכות בטענה האמורה. כך, למשל, שאלה פתוחה היא, האם יכול שוכר מקרקעין לקבל זיקת הנאה לטובת זכות השכירות. שאלה זו הושארה בצריך עיון ע"י פרופ' י' ויסמן, בספרו חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, מגמות והישגים, ירושלים, תש"ל, בעמ' 69 ובהערת שוליים 222. שנית, טענה זו, בדבר קיומה של זיקת הנאה, סותרת את העובדות עליהן העידו המערערים. לגירסת המערערים, זכותם להשתמש בחצר מבוססת על הסכמה עם בעלי הבית (בין אם מדובר בהיות החצר חלק מהמושכר ובין אם מדובר ברשיון לעשות בה שימוש שאינו ייחודי). כאשר אדם עושה שימוש בקרקע על יסוד הסכמה, מפורשת או מכללא, בינו לבין בעל הקרקע, לא יכולה להיווצר זיקת הנאה מכח שנים בגדר סעיף 94(א) לחוק הנ"ל. עמד על כך פרופ' ג' טדסקי, במאמרו "זיקת הנאה שלא לטובת מקרקעין", משפטים, כרך ז', תשל"ז, עמ' 456, בעמ' 479:   "האם ייתכן שסעיף 94(א) יחול על שימוש שהמשתמש עשה על סמך זכות, כגון שכירות או זיקת הנאה (כך שכל שוכר או זכאי לזיקת הנאה זמנית היה נחשב כממלא את המידה הדרושה באותה הוראה)? התשובה היא שלילית, כי השימוש הבא בחשבון בסעיף 94(א) הוא זה שהבעלים רשאים להתנגד לו על פי סעיף 94(ב), דבר שלא ניתן להם כאן".   לענין זה ראו גם ע"א 700/88 אסטרחאן ואח' נ' בר-חורין ואח' פ"ד מה(3), 720, בעמ' 736:   "השימוש אינו יכול להיות מכח זכות חוזית או מכח זכות אחרת שהוענקה למשתמש מידי הבעלים. ... הסיבה לכך היא, שהבעלים אינו רשאי, במקרה כזה, להתנגד לשימוש, וממילא אינו יכול לממש את זכותו לפי סעיף 94(ב) לחוק".   נמצא, כי על פי הגירסה העובדתית של המערערים עצמם, אין מקום לקבוע כי נוצרה לטובתם זיקת הנאה.   12. נותר לדון בשאלה, האם היו המשיבים רשאים לבטל את הרשות שניתנה למערערים, ושנמשכה משך עשרות שנים, לעשות שימוש בחצר. אגב, ביטול הרשות נעשה במכתב ב"כ המשיבים לב"כ המערערים מיום 8.9.92. בית המשפט קמא בחן בהרחבה, בסעיף 10 של פסק הדין המשלים, את הפסיקה שעניינה ביטול רשיון, והגיע למסקנה שאין מניעה לבטל את הרשיון בו מדובר בענייננו. כפי שציין, בצדק, בית משפט השלום, כאשר מדובר ברשיון לתקופה בלתי קצובה, שכנגדו לא ניתנה תמורה ושעניינו עשיית פעולות "שטבען להיות נשנות, כגון לטייל בגן ... שביטולן אינו גורר אחריו הרעת המצב שבר הרשות היה נתון בו לפני מתן הרשות" (ע"א 346/62 רכטר נ' מנהל מס עזבון פ"ד יז(2) 701, בעמ' 708), כי אז אין מניעה לבטל את הרשיון. בע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ ואח', פ"ד מו(5) 184, בעמ' 197-198 סוקר כב' השופט גולדברג את התפתחות ההלכה בכל הנוגע לאפשרות המרשה לחזור בו מן הרשיון שנתן. אכן, ההלכה היא, שלא יותר למרשה לחזור בו, כאשר "הצדק דורש את קיום החוזה". כאשר בוחן בית המשפט האם מוצדק לחייב את המשך הרשיון, נבחנות שאלות עובדתיות שונות ובהן, האם הרשיון ניתן לתקופה (שאז בדרך כלל לא יהיה זה צודק להפסיקו לפני תום התקופה) או ללא הגבלת זמן (שאז ניתן להניח שהמרשה יהיה רשאי להודיע על סיום הרשיון). עוד שוקל בית המשפט, האם ניתנה תמורה עבור הרשיון אם לאו, ובכלל זה האם מקבל הרשיון השקיע השקעות בקרקע (שאז הדבר לא בהכרח יימנע את האפשרות לבטל את הרשיון, ויכול להתבטא בחיוב המרשה בפיצוי מקבל הרשיון). המבחן הוא מבחן גמיש, ובמקרה דנן נראה שאין להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה. מסקנה זו מתחזקת לנוכח העובדה, כי אם נצמיד את הרשיון לתקופת השכירות, וכאשר מדובר בשכירות מוגנת עשויה תקופה זו להתארך עד למאוד, כי אז, הלכה למעשה, הופכת החצר לחלק מהמושכר (ראו: ע"א 496/82 רוזן ואח' נ' סלונים ואח', פ"ד לט(2), 337, בעמ' 343, מול האות ג'). במקרה דנן, סמוך לאחר שהמשיבים רכשו זכויות בנכס, הם ביטלו את הרשיון. מה שלא הפריע לבעלים הקודמים, מפריע עתה למשיבים, יהיו מניעיהם אשר יהיו, ואיננו סבורים שניתן לחייבם להתמיד במתן הרשיון לתקופה בלתי מוגבלת, בכפוף לאמור להלן בענין ההתחשבנות הכספית.   13. עם זאת, יש מקום להתערב בסכום הפיצויים שנפסקו למשיבים עבור התקופה שמיום ביטול הרשיון (8.9.92) ועד ליום מתן פסק הדין שהורה על סילוק יד המערערים מהחצר (על האפשרות לפסוק פיצויים גם לתקופה שלאחר הגשת התביעה ראו: ע"א 448/88 בן יאיר השרון בע"מ נ' עזבון מורטנפלד, פ"ד מה(2), 36, בעמ' 44; ע"א 707/78 יוסף ואח' נ' קניאל ואח', פ"ד לח(1) 17, בעמ' 25). המשיבים גם תבעו, בכתב התביעה שכנגד, פיצויים למלוא התקופה הנ"ל (סעיף 13(ב)).   14. בצדק קבע בית המשפט, כי אין מקום להסתמך על חוות דעת השמאי מטעם המשיבים. בית משפט השלום ראה לנכון לאמוד את סכום הפיצוי, באופן שיכלול דמי שימוש ופיצוי בגין עגמת נפש, ופסק סכום של -.25,000 ש"ח ליום פסק הדין המשלים. כאמור, המשיבים חישבו ומצאו כי מדובר בסכום של -.290 ש"ח לחודש. כפי שראינו, המדובר הוא בזכות לשימוש שאינו ייחודי בחצר. ספק אם לזכות כזו יש ערך שוק ומכל מקום, לאחר שבית המשפט לא ראה לנכון להסתמך על חוות דעת השמאי מטעם המשיבים, לא הוכח שווי השימוש שעשו המערערים בחצר. במקרה כזה, גם אם המשיבים זכאים לפיצוי כלשהו, הרי שבהכרח מדובר בפיצוי על הצד הנמוך. בנוסף, כנגד זכות המשיבים לפיצוי יש להעמיד את זכות המערערים לפיצוי על השקעותיהם והוצאותיהם. לא הובאו נתונים בענין, אך יהא זה צודק להתחשב גם בהיבט זה של הפרשה. זאת ועוד, לאחר שימוש כה ממושך, כפי שעשו המערערים בחצר, אין זה סביר לבטל את הרשות ללא כל הודעה מוקדמת. בהסתמך על כל השיקולים האמורים, ראינו לנכון לקבוע את סכום הפיצוי שישלמו המערערים למשיבים על סך של -.10,000 ש"ח ליום מתן פסק הדין המשלים. פרט לענין זה יעמדו כל יתר חלקי פסק הדין בעינם.   15. אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט השלום לפיה כל צד יישא בהוצאותיו. מכיוון שהערעור הנגדי נדחה במלואו וערעור המערערים התקבל בחלקו (לענין סכום הפיצויים) אנו מחייבים את המשיבים לשאת בהוצאות הערעור של המערערים, לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של -.5,000 ש"ח להיום, ובתוספת מע"מ.  חצרמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)