ביטול כתב אישום בשל שיהוי בהגשת כתב אישום

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול כתב אישום בשל שיהוי: לפניי בקשה לביטול כתב אישום מחמת הגנה מן הצדק, וזאת בשל הזמן הרב שחלף מביצוע העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום ועד להגשת כתב האישום. נגד הנאשם הוגש, בתאריך 30.1.2007, כתב אישום המייחס לו מספר רב של עבירות קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, ושימוש במסמך מזויף, וכן עבירות של שידול להתחזות כאדם אחר וקבלת נכסים שהוגשו בפשע. לפי הנטען בכתב האישום, את כל העבירות ביצע הנאשם בין השנים 2000-2001. אין מחלוקת כי המאשימה השתהתה בהגשת כתב האישום משך תקופה ארוכה מאוד, כשש שנים מן המועד הנטען לביצוע העבירות. על פי טענת הנאשם, תקופה זו מהווה שיהוי חריג ובלתי סביר בכל קנה מידה, שכן חקירת המשטרה את האירועים המתוארים בתיק הסתיימה כבר בשלהי שנת 2000, ומאז שכן התיק במשרדי המאשימה בלי שנתקבלה לגביו כל החלטה, לכאן או לכאן, וזאת - עד שבראשית שנת 2007, ורק לאחר פנייתו של הנאשם למאשימה להחזר הערבות שהפקיד בתיק, הוגש כתב האישום. הנאשם סבור, כי מדובר בהתנהגות שערורייתית ובלתי נסבלת של המאשימה, שבנסיבות העניין יש בה כדי להביא לביטול כתב האישום. כמו כן, הנאשם טוען, כי הזמן הרב שעבר מאז ביצוע המעשים ומאז החלה החקירה ועד להעמדתו של הנאשם לדין, עלול לפגוע פגיעה ממשית בהגנתו, וזאת הן משום שזכרונם של העדים בפרשה, לרבות זכרונו של הנאשם עצמו, עלול להיטשטש, והן מן הטעם כי בשל חלוף הזמן הנאשם הניח שתיק החקירה נגדו נסגר והוא אינו חייב לשמור ראיות שיכולות היו לעמוד לו להגנתו. המאשימה מתנגדת לביטול כתב האישום. ראשית, לפי טענתה, על אף הפגם שנפל בהגשת כתב האישום, לא נגרם כל נזק להגנת הנאשם. כן היא מציינת, כי גם הנאשם לא הצביע בטיעוניו על פגיעה ממשית שתיגרם להגנתו, כתוצאה מן השיהוי בהגשת כתב האישום. שנית, היא טוענת, כי השיהוי הרב בהגשת כתב האישום נבע בחלקו, בין היתר, מהשלמות חקירה שבוצעו בתיק ונמשכו כשנה וחצי לערך, וכי עובדה זו יש בה כדי להצדיק לפחות מקצת השיהוי שנגרם בתיק. מעבר לכך, המאשימה סבורה, כי השלב הראוי לבחינת הטענה ל"הגנה מן הצדק" הוא בתום פרשת התביעה, כאשר לפני בית המשפט כבר יש ראיות וניתן לברר את הטענה בדבר פגיעה בהגנת הנאשם; ומכל מקום, היא טוענת, כי בחלוף הזמן כשלעצמו אין כדי להביא למסקנה אפריורית כי יהיה זה בלתי אפשרי להעניק לנאשם משפט הוגן. על פי טענתה, בנסיבות העניין, ניתן לרפא את הפגם שנפל בהגשת כתב האישום בדרך של בחינת הראיות בשלב הכרעת הדין וכן כהבאתו בין השיקולים לקולא בעת מתן גזר הדין. "הגנה מן הצדק" נקלטה למשפט הישראלי כדוקטרינה הלכתית. כיום מעוגנת דוקטרינה זו בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב -1981, הקובע, כי ניתן לבקש את ביטולו של כתב אישום כאשר - "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". עם זאת, נקבע, כי "טענת הגנה מן הצדק" תתקבל אך לעתים נדירות: "ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך-כלל יידרש הנאשם להראות שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו, עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא למשל לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות, ומבססות, בבירור את המסקנה כי במקרה הנתון לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר." [ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 807]. לאחר שעיינתי בטענות באי כח הצדדים, דעתי היא שיש לדחות את הטענה, וזאת מאחר שאיני סבורה שמקרה זה נופל לגדר אותם מקרים חריגים שבהם קיומו של ההליך הפלילי פוגע פגיעה של ממש בתחושת הצדק וההגינות, והמחייב לפיכך את ביטול כתב האישום. בא כח הנאשם הצביע על כך, שבשנים האחרונות התפתחה גישה הרואה בשיהוי בלתי מוצדק בהגשת כתב אישום כבסיס לביטול הליך פלילי מכוחה של "הגנה מן הצדק" (ר' י' נקדימון, הגנה מן הצדק, עמ' 301-326). ואכן, ייתכנו מקרים נדירים שבהם שיהוי ניכר שנקטה התביעה בהגשת כתב האישום, יהיה בלתי סביר במידה שתצדיק את ביטולו של כתב האישום, וזאת בעיקר אם השיהוי נבע מסיבות שאינן מוצדקות [ר' ע"פ 7014/06 מ"י נ' לימור, פסקה 62]. ואולם, יש להבהיר, כי השיהוי בהגשת כתב האישום, כשהוא לעצמו, אין בו כדי לבסס טענת הגנה מן הצדק. במקרה זה אני מתרשמת שכתב האישום הוגש אכן באיחור ניכר, כנראה עקב רשלנות של המאשימה, אך בתום לב ולא בזדון. ברי לי כי השיהוי בהגשת כתב האישום, משך כשש שנים, גרם עוול לנאשם, ואין מחלוקת כי מדובר בתקלה חמורה. כמו כן, ברור מאליו, כי התביעה אמורה לדאוג שכתבי אישום יוגשו סמוך ככל האפשר למועד סיום החקירה ושהחקירה תסתיים סמוך ככל הניתן לביצוע העבירות. ואולם, המציאות, המוכתבת בין היתר מבעיות של כח אדם, ריבוי התיקים וכיו"ב, מביאה לכך שהרצוי, בדרך כלל, אינו המצוי, וטחנות הצדק, הכוללות לענין זה את כל שלושת הגורמים שמהם מורכב ההליך הפלילי - המשטרה, התביעה, ובית המשפט - טוחנות לאט. לכך יש להוסיף כי על פי ההלכה הפסוקה, הנטל להוכחת התשתית העובדתית לטענת הגנה מן הצדק מונח על כתפי הנאשם. על הנאשם להניח תשתית ראויה לא רק לעצם הפגיעה בזכויותיו וביכולתו להתגונן ולזכות למשפט הוגן, כי אם גם לעניין הקשר הסיבתי בין ההתנהגות הפסולה של התביעה לבין הפגיעה הלכאורית בזכויותיו. טענת הנאשם להגנה מן הצדק הועלתה טרם שנשמעו הראיות בתיק, ולפני בית המשפט לא הובאה כל ראיה בדבר פגיעה, כל שכן פגיעה מהותית, בהגנתו של הנאשם. בטיעוניו הטעים בא כח הנאשם, כי חלוף הזמן משחק לרעת הנאשם, שכן, לפי טענתו, כמה מעדי התביעה נפטרו, ובאשר לעדים האחרים, לרבות את הנאשם, ברי כי העובדה שחלפו למעלה משמונה שנים מאז גמר האירועים הנטענים בכתב האישום, הקהתה את זכרונם, והדעת נותנת כי לא יוכלו לתאר את התרחשות הדברים כהווייתם. כמו כן טען, כי בחלוף שש שנים מאז סיום החקירה רשאי היה הנאשם להניח כי תיק החקירה נגדו נסגר והוא אינו מחויב בשמירת הראיות. בנסיבות אלו, ניתן היה לצפות כי הנאשם ימציא לפני בית המשפט ראיה, ולכל הפחות ראיה קלה, התומכת את טענותיו, ברם, הנאשם לא הביא כל ראיה ולפיכך נותרו טענותיו בגדר השערות תאורטיות בלבד, שאין די בהן כדי להרים את נטל ההוכחה להפעלת "הגנה מן הצדק". המאשימה מציינת אמנם בטיעוניה, כי חלק מהעדים שנחקרו בפרשה נפטרו, אולם לפי טענתה, כתב האישום עומד גם בלעדיהם. לעניין זה, ככל שהנאשם מעוניין להיבנות בהגנתו דוקא מעדויות הנפטרים, היה עליו להציג לבית המשפט תשתית עובדתית התומכת בטענתו, ומשלא עשה כן חזקה על אותן עדויות שגם אילו נשמעו, לא היה בהן כדי לסייע לו בהגנתו. למעלה מן האמור, מציינת המאשימה כי בתיק זה בוצעה השלמת חקירה משך כשנה וחצי. טענה זו, ככל שתוכח במהלך שמיעת הראיות, יש בה כדי להקהות את טענת הנאשם כי התנהלותה בעניין זה היתה שערורייתית ובלתי נסבלת. בנוגע לכך יש להוסיף, כי עיון בכתב האישום מגלה לכאורה מסכת עבריינית מורכבת, מרובת מעורבים, שהצריכה כפי הנראה חקירה מורכבת ומסועפת ומאמצים חקירתיים לא מבוטלים. לכך מצביעה גם רשימת העדים הארוכה שבכתב האישום, שמונה 44 עדים. גם מן הטעם הזה יש להעדיף את אינטרס הבאת הנאשם לדין, וזאת מתוך הבנה שלא רשויות האכיפה צריכות לשאת בקושי שבמימוש האחריות הפלילית, ולא הנאשם צריך ליהנות ממנו [בג"ץ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד נא(2) 757, בעמ' 774]. טענת הנאשם לביטול כתב האישום נפגמת גם בשל העובדה שהתנהלותו בתיק זה תרמה במידה רבה לשיהוי הרב ממועד הגשת כתב האישום ועד לניהול המשפט. כתב האישום הוגש כאמור בתאריך 30.1.2007, כשש שנים מן המועד הנטען לביצוע העבירות המפורטות בו. ואולם, ממועד הגשת כתב האישום עד היום טרם נשמעה תשובתו של הנאשם לאישום, כאשר מרבית הדחיות בתיק היו לבקשת בא כח הנאשם ובשל ניסיונות הצדדים להגיע להסדר טיעון בתיק. ביום 12.7.07 ביקש בא כח הנאשם דאז, עורך הדין וייג, את דחיית הדיון לצורך הפניית התיק להליך גישור לפני כב' הנשיא, א' כהן. בתאריך 8.11.07 נעניתי לבקשת הנאשם והוריתי על דחיה נוספת על מנת לאפשר את קיום הגישור. ואכן, בתאריך 16.1.08 התקיים הליך הגישור לפני כב' הנשיא, בסיומו הודיעו הצדדים לפרוטוקול כי הגיעו להבנה וכי בכוונתם להציג את הסדר הטיעון שגובש בדיון שיתקיים לפניי, בתאריך 27.1.08. ברם, בתאריך 11.3.08 ביקשו הצדדים דחייה נוספת של הדיון, וזאת מן הטעם שהמשא ומתן ביניהם בדרך להסדר טיעון טרם הגיע לסיומו. במעמד זה התריתי בצדדים, כי ההליך בתיק זה נמשך מעל ומעבר למקובל וכי לא תינתנה דחיות נוספות מסיבות הקשורות לניהול מו"מ או ליצוגו של הנאשם. בדיון שהתקיים בתאריך 18.9.08 הודיע הנאשם כי בשל נסיבות מצערות שאירעו את בא כחו, הוא אינו יכול להמשיך ולייצגו ולכן ברצונו למנות לעצמו סנגור אחר. ואולם, בתאריך 5.10.08 הודיע הנאשם, כי לא עלה בידו למנות לעצמו סנגור ולכן הוא מבקש כי בית המשפט יורה על מינוי סנגור לייצגו. רק בדיון שהתקיים בתאריך 11.1.09, הודיע בא כחו הנוכחי של הנאשם, עוה"ד רפאלי, על כוונתו להעלות בדיון הבא (!) טענה להגנה מן הצדק, מן הטעמים שהוצגו לעיל. טענה זו אכן הועלתה בדיון שהתקיים בתאריך 29.1.09, שנתיים ימים לאחר הגשת כתב האישום. הנה כי כן, התנהלותו של הנאשם בהליך זה אינה עולה בקנה אחד עם טענתו להגנה מן הצדק ככל שהיא נשענת על תוצאות השיהוי, על השפעת חלוף הזמן על זכרונם של העדים בתיק או אפילו על החשש כי במהלך התקופה הארוכה אבדו ראיות שהיו חיוניות להגנתו. במעשיו הראה הנאשם, בהיותו מיוצג, כי הוא אינו חושש כלל מהימשכות ההליך בעניינו ומהשלכותיה על מסכת הראיות כולה ועל ראיות ההגנה בפרט, ואף תרם לכך תרומה לא מבוטלת בכך שהגיש בקשות חוזרות ונשנות לדחיית הדיונים. סיכומו של דבר: הגישה שאותה מבקש בא כח הנאשם לאמץ הופכת למעשה את ההגנה מן הצדק לחזקה משפטית, שלפיה כל אימת שחל שיהוי ארוך בהגשת כתב האישום, תעמוד לו לנאשם הגנה מן הצדק. יתרה מכך, גישה זו יוצרת למעשה, בדרך של חקיקה שיפוטית, תקופת התיישנות שהיא קצרה מזו שקבע המחוקק. בכל הכבוד, מקובלת עליי יותר העמדה שנקט בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ד' ברלינר) בע"פ (ת"א) 70700/00 מדינת ישראל נ' ארויה, ולפיה יש להעדיף את הבירור הקונקרטי - "המתייחס לעובדות בכל תיק ותיק, בוחן אותן ומגבש השקפה לאורן". "מסלול זה", כך נאמר שם, "אינו חוסם את האפשרות להכיר בהגנה מן הצדק גם על בסיס שיהוי בהגשת כתב אישום, בתנאים מסוימים, אבל הוא מונע קביעה דוגמטית שאינה מביטה ימינה או שמאלה" (שם, פסקה ז'; ההדגשה במקור - ש.ד.). לעניין זה מקובלת עליי גם ההשקפה, כי טענת "הגנה מן הצדק" לא נועדה ליצור תקופת התיישנות בדרך של חקיקה שיפוטית, שונה ממה שהתכוון לה המחוקק [ר' ע"פ (ת"א) 70770/00 בעניין ארויה הנ"ל; וכן ע"פ (ת"א) 71031/99 מדינת ישראל נ' שטיפנהולץ]. הסדר ההתיישנות שנקבע בחוק הוא הביטוי לאיזון בין השיקולים השונים, וככל שיש צורך בקיצור תקופת ההתיישנות, הרי שזהו עניין למחוקק לענות בו. אין צורך לומר, כי הנאשם זכאי למשפט הוגן, וצדק צריך להיעשות לא רק כלפי החברה כי אם גם כלפי הנאשם. ואולם, במסגרת זו בהחלט ניתן להעלות על הדעת מצב שבו עשיית צדק עם הנאשם תתבטא דוקא בניהול ההליך נגדו, חרף הזמן שחלף, ולו גם כדי שתיקבע חפותו מבלי שכתם כלשהו יפגע בשמו הטוב. מעבר לכך, יש לשקול כמובן גם את הצדק שיש לעשות עם הציבור ועם המתלונן, ויש שבאיזון האינטרסים יהיה בשיקול זה כדי להטות את הכף לטובת ניהול ההליך, על אף השיהוי הרב בהגשת כתב האישום [ר' למשל, תפ"ח (חי') 3055/06 מדינת ישראל נ' בן ארי; ושם פסקה 14]. למותר לציין, שגישה זו מותירה מקום לנאשם לשוב ולהעלות את הטענה להגנה מן הצדק בתום שלב ראיות התביעה, לאחר שיתברר מתי הסתיימה החקירה, אילו פעולות בוצעו במסגרת השלמת החקירה, ולאחר שבית המשפט יוכל להתרשם בעצמו מן העדויות ומן העדים, ולהעריך בצורה מדויקת יותר את הנזק שנגרם, אם נגרם, להגנת הנאשם. אשר על כן, מכל הטעמים שפורטו לעיל, אני דוחה את טענת הנאשם. שיהוימשפט פליליכתב אישוםביטול כתב אישום