קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להכרה כמשפחה שכולה: רקע המערערים הם הוריו של תומר שושן ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר נדקר למוות ביום 17.11.00 בקטטה אשר פרצה בינו לבין שלמה אואנינו (להלן: "אואנינו") הגישו ערעור על החלטת קצין תגמולים מיום 28.10.02 לפיה נדחתה תביעתם להכרה כמשפחה שכולה מהנימוק כי פטירתו של המנוח התרחשה בנסיבות המהוות "התנהגות רעה וחמורה", כמשמעה בסעיף 16 לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י-1950 (להלן: "החוק" או " חוק משפחות"). בשל מותו של המנוח הוגש נגד אואנינו כתב אישום בעבירת רצח. ביום 02.06.02 ניתנה על ידי בית המשפט המחוזי על ידי מותב כבוד השופטים בר-אופיר, אחיטוב-הרטמן ולידסקי הכרעת דין בתיק פלילי 1002/01, , אשר התנהל נגד אואנינו לפיה הוחלט להרשיע את אואנינו בעבירת הרצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). אואנינו הגיש ערעור על הכרעת הדין לבית המשפט העליון (ע"פ 6144/02) , אשר בפסק דינו מפי מותב כבוד השופטים חשין, גרוניס וג'ובראן מיום 17.01.05, קיבל חלקית את הערעור וקבע כי יש לזכות את אואנינו מאשמת עבירת הרצח ולהרשיעו בעבירת ההריגה כהגדרתה בסעיף 298 לחוק העונשין. כן הורה על השבת התיק לבית המשפט המחוזי לצורך גזירת דינו של אואנינו. ביום 31.05.05 ניתן גזר הדין על ידי בית המשפט המחוזי אשר, בין היתר, גזר את עונשו של אואנינו לתקופת מאסר של 18 שנים. אואנינו הגיש ערעור לבית המשפט העליון על גזר הדין (ע"פ 6495/05) אשר נדחתה בפסק דין של בית המשפט העליון מיום 29.01.07. עדותו של אואנינו בפני הועדה נשמעה, בעצת עורך דינו אביגדור פלדמן, רק לאחר שהסתיימו כל ההליכים והערעורים במסגרת ת.פ. 1002/01 . בנוסף לשמיעת עדותו של אואנינו, נשמעו בפני הועדה אלון זבולון (להלן: "זבולון"), רועי ארנייה (להלן: "ארנייה") וקרן חנינה כהן (להלן : "קרן") אשר העידו מטעם המערערים, וכן הוגשו לועדה תצהיר של אביו של המנוח, שלמה שושן, הגב' זהבה חיות, אימה של קרן, ותצהיר מפקדו של המנוח רס"ב מישל עדרי. המשיב העיד את מר אלכס פלג, אשר הגיש חוות דעת מומחה מטעם ההגנה בתיקו הפלילי של אואנינו, ואת רועי אדרי (להלן: "אדרי"). במסגרת ההליכים המקדמיים אשר התנהלו בתיק, ולאור המחלוקת בין הצדדים ולאחר שהוגשו על ידם סיכומים, ניתנה ביום 29.12.03 החלטת הועדה בשאלת נטל ההוכחה לפיה נקבע כי במקרה זה של חוק המשפחות של חבלה שלא בעת מילוי תפקיד נותר הנטל על המערערים להוכיח כי התנהגותו של המנוח אינה נופלת בגדר התנהגות רעה וחמורה. טענות הצדדים לטענת המערערים אין לקבל את טענת המשיב כי התנהגות המנוח הייתה רעה וחמורה מאחר והמנוח נשא עליו סכין ומאחר והוא אשר יזם את התגרה עם אואנינו. לטענתם מכלל חומר הראיות עולה, כי בניגוד לטענת אואנינו, ברשות המנוח לא היה סכין והוא לא היה יוזם למפגש ולתקרית האלימה וכי מותו נגרם כתוצאה ממעשה תוקפני של אואנינו אותו לא יכול היה המנוח לצפות. ב"כ המערערים הפנה בסיכומיו לעדויות העדים זבולון, ארניה ואדרי לפיהן המנוח לא נשא עימו סכין. עוד הפנה ב"כ המערערים לעדותו של אואנינו בפני הועדה בה ציין כי ייתכן ולמנוח לא היה סכין עמו וכן כי בניגוד לעדותו בפני בית המשפט המחוזי הוא, אואנינו, הגיע למפגש עם המנוח מצויד כבר בסכין. לטענת ב"כ המערער המשיב לא הוכיח כי המנוח נשא עליו סכין ומשכך לא היה לו כל יסוד לקבוע כי המנוח התנהג התנהגות רעה וחמורה. עוד טוענים המערערים כי על פי הפסיקה רק במקרים שהתנהגותו של החייל חמורה באופן קיצוני תישלל ממנו או ממשפחתו ההכרה, וכי כיום ניתנת פרשנות צרה בהרבה למונח התנהגות רעה וחמורה באופן שצומצמו באופן דרמטי המקרים בהם נדחות תביעות בשל הטענה של התנהגות רעה וחמורה. בסיכומיו הפנה ב"כ המערערים לפסקי דין בהם חיילים שנפצעו בקטטות הוכרו על פי החוק [ע"א 182/59 קצין התגמולים נ' נתן כהן, פד"י יג 1220 (להלן: "פסק דין נתן כהן") , וע"א 460/74 לביב עליאן נ' קצין תגמולים, פ"ד ל' 85 אשר נדון בד"נ 40/75, פ"ד ל(3) 398 (להלן: "פסק דין לביב עליאן")], וכן הפנה לפסיקה בה צוין כי גם אם התנהגות החייל גובלת במעשה פלילי עדיין אין הדבר אומר כי התנהגותו היא רעה וחמורה. לטענת המערערים בשים לב כי חוק המשפחות הוא חוק בעל תכליות סוציאליות יש ליתן לו פרשנות ליברלית ואוהדת המקיימת את זכויותיה של המשפחה השכולה. באשר לפסקי הדין אשר ניתנו בעניינו של אואנינו נטען על ידי העוררים כי המשיב אינו יכול להתייחס לפסקי דין אלו, שכן שאלת התנהגותו של המנוח כלל לא עמדה לדיון וככל שהוזכרה התנהגותו היה זה באופן אינצידנטאלי ורק ככל שהיה הדבר רלוונטי לטענות התביעה וההגנה בתיק. כן נטען כי למערערים לא היה כל מעמד בתיק וכל אפשרות להציג עמדתם וראיותיהם. עוד נטען כי אף אם המשיב רשאי להתייחס לפסק דינו של אואנינו אין בפסק הדין כדי לקבוע כי התנהגות המנוח הייתה התנהגות רעה וחמורה. המערערים הפנו לתצהירים אשר הוגשו על ידי אביו של המנוח מר שלמה שושן, קרן, הגב' זהבה חיות, זבולון ורס"ב מישל עדרי, אשר מהם עולה, לטענתם, כי המנוח היה בעל אישיות חיובית ועל חוסר הסבירות הגלומה בטענה כי הוא יזם את העימות בו מצא את מותו. כן הפנו המערערים לכך כי המנוח היה ללא כל עבר פלילי, סיים 12 שנות לימוד, במקביל היה שחקן כדורגל מצטיין היה קפטן בקבוצת מכבי תל אביב בכדורגל ושיחק בנבחרת ישראל נערים, כאשר מנגד אואנינו גדל ברקע משפחתי וחברתי בעייתי והיה בעל עבר פלילי, דברים אשר יש לתת עליהם עת הדעת בבוא הועדה לקבוע ממצאי מהימנות. בסיכומיהם טענו המערערים כי למיטב ידיעתם קיימים מקרים אחרים דומים בנסיבותיהם בהם הכיר המשיב במשפחות של חיילים אשר היו מעורבים בקטטות שיזמו ומצאו בהן את מותם, וזאת מבלי להידרש אף להחלטות שיפוטיות. לעניין זה הפנו המערערים לעניינו של המנוח יניב ז'אן ז"ל אשר נסיבות עניינו פורטו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בת.פ.ח. 486/93 מדינת ישראל נ' איתן שמואל, ואשר לטענתם אף כי נסיבות המקרה שלו דומות למקרה זה הוכרה משפחתו ואילו המערערים לא, דבר המהווה אפליה אסורה. טענות המשיב הן, כי החלטתו, כי פטירתו של המנוח התרחשה בנסיבות המהוות התנהגות רעה וחמורה, עולה בברור מחומר הראיות אשר נמצא בפני הועדה והכולל את תיק החקירה שניהלה משטרת ישראל, חוות דעת פרקליט, תיק פלילי 1002/01 בבית המשפט המחוזי, ע"פ 6144/02 בבית המשפט העליון ועדויות העדים שנשמעו בפני הועדה. לטענת המשיב די בהשתלשלות העניינים כפי שמתוארת על ידי המערערים בכדי להצביע על כך כי התנהגות המנוח שגרמה למותו הייתה התנהגות רעה וחמורה שכן הוא אשר יזם את התגרה עם אואנינו ובכל מקרה לא נמנע מלהשתתף בה, וכי חומר הראיות מצביע על חלקו של המנוח בתגרה בין אם נשא עליו סכין ובין אם לאו. המשיב הפנה את הועדה להכרעת הדין בבית המשפט המחוזי ופסק דינו של בית המשפט העליון בערעור שהוגש על ידי אואנינו, אשר תומכים בטענתו כי מות המנוח התרחש בנסיבות המהוות התנהגות רעה וחמורה, שכן בהתאם להחלטותיהם המדובר בקרב סכינים מתוכנן בין המנוח לבין אואנינו. לטענת המשיב מהאמור בפסקי הדין ניתן ללמוד כי המנוח היה שותף מלא לאירועים אשר הובילו למותו. עוד הפנה המשיב להכרעת הדין של בית המשפט המחוזי, אשר דחתה את טענות ההגנה של אואנינו מהנימוק כי היו בפניו סימנים בולטים לכוונת המנוח אשר היו צריכים לגרום לו להימנע מעימות עם המנוח. באשר לטענת ההפליה לה טענו המערערים הפנה המשיב להחלטת הועדה בפרוטוקול דיון מיום 28.03.04 במהלכו התייחסה הועדה לטענה זאת. דיון והכרעה סעיף 16 לחוק המשפחות קובע: "נגרם מותו של הנספה על ידי התנהגות רעה חמורה של הנספה, לא יחולו על בני משפחתו הוראות חוק זה המקנות טובות הנאה כל שהן, אך אם יש בן משפחה נצרך, רשאי קצין תגמולים להעניק לו מטובות ההנאה הניתנות לבני משפחה לפי חוק זה, כפי שייראה בעיניו, ובלבד שלא יעלו על טובות הנאה שאותו בן משפחה היה זכאי להן אילולא הוראות סעיף זה". השאלה אותה יש לבחון במקרה הנדון היא האם התנהגותו של המנוח עלתה כדי התנהגות רעה וחמורה. שאלת הגדרתה של התנהגות רעה וחמורה נדונה בהרחבה בפסיקה כאשר נקבע כי לא ניתן לגדור את גדרה של התנהגות רעה וחמורה והיא נמדדת על פי נסיבותיו של כל מקרה בנפרד, עוד נקבע כי היות המעשה בגדר עבירה פלילית, הצריכה כוונה אינו יכול ללמד על התנהגות כזאת, כי היא בכל מקרה גם רעה וגם חמורה ראו ע"א 308/86 יהושע כרפיש נ' קצין התגמולים, פ"ד מא (3) 464, וראו גם ספרו של עומר יעבץ, חוק הנכים חקיקה, פסיקה והיבטים משפטיים, בעמודים 169-177. בפסק דין שניתן לאחרונה על ידי בית המשפט העליון רע"א  8899/07 פלוני נ' קצין התגמולים (טרם פורסם, מיום 04.12.08) סיכם בית המשפט, על ידי כבוד השופט רובינשטיין, את שאלת פרשנות סעיף 16 לחוק ואת המבחנים לקביעת ההתנהגות כהתנהגות רעה וחמורה וכך הוא מציין: "הרעיון שביסוד הנוסח ברור: המחוקק ביקש לשלול תגמולים ממי שגרם בהתנהגותו שלו - ולא "התנהגות רעה" גרידא אלא "התנהגות רעה חמורה", קרי, נסיבות קשות של התנהגות - לנכותו או לאבדן חייו. כפי שציינה השופטת ארבל ברע"א 94/06 אביעד נ' משרד הביטחון , לשון זו "עמומה היא במידת מה. מסיבה זו נקבעה הלכה לפיה לא ניתן לגדור את גבולותיו של הסעיף באופן מדויק, ועל כן יש לבחון כל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו (ע"א 308/86 כרפיש נ' קצין התגמולים, פ"ד מא(3) 464, 470)". אוסיף, כי בעניין כרפיש נאמר מפי השופט גולדברג (שם): "סבורני כי הכל מודים כי לא ניתן לגדור גדרה של 'התנהגות רעה חמורה', ואין היא נמדדת אלא על פי נסיבותיו של כל מקרה". ועוד ציין, כי בחינת סעיף 9 לחוק הנכים (ובענייננו סעיף 16 לחוק המשפחות) מחייבת תחילה הידרשות "למבחן האובייקטיבי, רוצה לומר, האם לפי מבחני השכל הישר נכנס המעשה כשלעצמו ובנסיבות שנעשה, למסגרת התנהגות רעה חמורה. אולם יש ובכך לא סגי, שאפילו ענינו בחיוב על פי המבחן האובייקטיבי, עדיין אין אנו משוחררים מן הבחינה הסובייקטיבית, הבאה להתחקות אחר מצבו הנפשי של החייל בעת המעשה... שמא עשה מעשה מחמת מום נפשי או דחפים שלא היתה לו שליטה עליהם" (עמ' 70). בפסיקה נסקרו מקרים בהם תישלל הזכות כך למשל נקבע כי הזכות נשללת כאשר מדובר במעשה זדון שסכנת נפשות בצידו (ע"א 158/79 יוסף קנוט נ' קצין התגמולים, פ"ד לד(1) 541) או במקרה של התאבדות (ע"א 738/88 עזבון גאני נ' קצין התגמולים, פ"ד מג(1) 167), או במקרה בו ירה החייל בעצמו במכוון (ע"א (חיפה) 1686/03, קבלאן נ' קצין התגמולים, ). כך גם באשר למעשה המסכן חיי אחרים, הנעשה ביודעין, תוך זלזול והתעלמות מאזהרות (ע"א 446/77 בירנצוויג נ' קצין התגמולים, פ"ד לב(1), 293). בע"א 3021/04 שמואל אביעד נ' קצין התגמולים [(לא פורסם, , 06.12.05, להלן: "פסק דין אביעד")] בו נדונה סוגית התנהגות רעה וחמורה קבע בית המשפט כדלקמן: " איני סבור כי יהיה מוצדק לקבוע, כלל גורף, לפיו "לא די בכך שהתנהגותו של החייל תהיה בלתי ראויה, כי אם עליה לעמוד גם בדרגת חומרה מיוחדת המלווה ב'זדון'", (ע"א (ירושלים) 5325/04 רפי לוי נ' ק. התגמולים, ). נדרשת אכן חומרה מיוחדת; הזדון הוא בוודאי נסיבה חמורה המטה, בדרך כלל, את הכף, לחובת החייל. אך, המסקנה הסופית תוסק ממכלול הנסיבות והנתונים שבמעשה, רקעו ותוצאותיו, ואם מכלול זה מביא למסקנה כי לאור התנהגותו הרעה והחמורה של החייל מוצדק שלא לשלם לו תגמולים, תוחל ההוראה האמורה שבסעיף 9 לחוק, לה יש ליתן משקל מתאים, על אף מטרתו הסוציאלית של חוק הנכים. הפרת החוק ביודעין, זלזול בחוק וגרימת סיכון ממשי לזולת, עשויים להשתוות במשקלם, במקרה המתאים, לכוונת זדון". בהמשך פסק הדין מציין כבוד השופט יצחק עמית את הדברים הבאים: : "למרות זאת, אני סבור כי במסגרת מכלול הנסיבות לבחינת השאלה אם התנהגותו של חייל הגיעה כדי "התנהגות רעה וחמורה", ניתן להתחשב, בין שאר הנסיבות, גם בזיקה של האירוע לשירות הצבאי. ככל שהזיקה לשירות הצבאי חזקה יותר, כך יינתן פירוש מצמצם לביטוי "התנהגות רעה וחמורה", ולהיפך. לטעמי, בחינת הזיקה של האירוע לשירות הצבאי, אינה שיקול זר, והיא עולה בקנה אחד עם מטרתו ותכליתו של החוק. לכן, ייתכנו נסיבות בהן אותה התנהגות, יכול ותחשב כ"רעה וחמורה" אם נעשתה על ידי החייל ללא כל זיקה וקשר לשירות הצבאי, אך לא תחשב ככזו, אם נעשתה "בסביבה" צבאית או בזיקה לשירות הצבאי. לדוגמה, ומבלי לקבוע מסמרות, עבירה שנעשתה בנשק כשהחייל בתחומי הבסיס או במהלך פעילותו, יכול ולא תחשב כהתנהגות "רעה וחמורה" אך תיתפס ככזו אם נעשתה בשעה שהחייל שהה בחופשה ולמטרה זרה לשירות הצבאי". במקרה הנדון עת בא המשיב ליתן החלטתו בדבר התנהגותו של המנוח ביום 28.10.02 עמדו בפניו תיק המשטרה בעניין נסיבות מותו של המנוח וכן החלטת בית המשפט המחוזי בת.פ. 1002/01. בסיכום חקירת מצ"ח מיום 04.02.01 שנערכה בשל מותו של המנוח, בפרק סיכום עדויותיהם של אדרי, ארניה וזבולון נכתבו הדברים הבאים : "בערב האירוע, בשעה 22.30 לערך, הגיעו המנוח ואלון זבולון, בן דודו, לבית רועי אדרי. השלושה יצאו ברכבו של האחרון - מסוג הונדה- לכיוון ביתו של רועי ארניה. במהלך הנסיעה, בהיותם בפינת הרחובות דב הוז והמעפילים, הבחין המנוח באדם, שאינו מוכר לעדים, וביקש מרועי אדרי לעצור בצד הדרך. המנוח יצא את הרכב, הורה לנוכחים להמתין לו ופנה לעבר האדם. הוא לפת את האדם בחולצתו וניערו, ומששב לרכב, כעבור דקות מספר, סיפר כי "ניער" את האדם, נתן לו "כמה כאפות" וכי מסר לו את מספר הטלפון הסלולרי שלו. משאספו השלושה את רועי ארניה, בשעה 23.00 לערך, גמרו אומר לנסוע ולטייל בטיילת שבתל אביב. בהיותם בדרך, קיבל המנוח שיחת טלפון למכשיר הטלפון הסלולארי שלו. הדובר הורה לו להגיע לדוכן הפיצה שברחוב דב הוז, והמנוח ענה שאינו יכול להגיע כעת, משום שהוא בדרך לתל אביב. בתום השיחה הפציר ברועי אדרי שישובו על עקביהם ויסעו לדוכן הפיצה שבחולון. בתחילה סירב אדרי, אך לבסוף נעתר. משהגיעו למקום האירוע, רחוב דב הוז פינת רחוב אברבנאל, ירד המנוח מן הרכב והלך לעבר קבוצת אנשים, שעמדה במקום, לאחר שאמר לעדים להמתין לו ברכב. העדים הבחינו בהתקהלות ובתכונה במקום, ואיבדו קשר עין עם המנוח. לאחר זמן קצר ראו כי המנוח שכוב על הארץ. הוא הובא לכיוון הרכב על ידי הנוכחים במקום. העדים הבחינו בפצע בצדו השמאלי של חזהו, ממנו ניגר דם רב, הכניסוהו לרכבו של רועי אדרי והבהילוהו לבית החולים וולפסון". בהכרעת הדין בת.פ. 1002/01 מציין בית המשפט את הדברים הבאים תחת הכותרת סיכום העדויות (עמודים 150-151 להכרעת הדין): "למרות הגרסאות השונות של העדים השונים והסתירות הפנימיות בהודעות העדים, הרי שלגבי עובדות מסוימות, הרלוונטיות לחקר המקרה, קיימת תמימות דעים בין כל המעורבים ללא קשר לצד אליו נטו באירוע. לפיכך, אין מחלוקת כי שלומי ותומר נפגשו ליד ביתה של קרן כשבוע ומחצה לפני אירוע הדקירה, וכי היה ביניהם לפחות עימות מילולי. אין מחלוקת גם לגבי העובדה כי ביום המקרה, כאשר זיהה תומר את שלומי, בין אם חיפש אחריו ובין אם במקרה נפגשו דרכיהם, הוא תקף אותו ואיים עליו וכן נתן לו את מספר הטלפון שלו על מנת להמשיך ולהתעמת עימו מאוחר יותר. אין מחלוקת כי שלומי אכן התקשר אל תומר מאוחר יותר באותו הערב וכי כתוצאה משיחת הטלפון זו שם תומר את פעמיו אל המקום בו המתין שלומי, בצומת הרחובות דב-הוז ואברבנל אשר בחולון. וכן כי התפתחה תגרה בין השניים שהובילה לדקירתו של שלומי באמתו ודקירתו של תומר בשלושה מקומות שונים בגופו כאשר אחת הדקירות הייתה קטלנית". מחקירת המשטרה כמו גם מהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי במקרה הנדון נכנס המנוח מרצונו ומיוזמתו לתקרית עם אואנינו בה מצא את מותו. התנהגותו של המנוח אשר מתוארת לעיל, אילו לא הייתה גורמת למותו, מהווה עבירה פלילית חמורה אשר בעטיה היה מוגש נגדו כתב אישום ( ראו לעניין זה גם את סעיף 326 לחוק הביטוח הלאומי אשר הוזכר על ידי בית המשפט בפסק דין אביעד ואשר קובע כי אם המקרה המזכה בגמלה חל אגב ביצוע או אגב ניסיון לבצע פשע בידי הזכאי לאותה גמלה, או כתוצאה מביצוע או ניסיון כאמור או בקשר עמם, לא תינתן הגמלה). בפסקי הדין אשר הוזכרו לעיל (סעיפים 19 ו- 20 להחלטתנו) עולה כי זלזול בחוק וגרימת סיכון ממשי לזולת עשויים להשתוות במשקלם לכוונת זדון. במקרה זה עולה כי המנוח הגיע למקום הקטטה בידיעה מראש על שעתיד להתרחש, ואשר במהלכה פגע בסכין באואנינו. בסיכומיו ייחס ב"כ המערערים חשיבות רבה לשאלה האם המנוח נשא עליו סכין טרם דקירתו על ידי אואנינו, תוך שהוא מפנה לעדויותיהם של זבולון, ארניה אדרי ואואנינו. באשר לשאלה האם המערער נשא עליו סכין אם לאו, נציין בתחילה כי אין המערערים יכולים לסמוך על עדותם של העדים מטעמם ואף על עדותו של אואנינו, שכן לא השתכנעו מעדויותיהם של אלו, אשר אישרו בפני הועדה כי שיקרו בעדויותיהם במשטרה ואף בעדותם בפני בית המשפט, ואשר אף בפני הועדה הציגו גרסאות שונות לגרסאות אשר הוצגו בפני בית המשפט המחוזי. ראו חקירתו של זבולון פרוטוקול דיון מיום 18.04.08 עמוד 11 שורות 5-18, שם אישר כי שיקר בעדויות הראשונות במשטרה; עדות ארניה בפרוטוקול דיון מיום 23.05.04 עמוד 3 שורות 25-29, שם אישר כי שיקר בחקירתו הראשונה במשטרה וכן ראו תשובתו לשאלת ב"כ המשיב בה ציין כי לא דיברו ברכב על דקירות בשונה מהודעתו במשטרה, עמוד 8 לפרוטוקול; חקירתו של אדרי פרוטוקול דיון מיום 27.06.04 עמוד 9 ועדות אואנינו עמוד 3 לפרוטוקול מיום 28.10.07 שורות 19-20 שם אישר כי שיקר בבית המשפט המחוזי. בנוסף לאמור, הרי ככל שהתייחסו העדים אדרי ואואנינו, אשר טענו בבית המשפט המחוזי כי המנוח נשא עימו סכין, לשאלה האם המנוח נשא עימו סכין, התשובה אשר התקבלה מהם לא הייתה חד משמעית אשר ממנה ניתן לקבוע בצורה חד משמעית כי בשונה מעדותם בפני בית המשפט המחוזי לא היה למנוח סכין. כך למשל בעדותו בפני הועדה ציין אדרי את הדברים הבאים :".......שני החברים שהיו אתי באוטו, שהיו גם עדים פה והם מסרו עדות, הם בעצמם אמרו שלא היה כלום. מאז עבר הרבה זמן. אתה מבין, הם ערערו לי את הבטחון, אז ככה שעד עכשיו אני לא בטוח אם כן היה או לא היה" (עמוד 14 לפרוטוקול שורות 25-28). בהמשך חקירתו השיב אדרי, כי אינו יודע מדוע אמר בחקירתו כי המנוח נשא עמו סכין וכי המנוח אמר ברכב בשיחת הטלפון את המילים "אני אקבור אותך". כאשר נדרש על ידי ב"כ המשיב לענות מדוע אמר נושאים אלו בעדותו והאם שיקר לתובעת השיב "בוא נגיד ככה, אני לא זוכר עכשיו שהיה לו סכין", עמוד 24 לפרוטוקול שורה 42. בהמשך חקירתו עת נדרש שוב לענות מה ידע אז ולא כיום השיב "לא יודע למה אמרתי. אני לא אומר שאני משקר ואני לא אומר שזה זה. לא יודע למה אמרתי, על סמך מה קבעתי" (עמוד 25 לפרוטוקול שורות 25-26). בהמשך עדותו ולתשובת ב"כ המשיב ציין כי בעבר חשב כי מה שאמר בעדותו היה נכון וכעת לא (עמוד 25 לפרוטוקול שורות 38-43). אואנינו בעדותו בפני הועדה עת צוין בפניו כי חבריו של המנוח אמרו כי לא הייתה לו סכין השיב כך : "אם הם אמרו שהוא היה בלי סכין הוא היה בלי סכין, אני יודע?" (עמוד 6 לפרוטוקול שורה 13) בהמשך אף אישר כ"אפשרי" את הטענה שהעלה ב"כ המערערים לפיה הוא -אואנינו- אשר הגיע עם סכין ולמנוח כלל לא היה סכין, כאשר כל נושא הסכין הועלה על ידו לצורך ביסוס טענת הגנה עצמית (עמוד 9 שורות 7-13). בהמשך חקירתו ובהתייחס לתשובתו לעיל ציין כי הוא אינו זוכר אם למנוח הייתה או לא הייתה סכין (עמוד 11 לפרוטוקול שורות 1-2). מעבר לאמור, סבורים אנו כי אף ללא הכרעה בשאלה האם המנוח הגיע מראש לקטטה מצויד בסכין, הרי שעצם העובדה כי המנוח הגיע מרצונו וביוזמתו לקטטה עם אואנינו, אשר במהלכה השתמש נגד אואנינו בסכין ואף פצע אותו, די בכך על פי הפסיקה כדי להוות זלזול בחוק וגרימת סיכון ממשי לזולת ולפיכך "התנהגות רעה וחמורה", כאמור לעיל. יוער, כי אין בתצהירים הנוספים אשר הוגשו על די המערערים, ובהם תואר אופיו של המערער, כדי לסייע להם במקרה הנדון, שכן אף אם המנוח היה בעל אישיות חיובית, ללא עבר פלילי ושחקן כדורגל מצטיין, בשונה מהתיאור אותו הם מייחסים לאואנינו, עצם העובדה כי במקרה הנדון, הרלוונטי לערעור, נקבע כי המנוח הגיע מרצונו למפגש עם אואנינו, מפגש אשר נועד לתכלית של עימות פיזי בין הצדדים, ואשר במהלכו דקר המנוח את אואנינו, הוא הקובע לצורך הכרעה בשאלת ההכרה במערערים על פי החוק. לאור האמור, אנו סבורים כי התנהגותו של המנוח נופלת בגדר התנהגות רעה וחמורה הפוטרת את המשיב מהכרה במשפחתו של המשיב כמשפחה שכולה. יוער כי בעת ניהול ההליכים בפני הועדה ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון (ע"פ 6144/02) אשר קיבל את ערעורו של אואנינו בכל הנוגע להרשעתו בעבירת הרצח, קובע בית המשפט את הדברים הבאים : "קריאת החומר שלעניין לימדה אותנו, כי המערער והקורבן נדברו ביניהם להיפגש לקרב-סכינים, ומשנפגשו אכן החלו בקרב-סכינים. היה זה הקורבן אשר פגע ראשון במערער, ורק לאחר מכן נעץ המערער את סכינו שלוש פעמים בגופו של הקורבן. אחת מאותן שלוש פעמים היתה הפגיעה הקטלנית אשר חתכה בליבו של הקורבן והביאה למותו. במהלך כל אותו קרב-סכינים היו המערער והקורבן קרובים אף צמודים זה לזה, ולפי התיאור של הקרב היה זה הקורבן אשר החזיק בחוזקה בראשו של המערער כלפי מטה בהוסיפו לחתוך בו, ואו-אז נעץ המערער את סכינו בכיוון מלמטה כלפי מעלה בגופו של הקורבן. כאמור, היה זה קרב-סכינים מתוכנן לאחר שהמערער והקורבן דיברו ביניהם להיפגש כדי לחתוך איש ברעהו, אך לא נמצא לנו, לא ברקע הדברים קודם אותו קרב ולא בקרב עצמו, כי נתגבשה בליבו של המערער כוונה תחילה להמית את הקורבן כנדרש בעבירת רצח". אומנם פסק דינו של בית המשפט העליון לא עמד בפני המשיב בעת מתן החלטתו בבקשת המערערים, אך אנו סבורים כי אף בפסק דין זה יש לחזק את החלטת המשיב כי התנהגותו של המנוח, אשר הגיע ביוזמתו לעימות עם אואנינו ואשר דקר ראשון את אואנינו יש בה כדי להוות התנהגות רעה וחמורה. באשר לפסקי הדין אליהם הפנה ב"כ המערערים אשר בהם למרות שהמערערים עסקו בקטטות - הם הוכרו על ידי המשיב. הרי שלאחר עיון בפסקי דין אלו אנו סבורים כי אין בהם כדי לסייע למערערים. בדיון הנוסף אשר התקיים בתיק לביב עליאן, שם נפגע המערער בקטטה עם חייל אחר בעת שהותו בבסיס, התקבל ערעורו של המערער תוך שנקבע על ידי דעת הרוב כי הסיבה לקבלת הערעור היא כי שירותו של העותר הוא אשר גרם להיווצרות מצב שאיפשר את האירוע בו נפגע, קרי עצם העובדה כי המערער נפגע בעת שהותו בבסיס די בה כדי לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין החבלה לשירות (יוער כי בפסק דין זה כלל לא עלה נושא התנהגות רעה וחמורה). פסק דין לביב עליאן שונה מהמקרה הנדון בכך כי הקטטה בה היה המנוח מעורב ובה מצא את מותו הייתה במסגרת חופשה ומחוץ למחנה הצבאי. לעניין זה ראו אף פסק הדין בעניין אביעד שם ציין כבוד השופט עמית כי יש מקום לעשות בחינה של הזיקה של האירוע לשירות הצבאי, כאשר במקרה הנדון אין כל חולק כי אין כל קשר בין האירוע בו מצא המנוח את מותו לבין השירות הצבאי. בהתייחס לפסק הדין הנוסף אליו הפנה המערער, פסק דין נתן כהן, הרי שם נדונה חבלה בשוטר צבאי, אשר נגרמה על ידי עציר לשעבר, אשר התנקם בו מחוץ לכותלי הכלא על חוף הים על שנקט נגדו אמצעים משמעתיים עקב התפרעותו. בעניין זה העלה קצין התגמולים את הטענה כי השוטר הצבאי הביא את הרעה על עצמו עת הזמין את העציר לחוף הים. בית המשפט קבע כי פגיעתו של השוטר באה לו בשל תפקידו ושירותו כשוטר צבאי, עוד קבע בית המשפט כי אומנם התנהגותו של השוטר לא הייתה כשורה, אך אין בה כדי לשלול ממנו את הזכאות על פי סעיף 9 לחוק. לכן אף פסק דין נתן כהן אינו מסייע למערערים, שכן, כפי שכבר צוין לעיל, המנוח מצא את מותו באירוע, אשר אין לו כל קשר לשירות הצבאי, בשונה ממקרה נתן כהן. בהתייחס למקרה של יניב ז'אן אין לנו אלא לחזור על החלטתנו בפרוטוקול דיון מיום 28.03.04 לפיה אין המקרה הנדון דומה למקרה של יניב ז'אן, בו הנאשם הוא שהלך וחיפש את המנוח בביתו ואף הביא עימו סכין לשם מטרה ברורה של פגיעה במנוח, בשונה מהמקרה הנדון בו המנוח הגיע בעצמו למקום האירוע, אשר נקבע בין הצדדים מראש כמקום התגרה, ובו מצא את מותו (ראו את הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בת.פ. 1002/01 ופסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 6144/02לעיל). באשר לפרשנותו של החוק כחוק סוציאלי, הרי שאין לי אלא להפנות לפסק הדין בענין אביעד לפיו על אף מטרתו הסוציאלית של החוק, הרי במקרים בהם הוכח כי קיימת התנהגות רעה וחמורה, אזי מוצדק שלא לשלם את התגמולים. טענה נוספת אשר הועלתה על ידי המערערים הייתה כי המשיב לא היה רשאי בבואו ליתן החלטה בבקשת המערערים להסתמך על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולאחר מכן על פסק דינו של בית המשפט העליון, שכן המנוח לא היה צד להליכים שם והמערערים לא נשמעו שם ועל כן כל שנקבע שם ביחס למנוח היה באופן אינצידנטאלי לשאלת אחריותו של אואנינו. בניגוד לטענות המערערים אנו סבורים כי אין כל מניעה מצד המשיב ואף מצד הועדה לעשות שימוש בממצאים ובקביעות העובדתיות אליהן הגיע בית המשפט המחוזי, ואשר עמדו בפני בית המשפט העליון בבואו ליתן פסק דינו בערעור של אואנינו, וזאת בשים לב כי על פי סעיף 28 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] אין קצין התגמולים והועדה קשורים לדיני הראיות והם מוסמכים לפעול בדרך אשר תראה להם מועילה ביותר לבירור השאלות שעמדו לדיון. זאת ועוד, פסק הדין אשר ניתן על ידי בית המשפט המחוזי ואשר עסק בשאלת מותו של המנוח ונסיבותיה לצורך הכרעת דינו של אואנינו בהליך פלילי, ניתן לאחר שמיעת עדויות רבות וארוכות, לרבות שמיעת עדים אשר זומנו להעיד על ידי הצדדים גם בתיק זה, ורק לאחר שמיעתם ניתנו פסקי הדין של בתי המשפט בערכאותיהן השונות. אין הועדה רואה כל מניעה שקצין התגמולים או הועדה יעשו שימוש בפסקי דין אלו, אשר התעמקו בהרחבה בנושא אשר עמד בפני ועדה זו ואשר יש בהם כדי לסייע לה בעת כתיבת החלטה זאת. לסיכום לאור האמור לעיל, אין מנוס מדחיית הערעור. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מקבלת ההחלטה.צבאאלמנות / יתומי צה"ל / משפחות שכולות