קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה שלא להרשיע בעבירות בניה: השאלה העומדת לדיון היא האם יש להיעתר לבקשת הנאשמים שלא להרשיעם בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום, למרות שהודו בעובדות המפורטות בו? כללי: כתב האישום: ביום 24.7.08 הגישה המאשימה כתב אשום כנגד הנאשמים. להלן העובדות המפורטות בפרק העובדות שבכתב האישום: הנאשמים הינם הבעלים והמשתמשים בפועל של דירה המצויה ברחוב נחל צופר 29 במודיעין מכבים רעות .... (להלן-"הנכס"). ביום 18.9.96 הוצא לנכס היתר בניה מס' ... על ידי הועדה המקומית לתכנון ולבניה מודיעין (להלן-"ההיתר המקורי" ו-"הועדה" בהתאמה). ביום 10.5.98 הוצא ע"י הועדה המקומית היתר נוסף לנכס (להלן-"היתר השינויים") שמספרו ..., לבקשת הקבלן שבנה את הנכס. בביקורת אשר נערכה בכנס בתאריך 6.8.06 על ידי מפקח מטעם הועדה המקומית לתכנון ולבניה מודיעין (להלן-"המפקח") התגלו עבירות בניה בנכס בניגוד לדין, אשר התבצעו ע"י הנאשמים או מי מטעמם באותה התקופה, כמפורט להלן: ביצוע שינויים בקונסטרוקציות בטון בנכס, בניית קיר תמך מבטון, יציקת תקרה, יציקת יסוד לקיר תומך, יציקת יסודות לעמודים ויציקת מדרגות פנים (להלן-"עבירות הבניה"). בשל העבירות המתוארות בסעיף 4 אף הוצא כנגד הנאשמים צו הפסקה מנהלי ביום 7.8.06 ואשר הומצא לנאשמים באותו היום ע"י המפקח. 5. במסגרת ביקורת אשר נערכה ביום 13.8.06 בנכס, עלה כי הנאשמים הפרו את הצו המנהלי והמשיכו בעבודות הבניה בניגוד לאותו הצו, וכי הושלמה יציקת הגדר האחורית בנכס. ביום 6.9.06 הגישו הנאשמים לועדה בקשה להיתר, אשר נדחתה על ידיה ביום 9.1.07, כיוון שהיתה סטייה ניכרת מהתכנית התקפה המאושרת, וכיוון שמוצו כל זכויות הבניה בנכס. בביקורת אשר נערכה בנכס בתאריך 20.12.06 ע"י מפקח בניה אחר נמצא, כי הנאשמים או מי מטעמם השלימו את עבודות הבניה ללא היתר, אשר בגינן הוצא הצו המנהלי, ונמצא כי נבנה חדר שינה עם קירות גבס, והנאשמים עושים בו שימוש ללא היתר. ביום 17.1.07 נשלחה לנאשמים התראה בגין ביצוע עבודות ללא היתר, דרישה לפירוק עבירות הבניה וזימון למסירות גרסה. כן הודע לנאשמים כי בקשתם להיתר נדחתה ע"י הועדה. ביום 12.11.07 ניתנה החלטת ועדת ערר מחוזית, אשר דחתה פה אחד את הערר שהגישו הנאשמים על החלטת הועדה המקומית, אשר דחתה אף היא בקשתם להיתר. נימוקי ועדת הערר אף הם יוחסו לטעם שמוצו זכויות הבניה, התוספת נכנסת בגדר סטייה ניכרת, סטייה ארכיטקטונית נטע זר ושבירת רציפות חזית המשכית אחידה. ביום 19.11.07 נשלחה לנאשמים התראה נוספת מטעם מחלקת הפיקוח על הבניה, ובה הודעה על החלטת ועדת הערר ודרישה להרוס את הבניה הלא חוקית ולהשיב המצב לקדמותו בתוך שבועיים. ביום 21.11.07 פנה הנאשם למנהל הפיקוח על הבניה בבקשה לאפשר לו להסיר החומה מיד עם הפוגת הגשם ולהגיש בקשה לשינוי תב"ע נקודתית. ביום 26.11.07 פנה הנאשם שוב למנהל הפיקוח על הבניה בבקשה למתן ארכה של 30 יום להגשת בקשה להיתר הריסה כחוק של החומה, ואורכה ל 60 יום לשם הגשת בקשה לשינוי תב"ע נקודתית. ביום 26.11.07 פנה הנאשם במכתב למנהל המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה בבקשה להימנע מהגשת כתב אישום נגד הנאשמים. ביום 28.11.07 הגיעו הנאשמים למשרדי הפיקוח על הבניה ומסרו את גרסתם בנוגע לעבירות המתוארות בכתב האישום. ביום 4.12.07 פנה הנאשם ליועצת המשפטית לעירייה בבקשה לקבל אורכה בת 30 יום להגשת בקשה לשינוי תב"ע נקודתית. ביום 9.1.08 נשלחה לנאשמים החלטת הפרקליטות, לפיה לאור התייחסות המאשימה לבקשת הנאשמים אין הצדקה להיעתר לבקשה, ויש לדון בעניינם בהתאם למדיניות האכיפה הרגילה. בביקורת אשר נערכה בנכס בתאריך 15.4.08, על ידי המפקח נמצא כי, העבירות המתוארות לעיל ולהלן, אשר בוצעו ע"י הנאשמים או מי מטעמם בשנת 2006, נותרו בעינן, והנאשמים ממשיכים לעשות בהן שימוש ללא היתר: בניה ושימוש בקיר באורך של כ- 16.5 מ"א ובגובה של כ- 1.1 מ"ר, בגבול מגרש דרום-מערב בנכס, ללא היתר, כמסומן בצבע כחול בתשריט ההיתר המקורי המצ"ב כנספח א' לכתב אישום זה ומהווה חלק בלתי נפרד ממנו. בניה ושימוש בגלריה בחלל שמעל חדר המגורים, בשטח של כ- 24 מ"ר, ללא היתר, כמסומן בצבע כתום בתשריט היתר השינויים המצ"ב כנספח ב' לכתב אישום זה ומהווה חלק בתי נפרד הימנו. שינוי חזיתות של הנכס (צפונית ודרומית) ללא היתר, כמסומן בצבע ירוק בתשריט היתר השינויים המצ"ב כנספחים ג' ו-ד' לכתב אישום זה ומהווים חלק בלתי נפרד הימנו. עד למועד הגשת כתב האישום, לא הרסו הנאשמים את הבניה שנעשתה ללא היתר, לא הסדירוה והנם ממשיכים לעשות בה שימוש ללא היתר. במעשים המתוארים לעיל לא קיימו הנאשמים צו מנהלי, ביצעו עבודות בנייה במקרקעין ללא היתר, כשביצוע העבודה טעון היתר, והשתמשו במקרקעין ללא היתר, כשהשימוש טעון היתר לפי החוק." לאור האמור בפרק "העובדות" שבכתב האישום האשימה המאשימה את הנאשמים בעבודות כדלקמן: ביצוע עבודות בניה ושימוש במקרקעין בלא היתר כדין - עבירות על הוראות סעיפים 204(א) ו-208 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. ביצוע עבודות בניה בניגוד לצו מנהלי - עבירה על הוראות סעיף 237 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. תקנות התכנון והבניה (עבודות ושימוש הטעונים היתר), תשכ"ז-1967 הסדר הטיעון: ביום 18.1.09 הציגו הצדדים לבית המשפט הסדר טיעון בכתב, בו הודו הנאשמים בעובדות המפורטות בכתב האישום. לאחר הצגת הסדר הטיעון בקשו הנאשמים שלא להרשיע אותם למרות הודאתם. טענות הצדדים בבקשת הנאשמים שלא להרשיעם: הנאשמים מנמקים בקשתם שלא להרשיעם בנימוקים כדלקמן: בעניין שבפנינו מתקיימים כל השיקולים שנקבעו בפסיקה לצורך אי הרשעה; לכל הקוטג'ים בשכונה הוסיפו חדר שינה כפי שהוסיפו התובעים; הנאשם 1 לא הכיר ולא ידע על חוק התכנון והבניה; המבקשת 2 הינה פסיבית לחלוטין; יש להתחשב במעמדם ובתפקידיהם של הנאשמים; עבודות לשירות הציבור של ייעוץ משפטי חינם הינו לתועלת הציבור; פסק דינו של כב' השופט א. סטולר בבית המשפט המחוזי אינו מחייב. טוענת המאשימה שיש להרשיע את הנאשמים מהטעמים כדלקמן: הכלל במשפט פלילי הוא הרשעת הנאשם, והיוצא מן הכלל הוא אי הרשעה; התנאים המצטברים לאי הרשעה הם שניים: האחד, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, והשני, סוג עבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים; הטלת צו מבחן לתועלת הציבור מהווה חריג לכלל הרחב שמקום שהוכחה אשמתו של אדם יש להרשיעו; בעפ"א (מחוזי מרכז) 07-08-6676 קבע כב' השופט סטולר שעו"ד העובר עבירות בניה יש להרשיעו, שכן העובדה שהוא עו"ד רק מחמירה את העבירה שביצע. דיון ומסקנות: הפסיקה בענין אי הרשעה: בע"א תמר כתב נ. מד"י, פ"ד נ"ב(3) 337 (להלן-"פס"ד כתב") נדונו השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להכריע בבקשת הנאשם שלא להרשיעו. דעת הרוב בפסק דינו היתה כדלקמן: "הימנעות מהרשעה, בהתאם לסעיף 71א(ב) לחוק העונשין, אפשרית בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים. מכאן, כי מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו, אף הוקעת מעשי העבירה - בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על יסוד שיקולים אלה - כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם" (עמ' 342 לפסה"ד מול האותיות ב - ד). השיקולים אותם מציינים הנאשמים בבקשתם שלא להרשיעם הינם השיקולים של שופט המיעוט בפס"ד כתב. סבור לכל שיש להעדיף את דעת הרוב בפס"ד כתב על פני דעת המיעוט. נסיבות העניין והשפעתם על בקשת הנאשמים: מנסיבות הענין שבמקרה שלפנינו, ברור לחלוטין שהנאשמים לא יזדקקו לשיקום, כך שהשיקול של השיקום אינו רלוונטי לענייניו. השיקול של הרתעת הציבור מפני ביצוע עבירות בניה הוא שיקול משמעותי. בפסקי דין רבים עמד בית המשפט העליון על כך שעבירות על חוק התכנון והבניה חותרות תחת אושיות החברה, על כך שיש להתייחס אליהם בחומרה, וכי יש להטיל עונשים של ממש למי שמורשע בעבירות אלו. הנאשם 1 הינו עו"ד במקצועו, וככזה, מוחזק הוא כמי שמכיר את חוקי מדינת ישראל, ובמיוחד את חוק התכנון והבניה, שאינו חוק שניתן להתעלם ממנו, והוא חוק שמיושם מידי יום ביומו במדינת ישראל. גם אם אקבל את טענת הנאשמים שלא ידעו על קיומו של חוק התכנון והבניה, ידעו או היו צריכים לדעת על קיומו בעת שקבלו לידיהם את צו ההפסקה המנהלי. אלא שהנאשמים בחרו להפר את הצו ביודעין. אם אדם מקבל צו הפסקה מנהלי וממשיך לבצע את עבודות הבניה שהצטווה להפסיקן, המסקנה היחידה הבאה בחשבון היא שהמשך הבניה מהווה הפרה ביודעין של הצו. הנאשם 1, כמי שמעמדו, מקצועו ותפקידו מחייבים אותו לשמור על הוראות החוק ולהוות דוגמא לאחרים לציות לחוק, דווקא הוא זה שהפר את צו ההריסה המנהלי ביודעין. אם לא ארשיע את הנאשם, המסר שיצא מבית המשפט הוא שמשתלם לבצע עבירות בניה, וכי יש איפה ואיפה בפני החוק לבני מעמדות שונים. בין כך ובין כך, אי הרשעת הנאשם תגרום לפגיעה קשה לאכיפת דיני התכנון והבניה. מטיעוני הנאשמים עולה שהנאשמת 2 בעלת תואר שני בחינוך מיוחד, מאבחנת דידקטית מוסמכת ומאבחנת ניצ"ן, עובדת מורת שילוב והוראה מתקנת בביה"ס היסודי במודיעין. השכלתה של הנאשמת מחייבת את המסקנה שבעת שקבלה את צו ההפסקה המנהלי היה עליה להפסיק לאלתר את עבודות הבניה. את תובנה זו היה צריך לקבל גם אדם בעל השכלה יסודית ולא דווקא אקדמית. למרות השכלתה, ולמרות השכל הישר שהיה צריך לפעול במקרה זה, ללא כל קשר להשכלה כזו או אחרת, בחרה הנאשמת 2 ביודעין להמשיך בביצוע הבניה בניגוד חצו המנהלי. יתירה מכך, לאור מעמדה ותפקידה של הנאשמת 2 בקהילה, המסר שיצא מבית המשפט אם לא תורשע נאשמת זו יהיה שלילי ביותר. הנאשמים לא החלו בהריסת הגדר שבנו ללא היתר אלא רק לאחר שהוגש כנגדם כתב אישום. דהיינו, הנאשמים התכוונו להשאיר על כנה את הבנייה ללא היתר על אף שידעו שבנו ללא היתר בניגוד לצו ההפסקה, ורק הגשת כתב האישום כנגדם גרמה להם לאחר חודשים רבים להרוס לפחות את החומה שבנו. מדיניות ביהמ"ש העליון במלחמה בעבירות הבנייה: ב-רע"פ 11920/04 סעיד נאיף נ. מדינת ישראל כתבה כב' הנשיאה ביניש (בסעיף 10 לפסה"ד) כדלקמן: "בשולי הדברים נעיר, כי בנושא אכיפת דיני התכנון והבניה עומדת מערכת אכיפת החוק בפני קשיים רבים ובפני תופעות של זלזול בוטה בהוראות החוק מצד עברייני הבנייה." וזלזול מעין זה היה מצד הנאשמים בעת שהפרו את צו ההפסקה המנהלי, ולפחות עד להגשת כתב האישום לא הפסיקו להשתמש בבנייה שנבנתה ללא היתר, שימוש שהוא שימוש שלא כדין. לענין המלחמה בעבירות על חוק התכנון והבניה, ובמיוחד לאור הפרת צווים מינהליים, כתב כב' השופט רובינשטיין בסעיף ח' ב-עע"ם 8759/06 עודה רג'א ואח' נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה גבעת אלונים ואח' כדלקמן: כאמור, לאחר מתן הצוים המשיכו המבקשים בבניה הבלתי חוקית, תוך קביעת עובדות בשטח. אבקש לחזור ולהטעים את שנאמר לא אחת, כי אין מנוס ממאבק עיקש, ובכלל זה מענה שיפוטי, באשר לתופעות הבניה הבלתי חוקית, אשר הפכו, למרבה הצער, לשגרה במקומותינו.  "המדובר בעבירות חמורות ביותר בתחום התכנון והבניה, שבתי המשפט מצווים לתת יד למאבק בהן - שטחים גדולים ביותר של בניה ללא היתר, שטחים גדולים ביותר של שימוש חורג ואי קיום צו בית משפט לאורך שנים...  ראו גם ע"פ 9178/85 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד מא(4) 29, 31 (השופט - כתארו אז - אלון): "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבניה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט". למרבה הצער, אף שחלפו עשרות שנים, הדברים לא השתפרו, ואדרבה, הפקרות שהיא בחינת מכת מדינה פשתה והלכה". (רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) ." ב-עפ"א (נצ') 211/08 ועדה מקומית לתכנון ולבניה מחוז הצפון כתבת המשפט המחוזי בנצרת בכדלקמן: "בפסיקתו הדגיש בית המשפט העליון את הצורך בפן ההרתעתי בענישה בגין עבירות על חוק התכנון והבנייה, זאת על מנת להפוך את התמריץ הכלכלי לביצוע העבירות הנ"ל לתמריץ שלילי. "בית משפט זה עמד לא אחת על הצורך באכיפה יעילה של עבירות הבנייה, אשר הפכו הן לרעה חולה במחוזותינו, בציינו: "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבניה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט" (ע"פ 9178/85 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד מא(4) 29, 31) (ראו גם, רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) ). הצורך להילחם בתופעה פסולה זו של בנייה בלתי חוקית ובאי-קיום צווי בתי-המשפט מחייבים את מיצוי הדין עם עברייני בנייה". (רע"פ 7978/06 - אוסמה עדוי נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה הגליל המזרחי). (ראה גם - רע"פ 6306/06, שלום בנוליאל נגד הועדה המקומית לתו"ב מורדות הכרמל, ; רע"פ 10636/06 סלימאן אבולקיען נגד מדינת ישראל ; רע"פ 6665/05 ראיף מריסאת נגד מדינת ישראל ; רע"פ 2809/05 גבריאל טסה נגד מדינת ישראל )." בסעיף ה(2) לפסק דינו ב-רע"פ 2809/05 גבריאל טסה נ. מדינת ישראל כתב כב' השופט רובינשטיין כדלקמן: "אף לעיצומם של דברים: במישור הנורמטיבי, המדובר בעבירות חמורות ביותר בתחום התכנון והבניה, שבתי המשפט מצווים לתת יד למאבק בהן - שטחים גדולים ביותר של בניה ללא היתר, שטחים גדולים ביותר של שימוש חורג ואי קיום צו בית משפט לאורך שנים. במשנה תוקף - למרבה הצער - מהדהדים גם כיום, בנסיבות הישראליות, דבריו של השופט (כתארו אז) שמגר בע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה, פ"ד לו(1) 723, 725-724, בדבר "... התוצאות הקשות הנובעות מריבויין של העבירות נגד חוקי התכנון והבניה... , לאור התנאים השוררים אצלנו צדק בית משפט השלום בקבעו כי לגבי עבירה כגון זו יש לפעול באופן החלטי על-ידי הטלת עונש מאסר לריצוי בפועל, כדי שכוונת ההקפדה על קיומם של איסורי החוק תהיה אמינה, וכדי שסלחנות יתר לא תתפרש, כפי שקורה לא אחת, כהשלמה עם קיומה של תופעה פסולה".  ראו גם ע"פ 917/85 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד מא(4) 29, 31 (השופט - כתארו אז - אלון): "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבניה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט". למרבה הצער, אף שחלפו עשרות שנים, הדברים לא השתפרו, ואדרבה, הפקרות שהיא בחינת מכת מדינה פשתה והלכה. ראו לענין זה דברי השופט (כתארו אז) חשין ברע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית "אונו", פ"ד נו(3) 49, 59: "אכן כן, תופעת הבניה הבלתי חוקית הפכה מכת-מדינה - ברבות השנים צירפה עצמה מכה זו... לעשר המכות"; בא כוח המדינה הפנה לדו"ח ועדת החקירה הממלכתית לבטיחות מבנים (ועדת זיילר) 223-221, באשר להתפשטות הנגע של עבריינות בניה, עד שבית המשפט כמעט נדרש "להתנצל" על הענשתו. ואולם, אין בתי המשפט צריכים להתנצל על מלחמה בנגע, שכיסה את הארץ, לעתים עד כדי כלימה; אדרבה ואדרבה, כל הלוחם, הרי זה מבורך." סוף דבר: סבור אני שכל האמור לעיל מחייב את דחיית בקשתם של הנאשמים שלא להרשיע אותם, ועל כן אני דוחה את בקשת הנאשמים שלא להרשיע אותם בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום. בניהבניה ללא היתר