קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשת דחייה על הסף מעשה בית דין: בקשה לדחיית התביעה על הסף בשל מעשה בית דין בין הצדדים: מבוא המשיבה הינה חברה בעלת הרשאה להפעיל ולקיים עסקי מזון בתחום הגן הלאומי מצדה. המבקש היה עובד המשיבה. המשיבה הגישה תביעה בתיק העיקרי שעניינה הנזקים שנגרמו לה על ידי המבקש בשל גזל, מעילה, תרמית והונאה שביצע כנטען המבקש כלפי המשיבה. הליך זה אינו הראשון בין הצדדים. המבקש הגיש כנגד המשיבה תביעה בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע במסגרת תיק ע"ב 3371/06 . המבקש הגיש תביעתו לקבלת זכויותיו הסוציאליות אשר נמנעו ממנו עת פיטרה אותו המשיבה לאלתר. ביום 9.2.09 נתן בית הדין לעבודה (סגנית הנשיא כב' השופטת יהודית הופמן) פסק דין בתביעה. הממצאים העולים בפסק הדין האמור הם הבסיס לבקשה זו שעניינה דחייה על הסף בשל מעשה בית דין. במסגרת הבקשה טוען המבקש כי יש לדחות התביעה על הסף. בתגובה מתנגדת המשיבה תוך שהיא מפנה לכך שהוגש ערעור לבית הדין הארצי על פסק הדין של בית הדין לעבודה (עע 171/09) וכן שהוגש כתב אישום כנגד המבקש בבית המשפט השלום בבאר שבע (ת"פ 1959/08) . סילוק על הסף בשל מעשה בית דין פרק ח' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, מסדיר את סוגית הסילוק על הסף. קובעת תקנה 101: "(א) בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה: (1) מעשה בית דין". בהלכת ע"א 1418/90 מאור נ' הרשהורן, פ"ד מ"ה (3) 102 התייחס בית המשפט לחשיבות עקרון סופיות הדיון: "הכלל של השתק פלוגתא כמו הכלל של השתק עילה חוסים תחת כנפי הכלל הגדול והחשוב של מעשה בית דין. עקרו של כלל גדול זה הוא שיש עניין - מבחינת בעלי הדין המתדיינים, מבחינת מערכת המשפט ומבחינת הדין - כי יבוא סוף להתדיינות בעניין שבו היה לבעלי הדין יומם בבית המשפט; בעניין בו מוצו ההליכים או היתה הזדמנות לבעלי הדין למצות את ההליך עד תום". במסגרת דוקטרינת מעשה בית דין ניתן להבחין בשני כללים עיקריים: "השתק עילה" ו"השתק פלוגתא". השתק עילה מקים מחסום דיוני בפני כל תביעה נוספת בשל אותה העילה ובלבד שהתביעה נידונה לגופה והוכרעה על ידי ערכאה מוסמכת. השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני מפני בעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית שכבר נדונה בין בעלי הדין בהתדיינות קודמת בהתקיים ארבעה תנאים (ראו: ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תורמס פ"ד נד(1)642, ע"א 303/79 אבני נ' גליקסמן,פ"ד לה(1) 92): א. הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים. ב. קוים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השנייה היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא וכי ההתדיינות השנייה הינה בין אותם צדדים, בין חליפיהם או בין מי שיש להם "קרבה משפטית" לצדדים שהתדיינו במקרה הראשון. ג. ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהעדר הוכחה. ד. ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה. ממצאי בית הדין לעבודה בית הדין לעבודה בירר את זכויות המבקש כאשר מנגד בחן את האפשרות כי יש ליתן פטור למשיבה, לדוגמא כאשר בית הדין שקל את האפשרות כי מדובר בנסיבות השולללות פיצויי פיטורין. כלומר: הכלל הינו תשלום פיצויים לעובד שפוטר כאשר הנטל עובר למעביד (למשיבה) להוכיח כי יש לסטות מן הכלל בשל הנסיבות המיוחדות של המקרה. כפי שעולה מפרק העובדות בעמ' השני לפסק הדין, באופן עקרוני מה שהובא בפני בית הדין לעבודה דומה ולכאורה למה שנטען בתיק זה. בע' 4 ישנה כותרת שוליים בשאלה: "האם הוכחו אירועי הגניבה". בית הדין מתייחס לחובת ההוכחה המוגברת המוטלת על המעביד בטענת מעשה פלילי. בסע' 23 קובע בית הדין כי לא הוכחו הטענות העובדתיות שהובאו על ידי העד מר ערן חצור. בסע' 34 קובע בית הדין באשר לגניבה הנטענית: "נקדים ונציין כי לאחר שבחנו את התשתית העובדתית והראייתית שהוצגה בפנינו לרבות תיעוד המצלמות ותמליל השיחות, ולאחר ששמענו את עדויות הצדדים, והתרשמנו מעדויות אלה, מסקנתנו היא כי הנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוגבר המוטל עליה לשכנע כי התובע "גנב את הנתבעת במאות אלפי שקלים", כפי שנטען כלפיו בשיחה בה פוטר מעבודתו ביום 19/5/06". בסע' 39 קובע בית הדין: "גם היקף הגניבה שנטען כלפי התובע לא הוכח ולו בראשית ראיה על ידי הנתבעת. כל הנתונים שציינו מנהלי הנתבעת ורואה החשבון מטעמה בדבר היקף הכספים שנגנבו לטענתם, הינם בבחינת עדות סברה והערכה בלבד. כך עולה מפורשות מהעדויות ומחוות דעתו של רואה החשבון". ממשיך בית הדין בסע' 42: "מכל שנאמר לעיל עולה, כי טענות הנתבעת בדבר גניבת סחורות וכספים על ידי התובע בהיקף נרחב של מאות אלפי שקלים, כלל לא הוכחה". את התנהגותו השלילית של התובע ואשר בית הדין ראה בה אף הפרת משמעת קבע בית הדין לגבי ממצאי גניבה פעוטים ואצטט מסע' 43 לפסק הדין כדלקמן: "יחד עם זאת, אין חולק כי מעיון בתיעוד המצלמות, התובע נצפה כשהוא נוטל זוג משקפיים ומכניסם לתיקו האישי. עוד נצפה התובע כשהוא נוטל שטר של 50 ₪ מלקוח ומכניסו לכיסו". בסע' 46 מתייחס בית הדין לנושא השטר בן 50 ₪: "חד עם זאת, לא הוכח מפי הנתבעת כי השטר נלקח על ידי התובע שלא בהסכמת בעליו של השטר, אלא ההיפך הוא הנכון. התובע פירט בתצהירו המשלים, את הנסיבות בהן הגיע השטר בן ה-50 ₪ לכיסו". בסיפא לסע' 48 מתייחס בית הדין לאמינות גרסתו של המבקש: "מעיון בתמונה המקורית אשר צורפה על ידי הנתבעת, לא ניתן לראות בבירור אם אכן מדובר בשטר ישן כטענת התובע. אולם אין בקביעה זו כדי לשלול את גרסת התובע, שהייתה מהימנה על בית הדין, כי מדובר בקבלת שטר ישן מאת לקוח של הנתבעת ושהתובע, ככל שהוכח בפנינו, קיבלו מאת התייר על דעתו ובהסכמתו. אין מדובר בנסיבות של מקרה חריג, בשים לב לעובדה כי מדובר באתר תיירות". מסכם בית הדין את האירועים בסע' 50: "בנסיבות אלה יש לקבוע כי התובע אכן נטל את המשקפיים והכובע שלא ברשות הנתבעת ובניגוד להוראות הנוהל. מדובר למעשה בלקיחת פריטים מחנות הנתבעת על ידי התובע על מנת שלא להשיבם. היינו מדובר בהתנהגות שיש בה מיסודות עבירת הגניבה. כמו כן אין ספק כי מדובר בהתנהגות העולה כדי הפרת משמעת חמורה והפרת אמון מצד התובע. יחד עם זאת, לא הוכח כי התובע נטל מאת הנתבעת או מקופתה סך 50 ₪, כפי שנטען כלפיו". גם כאשר בית הדין דוחה בסע' 100-101 את טענת הקיזוז שהעלתה המשיבה בשל מעשי הגניבה של המבקש, מעשים אשר לטענתה מגיעים לסך של 534,000 ₪, קובע בית הדין כי: "כפי שפורט לעיל בהרחבה, הנתבעת לא השכילה להוכיח את היקף הגניבה הנטען על ידה ואף לא היקף הנזקים שנגרמו לה לטענתה. מנהלי הנתבעת העידו בעניין זה מפורשות כי אינם יכולים להעריך את הסכומים הנטענים וכפי שנקבע לעיל, לא ניתן להסיק זאת אף מחוות הדעת שצורפה על ידם. בנסיבות אלה,אין מנוס מלקבוע כי טענת הקיזוז לא הוכחה על ידי הנתבעת". בית הדין לעבודה מפחית במידה מסויימת את פיצויי הפיטורין שפוסק כי מגיעים לתובע בשל האמור בסע' 50 ולאחר עריכת איזונים. אם אסכם את הדברים, בית הדין הדגיש והטעים בהנמקתו כי לא הוכחו טענות המשיבה ובפרט לא במידת ההוכחה המוגברת הנדרשת בשל כך שמדובר בטענות למעשים פליליים. ספק לפיכך אם מתקיים התנאי השלישי הנדרש בקריטריונים לקיומו של השתק פלוגתא בין הצדדים שהינו הצורך בקביעת ממצאים בהליך להבדיל ממצאים הנובעים בהעדר הוכחה. דחייה על הסף סעד של דחיית תביעה על הסף הינו סעד אשר בהתאם להלכה הפסוקה ינתן רק במקרים חריגים שכן מדובר בנעילת הדלת בפני התובע ודרך הכלל יש להעדיף בירור ענייני של הסוגיות השנויות במחלוקת. (ראו: ע"א 455/06 חלקה 21 נ' עיריית הרצליה, ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין פ"ד מב(2) 671,668). התחושה הראשונית והלכאורית העולה מפסק הדין של בית הדין לעבודה הינה שהדברים הם לא כ"צעקת" המשיבה. יחד עם האמור, אין לקבוע מסמרות בדבר ויתכן שהמשיבה תצליח להוכיח טענותיה ובפרט שקביעות בית הדין היו בלשון של העדר הוכחה. לפיכך, לא ניתן לומר כי מדובר באחד מאותם מקרים נדירים אשר יש בהם בכדי להביא לסילוק התביעה על הסף נוכח אי העמידה בכל הקריטריונים שקבעה הפסיקה בשאלת הסילוק על הסף. סיכום במסגרת ההחלטה נסקר באופן מפורט פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע עליו ביקש המבקש להסתמך ולהיתלות במסגרת בקשתו לדחיית התביעה על הסף. מצאתי כי אין מדובר באחד מהמקרים שיש בהם מקום להורות על סילוק על הסף ואין לשלול את יומה של המשיבה מלהוכיח טענותיה. לפיכך אני מורה על דחיית הבקשה. בנסיבות שפורטו, הוצאות הבקשה יקבעו במסגרת התיק העיקרי ובהתאם לתוצאה בו. מעשה בית דיןדחיה על הסף