קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית בקשה לביטול היתר המצאה מחוץ לתחום: בפני בקשה לביטול היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט, אשר ניתן בבש"א 154392/08. המבקשת/הנתבעת היא חברה פרטית זרה הרשומה בארצות הברית, הנהלתה ומשרדיה במיאמי, פלורידה, ומשרדיה פרוסים ברחבי ארצות הברית ואירופה. החברה עוסקת בעיקר בשווק, תכנון, התקנה, ייצור ומתן שירות ללקוחותיה בתחום תדרי רדיו ותקשורת. המשיבה/התובעת היא חברה פרטית הרשומה בישראל ומתמחה בפיתוח, ייצור, ושיווק מוצרים בתחום הסלולאר. כתבי הטענות שהוגשו ותמצית טענות הצדדים המשיבה הגישה נגד המבקשת כתב תביעה בסדר דין מקוצר על סך 531,898.92 ש"ח ובקשה להמצאת כתב התביעה מחוץ לתחום המדינה, לפלורידה שבארצות הברית (בש"א 154392/08, להלן - הבקשה המקורית). בבקשה נטען, שלתובעת עילת תביעה טובה, עילת התביעה נכללת בעילות ההמצאה הקבועות בתקנות 500(4)(א), 500(4)(ג) ו- 500(5), לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן - התקנות - ו- תקנה 500, בהתאמה). כמו כן נטען, שבין הצדדים ישנה תנית שיפוט המקנה סמכות שיפוט בלעדית לבתי המשפט בישראל. לאחר עיון בכתב התביעה ובבקשה, ניתן היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט (להלן - היתר ההמצאה) . מטבע הדברים, ההחלטה ניתנה במעמד צד אחד. בבקשה לביטול היתר ההמצאה (להלן - הבקשה לביטול ההיתר) נטענו, בין היתר, הטענות הבאות: בסעיף 12 להסכם נקבעה סמכות השיפוט לבית המשפט בישראל בכל הנוגע לסכסוכים בין הצדדים העולים מההסכם, אך תוך שמירת זכותה של המשיבה לנהל הליכים נגד המבקשת בארצות הברית; תוקף ההסכם בין הצדדים פג שנה לאחר החתימה עליו, המבקשת אינה עוד הסוכנת הבלעדית של המשיבה בארצות הברית והמשיבה עצמה פעילה שם; המשיבה חייבת למבקשת עמלות בסך כולל של כ- 500,000 $ לפחות והיא נאלצה להגיש נגדה תביעה בפלורידה; כתגובת נגד, הגישה המשיבה תביעה זו בישראל. עוד טוענת המבקשת בבקשה לביטול ההיתר: משהוגשה התביעה הראשונה בארצות הברית, מחייב עקרון כיבוד הערכאות הבינלאומי, כי הסכסוך יידון במקום בו החל ההליך לראשונה; מעבר לכך, שההסכם בין הצדדים אינו תקף עוד, סעיף הסמכות אינו מקנה בלעדיות לבית המשפט בישראל; מירב הזיקות בקשרים העסקיים בין החברות הם בארצות הברית, התדיינות בישראל תקשה מאוד על המבקשת, שתיהן מצויות פיזית בארצות הברית, כל ההתקשרויות וכל העבודה המשותפת היתה בארצות הברית, ומן הדין לדון בכל סכסוך בין השתיים בארצות הברית, בהתאם לדין האמריקאי; קיום דיון מקביל בשתי ערכאות במדינות שונות אינו יעיל ויוצר הכבדה בלתי הגיונית על בתי המשפט ועל הצדדים וקיים סיכון ששתי הערכאות יתנו פסקי דין סותרים; משהוגשה תביעה בארצות הברית קודם להגשת התביעה בישראל ומירב הזיקות העסקיות בין הצדדים הן בארצות הברית וכן מכח העיקרון של "הליך תלוי ועומד", יש לקיים את ההליך שם. לטענת המבקשת, יש להורות על ביטול ההיתר מאחר וההסכם בין הצדדים אינו בתוקף, לא עומדות למשיבה "עילות ההמצאה" המפורטות בבקשה המקורית וגם לא תניית השיפוט. זאת ועוד, בית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לדון בתובענה וישנו "הליך תלוי ועומד" בין הצדדים בארצות הברית. המשיבה הגישה תגובה לבקשה לביטול ההיתר בה נטענו, בין היתר, הטענות הבאות: בית המשפט בפלורידה הורה על מחיקת התביעה של המבקשת נגד המשיבה כבר ביום 25.6.08; מעבר לכך, אין כל קשר בין התובענה כאן לבין התביעה בפלורידה; המבקשת הודתה מפורשות בטענות התובעת והתחייבה לפרוע את החוב; המבקשת לא הוכיחה, שמירב הזיקות בתובענה מצביעות על בית המשפט בארצות הברית ויש לדחות את טענת הפורום לא נאות; הצדדים בחרו להאריך את תוקפו של ההסכם ולקיימו בהתנהגותם, המשיבה הסתמכה על קיומו ותוקפו של ההסכם והמבקשת מושתקת מלכפור בתוקפו, הטענה שההסכם לא הוארך היא טענה מלאכותית שהומצאה לצרכי ההליך כאן; המבקשת מעולם לא שימשה כמפיץ בלעדי של מוצרי המבקשת ומדובר ב"הסכם הפצה" בלבד. המבקשת הגישה תשובה לתגובה לבקשה לביטול ההיתר בה נטענו, בין היתר, הטענות הבאות: בית המשפט בפלורידה הורה למבקשת לבצע את מסירת כתב התביעה בהתאם לאמנת האג הרלבנטית וכך היא עושה. מאידך, בית המשפט שם דחה את טענת המשיבה, שאינו הפורום המתאים לדון בתובענה. לפיכך, ההליך בפלורידה עודנו תלוי ועומד; היות והתביעה מתייחסת לתקופה בה לא היה כל חוזה בתוקף הרי, לא היתה יכולה להיות הפרת חוזה מצד המבקשת, לא בתחום המדינה ולא מחוץ למדינה. המשיבה הגישה בקשה למחיקת כתב התשובה, שכן התשובה לא נתמכה בתצהיר. המבקשת הגישה, ללא רשות, כתב ובו השלמת פרטים נוספים בתשובה לתגובה לבקשה לביטול. בכתב זה נטען, שכתב התביעה (שהוגש בארצות הברית) נמסר למשיבה מחדש כבר באוגוסט 2008. לאחר מכן הגישה המשיבה בקשה למחיקת התביעה מחמת חוסר סמכות ופורום לא נאות. בתגובה, הגישה המשיבה בקשה להוצאת "ההשלמה" מתיק בית המשפט, שכן הוגשה שלא כדין, ללא תצהיר תומך ואין בה עובדות חדשות, שלא היו בידיעתה של המבקשת קודם לכן. המבקשת הוסיפה והגישה, ללא רשות, הודעה דחופה בה נטען, שבית המשפט בפלורידה דחה את בקשת המשיבה ודחה את טענותיה, שאין לו סמכות שיפוט ושאינו הפורום הנאות לדון בתובענה. בתגובה טענה המשיבה, בין היתר, שאין כל קשר בין התובענה כאן לתובענה שם וההחלטות שם אינן רלבנטיות לתובענה כאן. היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט - כללי סמכות השיפוט של בית משפט בישראל קמה מכוחה של המצאת כתב בי-דין בתחומה של ישראל לידי הנתבע. ייתכנו מצבים שבהם המצאה לידיו של אחר תהיה שוות ערך להמצאה לידי הנתבע, אף שאינו נמצא בארץ. אפשר שגם הסכמה של בעל דין תכונן סמכות שיפוט ישראלית. בכל מקרה אחר, חייב בעל הדין הפותח בהליך נגד אדם הנמצא מחוץ לישראל, לקבל היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט, בהתאם לתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (ע"א 4601/02 ראדה תעשיות אלקטרוניות בע"מ נ' Bodstray Company Ltd. פ"ד נח(2) 465, 471). תקנה 500 מונה סדרה של נסיבות, אשר קיומה של אחת מהן היא תנאי הכרחי למתן היתר. בתקנה 501 נקבע, שעל מבקש ההיתר להצהיר שיש לו עילת תביעה טובה. אך גם אם מתקיים אחד התנאים המפורטים בתקנה ויש לתובע עילת תביעה טובה, עדיין מוקנה לבית המשפט שיקול דעת, האם להתיר את ההמצאה. מטבע הדברים, החלטה בבקשה למתן היתר ניתנת במעמד צד אחד, הוא התובע. כאשר בית המשפט נעתר לבקשה, רשאי הנתבע לבקש את ביטולו של ההיתר, "או אז יקיים בית המשפט דיון במעמד שני בעלי הדין. נטל ההוכחה מוטל על מגיש הבקשה למתן היתר ההמצאה" (ע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ' CAE Electronics Ltd, פסקה 6, הדגשה הוספה; להלן - הלכת אשבורן). על מבקשת ההיתר, המשיבה, להראות שקיימת לה "עילת תביעה" לגוף העניין ו"עילת המצאה", בהתאם לתקנה 500. בנושאים אלה, כאמור, נטל ההוכחה מוטל על המבקשת המקורית של היתר ההמצאה. אולם, אף אם מתקיימים שני התנאים למתן ההיתר, בית המשפט ישקול, האם הוא הפורום הנאות לדון בתובענה. במסגרת שיקול הדעת יבחן בית המשפט, בין היתר, את קיומם של תניית שיפוט ו"הליך תלוי ועומד" בפורום זר. עילת התביעה מבקש היתר המצאה מחוץ לתחום נדרש להראות, שעומדת לו עילת תביעה לגופו של עניין. עליו לשכנע את בית המשפט, שמתעוררת "שאלה רצינית", שיש לדון בה. כאשר המטרה היא לוודא, שהתובענה אינה טרדנית או תובענת סרק (הלכת אשבורן, פסקה 7). עיון בכתב התביעה ובתצהירי התובעת, מבקשת ההיתר, מעלה שקיימת עילת תביעה לכאורה נגד הנתבעת ובוודאי, שמתעוררת "שאלה רצינית שיש לדון בה". כתב התביעה, שהוגש בסדר דין מקוצר, מתאר מערכת יחסים עסקית שהחלה בשנת 2002 ונמשכה עד לשנת 2007 ועילת התביעה נתמכת בהסכם בכתב, בחשבוניות שהוצאו בשנים 2006 ו - 2007 ובתכתובות בין הצדדים. המבקשת אינה טוענת טענות של ממש בעניין עילת התביעה. המבקשת טוענת שההסכם לא חודש, אך אין בכך לאיין את זכותה של המשיבה לקבל את התמורה עבור ציוד שסיפקה למבקשת. כך גם טענת הקיזוז, זו טענת הגנה שתתברר בדיון גופו ואין בה כדי להביא למסקנה, שמדובר בתובענה טרדנית או תובענת סרק. לאור האמור, המשיבה עמדה בתנאי הראשון למתן היתר המצאה מחוץ לתחום והוכיחה עילת תביעה לכאורה. עילת ההמצאה המשיבה טוענת, שעילות ההמצאה הן אלה הנקובות בתקנות 500(4)(א) - החוזה נעשה בתחום המדינה, 500(4)(ג) - על החוזה חלים דיני מדינת ישראל ותקנה- 500(5) - תביעה על הפרת חוזה בתחום המדינה. לטענת המשיבה, החוזה בין הצדדים נעשה בישראל, הקיבול נעשה בישראל והחוזה השתכלל בישראל; סעיף 12 להסכם קובע מפורשות, שהדין הבלעדי אשר יחול על ההסכם יהיה הדין של מדינת ישראל והמבקשת הפרה חובות חוזיות - תשלומים - שנועדו להתבצע בתחום מדינת ישראל. המבקשת טוענת, שתוקפו של החוזה היה לשנה אחת בלבד, שהצדדים לא הסכימו להארכתו בכתב ולכן פג תוקפו של החוזה. לפיכך, לא ניתן לתבוע על הפרת החוזה ולא ניתן להסתמך על התניות הכלולות בו. המשיבה טוענת, שהצדדים בחרו להאריך את תוקפו של החוזה ולקיימו בהתנהגותם. המשיבה הסתמכה על קיומו ותוקפו של החוזה והמבקשת לא טענה מעולם, שאינו בתוקף. יש ממש בטענת המשיבה, שכאשר צדדים לחוזה ממשיכים לפעול על פי חוזה בכתב, מבלי לחדשו באופן פורמאלי וכאשר אין ראיה שהצדדים שינו את תנאי ההסכם, קיימת חזקה שהתכוונו לנהל את יחסיהם המסחריים על פי אותו חוזה (ראו פסק הדין בע"א (מחוזי תל אביב) 2673/05 החברה לפיתוח טבריה בע"מ (מלון גלי כנרת) נ' יהושע כהן). מכל מקום, דבר קיומו ותוקפו של החוזה הוכח ברמה של "תביעה הראויה לטיעון" (הלכת אשבורן, פסקה 7 ופסקה 12). לפיכך, קיימת למשיבה עילת המצאה על פי תקנה 500(4)(ג). המבקשת לא טענה דבר לגבי מקום כריתת ההסכם ולגבי המקום שנועד לקיום התשלומים, שכלל הוא במקום עסקיו של הנושה (סעיף 44 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973). בנסיבות אלה, יש מקום לקבוע, שהוכחו, ברמה הנדרשת בשלב זה, עילות ההמצאה על פי תקנות 500(4)(א) ו - 500(5). שיקול דעת בית המשפט אף אם מוכחות "עילת התביעה" ו"עילת ההמצאה" ואף אם בוצעה המצאה לידיו של נתבע זר או לידי אחר מטעמו בארץ, נתון לבית המשפט שיקול דעת האם להתיר את ההמצאה. על בית המשפט לשקול, האם הפורום הישראלי הוא הפורום הנאות לדון בתובענה, את קיומה של תניית שיפוט ואת קיומו של "הליך תלוי ועומד" בפורום זר (רע"א 3144/03 אלביט הדמיה רפואית בע"מ נ' Harefuah Servicos de Saude S/C Ltda., פ"ד נז(5) 414, 419 - 422). טענת "פורום לא נאות" בעניין זה נאמר על ידי כב' השופט א. גרוניס, בהלכת אשבורן, כדלהלן: ... שאלה זו תוכרע בהתחשב במכלול הנסיבות, לרבות מירב הזיקות, שהן העובדות המעידות על הקשר של בעלי הדין ושל העניין נשוא התובענה לכל אחד מן הפורומים האפשריים... קיימת נטייה לצמצם בהיענות לטענת פורום לא נאות, וזאת לאור ההתפתחויות שחלו באמצעי התחבורה ובדרכי התקשורת המודרניים..." (פסקה 18 לפסק הדין, הדגשה הוספה). עוד יצוין, שבניגוד ל"עילת התביעה" ו"עילת ההמצאה", הנטל בענין שיקולי הפורום (הלא) הנאות מוטל על מבקש הביטול. ברע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' The Lockformer Co., פ"ד נב(1) 109, נאמר כדלהלן: "כשבא בית המשפט בישראל, כשהוגש בפניו הליך, לשקול אם על פי מרב הזיקות יש לקיים את ההליך בפניו, או שמא עליו לקבוע כי הוא אינו מהווה את הפורום הנאות, עליו לצאת מההנחה שקנויה לו סמכות לדון בעניין. רק אם האיזון בין הזיקות לפורום הישראלי לבין הזיקות לפורום הזר נוטה בבירור, באופן משמעותי, לפורום הזר, יחליט כי אין הוא הפורום הנאות... להנחה זו, שעל פיה בדרך כלל ייטה בית המשפט לדחות טענת פורום לא נאות, ישנו רציונאל נוסף. רציונאל זה מבוסס על ההתפתחויות שחלו בתקשורת ובדרכי התנועה המודרניים. בעבר, קשיים שנגרמו לנתבעים, אשר נדרשו להתדיין בפני פורום זר, היו רבים ואמיתיים. אלה נבעו הן מקשיי הקומוניקציה והן מעלותם הרבה. בימינו, בעידן מטוסי הסילון, הטלפון הסלולרי, הפקסימיליה והאינטרנט, איבדו קשיים אלה חלק ניכר מעוצמתם. העולם כולו הולך והופך ל'כפר אחד גדול', שבו למרחקים שבין מקום אחד למשנהו אין עוד אותה משמעות מכבידה כבעבר. לפיכך, אין להפריז במשקל שניתן לקשייו של נתבע לבוא עם עדיו לארץ אחרת, מכאן גם מתבקש שהנטיה להעתר לטענת פורום לא נאות תלך ותקטן" (עמ' 114 לפסק הדין, הדגשה הוספה). האם עמדה המבקשת בנטל המוטל עליה לשכנע, שהפורום האמריקאי הוא אכן הפורום הנאות או ה"פורום הטבעי" לדון בתובענה זו? נדמה, שהמבקשת לא עמדה בנטל המוטל עליה. המבקשת טוענת באופן כללי וסתמי, שמירב הזיקות בקשרים העסקיים הם בארצות הברית, העסקאות נעשו שם, בשליטת המשיבה או בבעלותה חברה אמריקאית והיה עליה לצפות, שהמחלוקות יידונו בארצות הברית על פי הדין האמריקאי. לעומת זאת, מדובר בתביעה כספית פשוטה המבוססת על מסמכים וככל הנראה, שכן לא נטענו טענות הגנה לגופו של עניין, לא יהיה צורך בעדים רבים. אנשי התובעת נמצאים בישראל ואילו אנשי הנתבעת נמצאים בארצות הברית. הקושי בהבאתם של העדים לדיון זהה באשר לשני הפורומים ובשניהם הדיון יכול להתנהל באנגלית. זאת ועוד, על פי החוזה שבבסיס כתב התביעה, לבית המשפט בישראל סמכות שיפוט בכל העניינים העולים מהחוזה או הקשורים לחוזה והדין החל הוא הדין הישראלי (סעיף 12 להסכם). סעיף זה מצביע על כך, שציפיית הצדדים היתה, שהדיון במחלוקות יתקיים בישראל. זהו סיכון טבעי וצפוי עבור המבקשת וציפיה לגיטימית של המשיבה, בתביעה לתשלום על פי החוזה שנכרת בין הצדדים. המבקשת לא הצליחה לשכנע, כי "מאזן הנוחות נוטה בבירור ובמובהק אל עבר הפורום הזר" (ע"א 45/90 עבאדה נ' עבאדה, פ"ד מח(2) 77, 82). במקרה זה, כפות המאזניים לכל הפחות מעויינות, ויש לדחות את הטענה. הליך תלוי ועומד סכסוך בו מעורבים גורמים זרים יכול להיות בסמכות שיפוט בינלאומית של יותר מפורום אחד. לפיכך, עלולים בתי המשפט היושבים בכל מדינה למצוא את עצמם דנים בסכסוך, שכבר מתדיינים בו או עומדים להתדיין בו בפורום אחר. מציאות זו עלולה להכביד על הצדדים המנהלים שני הליכים מקבילים באותו עניין ולהביא ליצירת שני פסקי דין סותרים. בהקשר זה, מועד פתיחת ההליך אינו יכול לקבוע באופן אוטומטי או כשיקול יחיד את עיכובו של ההליך המאוחר יותר, שכן הלכה כזו יכולה להביא ל"מירוץ סמכויות" בין הצדדים ויכולה להביא לכך, שההליך יתנהל בפורום הלא מתאים,הפחות נוח והפחות יעיל. בע"א 9/75 אל עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כט(2) 477, נקבע, כי כדי להחיל את עקרון "הענין התלוי ועומד", יש להוכיח את זהות העילות בשתי התובענות, "לפי ההלכה... ב'ענין תלוי ועומד' העילות צריכות להיות זהות... הזהות איננה נקבעת לפי צורת התביעות אלא לפי מהותן. השאלה, אם צד למשפט מוטרד פעמיים בגלל אותה עילה תלויה לא בטעמים טכניים של זהות צורת התביעות אלא בענינים של ממש, היינו, לפי מהותן העיקרית..." (עמ' 480). ועוד, "... העיקר הוא, כאמור, שבשתיהן עומדת לדיון אותה סוגיה מהותית" (עמ' 481). דא עקא, לגישת המבקשת עצמה, אין מדובר בעילות זהות. בסעיף 25 לבקשה נאמר באופן מפורש, שאין מדובר בעילות זהות, "מדובר אמנם בעילות תביעה שונות, זו של סלאנטנה מבוססת על התחייבות חוזית לתשלום תמלוגים וזו של דקולניק מבוססת על הוצאת חשבוניות בעבור ציוד שלטענתה סופק ולא שולמה מלוא תמורתו, אך בעקרון המדובר בשתי עילות שונות המבוססות על יחסי מסחר ועבודה משותפים בין שתי החברות..." (סעיף 25 לבקשה, הדגשה הוספה). אין די בעובדה, שמדובר בשתי חברות המנהלות יחסי מסחר כדי להוכיח זהות בין העילות ולגרום לעיכוב ההליכים כאן. המשיבה הגישה תובענה בסדר דין מקוצר בגין מוצרים שסיפקה למבקשת ואילו המבקשת טוענת לדמי תיווך בגין עסקאות עם צדדים שלישיים בארצות הברית. אין מדובר בעילות זהות כלל וכלל ואין מקום לעכב את הדיון בישראל לטובת התדיינות בפורום הזר. סוף דבר לאור כל האמור, היתר ההמצאה מחוץ לתחום יוותר על כנו והבקשה לביטולו - נדחית. הבקשה למתן רשות להתגונן בתיק העיקרי תוגש עד ליום 7.9.09. המבקשת תשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. סכום זה ישולם עד ליום 1.8.09, שאם לא כן, ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, עד לתשלום בפועל. היתר המצאה מחוץ לתחוםמשפט בינלאומי