קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית מועד צו הריסה עקב היתר בניה קרוב: צו ההריסה ובקשה זו: לפני בקשה שעניינה דחיית ביצוע צו הריסה אשר ניתן בתיק זה בגזר הדין מיום 22.7.04. אז הורשעה המבקשת בביצוע עבודות הטעונות היתר ושימוש במקרקעין ללא היתר. המבקשת הציבה במושב שדה דוד ששה מבנים יבילים, הכשירה שטח כורכר בשטח של 1800 מ"ר ובנתה קיר בטון בגובה של מטר ובאורך 180 מטר. כפי שהוסבר בבקשה, המדובר במתחם מגורים עבור פועלים זרים העובדים בחקלאות במקום. הצדדים הודיעו אז על הסדר טיעון, בו נדחה מועד ביצוע אותו צו הריסה בשנים עשר חודש. המאשימה התחייבה שלא להתנגד לארכה מטעמה, אם הנאשמת תפעל "באופן הראוי ובמלוא המרץ להוצאת היתר הבנייה". יש לציין כי הבקשה מפורטת ביותר, וצורפו אליה כל הנספחים בצורה מסודרת ובהירה. תגובת המאשימה הייתה לקונית ביותר. בית המשפט הורה לב"כ המשיבה להשלים את תגובתו, לעניין סיכוי הבקשה התלויה ועומדת כעת בוועדה, ולעניין הנתונים שנמסרו על ידי המבקשת לבית המשפט. הייתה תגובה קצרצרה לעניין הסיכויים. לא הייתה כל התייחסות לנתונים, ולפיכך יש לקבל את הנתונים שנמסרו על ידי המבקשת כפי שהם. המבקשת מפרטת בבקשתה את הפעולות שעשתה להכשרת המבנים. אין ספק כי מדובר בפועלות רבות מאוד. השלב הראשון היה ניסיון לקבל היתר בנייה. ניסיון זה לא צלח, בהיות השטח חקלאי. אז הייתה פנייה לשנות התב"ע החלה על האזור. נעשו פעולות רבות בתחום זה, והבקשה הוגשה כדין בתחילת שנת 2006. אולם, עקב נוהל חדש שנכנס אז לתוקף, צריך היה לעשות חלקים נכבדים מהעבודה מחדש, בהתאם לנוהל החדש. בסוף 2006, התקבלה המלצת הוועדה המקומית לפני הוועדה המחוזית לאשר את השינוי. היה סיכום עם מנהל מקרקעי ישראל אודות שיתוף פעולה, למנוע התנגדות שלה בוועדה. בפועל לא היה שיתוף פעולה, המנהל התנגד לפיצול החלקה, וכך לא ניתן היה להכשיר את הקראוונים העומדים על הקרקע והתוכנית נדחתה בוועדה, באוגוסט 2007. יש לציין כי במשך כל התקופה הזו הוגשו בקשות לדחיית מועד הכניסה לתוקף של הצו, בהסכמה. נוכח ההסכמה, האריך בית המשפט מפעם לפעם את המועד. במרץ 2008 הגישה המבקשת "בקשה אחרונה" לדחיית המועד. אז, הודיעה המבקשת כי הגיעה להסכם עם מנהל מקרקעי ישראל לפיו יפונו הקראוונים תוך ששה חודשים. המדינה הסכימה, בנסיבות אלה, לארכה, והמועד לכניסתו של הצו לתוקף נדחה ליום 1.12.08. ההסכמה הייתה ל"ארכה אחרונה". למרות ההבטחה כי הבקשה הקודמת תהיה האחרונה, ביום האחרון לארכה, 1.12.08 הוגשה שוב בקשה להארכה. בקשה זו התבססה על החלטת מנהל מקרקעי ישראל מס' 1150, המאפשר באופן עקרוני הצבת מבני מגורים ארעיים לעובדים זרים. פורטו הלכים רבים, לרבות הליך אזרחי שהוגש על ידי המנהל, ואשר אמור להסתיים בפשרה שטרם אושרה. מכל מקום, אף לבקשה זו הסכימה המדינה, שוב כ"ארכה אחרונה" בהתחשב בכל ההשקעה הרבה שהושקעה על ידי המבקשת בנסיון להכשיר את המבנים. בנסיבות אלה, ניתנה ארכה עד יום 1.6.09. עתה מונחת לפני בקשה נוספת. הפעם מתנגדת המדינה לארכה נוספת. נמסר כי נוכח ההחלטה האחרונה של מנהל מקרקעי ישראל, הכינה המבקשת בקשה לשימוש חורג בקרקע, תחת הבקשות לשינוי תב"ע אשר נכשלו. נמסר כי התוכנית כבר הוכנה, אגודת המושב כבר חתמה על התוכנית ובמאי התקבלה הבקשה במשרדי המנהל. המבקשת מבהירה כי מנהל מקרקעי ישראל עדיין אינו מאשר את התוכנית, שכן וועדת הפשרות שלו עצמו טרם אישר הפשרה אליה הגיעה הצדדים בהליך האזרחי ביניהם. המבקשת מעריכה כי סיכויי הבקשה גבוהים. זאת, נוכח ההחלטה העקרונית של מנהל מקרקעי ישראל. המשיבה מתנגדת לבקשה והסכימה לארכה קצרה בלבד, לתקופה של 3 חודשים. המשיבה מעריכה כי הבקשה כפי שהוגשה כעת לא תתקבל, שכן חלק מהמבנים מוצבים על מקום המתוכנן להיות "דרך" על פי התוכנית החלה על המקום. המדינה ציינה כי יש גבול למספר הארכות שניתן להסכים להם, אף אם נעשות פעולות להכרשת המבנים. המשיבה מפנה לרע"פ 3362/09 חברת י.י. פרוייקטים ונופש בע"מ נ' וולתו"ב שקמים (מיום 23.4.09). בתגובה לעמדת המשיבה ציינה המבקשת כי היא ביקשה להגיש הבקשה במשרדי הוועדה לתכנון ובנייה, על מנת לקבל הערות, עוד ביום 10.5.09, אך זו סרבה לקבל הבקשה, בהעדר הסכמה של המנהל. לו הייתה המשיבה מקבלת הבקשה, פיזית, אז, ההערה העניינית הזו הייתה נשמעת, המבקשת הייתה מתקנת את הבקשה בהתאם, והיום הייתה מונחת בקשה שיש בכוחה להתקבל. המבקשת הדגישה את האיטיות בה פועלות הרשויות ואת העבודה הסיזיפית הכרוכה בבקשות מסוג זה. זאת, במיוחד במשרדי מנהל מקרקעי ישראל. לפיכך מבקשת המבקשת לדחות את מועד כניסתו לתוקף של צו ההריסה לתקופה של 8 חודשים נוספים, היינו עד יום 1.2.10. דיון עתה יש לבחון מהם השיקולים להארכת מועד לביצוע צו הריסה, על פי הפסיקה, ולבחון אם המבקשת ראויה להם, אם לאו. דומה כי הניסוח המקל ביותר לגבי המקרה הראוי למתן צו הריסה הוא בהלכת סבן הנ"ל אשר קבע כי זה יינתן אם יש "טעם טוב" לכך. אולם, בפרקטיקה בית המשפט העליון קבע פעם אחר פעם כיצו הריסה יידחה לשם קבלת היתר בנייה, אך כאשר אותו היתר הוא "בהישג יד". המונח שגור עד כדי כך, שהיו מי שביקשו רשות ערעור כדי לפרש את המושג "בהישג יד" (ראו רע"פ 7806/08 יגאל מונדי ואח' נ' מדינת ישראל (מיום 5.1.09)). בדרך כלל, בית המשפט הגדיר מצב בו ניתן לדחות צו הריסה כמצב בו "עיכוב פורמאלי מעכב את הכשרת המבנה" (רע"פ 3146/07 חוסיין ג'דיר נ' מדינת ישראל (מיום 12.4.07)). לא די בתקוות ובהערכות אופטימיות כאשר מדובר בתהליך ארוך טווח. יתרה מזו, כאשר מדובר בעבירה שנמשכת כבר זמן רב, נטיית בתי המשפט לעכב ההריסה למשך עוד זמן, קטנה. המבחן לקיומו של "היתר בהישג יד" יהיה דקדקני יותר וזהיר יותר ובתי המשפט לא יתנו יד להליכים שנועדו, בסופו של דבר, אך להאריך עוד ועוד את ביצוע העבירה ולהמשיך להעשיר את העבריין. זאת, אף אם יש תכונית מסוימת שנראה בעתיד כי היא עלולה להכשיר את המבנה (בג"צ 8379/06 אילטוב נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה (מיום 15.11.06) וכן רע"פ 6720/06 דהרי נ' מדינת ישראל (מיום 22.8.06). אין ספק כי בדיעבד מתברר שטעתה המאשימה וטעה בית משפט זה אשר דחה את מועד הכניסה לתוקף של צו ההריסה בפעמים הקודמות. זאת, משום שמתברר כי היתר הבנייה לא היה "בהישג יד". על פי הפסיקה העדכנית (כגון: רע"פ 3362/09 הנ"ל), לא הייתה המאשימה היום מסכימה לארכות שניתנו בתחילת הדרך, כאשר אלה היו תלויות בשינוי תב"ע. לעומת זאת, לו היה המצב, ביום מתן גזר הדין, כמו המצב היום, בית המשפט היה נותן ארכה ראשונית, על מנת לאפשר למבקשת לבחון את האפשרות לקבל היתר לשימוש חורג. עם זאת, הפסיקה היום מחמירה יותר ויותר, במיוחד כאשר מדובר בארכות חוזרות ונשנות, ובמיוחד כאשר מדובר בעבירה שבוצעה לצרכים עסקיים. יש לזכור כי, בסופו של דבר, מדובר במבני מגורים לפועלים. המבקשת, או מי שהיא פועלת עסקית עבורו, מרוויחה רווח של ממש בכך שהפועלים שוהים במבנה בלתי חוקי. לכאורה, הקרבה לשטחי החקלאות חוסך את העברת הפועלים בשעות השונות של היום ממקום למקום. עצם המגורים במבנים טרומיים חוסך כסף רב מאוד, בשכירות של מבנים חוקיים במושב או דירות מגורים בעיר הקרובה. ככל שניתנות דחיות, הרווח גדול יותר ובכך "יוצא חוטא נשכר". למרות זאת, נוכח השינוי האחרון בהחלטות מנהל מקרקעי ישראל, ופתיחת פתח כלשהו למתן היתר לשימוש חורג, ולפנים משורת הדין, אאפשר ארכה אחרונה למבקשת, לחלק עיקרי מהתקופה המבוקשת. זאת, למען הסיכוי כי המבקשת תצליח להתקדם, במהירות, התקדמות מכריעה בהליכים, ולהגיע למצב בו ההיתר יהיה "בהישג יד" ממש, היינו לאחר החלטה חיובית עקרונית, ממתין לעניינים טכניים בלבד. הזמן הנוסף נועד למטרה נוספת. זאת, לאפשר למבקשת לבצע את צו ההריסה בפועל, לאחר פינוי הפועלים המתגוררים במבנים, אם תראה המבקשת כי אין היא מצליחה, תוך מספר חודשים, להתגבר על כל המכשולים המהותיים, ותבקש להימנע מהגשה של בקשת סרק לבית משפט זה. סיכומו של דבר, הבקשה מתקבלת באופן חלקי, מועד הכניסה לתוקף של צו ההריסה נדחה ליום 15.12.09. הריסת מבנהבניהצו הריסהצוויםהיתר בניה