קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית תביעה על הסף לשון הרע: 1. בפני בקשה מטעם הנתבעים (להלן: "המבקשים") לסילוק על הסף של התביעה שהוגשה ע"י התובעת (להלן: "המשיבה") מחמת העדר עילה, היות התובענה טורדנית או קנטרנית לחילופין, בהיות הפרסומים חוסים תחת ההגנות סעיפים 13 (5), 14 ו- 15 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). 2. עפ"י כתב התביעה, ביום 19.7.06 המבקשים 1 ו-2 שכרו את שירותיה של המשיבה לשם מו"מ עם חברת הביטוח שביטחה את רכבם לקבלת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו כתוצאה מתאונה. בסוף חודש יולי 2008 הודיעו מבקשים 1 ו-2 למשיבה, הן בעצמם והן באמצעות באת כוחם, המבקשת 3, על הפסקת ייצוגה בתיק. בין המשיבה ומבקשות 1 ו-2 נתגלע סכסוך שנתברר בבימ"ש השלום בראשל"צ בגין תשלום שכר הטרחה במסגרת ת.א. 3874/08. עסקינן בתובענה שעילתה שני פרסומים המהווים לשון הרע: בסעיף 12- 15 לכתב התביעה נטען כי בסעיף 1.9 לכתב ההגנה שהגישו מבקשים 1 ו-2 באמצעות מבקשת 3, ייחסו למשיבה עבירות חמורות שונות, בין היתר, התחזות לעורך דין והפרת עונש על שלילת רישיון. בסעיף 17 לכתב התביעה נטען כי מבקשים 1 ו-2 הגישו כנגד המשיבה תלונה בלשכת עורכי הדין, בה חזרו על האשמה לפיה המשיבה לא היתה עו"ד בעת שהיו במשרדה ומסרו לטיפולה את התיק. 3. תמצית טענות המבקשים: א) אין תחולה לחוק איסור לשון הרע באשר אין המדובר באמרות המהוות לשון הרע כהגדרתן בסעיף 1 לחוק והן אינן עונות על תנאי הסף הקבועים בסעיפים 2 ו-7 לחוק איסור לשון הרע. לפיכך, יש לסלק על הסף את התביעה מחמת העדר עילה. ב) הגשת כתב התביעה נועדה לשם יצירת לחץ בלבד ויש בכך חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי בית משפט. לפיכך, יש לסלק את התביעה על הסף מחמת היותה של התובענה טורדנית וקנטרנית. המבקשים טוענים כי הגשת תובענה על דברים שנכתבו בכתב ההגנה ובקובלנה ואין בהם כל לשון הרע, אינם עומדים במבחן הסבירות וההגינות. ג) לחילופין, סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע חל בענייננו. כל שנכתב בכתב ההגנה היה למיטב ידיעתם, בהתאם לחומר ולמידע שהיה והינו מצוי ברשותם ובהתאם להתנהלותה של המשיבה מולם. ה"אמירות" המיוחסות למבקשים נכתבו בכתב הגנתם ומלבד זאת שאין בהן משום לשון הרע הרי שהן נועדו להסביר את הגנתם והיתה בהן רלוונטיות לטיעוניהם כנגד העובדות והטענות שהציגה המשיבה. המבקשים ציינו מפורשות בסעיף 1.9 לכתב ההגנה כי הנאמר הינו למיטב ידיעתם. האמור בסעיף זה, כמו בכל סעיפי כתב ההגנה, נדרש לגופו של הדיון השיפוטי, היה קשור אליו ונסמך על מסמכים מרשות מוסמכת ומפסק דינו של ביהמ"ש העליון בעניינה של המשיבה. המבקשים טוענים כי טענת ההגנה עומדת להם באשר כתב בית הדין, כתב ההגנה, נכלל בתוך החוק, כך גם מכתבים והליכים שנעשים בקשר לדיון, גם אם לא במהלך הדיון המשפטי בבית המשפט עצמו. בענייננו, מאחר שמדובר באמירה השייכת לדיון ונאמרה כדי לקדמו, יש לראות בה משום פרסום ש"נעשה תוך כדי דיון" כקבוע בסעיף 13 (5) לחוק. ד) בענייננו חלה הגנת אמת בפרסום לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע באשר מתקיימים שני היסודות הנדרשים להוכחת ההגנה - אמיתות תוכן הפרסום וקיומו של עניין ציבורי לפרסום. ה) בענייננו חלה הגנת תום הלב לפי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע . המבקשים טוענים כי חלות עליהם ההגנות בסעיפים 15 (4), 15 (5) ו- 15 (8), באשר לכל האמור בכתב ההגנה ובקובלנה שהוגשה ע"י מבקשים 1 ו-2. האמירות המיוחסות למבקשים "פורסמו" בכתב הגנתם ונדרשו לצורך התגוננותם בפני טענות המשיבה בכתב תביעתה. אין חולק כי הדברים המיוחסים למבקשים נאמרו בהקשר ענייני לבירור התובענה והן מבחינה משפטית ברור כי האמור בכתב ההגנה הינו בגדר הבעת דעה באשר לאופן התנהלות המשיבה מול המבקשים. כן ציינו המבקשים בסעיף 1.9 לכתב ההגנה כי האמור הינו "למיטב ידיעתם". המבקשים 1 ו-2 הגישו את הקובלנה ללשכת עורכי הדין היא הרשות המוסמכת לקבל תלונות על עורכי דין ולחקור בעניין הקובלנה. המבקשים הגישו את הקובלנה האמינו ומאמינים בכנות בנכונות האמור בה, הן לאור המסמכים שהיו בידם והן לאור התנהלות המשיבה מולם. על כן, אין למנוע מהמבקשים את הגנת תום הלב לפי סעיף 15 (8) לחוק. סעיף 15 מקנה הגנה למבקשים וחלה עליהם חזקת תום הלב כאמור בסעיף 16 לחוק. האמירות שנכתבו בכתב ההגנה היו למיטב ידיעת המבקשים אמת, על פי מסמך רשמי והמבקשים נקטו אמצעים סבירים להיווכח שאכן הידיעה שנודעה להם היא אמת. 4. תמצית טענות המשיבה: א) עילת התביעה מפורטת בהרחבה בכתב התביעה וכל יסודותיה מתמלאים. מדובר בפרסום בכתב הגנה ובקובלנה שהוגשה ללשכת עורכי הדין והיתה מיועדת לקוראים נוספים מלבד המשיבה. כמו כן, מדובר בפרסום לשון הרע כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע. ב) התובענה הוגשה ע"י המשיבה תוך עמידתה על זכותה שבדין כתוצאה ממעשי המבקשים. ג) המבקשים לא הצליחו להוכיח את שני היסודות הנדרשים, אמיתות תוכן הפרסום וכי בפרסום היה עניין לציבור, על מנת שיוכלו ליהנות מההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. המשיבה מסתמכת בטענותיה במיוחד על נספחים 2-4 לבקשה, שמהווים פרסומים רשמיים בכתב של הלשכה, לפיהם, לטענת המשיבה, הטענה כי המשיבה לא היתה רשאית לעסוק במקצוע עריכת דין ביום 19.7.06, הוא היום בו קיבלה את התיק של המבקשים לייצוג, הינה טענה שקרית. כן נטען כי אין המדובר בעניין שמהווה פרסום שיש בו עניין ציבורי ואף לא נעשה פרסום שכזה ע"י המבקשים. ד) אין מקום להחיל את ההגנות המנויות בסעיפים 15 (4) ו- 15 (5) לחוק איסור לשון הרע. הפרסום אינו מהווה "הבעת דעה" על התנהגות המשיבה. המבקשים לא הביעו את דעתם אלא ציינו עובדה אודות השעייתה של המשיבה במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה בביהמ"ש בראשל"צ. ה) הגנת סעיף 15 (8) לחוק איסור לשון הרע מתייחסת רק לקובלנה שהוגשה ע"י מבקשים 1 ו-2 בלשכת עורכי הדין, אולם גם הגנה זו אינה יכולה לעמוד למבקשים שכן התנאי השני לקיומה של ההגנה - תום לב בפרסום, אינו מתקיים. ו) חזקה היא על פי קביעת סעיף 16 (ב) לחוק איסור לשון הרע, על כל תת סעיפיו, כי המבקשים עשו את הפרסום "שלא בתום לב". ז. בפסק דינה של כב' הש' קובו בע"א (ת"א) 1506/02 גיל עודד נ' חיר פואד () נקבע שלא ניתן לחסות בצל החסיון הקבוע בסעיף 13 (5) כאשר הפרסום נעשה מתוך זדון ורשעות. אודות הזדון והרשעות של המבקשים כלפי המשיבה ניתן ללמוד מעצם בקשת המבקשים. חרף שהוגשה כנגדם התובענה ועל אף שצורף לה אישור מלשכת עורכי הדין ממנו עולה כי המשיבה לא היתה מושעית במועדים שהופיעו בפרסום המבקשים ובמועד בו הגיעו לטיפולה המבקשים 1 ו-2, ממשיכים המבקשים לדבוק בטענתם. אלמלא התנהגות המבקשים היתה נגועה בזדון ורשעות, הם היו מתנצלים בפני המשיבה על דבר הפרסום ו/או חוזרים בהם מטענתם זו בכתב ההגנה ולכל הפחות, לא היו חוזרים שוב על הטענה. למצער, הזדון והרשעות שבמעשי המבקשים החלה כבר בראשית הפרשה בין הצדדים. העובדה כי מבקשת 3 הגישה את הגנתה ואת הבקשה לסילוק התביעה יחד עם מבקשים 1 ו-2 כאילו היו גוף אחד ולא טענה בשום הזדמנות כי היא רק מייצגת את לקוחותיה ולכן אין לחייבה באופן אישי, מחזקת את טענת המשיבה כי המבקשים חברו יחד כנגד המשיבה וכי למשיבה אינטרס אישי מובהק נגד המשיבה, הכל כדי לזכות בשכר הטרחה המגיע למשיבה. דברי המבקשים לא נאמרו בלהט הדיון מבלי שהיתה אפשרות לשקילת מילים. נהפוך הוא - הדברים נכתבו בניחותא במשרדה של מבקשת 3 תוך שכל מילה, עובדה וטענה נשקלו ע"י המבקשים בכובד ראש. המשיבה מציינת את חומרת הפרסום והעבירות החמורות שיוחסו לה, בהתחשב בכך שהמשיבה עורכת דין במקצועה. מבקשת 3 ידעה זאת היטב, אולם הדבר לא מנע ממנה את דבר הפרסום ולא הביא אותה לנהוג בתום לב באמצעות בדיקת החשד בלשכת עורכי הדין. הפרסום יכול היה להימנע לו המבקשים היו פועלים בתום לב ולא מתוך זדון ורשעות. דבר הפרסום לא היה נחוץ לניהול הגנת המבקשים 1 ו-2 באשר הוא לא היה רלוונטי לעניין התביעה. מדובר בפרט מתוך עברה של המשיבה. ההשעיה כלל לא היתה קשורה לשכר הטרחה שהגיע למשיבה מהמבקשים או לעבודתה בעניינם שכן כאשר הגיעו למשרדה השעייתה כבר הסתיימה. כמו כן, אם עניין ההשעיה היה רלוונטי למחלוקת בין הצדדים, שומה היה להעלותו כבר בהזדמנות הראשונה, קרי מיד עם דרישתה הראשונה של המשיבה לתשלום שכר טרחתה, במסגרת ההתכתבויות בין הצדדים, שקדמו להגשת התביעה בראשל"צ. בנסיבות העניין, אין ספק כי המבקשים ביצעו את הפרסום במטרה להכפיש את שמה של המשיבה ולהטיל ספק ביושרה, אמינותה ובכבודה. 5. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הבקשה להתקבל בחלקה ולהדחות בחלקה האחר מהנימוקים כדלקמן: א) עפ"י תקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, רשאי בימ"ש לדחות תובענה על הסף או למחוק תובענה על הסף, אך הוא אינו חייב לעשות כן. כבר נקבע בפסיקה, כי תקנה 101 מיועדת "לאפשר לנתבע לעשות קפנדריה, כאשר מפני טענת חוק או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט, בלא אשר ידון בית המשפט בכל השאלות השנויות במחלוקת". ראה לעניין זה: ע"א 316/56 קרמש נ' דבי פ"ד יא' 1336, 1341 וכן ע"א 7261/97 שרבני ואח' נ' חב' האחים שבירו בע"מ ואח' פד"י נד (4) 464, 478.   ב) מחיקת תביעה ובוודאי דחיית תביעה על הסף, הם אמצעי חמור שיש לנקוט בו רק במקרים קיצוניים ודרסטיים ובית משפט מעדיף תמיד, הכרעה עניינית על פני פתרון דיוני. ראה לענין זה: ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני פ"ד ל"ו (2) 151, 155 - 156. ג) סילוקה על הסף של תובענה הוא צעד דראסטי. יש להשתמש בו רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד שביקש, אפילו הוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה. (ראה לעניין זה: ע"א 109/84 ורבר ואח' נ' אורדן תעשיות בע"מ ואח', פ"ד מ"א (1) 577; ע"א 642/89 עזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה פ"ד מו (1) 470; ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נ' פרופ' חיים אילתה ואח', פ"ד מה (4) 18; ע"א 450/78 מדינת ישראל נ' זאב יוליס, פ"ד כד (2) 522; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב -יפו, פ"ד מ (2) 668). ד) עיון בכתב התביעה מגלה מסכת עובדתית מפורטת לפיה נטען כי האמור בסעיפים 12 ו- 17 לכתב התביעה מהווה לשון הרע, כך שהתביעה אכן מציגה עילה ואין מקום למחיקתה בשל העדר עילה. ה) זאת ועוד; במקרה דנן, לא אוכל להצדיק סילוקה של התובענה כנגד המבקשים, על הסף, בטענה של היות התובענה טורדנית או קנטרנית, בשלב הנוכחי, בטרם נשמעו עדויות בדבר הטענות העובדתיות שהועלו בכתב התביעה. טענות אלו צריכות להתברר בדרך של הבאת ראיות. ו) סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע קובע כי: "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - ... (5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;". גישת החסינות היחסית באה לידי ביטוי בע.פ. 546/92 רם דורון נ' טליה טריינין - גורן, עו"ד פ"ד נד (1) 441, שם נקבע בעמ' 462: "...פרשנות הולמת של סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, צריכה לאזן את חופש הביטוי של בעל דין או פרקליטו המגנים על עניינם בהליך שיפוטי, לבין זכותו של בעל דין, בא כוחו, או עד במשפט, להגנה על כבודו ושמו הטוב, ולכן ראוי להימנע מקביעה שהאינטרס הראשון גובר בכל מקרה... שרטוט קו הגבול בין אמירה הנכללת בחיסיון לבין אמירה שלא תיכלל בו, עשוי, לעתים, להיות קשה, אבל לא יהיה קושי לקבוע, שמקרה, בו אלמוני, אשר לו סכסוך משפטי עם פלוני, מטיח בו דברי דיבה אשר לא ניתן למצוא להם כל הצדקה או קשר להליך משפטי, לא ייכלל בגדר החיסיון...התיקון שהשמיט את חיסויו של  הפרסום רק "לצורך הדיון ובהקשר לו" לא הסיר את תחולת חוק איסור לשון הרע מהמתדיינים, אלא התיר את חרצובות לשונם לנוע בחופשיות, ללא חשש, בתחום השייך לדיון המשפטי כל עוד הם עושים כך בתום-לב ובאמונה שדבריהם אמנם קשורים לדיון ...". בשנה האחרונה ניתנו בבית משפט המחוזי בתל אביב שני פסקי דין בעניין היקפה של החסינות, המוזכרים בתשובה לתגובה שהוגשה מטעם המבקשים. הראשון ניתן ביום 31/8/08 במסגרת ע"א 1348/07 פלוני נ' אלמוני . כב' השופט שנלר לא הכריע באותו עניין, אם מדובר בחסינות מוחלטת או בחסינות יחסית, אך ציין כי גם לפי הפסיקה הקובעת כי מדובר בחסינות יחסית, מדובר בחסינות רחבה וניתן לסטות מההגנה במקרים בהם "הזדון והרשעות מאפיינים את הדברים וכאשר התובע פעל בתום לב" (מתוך סעיף 12 לפסק הדין). למרות שלא היתה הכרעה, אם מדובר בחסינות מוחלטת או יחסית הסכימו כל השופטים (כב' השופט שנלר, כב' השופט ד"ר ורדי וכב' השופטת גנות) כי באותו מקרה ניתן היה לבחון ולראות שהדברים נאמרו "תוך כדי הדיון ובהקשר לו" ולפיכך אישרו את סילוקה של התביעה על הסף. ביום 17/9/08 ניתן פסק דין במסגרת ע"א 1682/06 עו"ד רסקין נתן נ' אברהם לב (שמצוין אף בבקשה) כב' השופט שנלר בדעת מיעוט קבע, כי מדובר בחסינות מוחלטת וכב' השופט ורדי והשופטת לבהר שרון סברו, כי מדובר בחסינות יחסית. אך גם שופטי הרוב ציינו, כי למונח "תוך כדי דיון" יש ליתן פירוש רחב שכולל את כל ההליכים הקשורים לדיון שבמחלוקת בין הצדדים, לרבות כתבי בי דין, התכתבויות וניהול משא ומתן הקשורים למחלוקת נשוא הדיון. ז) באשר לפרסום המצוין בסעיף 12 לכתב התביעה: עוולת לשון הרע מושתתת על פרסום שנעשה בבית משפט השלום בראשון לציון, בגדר כתב הגנה מטעם מבקשים 1 ו-2, שהוגש באמצעות באת כוחם, מבקשת 3. מעיון בכתב התביעה שבפני ובנספחים א' ו - ב', עולה כי אין ספק שעוולת לשון הרע מושתתת על פרסום שנעשה בבימ"ש שלום, בגדר כתב טענות, ומשכך, יש לראות את דברי המבקשים כדברים שנאמרו "תוך כדי דיון". בנוסף מצאתי כי דברי המבקשים נאמרו בהקשר לנושא שנדון שם, היינו, תשלום שכר הטרחה של המשיבה וכי קיימת זיקה ממשית בין תוכנו של הפרסום לבין נושא הדיון וכי אין בו כוונת זדון. אשר על כן, כאשר מעיינים בסעיף הרלוונטי לפרסום המוזכר לעיל, באותן המילים שנכתבו "תוך כדי דיון" ניתן להגיע על פי הדברים למסקנה ולפיה מדובר במילים החוסות תחת סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע ואין צורך בשמיעת הוכחות בעניין זה. ח) באשר לפרסום המצוין בסעיף 17 לכתב התביעה: מכתב התביעה ונספח ה' שצורף לו עולה כי עסקינן בפרסום לשון הרע בתלונה מטעמם של מבקשים 1 ו-2, שהוגשה ביום 17.1.09 ללשכת עורכי הדין. הפרסום נעשה במסגרת תלונה ללשכת עורכי הדין בתור הרשות המוסמכת לבדוק ולחקור בתלונות על מעשיהם ומחדליהם של עורכי דין במסגרת תפקידם, ובכך עוסק סעיף 15 (8) לחוק איסור שלון הרע, שזה לשונו: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: ... (8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה, ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, שלדבר הגשתה או של תכנה". הגנת סעיף 15 (8) מותנית בכך שהתלונה הוגשה בתום לב. סעיף 16 (א) לחוק איסור לשון הרע קובע חזקת תום הלב לטובת הנתבע: "הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב". פירוש המושג "תום לב" בהקשרה של הגנה זו מתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום, גם אם מסתבר כי אמונתו מוטעית היא, וזאת בשל מדיניות של עידוד הגשת התלונות ע"י הציבור לגוף המקצועי שהוסמך לבררן. טענות המבקשים כי חלה הגנת סעיף 15 (8) והגנת סעיף 14 (הגנת אמת בפרסום) הן טענות הגנה לגופו של עניין ואין מקום בשלב זה לקבוע גרסתו של מי מהצדדים היא הנכונה. לצורך זה, קיים שלב ההוכחות. כל צד ייחקר באשר לגרסתו העובדתית וכפועל יוצא משמיעת העדויות בתיק, יינתן פסק דין. 6. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, מצאתי לנכון להורות על סילוק על הסף של חלקי התביעה העוסקים בעילת לשון הרע המושתתת על הפרסום בסעיף 1.9 לכתב ההגנה שהוגש במסגרת ת.א. 3874/08 (נספח ב' לכתב התביעה). ב) לאור התוצאה אליה הגעתי, אינני עושה צו להוצאות. דחיה על הסףלשון הרע / הוצאת דיבה