קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגשת כתב אישום רק נגד חלק מהמעורבים: 1. הנאשמים עותרים לביטול כתב האישום מכוחה של "הגנה מן הצדק". 2. כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע שתי עבירות: תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 380 + 382(א) לפקודת העונשין, התשל"ז-1977; איומים - עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. זאת בשל כך, שבתאריך 21.9.07, סמוך לשעה 13:00, בבית העלמין מרמורק ברחובות, הם תקפו בצוותא חדא את שרון לב לולי פרץ (להלן: "המתלוננת") שהיא אחייניתם, בכך שהנאשמת 1 סטרה לה בפניה, ואחר כך חברה אליה הנאשמת 2, והם תפסו בראשה, מרטו את שערותיה, ותפסו את שתי ידיה, תוך שהן מאיימות עליה שירצחו אותה. בנסיבות אלה, נטל הנאשם 3 דלי שחור והחל מכה באמצעותו בראש המתלוננת, ובהמשך, איימו שלושת הדודים על אחייניתם, באומרם לה : "אנחנו עוד נרצח אותך, את לא תחיי חיים שקטים". לטענת המאשימה, כתוצאה מכך נגרמו למתלוננת חבלות של ממש, שטפי דם בזרוע ימין ונפיחות ביד ימין, סימן אדום ושפשופים בצווארה, וכן שטף דם בזרוע יד ימין. 3. הטענה שבפי הנאשמים היא, שהמאשימה נוקטת מדיניות של אכיפה בררנית ואיפה באיפה, שכן, הנאשמים ואשת הנאשם 3 הגישו תלונה כנגד המתלוננת, בגין אותה פרשיה עצמה, ואף תלונתם שלהם נתמכת בתעודה רפואית. ובכל זאת, העדיפה המאשימה את גרסת המתלוננת על פני גרסת הנאשמים, בחרה להגיש כתב אישום כנגד הנאשמים בלבד, לדברי הסנגור באופן שרירותי, ותוך התעלמות מכך, שבפני החוק כולם שווים, כך שלא יעלה על הדעת, לקבל גרסה אחת - גרסת המתלוננת, ולהעדיף אותה על פני גרסת הנאשמים. לשיטתו של הסנגור, היה על המאשימה להגיש כתב אישום כנגד כל המעורבים בפרשה, בעבירה של תגרה במקום ציבורי. משבחרה המאשימה לנהוג כפי שנהגה, כך הסנגור, היא נהגה בנאשמים במשוא פנים, בחוסר צדק מובהק, והפעילה את שיקול דעתה באופן מוטעה, עד כי מן הראוי לבטל את כתב האישום, וזאת מכוח סמכות בית המשפט, לפי הוראת סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982. 4. משיבה המאשימה לטענה זו באומרה שהטענות שבפי הנאשמים, אינן מקימות הגנה מן הצדק, יכולות לשמש אולי בסיס לעתירה לבג"צ. אליבא דמשיבה, יש לתביעה סמכות וחובה, לשקול את חומר החקירה והראיות שבפניה, לשקול את הענין הציבורי, ולהחליט האם יש מקום להגיש כתב אישום כנגד מי מהמעורבים ומתי. ועוד - כך בדיון מיום 19.3.09, על פי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, אין לנהוג כפי שנהגה התביעה בעבר, דהיינו: להגיש כתבי אישום מקבילים בגין אותו ארוע, אלא שיש להגיש כתב אישום כנגד מי מהצדדים שנגדו יש מירב הראיות, והסיכוי להרשעתו הוא גדול. לא יתכן, כך אליבא דתביעה, שפעם אחת היא תדבוק בגרסת המתלונן ופעם שניה בגרסת הנאשם, בו זמנית, בפני שתי ערכאות שונות. לפיכך, התביעה היא זו שמכריעה כנגד מי יוגש כתב אישום, והיה, ובסיומו של ההליך יקבע בית המשפט שהמתלוננת אינה מהימנה, אזי יוגש כתב אישום נגדה. הדיון בבקשה ובטענה נדחה, על מנת שהתביעה תצטייד בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה, שעליה היא סמכה את החלטתה. בדיון הבא שהתקיים ב- 27.4.09, התברר שלא קיימת הנחיה של היועץ המשפטי לממשלה כפי שנטען בדיון הראשון. כך נודע לסנגור שנשלח אליו מכתב ערב הדיון השני, בתאריך 23.4.09. למכתב זה צורף מכתב של עו"ד דדו זמיר, סנ"צ, ראש ענף תביעות מחוז מרכז, שנושא תאריך 23.4.09, ובו הנחיות כלהלן: בתיקים בהם כל אחד מהצדדים טוען שהצד השני הוא התוקף, אין להגיש כתבי אישום סותרים כנגד כל אחד מהצדדים, אלא התובע יבחן על פי חומר הראיות שבתיק ומידת המהימנות שבתיק, האם ניתן לבסס כתב אישום כנגד אחד מהחשודים . אם חומר החקירה לא מגלה תמונה ברורה של הארוע, בשל הגרסאות הסותרות של הצדדים, יש לשקול סגירת התיק מחוסר ראיות. עו"ד זמיר מסביר במכתבו, שהרציונל הוא "המנעות מקבלת החלטות בממצאים סותרים על ידי בית המשפט אשר הארוע יוצג בפניו על ידי מתלונן אשר בתיק הנוסף הינו נאשם ולהיפך". בסיפת המכתב, מפנה עו"ד זמיר לסמכותה וחובתה של התביעה, לגבש כתב אישום, על פי הניתוח הראייתי, ומיטב ידיעתה המקצועית. בשים לב לאמור במכתב זה, הוסיפה התביעה וטענה, שלאחר שהיא שקלה את כל הראיות, נמצא שיש מקום להגיש כתב אישום דווקא כנגד הנאשמים ולא כנגד המתלוננת, שכן, בשלב הזה לא נמצאו ראיות כדי להגיש כתב אישום כנגד המתלוננת, ואולם, אם ימצא בסופו של יום, בסיום ההליך, שהמתלוננת איננה מהימנה, אזי תשקול התביעה הגשת כתב אישום נגדה. לגבי הנאשמים - כך התביעה, יש ראיות בתיק החקירה, ולפיכך הוגש נגדם כתב אישום. 5. נראית לי עמדת הסנגור מעמדת התביעה. אין מחלוקת בין הצדדים שהוגשו תלונות הדדיות, ובנוסף לא נסתרה טענת הסנגור, לפיה גם תלונת הנאשמים היתה מגובה בתעודה רפואית. אין טענה בפי המאשימה, שהתלונה כנגד המתלוננת נסגרה מחוסר ראיות או מסיבה אחרת כלשהי. הטענה לפיה יבחן הענין מחדש לאחר שיוכרע דינם של הנאשמים, אין בה כדי לסבר את האוזן, משום שהכרעת הדין לא "תייצר" ראיות חדשות, בבחינת יש מאין. החקירה הרי הסתיימה, וכל הראיות מצויות בתיק החקירה. כל שתעשה הכרעת הדין הוא, תעריך את מידת המהימנות של העדים והראיות שתובאנה בפני בית המשפט - הא ותו לא. כל שיש בתיק החקירה עכשיו, הוא שיהיה בתיק החקירה גם לאחר מתן הכרעת הדין. ועוד - אם קיימות ראיות כלשהן בבסיס תלונתם של הנאשמים, ואין מדובר בתלונה שהיא על פניה מופרכת ונטולת כל בסיס, אזי אין זה מן הראוי, שהמלאכה של הערכת הראיות, כמו גם קביעת מהימנותן, תיעשה על ידי התביעה, מקום שבית המשפט בכל מקרה ידרש לראיות, במסגרת כתב האישום שמונח בפניו. לפיכך, הדרך הנכונה והראויה היא, להביא את כל הענין בכללותו, בפני בית המשפט, שבכל מקרה, שומע את כל הראיות, מעריך אותן ואת מהימנותן, כמו את מהימנות העדים, ובסופו של דבר מכריע את הדין. ולא זו אף זו, אם בדרכה של התביעה נלך, אזי עלול להווצר מצב - בהנחה שהתביעה אכן תחליט להגיש כתב אישום נוסף, בסיומו של ההליך דנן, זו הפעם כנגד המתלוננת כנאשמת - שבו אותה מסכת של ראיות ועדויות, תובאנה בפני שני מותבים (ברור שהתיק השני לא יוכל להשמע בפני המותב הראשון, שכן הוא כבר גילה את דעתו בענין הראיות ומהימנות העדים), כאשר כל עד יעיד פעמיים, וכאשר עלול להווצר מצב לא רצוי, שבו שני מותבים שונים, יעריכו את העדויות ויקבעו קביעות סותרות בענין המהימנויות. הבאת הענין כולו בפני בית המשפט, ובפני אותו מותב, יכולה וצריכה להעשות, במסגרת כתב אישום אחד - וכבר היו דברים מעולם! כתב האישום צריך לפרט את הסכסוך בכללותו, לרבות התלונות ההדדיות ואת "חלקו" של כל צד בארוע, ואת מה שמייחס לו הצד השני. אין צורך להגיש שני כתבי אישום, ואין צורך ששתי ערכאות תבחנה ותדונה בו זמנית, באותה מסכת ארועים, ותשמע פעמיים את אותן עדויות. בכך - לא זו בלבד, שהתביעה תנהג בצורה שווה בשני הצדדים לסכסוך, אלא ימנע המצב שבו שתי ערכאות תגענה למסקנות הפוכות - וגם בענין זה היו דברים מעולם! לא מן הראוי גם, שמבלעדי החלטה לסגור את אחד מתיקי החקירה או חלק מתיקי החקירה, לגבי אחת מהתלונות, להחליט להגיש כתב אישום דווקא כנגד הצד השני. אם היתה התביעה מגיעה למסקנה, שתלונתם של הנאשמים, אין בה ולא כלום, והיא משוללת כל בסיס ראייתי ו/או אין בה כל ענין לציבור, מן הראוי היה שהיתה מודיעה להם על כך, ובכך היה נסתם הגולל על התלונה (בכפוף להגשת ערר וכיו"ב), ולא היה נוצר מצב שבו על פני הדברים, אין ננקטת מדיניות אחידה כלפי כל המעורבים בפרשה. 6. בנסיבות אלה, נראה שאכן מתקיימות הנסיבות שלהן מכוונת הדוקטרינה של "הגנה מן הצדק", כפי שנקבע בפסיקה, שראשיתה בע"פ 2910/94 יפת נ' מ"י (פד נ(2) 353, 360-359 (1996) ) והמשכה בע"פ 4855/02 מ"י נ' בורוביץ (פד נט(6), 777, (2005) ), שכן על פני הדברים, נפל פגם בהליך שננקט על ידי התביעה בעניינם של הנאשמים, פגם שהוא מהותי, ויש בו כדי לפגוע בחוש הצדק וההגינות, עד כי נפגמת זכותם הבסיסית של הנאשמים להליך הוגן. לפיכך, יש לילך בדרך שהותוותה על ידי בית המשפט בפרשת בורוביץ, לאמור: "בשלב הראשון על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם, וזאת, במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני, על בית המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות... בשלב השלישי מששוכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב האישום" כפי שהראנו לעיל, נפל פגם בהליך שנקטה התביעה בעניינם של הנאשמים, פגם שהוא מהותי, שורשי, אשר מבסס את המסקנה של פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. שכן, למתלוננת ניתנה הזדמנות - להבדיל מהנאשמים- לחמוק לכאורה, ממתן הדין על מה שמייחסים לה הנאשמים, הזדמנות שלא ניתנה לנאשמים. ולא זו אף זו, אלא שבנוסף לכל הליקויים שעליהם הצבענו לעיל, ואשר נפלו בדרך שבה בחרה התביעה לילך, מתעורר גם החשש לגבי האופן שבו יעידו העדים בעדותם השניה, אחרי שהיא כבר הוערכה על ידי בית המשפט בהליך הראשון, אם אכן תבחר התביעה להגיש כתב אישום שני, כנגד המתלוננת, בסיום ההליך דנן. המשמעות של הפגמים הללו היא, שאם יתקיים ההליך הפלילי כפי שמבקשת התביעה לקיימו, אזי תיפגע תחושת הצדק וההגינות, ותיפגע גם זכותם של הנאשמים למשפט הוגן. 7. על פני הדברים, יש איפוא לכאורה מקום להעתר לעתירתם של הנאשמים, ולהורות על ביטולו של כתב האישום. הלכה למעשה, אין בידי להעתר לבקשה זו, משום שאת הפגם שנפל בדרך שבה בחרה התביעה לילך, ניתן לרפא בדרך אחרת - בדרך של הגשת כתב אישום מתוקן, שבו יהיו כל המעורבים בפרשה, לרבות המתלוננת, נאשמים, כתב האישום יגולל את התלונות ההדדיות, ויתאפשר לבית המשפט, לדון ולהכריע במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, בכללותה. אגב, העתרות לבקשה כפי שהיא, דהיינו: ביטול כתב האישום, תוביל למצב שבו טעות אחת "תתוקן" על ידי טעות שניה. שכן, בשלב זה לא נסתרה טענת התביעה בדבר קיומן של ראיות בתיק לביצוע עבירה על ידי הנאשמים, כפי שגם לא נשללה האפשרות (על ידי התביעה) שבוצעה עבירה על ידי המתלוננת . 8. סוף דבר - אני מקבלת את הטענה בדבר הגנה מן הצדק, ועם זאת, אינני מורה על ביטול כתב האישום, אלא אני מורה על עיכובם של ההליכים בתיק זה לתקופה של 30 יום מהיום, על מנת שבפרק זמן זה, יגובש כתב אישום מתוקן, ויוגש לתיק בית המשפט. 9. אני קובעת את התיק לתזכורת במעמד התביעה, הנאשמים והמתלוננת לתאריך 2.7.09 שעה 11:30 . המתלוננת תוזמן הן על ידי המזכירות והן על ידי התביעה במסירה אישית. מועד הדיון מודע לנאשמים 1 ו- 2 והם מוזהרים שעליהם להתייצב, שאלמלא כן יוצאו נגדם צווי הבאה. הסנגור יידע את הנאשם 3 ויבהיר לו כי יהא עליו להתייצב שאלמלא כן יוצא נגדו צו הבאה. משפט פליליכתב אישום