הוכחת עילת הנטישה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוכחת עילת הנטישה:

הקדמה

1. בפני בקשה לעיכוב הליכים בבית דין לשכירות ולחילופין איחוד הדיון בת.א 587/09 עם הדיון בבקשת הרשות להעברת זכות שכירות לצד ג' במסגרת ש 102/09 הקבוע לדיון בבית הדין לשכירות.

2. המבקש הינו בעלים של מחצית הזכויות בחנות המצויה בגוש 7166 חלקה 159/2 בחולון (להלן:"החנות"). המשיבה, אישה בת למעלה מ- 90 שנה, הינה דיירת מוגנת בחנות עפ"י הסכם שכירות בינה לבין הבעלים הקודמים של הנכס.

3. ביום 2.2.09 הגישה המשיבה לבית הדין לשכירות בת"א בקשת רשות להעברת זכות השכירות לצד ג' (ש 8/09) בהתאם להוראות סעיף 93 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן:"החוק").
בקשה זו הוגשה בהעדר סמכות מקומית על כן ביום 15.2.09 עתר המבקש למחיקתה.

4. ביום 8.3.09 ניתנה החלטת בית הדין לשכירות בת"א לפיה בהסכמת הצדדים הועבר התיק לבית הדין בשכירות בראשל"צ (ש 102/09) וזהו למעשה ההליך שעיכובו מבוקש כעת.


טענות הצדדים

טענות המבקש

5. המשיבה נטשה את החנות אשר עומדת כיום סגורה וריקה ללא כוונה לחזור אליה. חיזוק לכך ניתן למצוא בעובדה כי ביום 29.12.08 שלחה המשיבה למבקש תצהירי דיירת יוצאת ודיירת נכנסת בהתאם להוראות סעיף 85 לחוק.

6. התנהגות זו מהווה נטישה של החנות ולמבקש קמה עילה לתביעת פינוי. לפיכך הוגשה על ידו ביום 18.1.09 תביעת הפינוי. לטענת המבקש בשל טעות במזכירות ביהמ"ש נרשם כי התביעה הוגשה ביום 28.1.09.

7. קיים חשש כבד לפיו בקשת הרשות שהוגשה לבית הדין לשכירות הינה פיקטיבית וכי המשיבה עשתה יד אחת עם מר גולן זכאי, שהינו בעלים של המחצית השנייה של הזכויות בחנות (להלן: "מר זכאי") וזאת במטרה להוציא מהמבקש כספים.
המבקש מבסס טענתו זו על העובדה כי המשיבה ומר זכאי מיוצגים ע"י אותו עורך דין.

8. עיכוב ההליכים בבית הדין לשכירות לא יגרום למשיבה כל נזק מקום בו החנות ממילא עומדת ריקה. דחיית בקשה זו תפגע קשות בקניינו של המבקש ותייתר את תביעת הפינוי.

טענות המשיבה

9. מפאת גילה המבוגר החליטה המשיבה לחדול מפעילות בחנות ולשם כך חיפשה ומצאה דייר חלופי שישכור הנכס תחתה. במהלך החיפושים פנתה המשיבה למר זכאי וקיבלה הסכמתו להעברת הזכויות לדיירת החלופית שנמצאה.

בשיחתם טען זכאי כי המבקש אדם קשה אשר סביר כי יסרב לבקשתה והציע לה להיעזר בשירותי עורך דינו אשר מטפל בין היתר בבקשה לפירוק שיתוף בחנות שהגיש המבקש. המשיבה נענתה להצעתו והסתייעה בשירותי עורך הדין לצורך הכנת תצהירי דייר יוצא ונכנס כנדרש בחוק.

10. ביום 29.12.09 נמסרו התצהירים למבקש ומשזה לא הגיב להגשתם הגישה המשיבה ביום 2.2.09 לבית הדין לשכירות בת"א בקשת רשות בהתאם לסעיפים 93 ו- 94 לחוק בה התבקש בית הדין לאשר את חילופי הדיירים בחנות.

11. בחלוף כחודש מיום הגשת התצהירים ובשל מסירתם למבקש הוגשה תביעת הפינוי לבימ"ש זה. עפ"י סעיף 99 (ב) לחוק מקום בו תביעת פינוי מוגשת פחות משלושה חודשים לפני שדייר הגיש בקשת רשות, על בית הדין לדון בבקשת הרשות תחילה והמקרה שלפנינו עונה על דרישה זו.

סטייה מהוראה זו נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, אולם יש לעשות שימוש בסמכות זו רק כאשר הצדק מחייב זאת.

12. אין אמת בטענה לפיה בקשת הרשות הינה פיקטיבית והראיה לכך היא כי התצהירים נשלחו למבקש עוד בטרם נודע לה על הגשת התביעה.

המבקש מעוניין לקבל לידיו את הבעלות על כל הזכויות בחנות ולשם כך אף הגיש לבימ"ש זה תביעה לפירוק שיתוף (ת.א 4617/08) בדרך של רכישת זכויותיו של מר זכאי וזאת בעוד ישנה דיירת מוגנת בנכס, דבר אשר מפחית את ערכה של החנות ובמקביל פועל הוא לפינוי החנות.

13. תביעת הפינוי שהוגשה לאחר משלוח התצהירים מבוססת על עילת נטישה ומשכך על המבקש להוכיח בנוסף להעדר כוונה לחזור לחנות גם נטישה פיזית. טענות אלו לא הוכחו.

כמו כן, מקום בו מר זכאי כבעלים הנוסף של החנות הסכים להעברת הזכויות בחנות הרי שאין באפשרות המבקש לבדו לתבוע פינויה.

תשובת המבקש לטענות המשיבה

14. תביעת פינוי יכולה להיות מוגשת ע"י אחד הבעלים בלבד בשונה מהעברת זכויות המצריכה הסכמת כלל הבעלים.


דיון

15. טענה מקדמית שיש לדון בה הינה טענת המשיבה לפיה אין באפשרות המבקש להגיש את תביעת הפינוי לבדו מקום בו מדובר בחנות אשר נמצאת בבעלות משותפת של המבקש ושל מר זכאי. בתגובה לטענה זו טען המבקש כי אין כל מניעה לעשות כן.

סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן:"חוק המקרקעין") מקנה לבעל נכס זכות תביעה לפינוי פלוני מהנכס:
"בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין."

סעיף 27 לחוק המקרקעין שעניינו בעלות משותפת במקרקעין קובע:
"מקרקעין שהם של כמה בעלים, בעלותו של כל אחד מהם לפי חלקו מתפשטת בכל אתר ואתר שבמקרקעין ואין לשום שותף חלק מסוים בהם."

זכותו של שותף יחיד מוסדרת בסעיף 31 לחוק המקרקעין:
"(א) באין קביעה אחרת לפי סעיף 30, רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים-
(1) ...
(2) ...
(3) לעשות כל דבר הדרוש באופן סביר למניעת נזק העלול להיגרם למקרקעין ולהגנת הבעלות וההחזקה בהם."

כאשר מדובר בפעולה ששותף יחיד מבצע על מנת למנוע נזק ולהגנת הבעלות או ההחזקה הרי שמותר לשותף יחיד לבצעה בנפרד והסכמת כל הבעלים איננה נדרשת, זאת בין היתר כיוון שלבעלים המשותף זכות להגן על חלקו במקרקעין המשותפים ולעיתים יש צורך לשם כך לאפשר לו לפעול להגנת הנכס כולו שכן רק כך יוכל לפעול להגנה על חלקו. הפעולות שרשאי הוא לבצע לשם מניעת נזק או להגנה על הבעלות או ההחזקה הינן אלו שמספק הדין הכללי [יהושע ויסמן דיני קניין בעלות ושיתוף 249-250, (1997)].

16. האם תביעת הפינוי מהחנות הינה פעולה הנכללת בפעולות המנויות בסעיף 31 (א)(3) לחוק המקרקעין הניתנת להגשה ע"י שותף יחיד? על שאלה זו ניתנה תשובה חיובית בפסיקת בתי המשפט כמפורט להלן:

"טענה נוספת בפי המבקש והיא כי מי שתבע את החזקה היה רק בעלים של שישית מן הדירה שהיא נשוא הדיון. בית המשפט המחוזי שדן בטענה זו החליט כי כל אחד מן השותפים בנכס זכאי, לפי סעיף 31(א)(3) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, להגיש תביעה לסילוק יד. הוראת החוק האמורה קובעת כי כל שותף במקרקעין רשאי אף בלי הסכמת יתר הבעלים לעשות כל דבר הדרוש באופן סביר להגנת הבעלות והחזקה בהם. אשר על כן, סבור אני כי מסקנתו המשפטית האמורה של בית המשפט המחוזי בדין יסודה". [רע"א 1475/94 בושאר נ' פרידלנדר ( 13.9.94)].

וראה גם:
"זכות התביעה לפינוי פלוני מנכס נתונה בראש ובראשונה לבעל הנכס (סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1968). כל התובעים שבפניי רשומים בנסח כבעלי חלק כזה או אחר במקרקעין ומכאן זכותם להגיש את התביעה שלפניי. אכן, בנסח רשומים בעלים נוספים אשר לא צורפו לתובענה כתובעים, ברם אין בכך ולא כלום משום שגם חלק משותפים במקרקעין זכאים להגיש תביעת פינוי נגד מי שמחזיק בהם שלא כדין. (סעיף 31 (א) (3) לחוק המקרקעין; וכן - י. ויסמן "דיני קניין" (תשנ"ז - 1997) עמ' 250)". [ת.א (י-ם) 1631/06 כנאם נ' מאיר ( 6.4.06)].

מן המקובץ עולה כי אכן אין מניעה שתביעת הפינוי תוגש רק ע"י המבקש בלבד ומשכך דין טענת המשיבה להידחות.

17. בענייננו נדרשת הכרעה בשאלה מה הדין מקום בו מגיש בעל בית כנגד דייר במושכר תביעת פינוי לבית משפט השלום בעילת נטישה בעוד הדייר מצידו מגיש לבית הדין לשכירות בקשה לפיה יותר לו להרשות לדייר מוצע לקבל חזקה במושכר בהתאם לסעיף 93 לחוק?

סעיף 99 לחוק קובע כך:

" (א)   הגיש בעל הבית תביעת פינוי נגד הדייר היוצא שלושה חדשים או יותר לפני שהגיש הדייר היוצא בקשת רשות, ותביעת הפינוי היא תביעה שפסק דין של פינוי בה אינו מותנה במתן דיור חלוף לדייר היוצא, יידחה הדיון בבקשת הרשות עד לאחר מתן פסק דין בתביעת הפינוי, זולת אם החליט בית המשפט, על פי בקשת הדייר היוצא, שאין לכאורה מקום שיינתן בתביעה פסק דין של פינוי כאמור.

(ב)   הגיש בעל הבית תביעת פינוי כאמור נגד הדייר היוצא פחות משלושה חדשים לפני שהגיש הדייר היוצא בקשת רשות, ידון בית הדין בבקשת הרשות על אף שלא ניתן עדיין פסק דין בתביעת הפינוי, זולת אם החליט בית המשפט, על פי בקשת בעל הבית, שיש לכאורה מקום שיינתן בתביעה פסק דין של פינוי כאמור; משהוגשה בקשת בעל הבית לבית המשפט לפי סעיף קטן זה, לא ידון בית הדין בבקשת הרשות עד לאחר החלטת בית המשפט."
 
הסעיף מבחין בין תביעת פינוי שהוגשה שלושה חודשים או יותר לפני שהוגשה בקשת הרשות ע"י הדייר שאז יחול האמור בסעיף קטן (א) לבין תביעת פינוי שהוגשה פחות משלושה חודשים לפני שהוגשה בקשת הרשות שאז יחול האמור בסעיף קטן (ב).

הרציונל העומד בבסיסו של סעיף 99 לחוק המצדיק הקדמת הדיון בבקשת הרשות קודם שתוכרע תביעת הפינוי הוא קיומו של צד שלישי, הוא הדייר המוצע, אשר אינו צד ישיר לסכסוך שבין בעל הבית לדייר. עיכוב הדיון בבקשת הרשות והמתנה להכרעה בתביעת הפינוי עשויה לגרום לדייר המוצע נזקים ולגרום לו לחזור בו מהצעתו. [ראה: ש(ת"א) 51/07 עמיר נ' שם טוב ( 30.5.07)].

יצוין כי הכוונה היא לתביעת פינוי כאמור ברישא של ס"ק (א), קרי, "תביעה שפסק דין של פינוי אינו מותנה במתן דיור חלוף לדייר היוצא". תביעת הפינוי שלפנינו מבוססת על עילת נטישה ואין מחלוקת לגבי רלבנטיות סעיף 99 בענייננו.

באשר למועדים- תביעת הפינוי הוגשה לבית משפט השלום ביום 28.1.09 ובקשת הרשות הוגשה לבית הדין לשכירות ביום 2.2.09.

מכאן שתביעת הפינוי הוגשה פחות משלושה חודשים לפני הגשת בקשת הרשות ועל כן יחול האמור בס"ק (ב) לפיו יש לדון תחילה בבקשת הרשות שהוגשה לבית הדין לשכירות, זאת אלא אם החליט בית המשפט לפי בקשת בעל הבית כי יש לכאורה מקום ליתן פס"ד של פינוי כאמור.
קבלת בקשה זו תוביל למעשה לעיכוב הדיון בבקשת הרשות שהוגשה לבית הדין לשכירות עד להכרעה בתביעת הפינוי בבית משפט השלום.

18. על מנת להכריע בשאלה האם יש מקום לכאורה ליתן פסק דין של פינוי אף בנסיבות סעיף 99(ב) על בית המשפט לבצע בדיקה לכאורית של כלל החומר המצוי בתיק, זאת מאחר וסעיף 99 לחוק אינו מצמצם או מגביל את היקף הבדיקה רק לטענות כתב התביעה:

"סבורני כי חובתו של ביהמ"ש להוציא מתחת ידיו החלטה שתהא מבוססת על יסוד כל החומר המצוי באותה עת לנגד עיניו, בין אם כתבי הטענות ובין אם תצהירי הצדדים, וזאת גם כשעסקינן בהחלטה לכאורה.
נכון הוא שבשלב הנוכחי של הדיון כשההחלטה היא החלטה לכאורה, אל לו לביהמ"ש לדון בשאלות של מהימנות ובקביעת מימצאים, אך ההחלטה הלכאורית האם יש מקום למתן פסק דין של פינוי בתובענה, חייבת להתבסס על כל המצוי באותו שלב לנגד עיני ביהמ"ש, בין אם כתבי טענות ובין אם תצהירי הצדדים". [בר"ע (מחוזי חיפה) 415/96 נגרי נ' שפיגל ( 14.4.96)].

19. תביעת הפינוי שהוגשה מבוססת על עילת הנטישה.
על עילה זו והרציונאל העומד בבסיסה יפים דברי בית המשפט בע"א 977/91 הועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים נ' נוסייבה פ"ד מו (5) ,758, 765 (1982):

"עילת הנטישה היא עילת פינוי שהוספה על-ידי בתי המשפט לרשימת העילות המנויות בסעיף 131. הראציונל של חוק הגנת הדייר הוא הגנה על דיירים, כך שלא יאבדו את מקום מגוריהם או בית העסק שלהם כל זמן שהם עומדים בדרישות שקובע החוק. ראציונל זה מחייב, כי לא תינתן הגנה לדייר שנטש את המושכר בלי כוונה לחזור אליו. מי שנטש עבר מן הסתם להתגורר במקום אחר, כך שיש לו קורת גג, או לחלופין מצא מקור פרנסה אחר. אין כל סיבה להחיל על נוטשים את הגנת החוק".
היסודות הנדרשים לצורך קיומה של תשתית המצביעה על התגבשות עילת הנטישה הם שני יסודות מצטברים:
א. יסוד עובדתי-פיזי: הדייר עזב את המושכר.
ב. יסוד סובייקטיבי-נפשי: העדר כוונה מצד הדייר לחזור אל המושכר.
כוונת הדייר לשוב אל המושכר מורכבת משני יסודות מצטברים - הרצון לחזור והסיכוי הממשי לכך [ת.א (ת"א) 19475/05 חברת טישבורי החזקות (1998) בע"מ נ' פוגל ( 29.6.06)].

נטל השכנוע בנטישה מוטל תמיד על שכמו של בעל הבית מתחילת הדיון ועד לסופו כאשר עליו לשכנע את בית המשפט בקיומם של שני היסודות לעיל.
הביא בעל הבית ראיות לכאורה לפיהן נטש הדייר את המושכר, עובר הנטל המשני אל הדייר להביא ראיות לסתור ולהראות כי נסיבות המקרה אינן מביאות למסקנה לפיהן נטש את המושכר.
יצוין כי אם נותר ספק בדבר קיומה של נטישה , הרי שספק זה יפעל תמיד לטובת הדייר:

"...בעל-הבית התובע פינוי חייב לשכנע את בית-המשפט שהדייר נטש את המושכר לחלוטין, על-מנת לא לשוב אליו, כי הוא מוציא מחברו. נטל שכנוע זה נשאר על שכמו מתחילת הדיון ועד סופו. אלא מאי? משהביא התובע ראיות העשויות לשמש יסוד לקביעה כי הדייר נטש את המושכר, כגון שהדייר שכר או קנה לו דירה אחרת ועשה ישיבתו בה קבע, יצא, לכאורה, ידי חובתו. אך הדייר יכול להראות כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות את המסקנה שהיתה נטישה, ולשם כך יהא עליו, בדרך כלל, להביא ראיות לסתור... אין זאת אומרת שנטל השכנוע עובר אליו, והוא, הדייר, חייב להוכיח שלא נטש. כאמור, נטל שכנוע זה מוטל על התובע. הדייר חייב להוכיח את העובדות שהוא מסתמך עליהן, כדי להסביר על שום מה לא יסיק השופט מראיות התובע שהיתה נטישה; אומנם...אם השופט לא יאמין לראיות הדייר, הדייר לא הסביר, והשופט רשאי לפסוק פינוי. אך ספק שנשאר בלבו של השופט, אם נטש הדייר או לא, ספק זה פועל לעולם לטובת הדייר, הזכאי לכך שהתביעה תידחה מפאת הספק" [ראה: ע"א 170/63 פפסימדוף נ' חיזק פ"ד יז(4)2498, 2501 (1963); דוד בר אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר (מהדורה שניה, עדכון מס' 2), 126-127 (2008)].

20. כשם שהחוק מגן על דייר שלא ינושל מביתו, כך מעניק הוא הגנה על דייר שלא ינושל מעסקו ויאבד פרנסתו [דוד בר אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר (מהדורה שניה, עדכון מס' 2), 144 (2008)].
המסקנה אם הייתה או לא הייתה נטישה בבית עסק צריכה להתבסס על הנסיבות המיוחדות לכל עניין כמו טיב העסק, הקשר האישי בין הדייר לעסק בטרם נוצרו העובדות המצביעות על נטישה לכאורה וטיב הקשרים בין העסק לשוכר בתק' הרלבנטית לרבות התקופה בה התביעה מתבררת [דוד בר אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר (מהדורה שניה, עדכון מס' 2), 143 (2008)].

כאשר מדובר בבית עסק, כל שנדרש מהדייר כתנאי להגנת החוק הוא שיתפוס את המושכר לצרכי עסקו ואם הוא אכן עושה זאת אין לדקדק עימו לעניין מידת השימוש שהוא עושה בו, שהרי ניהול עסק אין משמעו שהדייר כבעל העסק ישהה בו בקביעות והוא אינו מחויב להימצא בבית העסק בכל יום ויום:

"...לא מידת השימוש העסקי היא הקובעת. דווקא בכך אין מדקדקין עם הדייר, ודי אם פעילותו העסקית, בעסק שלו, היא מוגבלת או חלקית..." [ע"א 417/79 מרכוס נ' המר פ"ד לז(2) 337, 344 (1983)].
[וגם:דוד בר אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר (מהדורה שניה, עדכון מס' 2), 144 (2008)].

הכלל הוא כי גם שימוש מוגבל ומצומצם בבית עסק משמש הגנה בפני נטישה ובלבד שהעסק המנוהל במושכר יהא עסקו של הדייר:

"הלכה ידועה היא כי לעניין בית עסק, הרי שדי בקיומה של פעילות כלשהי, גם אם איננה סדירה וקבועה, בכדי לשלול נטישה, ולראיה:

"...המשכת השימוש שלמענו הושכר הנכס תוך שמירת האינטרס שיש לשוכר בו ראויה להגנת החוק ואינה מהווה נטישה... כשמדובר בשכירת מקום עסקים... להבדיל למשל מדירה שהושכרה למטרת מגורים, אין צורך בנוכחות פיסית מצד השוכרים".(ע"א 264/76 מרקוס נ' "שלף", פ"ד ל"א (2) 622)" [ת.א (ת"א) 19475/05 חברת טישבורי החזקות (1998) בע"מ נ' פוגל ( 29.6.06)].

הכרעה

21. לאור האמור לעיל יש לבחון את בקשת המבקש לעיכוב ההליכים בבית הדין לשכירות, ובטרם אעשה זאת אציין כי המבקש הגיש בקשה נוספת (בש"א 3310/09) לצירוף ראיות לבקשת העיכוב. לטענתו עסקינן בשני תצהירים אותם הצליח להשיג, המחזקים את טענת המבקש כי החנות עמדה ריקה ושוממת. בדין לא צירף המבקש את התצהירים קודם למתן החלטה בבקשה.
לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה זו. סד הזמנים בבקשת הרשות הוא קצר, כפי שצויין לעיל, שכן קיים צד ג' שאינו מוכן בהכרח להמתין פרק זמן ארוך עד שתידון בקשתו. אילו היתה מוגשת הבקשה להוספת הראיות סמוך לאחר הגשת הבקשה העיקרית, ניחא, אך הבקשה הוגשה כחודשיים לאחר הגשת הבקשה לעיכוב ההליכים, והיעתרות לה מחייבת מתן אפשרות למשיבה להגיש אף היא ראיות נוספות, דבר שיעכב פרק זמן נוסף מתן ההחלטה, כשהדיון בפתח (ביום 13.9.09). לכן אני דוחה בקשה זו לצירוף ראיות נוספות לבקשת העיכוב.

22. בחינת כתבי הטענות והתצהירים שצורפו לבקשת העיכוב ולתגובה לה, מגלה כי המבקש טוען שראה במו עיניו כי החנות נטושה, בעוד המשיבה טוענת כי עודנה ממשיכה להפעיל החנות אולם במתכונת מצומצמת זאת מפאת גילה ובתצהירה היא אף מציינת כי החליטה לצאת לגמלאות, אף שאם תידחה בקשת הרשות, תמשיך להפעיל את החנות.
עוד הצהירה כי ביקשה להפסיק הפעלת החנות ולשם כך פעלה לאיתור דייר חלופי ומשנמצאה דיירת חלופית פעלה בהתאם להוראות החוק על מנת להעביר זכותה לדיירות מוגנת בחנות.
המבקש ביקש ללמוד מפעולותיה הוכחה לכוונתה לנטוש החנות זאת לצד טענתו כי החנות עומדת ריקה.

23. עסקינן במחלוקת עובדתית, כאשר לא ניתן לומר כי הכף נוטה לצד זה או אחר. איש מהצדדים לא הציג ראיות מכריעות או כאלה המטות את הכף לטובתו.

24. במצב דברים זה סברתי כי משיקולי צדק יש מקום לאיחוד הדיון בבקשת הרשות ובתביעת הפינוי, כפי שמאפשרות הוראות סעיף 100 לחוק הקובע כדלקמן:

"היתה תביעת פינוי של בעל הבית נגד הדייר היוצא תלויה ועומדת בבית המשפט, בה בשעה שבקשת רשות תלויה ועומדת בבית הדין, ונראה לבית הדין שבנסיבות הענין יהיה צודק שתביעת הפינוי ובקשת הרשות ידונו כאחד, רשאי הוא, על אף האמור בסעיף 99, להעביר את בקשת הרשות לבית המשפט שלפניו הוגשה התביעה, ומשהעביר כן, ידון בית המשפט בבקשה ובתביעה כאחד".

סעיף זה מאפשר לבית הדין להעביר את בקשת הרשות לבית המשפט בו מתנהלת תביעת הפינוי, אם נראה לו שכך צודק לעשות בנסיבות העניין.
אם אנהג כך, אאפשר דיון בטענות המבקש בתביעתו מחד, ובבקשת הרשות מאידך, כאשר איחוד הדיון יאפשר גם קביעת לוח זמנים קצר לניהול הדיונים המאוחדים וסיומם. בכך ייעשה צדק עם שני הצדדים וגם עם הדייר המוצע.
זו היתה גם בקשתו החלופית של המבקש.

25. בקשת המבקש לעיכוב ההליכים בבית הדין לשכירות נדחית, אפוא.

26. תביעת הפינוי נדונה בבית משפט השלום בראשון לציון ובקשת הרשות נדונה בבית הדין לשכירות בראשון לציון, כך שאני מורה להעביר את בקשת הרשות ש 102/09 לבית משפט השלום בראשון לציון, ולאחד את הדיון בה עם ת"א 587/09.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. טענת העדר עילה

  2. זכויות הילד כעילה לאימוץ

  3. הוכחת עילת הנטישה

  4. יסודות עילת העושק

  5. הגדלת מזונות – הפחתת מזונות

  6. התיישנות עילת תרמית

  7. התיישנות עילת תביעה

  8. הרעה מוחשית בתנאי עבודה

  9. נטל ההוכחה בעילת הנטישה

  10. מחיקת התביעה מחוסר עילה

  11. ייחוד העילה חוק הפלת''ד

  12. סילוק על הסף העדר עילה

  13. פסק דין על סמך עילה שונה

  14. עונש על בעילה אסורה בהסכמה

  15. האם טובת הילד יכולה לשמש עילה לאימוץ

  16. עילות אימוץ - סעיף 13 לחוק אימוץ ילדים

  17. עילת תביעה אישית בתביעה ייצוגית

  18. האם עומס בעבודה עילה להתפטרות ?

  19. עילת כפייה: סעיף 17 לחוק החוזים

  20. תשלום משכורת חלקי עילה להתפטרות

  21. תביעה בעילת רשלנות נגד רואה חשבון

  22. עילות שונות בתביעה הצהרתית כספית

  23. אי תשלום משכורת בזמן עילה להתפטרות

  24. מחיקת תביעה נגזרת בהעדר עילה אישית

  25. תביעה של הנתבע נגד התובע באותה עילה

  26. עילת סל: סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט

  27. התיישנות עילת תביעה לפני חקיקת חוק ההתיישנות

  28. האם עילת התביעה במקרקעין לא מוסדרים התיישנה ?

  29. הגשת תביעה באותה עילה לאחר פסק דין בהעדר הגנה

  30. האם ניסוח מטעה עילה לפסילת שאלות בבחינות הלשכה ?

  31. תאונת דרכים - האם אפשר להגיש תביעה אישית נגד נהג ? ייחוד עילה

  32. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון