קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרה במשפחה שכולה: א. ההליך: בפנינו ערעור על החלטת קצין תגמולים (להלן: "המשיב") מיום 27.1.02 אשר דחתה את בקשת המערערים להכרת זכות לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י - 1950 (להלן: "חוק משפחות חיילים"). ב. רקע עובדתי: המנוח ז"ל (להלן: "המנוח") נולד בתאריך 30.4.1973 בכפר הדרוזי בית ג'אן להורים (להלן: "המערערים"). בשנת 1992 התגייס המנוח לצה"ל, שירת כנהג הובלה והשתחרר בתום שירות חובה. מתאריך 21.12.99 ועד לתאריך 1.5.00 שירת המנוח במילואים בתנאי שירות קבע, ובהמשך עבר לשרת בתנאי שירות קבע ואף מונה לתפקיד אחראי נהגים פלוגתי במוצבים שונים בצה"ל. בעודו משרת בקבע בצה"ל, בתאריך 17.9.00, בשעות הצהריים נמצא המנוח ירוי , כשהוא ללא רוח חיים, בחדר המגורים בבסיס הצבאי בחטיבה המרחבית "פרג" אשר במטולה ורופא אשר הגיע למקום נאלץ לקבוע את מותו. חקירת מצ"ח והפרקליטות הצבאית בדבר נסיבות מותו של המנוח תועדה ופורטה בחוות דעת מקיפה (נספחים ג', ג1', ג2' וג'3 לכתב הערר) אשר בסיס מסקנתה היה כי המנוח מצא את מותו במעשה אובדני על רקע רומנטי כאשר מנגד גם נקבע כי לא ניתן לסתור אפשרות של תאונת נשק בשל משחק או טיפול רשלני. למעשה, במסקנת דו"ח החקירה מתאריך 22.2.01 נאמר בהאי לישנא: ... "אין הסבר חד משמעי למותו של רס"ל אימן קייס ז"ל, אם כי אפשרות המסתברת יותר מחומר החקירה הקיים היא שהמדובר במעשה אובדני שננקט על רקע רומנטי שלא הוברר עד תומו"... (ר' סעיף 54 לנספח ג'2 לכתב הערר). בתגובה לממצאי דו"ח החקירה הנ"ל, הפנתה רמ"ד פרט ונפגעי מנהל אוכלוסיות - רס"ן פרידה ישראל מכתבים שונים אל פרקליטות מחוז צפון (נספחים ח', ח1' לכתב הערר) ובמסגרתם היא הלינה על מסקנת דו"ח החקירה בציינה כי לדעתה המדובר במקרה שאינו פתור וממילא לא ניתן לשלול אפשרות של תאונת נשק. בתגובה ולאחר דיון בעניין החליטה הפרקליטות הצבאית לתקן את סעיף 54 לדו"ח הנ"ל והוחלט כי הניסוח לפיו "אין הסבר חד משמעי למותו של המנוח" הוא הנכון והצודק בנסיבות העניין ועל כן גם הושמטה המסקנה שנרשמה בסעיף 54 לדו"ח הנ"ל וקבעה אפשרות סבירה כי המדובר במעשה אובדני אשר ננקט על רקע רומנטי (ר' מכתביו של סא"ל פרקליט מחוז צפון, דני עפרוני מתאריך 5.6.01 ומתאריך 31.10.01,אשר העתקיהם צורפו כנספחים לכתב הערר). לאחר מות בנם, יקירם, פנו המערערים אל קצין התגמולים בבקשה להכרת זכות על פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה נוכח החזקה הקבועה בסעיף 2ב' לחוק, אלא שבקשתם נדחתה מן הנימוק שלא נמצא קשר סיבתי בין נסיבות מותו של המנוח לבין שירותו הצבאי בקבע בצה"ל כמשמעותו בחוק (להלן: "החלטת הדחייה"). על החלטת הדחייה הוגש הערר שלפנינו, במסגרתו טוענים המערערים כי סיבת מותו של בנם לא הוכחה כלל, בוודאי שלא הוכח כי נעשתה על רקע מעשה אובדני לא ברור או על רקע תנאי שירות קשים. המערערים טענו בנוסף כי ממצאי החקירה במצ"ח, אשר נעשתה לטענתם על רקע מחדלים רבים, אינם מאפשרים שלילת מסקנה לפיה המדובר ברצח או בתאונת נשק או אפילו בקרב יריות עם צד ג' אשר הובילו למותו של המנוח. משכך טוענים המערערים כי יש מקום לתחולת החזקה הקבועה בסעיף 2ב' לחוק משפחות חיילים הקובעת כי במקרה בו נפטר חייל מהלך שירותו הצבאי רואים אותו כמי שמת עקב שירותו - אלא אם הוכח אחרת, אלא שלטענת המערערים קצין התגמולים לא סתר החזקה האמורה. זה המקום לומר כי תחילה נשמעו העדויות בפני יו"ר הוועדה ושני חברים נוספים: ד"ר שני ז"ל ויעקב קפלן ז"ל, ואולם בהמשך בשל פטירתו של החבר ד"ר שני ומשתמה תקופת כהונתו של החבר יעקב קפלן, נקבע בתאריך 9.5.04 , בהסכמת הצדדים כי אין צורך לשמוע מחדש העדויות שכבר נשמעו בפני ההרכב הקודם והוחלט וכי ההרכב הנוכחי בתיק (היינו: יו"ר הוועדה, וכן ד"ר ווליש גזה ומר וול שלמה) ישמע העדויות הנוספות. הראיות שהובאו בפני הוועדה: הראיות שהובאו מטעם המערערים: להוכחת גרסתם העידו המערערים מטעמם מכרים של המנוח: הוריו, אחיו, חברי ילדות וקרובי משפחה. כל העדים האמורים העידו פה אחד כי המנוח היה אדם נעים הליכות, אהוב על כולם, חייכן, מעולם לא התעצבן, הגון ואף היו לו תכניות לעתיד. נאמר על המנוח כי היה מרוצה מתפקידו בצבא ואף היה עסוק בבניית ביתו בסמוך לבית הוריו. עדים אלו גם שללו אפשרות לפיה המנוח התאבד ואף טענו כי נוכח אופיו והתנהלותו של המנוח בחייו לא יכלו לצפות או לשקול סיטואציה כזו. אביו של המנוח, מר סעיד קיס, הכחיש בתוקף כל אפשרות כאילו התנגד לחתונה בין בנו לבין בחורה בשם עביר לגביה נטען כי המנוח והיא נהלו יחסי חברות. האב גם שלל הטענה כי התנגד לרצון בנו להתחתן עם בחורה זו ולדבריו אילו ידע שבנו מעוניין להינשא לבחורה זו היה מקבל "כל כלה" ובלבד שתהא דרוזית. כאן המקום לציין כי הגב' עביר אמנם משתייכת לעדה הדרוזית. אמו של המנוח, הגב' עפיפה קיס ספרה כי בבוקר יום מותו התנהג המנוח כרגיל בטרם עזב את הבית ולשאלה בחקירתה הנגדית באם דיברה עם בנה על המוות ו/או חלום כלשהו שבנה סיפר לה אודות מותו, כך על פי עדות שמועה, האם שללה אפשרות לפיה בנה סיפר לה חלום בו ראה עצמו בסדין לבן המסמל את המוות. אחיו של המנוח, עלי קיס אישר בעדותו כי האב לא היה מתנגד לנישואי ילדיו עם בחורה כלשהי והוא שלל אפשרות לפיה אחיו התאבד. בחקירתו הנגדית השיב עלי לשאלת ב"כ המשיב, כי לאחר מות המנוח, הגיע חייל ששירת בצבא עם המנוח, אשר לטענת עלי סיפר כי מיד לאחר המוות כאשר רצה להיכנס לחדר בו שהה המנוח מישהו אמר לו כך: "דין אל כלב, שיצא כל העשן מהראש שלו" והוא אף לא נתן לו להיכנס לחדר (ר' שורה 29 בעמ' 17 לפרוטוקול) עלי טען שרביע סיפר ששם הרגו את המנוח, וחיילים מן הבסיס, יהודים או שלא, מנעו ממנו להיכנס לחדר. יחד עם זאת האח עלי לא נקב בשמות. נזאר קיס, הנו אחיו הצעיר של המנוח ובעדותו הדגיש כי האב לא היה מתנגד לנישואי המנוח עם אותה בחורה עביר. יתרה מכך,העיד נזאר כי הוא בעצמו התחתן עם בחורה מרמת הגולן והאב היה בעד נישואים אלו. מעבר לעדותו בנוגע לאופיו החיובי של המנוח ויחסיו הטובים עם אב המשפחה, סיפר נזאר כי עובר לפטירת אחיו שירת עימו באותו הבסיס - חטיבה 679 ועל כן לדבריו הוא מכיר היטב את החדר בו נמצא אחיו ירוי. תיאר נזאר את החדר כחדר עם 2 כניסות, חלון, ללא מזגן, דלפק והיה חור פתוח בקיר בשל המזגן המפורק. לדבריו בחדר הנ"ל שתה קפה עשרות פעמים, הגיע למרפאה בהיותו עורך ביקורות. העד גם דיבר על "חורים בקיר" כשאלו לדבריו מפוזרים בכל הזוויות, מעל ל-24 כדורים כמעט 30 וזאת יודע מספירה עצמית שביצע. נזאר הוסיף נדבך לפרשה וסיפר פרטים שידועים לו לטענתו ומהם הגיע למסקנה לפיה אחיו נרצח בידי אחרים, כנראה משום שחשף רשת סמים והחליט להעיד נגדם. בעניין זה טען כי ישנו צמד גששים בבסיס מפניהם אחיו הזהירו וטען כי יש להתרחק מהם משום שהם "מלוכלכים" ויש להם רשת סמים והם מבריחים סמים. עוד ספר נזאר כי ביום שלישי או רביעי שבוע שלפני פטירת אחיו ז"ל, נתפסו אנשים על הברחות סמים מהחטיבה ולכן גם לדבריו, המנוח הזהיר אותו בשבת לעבור מן היחידה על מנת שלא יפגעו בו. העד טען כי המנוח ציין בפניו כי בעבר היה ניסיון מצידם לפגוע בו אלא שהם לא הצליחו (ראה שורה 23 בעמ' 20 לפרוטוקול). בעניין זה העיד נזאר כך: ..."הוא (הכוונה למנוח) אמר שהוא הולך לדווח על הרשת סמים, שבוע או שבועיים לפני האירוע. אמרתי שאולי יפגעו בו שיעזוב, אמר מה שצריך להגיד הוא יגיד, הוא אמר שידע איך לשמור על עצמו"... (ר' שורות 25-26 בעמ' 20 לפרוטוקול). נזאר גם טען כי לאחר מקרה המוות של אחיו, אוכלוסיית הגששים ביחידה הצבאית שינתה יחסם כלפיו, כך למשל לטענתו כל האחרים הביעו תנחומיהם פרט לאוכלוסיית הגששים. גם אחיו של המנוח עלאא קיס העיד בבית המשפט ותאר את המנוח באור חיובי. העד הדגיש כי ב-72 השעות האחרונות לחיי המנוח השניים בילו יחד והמנוח אף התכוון לקנות רכב חדש. עללא גם סיפר על קשרי ידידות של המנוח עם בחורה מרמת הגולן, אם כי לדבריו לא בירר לשמה ואף העובדה שהמנוח ואותה בחורה העבירו ביניהם מתנות מקובלת וידועה בעדה הדרוזית, כמו גם הנוהג לכתוב שירי אהבה לגביהם טען שהשירים הנם "חלק מאומנות של אהבה" בקרב הדרוזים. בעניין כתיבת שירי אהבה, הסביר העד שפיק חמזה, הוא קרוב משפחתם של המערערים, כי זהו נוהג קיים בקרב בני העדה הדרוזית וכאשר אוהבים מישהי אומרים לה משפטים דוגמת "אני אוהב אותך, אני מת עליך, אני מוכן להקריב עצמי בשבילך" (ר' שורה 23 בעמ' 12 לפרוטוקול) כאשר הכוונה שמדובר באהבה עמוקה אז לא מוכנים לוותר על הבחורה, כך זה הנוהל והמסורת לדברי שפיק וממילא טען העד כי אינו מאמין שהמנוח יכל לפגוע בעצמו ולדעתו המדובר ברצח. העד גם טען כי אילו המנוח היה מבקש להינשא לבחורה דרוזית מארץ רחוקה, אביו לא היה מתנגד ואף היה נוסע להביאה ובלבד שתהא דרוזית. לדברי העד, הנוהג שבעבר ההורים בחרו את האישה היה קיים בעבר. גם חבריו של המנוח מן הילדות ומן הצבא תארו את המנוח כאדם חיובי ושללו סימני התאבדות, כך למשל טאפש נאהי, אמל חטיב, מחמד קבלן, עאדל טאפש פרחאן, פדא דבר ורביע סלאלחה- כולם כאחד שללו אפשרות כאילו המנוח התאבד ואף טענו שלא היו למנוח אויבים. ג'מל קיס, הנו קרוב משפחה של המנוח וגם לדבריו המנוח לא יכל להתאבד, שכן לא היתה שום התנהגות מחשידה בעניין. ג'מל סיפר כי כיום הוא משמש אחראי מרפאה בבית סוהר ובהיותו איש שב"ס קראו לו לזהות את הגופה בנהרייה. לדבריו אכן זיהה את המנוח בוודאות כשהוא מבחין במנוח מוטל על מיטה והרופא ועוזר והרב הצבאי רחצו אותו. בשלב זה הרב ביקש ממנו לעזור ברחיצה ובהלבשה של המנוח ותוך כדי שהם עושים זאת בצער שמע את הרופא והאח מדברים ביניהם כיצד יכול להיות שבגבו של המנוח יש חורים קטנים, נוספים. לטענת העד מדובר ב 4,5 חורים לפחות, קטנים מאוד, חורי כניסה. בשלב זה שם לב להערה שלהם ואכן הוא התפלא. גם בראש היו למנוח חורים בחלקו הקדמי ובאזור החזה היו תפרים לכל אורכו. לשאלת יו"ר הוועדה, השיב העד כי מועלם לא זיהה אף לא שבריר של אותות מצוקה אצל המנוח. מר ניסים רומנו משמש נגד תחזוקה בצה"ל ובהיותו מפקדו הישיר של המנוח לתקופת חמשת החודשים האחרונים לחיי המנוח סיפר כי היה נפגש עם המנוח אחת לשבוע לפחות. סיפר העד כי המנוח היה חביב עליו במיוחד בעיקר בשל תפקודו ביחידה. העד שלל אפשרות של בעיות בין המנוח לאחרים וטען כי בבוקר יום מותו פנה אליו המנוח בבקשה להעביר נהג בשם עמאד אבו שאח למוצב אחר כאשר בעניין זה נתבקש המנוח להגיש דו"ח על מנת שהבקשה תישקל. טען העד בנקודה זו על עסקת הסמים הנטענת ידע רק לאחר מות המנוח, כחודשיים - שלושה לאחר מ כן. בנוגע לחייל אחר בשם עוזי עמו התווכח המנוח עובר למותו, טען העד כי הסכסוך בין השניים נפתר וממילא לא יכל להוות בעיה אשר גרמה למות המנוח. למעשה טען העד כי שני עימותים אלו לא חרגו מן המקובל. זה המקום לציין כי בתמיכה לגרסת המערערים לפיה יש לשלול מקרה התאבדות, הוגש לתיק הוועדה קובץ תמונות - מהם נחזים קירות חדר ובהם חורים רבים בגדלים שונים. על פי הנטען המדובר בקירות החדר בו נרצח המנוח. מר סוויד עלי, הנו צלם במקצועו והוא העיד כי הוא אשר צילם את התמונות הנ"ל ביחד אם אחיו של המנוח - עלי קיס. העד טען כי החדר נמצא במטולה ובעדותו הוא תיאר י צילם חדר שהיה בו דם רב, ורואים עקבה של נעל צבאית וכך גם טען בחקירתו הנגדית. בהמשך הוגש דיסק לתיק הוועדה ובו לטענת העד נמצאים הנגטיב של התמונות. בנוסף הוצגו שתי תמונות נוספות, אשר לגרסת העד הוא צילם אותם בשנת 2002 בביתו של המנוח וכן הוצגו 3 תמונות נוספות אשר אותן צילם העד לטענתו בבית המנוח הנמצא ליד הוריו. בהמשך בחקירתו הנגדית השיב כי אלו האחרונות צולמו בתאריך 20.2.02. בחקירתו הנגדית נשאל העד למועד בו ביקר בבסיס הצבאי והוא התייחס לשנת 2003 לערך, אם כי לא זכר במדויק את התאריך. לטענת העד בתמונות נשקפים חורים של כדורים אותם סימן בעצמו וזאת לבקשת הורי המנוח. כזכור רס"ן פרידה ישראל משמשת ראש מדור פרט ונפגעים מיעוטים בצה"ל ובמסגרת עדותה בבית המשפט היא אשרה כי טיפלה במשפחת המנוח והיא אשרה מכתבים שכתבה בעניינים (מע/1 ומע/3). לדברי עדה זו כאשר קבלה את התחקיר אודות נסיבות גרם מותו של המנוח היה לה חשש כי נפל חוסר הגיון במסקנות לעומת ממצאי החקירה עצמה. לטענת העדה המסקנה הסופית בדו ח דברה על הסתברות מאוד גבוהה כי המדובר בהתאבדות למרות שלא כך עולה לטעמה מתיק החקירה ועל כן פניותיה לתובעת הראשית הצבאי ולפרקליט הפיקודי. העדה גם הוסיפה וטענה כי בעדה הדרוזית מאוד מקובל לכתוב שירי אהבה, הואיל וזה מגזר שמרני וילדים צעירים עם רגשות מבטאים זאת בכתב כי אינם יכולים לעשות מה שרוצים. לגרסתה, במגזר הדרוזי מאוד מקובל לכי צעירים, בני 20 מסתובבים עם מכתבי אהבה בכיסיהם. כמו כן, למסקנתה כי המדובר בתאונת נשק הגיעה בין היתר מאחר ואין להסתפק בקביעה לפיה המנוח היה איש קבע ותיק ואחראי באופן השולל אפשרות של משחק בנשק או תאונת נשק. טענה העדה, כי המנוח לא סבל מבעיות מיוחדות ונוכח הכרותה את המשפחה היא אינה סבורה כי היתה התנגדות רצינית לנישואים בינו לבין אותה בחורה עליה דברו שכן מדובר בבחור בן 27 והיו נותנים לו את זכות הבחירה. לאור האמור סכמה העדה וטענה כי על סמך ניסיונה עם משפחות שכולות כאשר מתאבדים יש הצהרות אובדניות וכדומה אלא שכך לא ארע אצל המנוח. בחקירתה הנגדית העדה אישרה כי ההשגה שכתבה על ממצאי החקירה הנה אולי הראשונה שכתבה בקריירה שלה ולמרות שלא נפגשה עם הפרקליטה שכתבה את המסקנות היא נפגשה עם המפקד שלה וטענה בפניו את השגותיה. לדברי העדה היא שמה עצמה בודקת בתיק רק מסיבות מצפוניות והיא מסכימה עם המסקנה הסופית שנתקבלה. מר אלכס פלג - מומחה לזיהוי פלילי: מטעם המערערים הוגשה חוות דעתו של מר פלג, מתאריך, 2.9.05, אשר נערכה על סמך מסמכים שהוצגו בפניו ובמסגרתה הוא בחן, האם ניתן, על יסוד הממצאים שנאספו בזירת האירוע, לקבוע בוודאות, כי הגורם למותו של המנוח הנו אחת מבין 3 אפשרויות: א. ירי עצמי. ב. ירי בידי אחר . ג. תאונת נשק. בחוות דעתו הנ"ל, מר פלג מסכם העובדות העולות מתיק החקירה, לפיהן גופת המנוח נמצאה במועד הרלוונטי בסביבות השעה 12:15, כאשר המנוח נמצא ירוי בחדר הנהגים במפקדת היק"ל במטולה. בסמוך לגופה נמצא נשק מסוג רוס"ק גליל במצב "הכנס", כדור בבית הבליעה ובורר המצבים נמצא על "אוטומט". במחסנית נותרו 27 כדורים. בחדר אותרו 7 תרמילים נקורים ומפוזרים מסוג 5.56 לגביהם קבע מומחה מעבדת נשק מז"פ מטא"ר ירושלים, כי אלו נורו מנשקו האישי של המנוח. מר פלג גם מציין כי הגופה הועברה למכון לרפואה משפטית באבו- כביר ופרופ' היס אשר ניתח הגופה ציין בדו"ח הנתיחה כי נמצאו פצעי כניסה במצח, בבסיס הסנטר ובבית החזה בצד ימין. כן עולה מן העובדות כי סמל בשם יוני בר אשר נכנס לחדר האפוף עשן הבחין במנוח ירוי, ישוב על מיטתו כאשר גופו מוטה שמאלה. הנשק שעון על גופו, כיוון הקנה כלפי הקיר מעלה. לא נערכו בדיקות "טביעות אצבע" לנשק. בחוות דעתו, מציין פלג כי בתיק החקירה של מצ"ח אין התייחסות מקצועית למספר ממצאים: מרחק ומדידת פיזורם של התזות הדם, רסיסי העצם,חלקי מח מן הקורבן, פירוט המשך מסלול שלושת הקליעים השונים בהמשך ליציאתם מפצעי היציאה וכתמי דם שצולמו על תקרת החדר, כאשר בכל אלו, לטענת המומחה היה כדי לסייע בהבנת תרחיש הירי. עוד מציין מר פלג כי החקירה לא באה למסקנות לעניין תנוחתו של המנוח בעת הירי - עמידה או ישיבה, כאשר לטענת מר פלג ריכוז של התזות דם הנצפה בתקרת החדר בחלק מן הצילומים מתאים יותר למצב "עמידה" מצד המנוח בטרם נפטר. בהתייחסו לקביעות של פרופ' היס אשר ניתח את הגופה, טוען מר פלג כי קביעה לפיה התקיים מגע פיזי בין קצה קנה הנשק והעור באזורי הפגיעות אינה מתיישבת עם העובדה כי הנשק היה במצב אוטומט ואף אינה מתיישבת עם המרחקים בין פצע הכניסה במצח לזה שבסנטר וכן עם המרחק בין פצע הכניסה בסנטר לבין זה שבחזה ואף עם העובדה שין שני מרווחים אלו אין כניסות קליע נוספות. יתרה מזאת, לטענת מר פלג בירי מטווח מגע במצב של הצמדה, רוב חלקיקי אבק השריפה ממשיכים אל תוך תעלת הקליע וכמעט לא נשארים סביב לחור הכניס. מר פלג מציין כי בירי במצב אוטומט השליטה על אחיזת הנשק מתרופפת כבר לאחר כניסת הקליע הראשון ואז נוצר שינוי בכיוון הקנה ממצב של "למטה למעלה" למצב של "למעלה למטה". לפיכך לטענת מר פלג אין זה סביר כי בשעת הירי היה מצב של מגע פיזי בין קצה קנה הנשק והעור במקומות כניסת הקליעים. יתרה מכך לטענת המומחה האפשרות של תאונת נשק הופכת לסבירה יותר הואיל וכניסת הקליע שחדר למוח כיוונו היה "מלמטה למעלה" שוללת ירי עצמי אובדני (ראה הסבר 3.6 לחוות דעתו של מר פלג). בחוות הדעת מתייחס מר פלג לכדורים שנורו מן הנשק - 7 במספר והוא מסביר כי עם פגיעת קליעים באזור הראש, אחיזת היורה בנשק מתרופפת. לפיכך, לטענת מר פלג , אם היתה פגיעה ישירה באונה השמאלית של המנוח - שהנה פגיעה קטלנית אזי האחיזה בנשק חייבת להתרופף ואז נוצר מניפה של פיזור שאר הפגיעות עד לתום הירי. לעניין זה, טוען מר פלג, אין התייחסות בתיק החקירה. גם בתיק החקירה אין שלילה מקצועית של ביום התאבדות, אף אין קביעה מקצועית כי הירי התבצע רק בידי המנוח. בשלב זה עומד מר פלג על מס' ליקויים שאירעו לטעמו בהליך חקירת נסיבות המוות של המוות אשר פוגמים ביכולת המסקנות. כך למשל הוא טוען שלא שורטטו ולא נמדדו מדידות מדויקות של זירת האירוע, מיקומו של כל אחד משבעת התרמילים. סך כמות הפגיעות שנצפו בקירות ולא ניתן להם הסבר מקצועי. לא נלקחו טביעות אצבע מן הנשק לאחר האירוע אף לא בוצעה בדיקת פרו- פרינט על אצבעותיו או ידיו של המנוח אשר יכלו לוודא או לשלול סחיטה של ההדק מצד המנוח. בתיק החקירה אף לא נצפו צילומים כללים או פרטניים של זירת האירוע, תקריב ידיו. גם בדוח הפתולוג לא נאמר מאומה על מצב הידיים והאם היו עליהם כתמי דם. גם יש לשים לב לכך כי אחד מחיילי הבסיס ניתק את הנשק מגופת המנוח ובכך גם פגם בראיות ישירות לגבי צורת תנוחת המנוח ביחס לידיו. בסעיף 4 מסכם לחוות דעתו טוען מר פלג כי חסרון מכתב התאבדות ו/או כל הסבר הגיוני אחר, ירי רצוץ של 7 כדורים מתוכן 3 פגיעות בלבד, ירי שאינו בהצמדה מלאה, מרחקים בלתי סבירים על גופת המנוח כאשר הנשק נמצא במצב "אוטומט", כמות רבה של פגיעות בקירות אחד ותנוחת הגופה ביחס להתזות כל אלו מהווים נסיבות הרומזות על ירי בידי אחר ולכך יש להוסיף את אופן ניהול החקירה אשר החוקרים פעלו כך נראה, תחת הנחה שהמנוח התאבד במכוון בירי מתוך כוונה ועל כן לא בוצעו כל בדיקות האימות הטכניות והפיזיות הנדרשות ובנסיבות אלו לדעת מר פלג, ממצאי זירת האירוע, חוות הדעת הפתולוגיות וניתוח העדויות לא מצביעים בשום אופן על העדפת מסקנת "ירי עצמי" על שאר האפשרויות והמומחה סבור דווקא, כי "מבין האפשרויות, , "ירי עצמי", "תאונת נשק", או "ירי בידי אחר" האפשרות הסבירה ביותר על סמך כל ממצאים מצביעה על אפשרות "תאונת נשק". כעל האפשרות המועדפת" (ראה סעיף 4 לפרק הסיכום בעמוד 10 לחוות הדעת). בתאריך 2.6.08, ולאחר שהובא חומר חקירה נוסף לעיונו של המומחה פלג הוגשה חוות דעת משלימה מטעמו, המתייחסת גם לחוות דעתם של רפ"ק עופר שלוש וכן סנ"צ גיל הוכרמן -מטעם המשיב, כאשר מר פלג נותר בדעתו לפיה מתוך כל האפשריות לגרם מותו של המנוח, הסבירה ביותר על סמך כל הממצאים מצביעה על אפשרות של תאונת נשק/פליטה כאפשרות המועדפת. מר פלג נחקר בבית המשפט ובחקירתו הנגדית השיב לשאלות ב"כ המשיב כי באופן כללי לצורך כתיבת חוות הדעת הועברו לעיונו כל העדויות שנגבו על ידי חוקרי מצ"ח אם כי לדבריו, התייחס לטענתו רק לעדות עניינית של יוני בר, לטענתו. בנוסף אישר העד כי לא ביקר במקום האירוע אף לא ראיין באופן אישי איש מן העדים שמסרו עדויות בתיק החקירה. הסביר העד כי תחום מומחיותו הנו בחינת ממצאים בזירת העבירה ובחוות דעתו הסביר כי אילו היו עושים את כל הפעולות המבקשות בזירה, קל היה להגיע דרך הממצאים בזירה למה שהתרחש שם (ר' שורות 19-20 בעמ' 71 לפרוטוקול). העד עמד על דעתו העולה מחוות הדעת שערך כי בשעה שהמנוח נורה ישנה אפשרות שהיה אדם נוסף בחדר כאשר למעשה לטענתו הוא לא יכול לשלול אפשרות זו. לדבריו, נסיבות הירי לא מצביעות על ירי עצמי ומאחר ואופציה זו נשללה יש אופציות אחרות אותן ציין בחוות דעתו. כמו כן לטענת פלג לא יתכן שהירי היה בטווח מגע (זאת אף בניגוד לדעתם של ד"ר קוגל ופרופ' היס) ויחד עם זאת בהמשך דבריו הסביר כי לדעתו תאונת נשק היא הגורם האפשרי ביותר למקרה, אם כי הסביר בבית המשפט כי לא ציין אם הדבר נעשה בידי המנוח או אחר. לדבריו, לא נראה לו שמדובר ברצח. (ר' שורות 2-4 בעמ' 74 לפרוטוקול). בד בבד הוסיף העד כי הסבירות לירי עצמי בנסיבות העניין הופכת לפחות סבירה וכך גם ציין בסעיף 3.6 לחוות דעתו. פלג שלל את התרחיש אשר הוצג על ידי ב"כ המשיב לנסיבות מותו של המנוח כאילו המדובר בירי עצמי במצב באוטומט: כדור ראשון לכיוון המצח, בהמשך הנשק נשמט ואז פגע באזור הסנטר ובהמשך באזור בית החזה. בהשיבו בנקודה זו, טען פלג כי תרחיש כאמור לא יתכן הואיל ובמצב בו הנשק נשמט מידי המנוח, אין מי שירה את המשך הכדורים (ר' שורות 19-20 בעמ' 75 לפרוטוקול) ולדבריו יכלו לבדוק את מצב תנוחתו של המנוח בעת הירי בזירה, אם כי הדבר לא נעשה. בעניין זה, העד גם טען כי התאבדות כפי המתואר על ידי ב"כ המשיב אינה יכולה להתרחש כיוון ולטענתו או שאדם יורה בתקרה או בעצמו או שמתאבד או עושה ניסיון ירי. לדבריו, הוא אינו מכיר כוונת התאבדות ופספוס במקרה שתואר, כי ביחס ליריית המניפה אם ראשון ירה במצחו הרי שהכדור הראשון נטרל אותו טוטאלית. (ר' עמ' 76 לפרוטוקול). אשר לאופציה לפיה אחר ירה במנוח וביים התאבדות, הרי שאפשרות כאמור כלל לא נבדקה ולכן גם לא נשללה. גם בחקירתו הנוספת מתאריך 18.6.08 העד עמד על דעתו לפיה דעתו כי במקרה הנדון לא התרחשה הצמדה או מגע של כלי הנשק למנוח ולהערכתו המדובר בריחוק הנשק מן המנוח במס' ס"מ, לפחות 10 ס"מ כאשר בהמשך הדגיש כי טווח רחוק הנו עד 200 מטר. העד גם טען כי האפשרות לפיה הירי החל מלמטה למעלה אינה אפשרית נוכח הכדורים מאחור בקיר ששוללים זו. לדברי העד בחדר נמצאו 7 תרמילים ויש פגיעה בתקרה על כן לטענתו האפשרות של ירי מלמעלה למטה נמצא בסבירות יותר גבוהה. כמו כן, לאורך חקירתו הנגדית עמד העד על דעתו העולה מחוות דעתו המשלימה, לפיה אפשרות של פליטת כדור במקרה הנדון הרבה יותר גבוהה ומתבססת על ממצאים בזירה, והמדובר לטענתו בפליטה שהיא ירי אוטומטי לא מכוון כאשר לדבריו, פליטת הכדור יכלה להתרחש על ידי המנוח או על ידי אחר. ד"ר קוגל חן- מומחה לתנועות בליסטיות: בנוסף לחוות דעתו של מר פלג, הוגשה מטעם המערערים חוות דעתו של ד"ר קוגל חן אשר נערכה בתאריך 3.8.06. לאחר סריקת העובדות העולות מן המסמכים שבחן ד"ר קוגל חן הוא מציין כי חוות דעתו מתייחסת רק לסוגיות הקשורות בניתוח הרפואי המשפטי של המוות היינו בממצאי גופתו של המנוח וסביבתו. למעשה ד"ר קוגל מסכים עם מסקנותיו שלפרופ' היס בסיפא חוות דעתו, היינו מקובלים עליו מסקנות סיבת המוות אצל המנוח (כתוצאה מנזק חמור למח בשל מעבר קליע דרך הראש) טווח ירי של מגע, כיוון הירי וכולי. יחד עם זאת, ד"ר קוגל דן בשאלה האם הירי יכול היה להתבצע כאשר הנצרה במצב אוטומט והוא מגיע למסקנה כי ראשית, אין כל הוכחה לטענה שהנשק היה במצב "אוטומט" ושנית, גם אין כל אפשרות כי הירי בוצע במצב זה הואיל ונותר פיזור פצעי כניסת הקליעים על פני הגוף וכן העובדה שכל הפצעים נורו מטווח מגע. לטענת ד"ר קוגל יתכן והירייה בוצעה בהצמדה אל קנה עור, אולם אם הדבר נעשה באוטומט הרי שהיריה הבאה לא תתבצע בהצמדה כיוון שהרתע מרחיק את הקנה מן העור ואז המצאות שלושה פצעים שנורו מטווח מגע, בענייננו, שוללת לחלוטין אפשרות כי הירי בוצע בצרור- במצב אוטומט. כעת מגיע המומחה למסקנה כי הירי בוצע בבודדת ואז בוחן האם המנוח אכן יכל לירות בעצמו את שלושת היריות תשובתו הנה, כי לאחר שנפגע מקליע אחד יש לבחון האם עדיין היה מסוגל המנוח להיות בהכרה ובעל יכולת מוטורית להמשיך ולירות. לטענת המומחה, פגיעה אחת פגעה במוחו של המנוח, והרי שעל פי דעתו של פרופ' היס בעצמו היא קבעה את סיבת המוות. מקום ויש שתי פגיעות נוספות - האחת בעמוד וחוט שדרה ואילו האחרת בריאה הימינית, הרי שלטענת ד"ר קוגל רק הפגיעה בריאה לא גורמת לנטרול מידי ועל כן נשאלת השאלה במצב בו שתי פציעות בגופו של המנוח גורמות בנפרד זו מזו חוסר יכולת מיידי לכל פעילות, כיצד יכל המנוח להמשיך ולירות בעצמו המסקנה של ד"ר קוגל הנה אם כן, כי לפחות אחד מפצעי היריה (במח או בחוט ועמוד שדרה) נורתה על ידי מאן דהוא. בשלב זה, מתייחס המומחה למאמר שפורסם בשנת 2002 ובו נקבע כי נטרול מיידי מתרחש רק אם מרכזים חיוניים במערכת העצבים המרכזית נפגעים. לפיכך לטענתו, גם ניתן לשלול התאבדות רק כאשר שתי יריות או הראשונה בהן, מנשק לא אוטומט פצעו את האזורים הללו, והוא מגיע למסקנה כי זה מה שקרה בענייננו ועל כן יש לשלול מסקנה לפיה המנוח התאבד (ר' עמ' 12-13 לחוות הדעת). בחוות דעתו, מסכם המומחה כי אין זה סביר שהמנוח התאבד ממספר סיבות: פצעי גופו נורו מטווח מגע ובכך נשללת אפשרות שבוצע ירי בצרור אוטומט. ריחוק הפצעים אל מול קצב אש גבוה של רובה הגליל, שולל אפשרות כי הירי בוצע במצב אוטומט. שתיים מתוך שלוש יריות חייבות היו לגרום לנטרולו המיידי ולאי יכולת ביצוע כל פעילות מוטורית. יריות מטווח מגע ובנפרד זו מזו, שוללות ירי עצמי במקרה הנ"ל הואיל ולאחר ירייה בראש או בעמוד שדרה, נוטרל המנוח ולא יכל לבצע ירי נוסף. בחקירתו הנגדית בבית המשפט בהתייחסו לעבודתו בעבר במכון לרפואה משפטית לצד פרופ' היס, השיב ד"ר קוגל כי הנו בעל ניסיון רב בפצעים, בעיקר מעצם העובדה שחיילים נפגעים יותר מאזרחים. העד אישר כי לא ביקר פיזית במקום האירוע, לא ראיין עדים שונים, כשהוא מסביר שהגביל את חוות דעתו לתחומי המומחיות שלו. לשאלת ב"כ המשיב מהם הנתונים לפיהם ניתן לקבוע שהמקרה היה התאבדות, משיב העד, כי בענייננו מדובר בפגיעה בשני מקומות שונים שגרמו לנטרול ואז למעשה אדם כזה לא יכול ללחוץ על ההדק פעם נוספת לאחר היריה הראשונה ובמקום אחר הוסיף דעתו, כי בזמן נתיחת הגופה על ידי פרופ' היס טרם נגבו עדויות, לכן סבור העד שעל פרופ' היס היה להכין חוות דעת משלימה לפי דרישה אילו היו מובאות בפניו העדויות ואז היה בוחן חיבור ממצאיו. לעניין מסקנתו כי אין המדובר בירי במצב אוטומט בניגוד למסקנתו של פרקליט צפון, הסביר ד"ר קוגל כי זו מסקנתו מניתוח ממצאי הגופה והוא מסביר כי כאשר יורים בנשק במצב אוטומט, היריה הראשונה אכן יכולה להיות מטווח מגע, אם כי בהמשך נוצר "רתע של הנשק ושאר היריות לא מטווח מגע כי הנשק מרוחק מהגוף" ועל כן לטענתו, בענייננו, אם כל היריות אכן אירעו כפי שנקבע במכון לרפואה משפטית - מטווח מגע, המסקנה שהן לא נורו במצב אוטומט (ר' עמודים 62 -63 לפרוטוקול) ומיד הוא מוסיף כי פרט לטענה שהנשק היה במצב אוטומט לא הובאה כל ראיה חיצונית ממשית המאשרת שאכן הנשק ירה במצב אוטומט. גם כאשר הקשתה ב"כ המשיב וטענה בפני העד, כי יש עדות מתיק החקירה שהנשק נמצא על מצב אוטומט, העד נותר איתן בעמדתו וטען כי אין די בכך כדי להסביר את ממצאי הגופה, היינו לדבריו: יש סתירה בין מצב הנשק לבין הממצאים בגופה. בד בבד, הוא אישר כי לא קרא העדויות הקיימות בתיק החקירה (ר' שורות 16-17 בעמ' 63 לפרוטוקול). כאשר הוצגה בפני העד חוות דעתו של מר פלג, אשר ציין כי הנשק נמצא כשהמחסנית על מצב אוטומט, השיב העד כי עדיין אין בכך להוכיח שהיריות בוצעו באוטומט, מה שלטענתו מגביר החשדות. אשר לאפשרות שהציע פלג כי המדובר בתאונת נשק, הסביר העד כי פלג מנתח מז"פ ואילו הוא עצמו מעדיף מסקנה שונה. כמו כן, לתרחיש אשר הוצג בפני על ידי ב"כ המשיב, על פיו כאילו המנוח התאבד כאשר הוא כיוון את קנה הנשק למצחו, סחט אותו על מצב אוטומטי, נפלטו 7 כדורים, הראשון פגע במצחו, הנשק נשמט ונפלט כדור נוסף לסנטר, הנשק המשיך להשמט ונפלט כדור נוסף לחזה, השיב העד כי לא ניתן לקבל טענה זו. לדבריו, מצב של ירי בטווח מגע שולל אפשרות שהנשק נשמט והיה בטווח מגע הדוק הן לסנטר והן לבית החזה כי מקומות אלו נמצאים ממישורים שונים. בנוסף, לטענתו, כיווני הירי השונים מלמטה למעלה או מלמעלה למטה אינם מתיישבים עם נשק הנשמט במהירות ירי גבוהה הדורש כי מסלול הירייה יהיה זהה ובאותו הכיוון (ר' שורות 16-22 בעמ' 66 לפרוטוקול). ניתן לומר כי ד"ר קוגל, מסכים עם מסקנת פרופ' היס לפיה היריה בראש כנראה גרמה למותו של המנוח, אם כי לטענתו, גם לפגיעה בעמוד השדרה יש פוטנציאל קטלני ועל כן מכל מקום אין המדובר בהתאבדות. לגבי תאונת נשק ד"ר קוגל אינו בטוח באפשרות זו ולדבריו, ואין סיכויים גדולים שזו תאונת נשק אולם מיד טען כי אינו יכול לדעת בוודאות מה קרה אם כי יכול לומר שהמנוח לבדו לא יכל לירות מאותו נשק ומכאן מסקנתו, כי זה ירי בידי אחר, כאשר אותו אחר חייב להיות במרחק מגע. הראיות שהובאו מטעם המשיב: מטעם המשיב נשמעו עדויותיהם של שני חיילים אשר שרתו עם המנוח בצבא: החייל פרי יער, שירת ביחידה בה שירת המנוח, בתפקיד חובש. אודות האירוע מתאריך 17.9.00 הסביר העד, לאחר שקרא עדותו אותה מסר במצ"ח, כי אינו זוכר הרבה, והוא יכול להשיב לשאלות ספציפיות בלבד. להערכתו, הגיע למקום בו נמצא המנוח ירוי, דקות ספורות לאחר מכן והוא נזכר שראה את המנוח ואת יוני. הוא חושב שהיו עוד אנשים אם כי אינו בטוח בכך. העד לא זכר פרטים רבים, חשב שלא ראה אחרים יוצאים מן החדר וכל שזכר היה עשן ואת המנוח בפינה מלוכלך בדם. גם בחקירה נגדית העד לא זכר פרטים ולא ידע להשיב לשאלות ב"כ המערערים פרט לעובדה שראה חלקי גופה ולדבריו, יתכן והיה חור במקום בו נמצא מזגן על הקיר, אם כי העד לא היה בטוח. החייל קובי פטל גם הוא שירת עם המנוח ומסר עדותו במצ"ח. העד לא הכיר אישית את המנוח פרט לעובדה שמשמש נהג בבסיס. אודות האירוע הטראגי סיפר העד כי בעודו מתהלך בצהרי היום בבסיס, שמע צרור יריות, ואז ממרחק של 20 מטר אולי פחות, הוא וחייל נוסף בשם יוני בר החלו לחפש. יוני נכנס ראשון לחדר ואז לחדר פנימי והם הריחו ריח אבק שריפה. יוני שנכנס ראשון יצא בריצה וקרא בבהלה לחובש ובמצב זה טוען קובי כי נבהל ולא רצה להיכנס נותר בחדר החיצוני וצעק גם הוא לחובש. העד טען כי לא שמע קולות מן החדר, לא ידע על פתח כניסה נוסף עליו. הוא סבור כי יוני והוא היו הראשונים שהגיעו למקום. לגבי צרור היריות טען כי שמע צרור של רובה, צרור אחד (ר' שורה 2 בעמ' 90 לפרוטוקול) ובחקירתו הנגדית חזר על גרסה זו, אם כי לא יכל להעריך את מספר הכדורים. מטעם המשיב זומנו עדים נוספים: פרופ' יהודה היס- פתולוג במרכז הלאומי לרפואה משפטית אשר ביצע נתיחה של גופת המנוח וסיכם ממצאיו באופן שנתגלו 3 פצעי כניסת קליע: פצע כניסת קליע במצח- מעבר תעלת קליע דרך המוח, בפצע יציאת קליע באזור קודקודי עורפי. פצע כניסת קליע בסנטר - מעבר תעלת קליע דרך כלי דם גדולים בצוואר, פצע יציאת קליע בעורף. פצע כניסת קליע בבית חזה מימין - מעבר תעלת קליע דרך ריאה ימינית,פצע יציאת קליע בגב. על סמך תוצאות הנתיחה שביצע, סיכם פרופ' היס בחוות דעתו, כי מותו של המנוח נגרם מנזק חמור למח בעקבות מעבר קליע דרך הראש. מסקנתו כי טווח ירי - מגע. כיוון תעלת קליע - מקדימה אחורה, סוג קליע, מהירות לוע גבוהה. בהמשך נמצאו 2 פצעי קליע נוספים מירי מטווח מגע של קליעים בעלי מהירות לוע גבוהה האחד בסנטר עם מעבר דרך כלי דם גדולים בצוואר והשני בבית החזה מימין עם מעבר דרך ריאה ימינית. פרופ' היס נחקר בבית המשפט, הן בחקירה ראשית על ידי ב"כ המשיב והן בחקירה נגדית. בחקירתו הראשית, סיפר העד כי מדידת נתוני הפגיעה בגופו של המנוח בוצעה תחת נקודת הנחה אובייקטיבית לפיה האירוע התרחש כאשר הנפטר היה בתנוחה של עמידת דום זקוף וזאת אף אם ההנחה שגויה (ר' שורות 15-16 בעמ' 93 לפרוטוקול). העד הסביר כי באופן כללי ירי אפשרי מטווח מגע, מטווח קרוב ומטווח רחוק. לדבריו, טווח מגע הוא הטווח שנמצא במגע עם קדח הקנה וזאת יודעים: "על סמך המצאות שרידי ירי על פני הפצע וסביבו וצורה של פצע שנראית כצורת כוכב בעקבות הגזים שפורצים עם הקליע מתחת לפני העור" (ר' עמ' 93 לפרוטוקול). לעומת זאת, הסביר העד טווח קרוב של ירי מותיר: "על פני האיזור הפצע סימני ירי משניים. קוטר הפיזור של סימני ירי משניים מאפשר הערכה של מרחק ירי מס"מ מודדים ועד לכמטר וחצי, תלוי בנשק והקליע" ר' עמ' 93 לפרוטוקול). לגבי טווח ירי רחוק הסביר העד לא ניתן להבדיל בין סימני ירי ולא בצורה מיוחדת של פצע כניסת קליע ואז טווח הירי הינו מעל כמטר וחצי. פרופ' היס טען כי כל שלושת הפצעים שנתגלו בגופת המנוח, בוצעו בכיוון הבא: במצח - מצד שמאל, בסנטר - מצד ימין ואילו בבית החזה - מצד ימין כאשר לדבריו כיווני הירי באופן כללי היו מקדימה לאחור. העד גם פירט המרחקים בין פצע הכניסה ליציאה בכל אחד מן הפגיעות כאשר לדבריו הכיוון מלמטה למעלה. לאור כל האמור המומחה הסביר שהגיע בחוות דעתו למסקנה לפיה שלושת הפציעות היו מטווח מגע כאשר למעשה קדח הקנה של הנשק היורה בא במגע עם העור דרכו עבר הקליע בשלב זה גם הדגים המומחה את ביצוע הירי באמצעות דגם של נשק והוא חוזר על דבריו שהמעשים אובייקטיבים לתנוחה של גופה ששוכבת אופקית על גבי שולחן הנתיחה. בהמשך ולאחר שהציגה ב"כ המשיב בפני העד מספר תמונות מתיק מצ"ח השיב העד כי במצב בו הירי בוצע כאשר המנוח ישב המרחקים אותם פירט בחוות דעתו לגבי פצעי הכניסה והיציאה משתנים כיוון שגם המרחק בין האיברים במצב ישיבה משתנה. לפיכך, העד לא יכל להשיב איזו אפשרות יותר מקובלת אם כי רק יכל לשלול אפשרויות. בהמשך הסביר כך: "אני לא יכול לומר בגלל שאירוע הוא אירוע דינמי והוא משתנה כל חלקיק שניה..., הנתון האובייקטיבי שהגופה בסופו של האירוע נמצאה בחצי כריעה או ישיבה על משטח ספה, אינו מאפשר לי הערכה מדעית מדויקת של התנוחה בתחילת האירוע" (שורות 1-4 בעמ' 96 לפרוטוקול). כמו כן בהתייחסותו למהירויות הנשק והתנוחה בירי הסביר העד הוסיף העד כי קיימות גם נסיבות ירי, למשל כאשר הקורבן הפעיל את כלי הנשק, לדברי העד: "אי אפשר לקבוע את כוונת היורה. מדובר על מנגנון ירי" (שורה 19 בעמ' 97 לפרוטוקול). ולשאלה מה דעתו על כך שד"ר קוגל טען כי המרחקים בדו"ח הנתיחה של פרופ' היס שוללים אפשרות ירי עצמי, השיב העד כך: "ירי עצמי הוא מתבטא בטווח מגע בירי על ידי אדם אחר איננו מתבטא בטווח מגע מבלי להכנס לפרטים נוספים, הירי מטווח מגע הוא ירי עצמי" (שורות 22-23 בעמ' 97 לפרוטוקול). יחד עם זאת בחקירה נגדית השיב העד כי אכן קיימת אפשרות תאורתית לפיה גם ירי על ידי צד ג' יכול להיות מטווח אפס וטווח מגע. כמו כן לגבי אפשרות של ירי על ידי אחר היינו רצח, השיב העד לב"כ המערערים כי הוא אינו מכיר שום מקרה בספרות המקצועית ומניסיונו בעבודה עם גופות ובו היה רוצח אשר מטרתו לגרום למוות של קורבן על ידי כך שהתקרב אליו לאחר שירה בו בפעם הראשונה מטווח מגע, רק על מנת להתלכלך מדמו. לדברי העד, ממצאים של שלושה פצעי כניסה אצל קורבן מתיישבים עם ירי עצמי ואינם מתיישבים עם ירי על ידי אדם אחר. יחד עם זאת, השיב העד כי בדוברו על ירי עצמו הוא לא מכריע בין כוונה אובדנית לתאונת נשק (ראה בעמ' 99 לפרוטוקול). בשלב זה אישר העד כי פרט לגופת המנוח לא הובאו בפניו ראיות נוספות דוגמת ט.א, התזות דם ובדיקת רסיסי עצם, בדיקת חלקי דם, בדיקת טביעות כפות רגליים, תשריטים מדויקים של זירת האירוע, נפילת התרמילים ביחס לגופת המנוח וכולי ובהקשר זה השיב כי תיעוד נכון של שרידים ביולוגיים אשר מקורם בגופת המנוח היו מאפשרים לו למקם את הגוף, להבדיל מגופה, בזמן הירי. כך למשל, לדבריו התזות נגרמות כמעט בו זמנית עם פגיעת הקליע ולכן זה יכל לשמש עבור כמעין תרשים רגעי של אירוע מסוים (ראה שורות 3-5 בעמ' 100 לפרוטוקול). לעניין היריות במנוח, הסכים פרופ' היס עם דברי ד"ר קוגל לעניין העובדה כי הפגיעה בסנטר המנוח מנטרלת מיידית את הקורבן והוא אישר כי פגיעה בחוט השדרה הצווארי יכולה לנטרל באופן מיידי את התנועות הפיסיות של הקורבן, היינו הקורבן לא יכול לבצע פעולות נוספות רצוניות ואז עם האצבע נמצאת בשמורת ההדק והירי אוטומט יכול מנגד להיפלט קליע אחר שיפגע באזור אשר גורם להפסקת פעילות יזומה של הגוף. אולם יחד עם זאת, דעתו של פרופ' היס, על סמך נסיונו ועל סמך ניתוחו את גופת המנוח יתכן מצב בו נשק מסוג גליל הטעון בקליעים מן הסוג שהיו בזמן האירוע, יכולים לגרום לירי עצמי של 3 קליעים מטווח מגע כפי שנמצאו אצל המנוח. עוד הוסיף כי בנסיבות העניין פצעי הכניסה מלמדים על ירי בקו אחד מכיוון המצח, לסנטר ואז לבית החזה מצד ימין ואלו ממצאים אשר לדברי העד, מתיישבים עם ירי עצמי. אשר לחוות דעתו של ד"ר קוגל ולמסקנתו כי במקרה הנדון לא ניתן לשלול ירי עצמי, מגיב העד כי ד"ר קוגל, שם לעצמו מטרה להגיע למסקנה מסוימת ולצורך כך פירש לא נכון ממצאים ממאמרים שפורסמו בעניין. בנקודה זו טוען פרופ' היס כי הוא דוחה טענתו של ד"ר קוגל פיה, ריחוק פצעים בהתחשב בקצב האש שולל אפשרות של ירי בצרור במצב אוטומט. אשר למאמר אליו הפנה ד"ר קוגל בחוות דעתו, בעמ' 12, טוען פרופ' היס כי במאמר של אדם בשם קנקר, נאמר בעמ' 276 כי הפסקה מידית של פעילות מתרחשת כאשר אזורים הכרחיים במערכת העצבים המרכזית נפגעים ובמאמר יש התייחסות לאותם אזורים, אם כי האזור של המח העליון, דרכו עבר הקליע אצל המנוח, אינו מוזכר במאמר שם מופיעים רק אזורים תחתונים ועל כן, לטענת פרופ' היס, לאחר שהגיש המאמרים, ד"ר קוגל שינה נתונים כמובן מאליו לצורך חוות דעתו. לשאלת חבר הוועדה ד"ר ווליש, השיב פרופ' היס כי אינו יכול לקובע ברמת וודאות דרושה אם היריות היו מכיוון מעלה למטה או מלמטה למעלה, אם כי לטענתו, ללא ספק היריה בסנטר היה האמצעית. לגבי בדיקה אינזימטית לרקמה היכולה להעריך איזה מן הרקמות נפגעה ראשונה, השיב העד כי במקרה הנדון פרקי הזמן היו קצרים ועל כן, למרות שבמכון יש רקמות מן המח לבדיקה עתידית אפשרית, זו לא נעשתה עקב קוצר הזמן באירוע שמנע מן הבדיקה להואיל למסקנה בנקודה זו (ראה שורות 19-25 בעמ' 106 לפרוטוקול). רפ"ק עופר שלוש - ר' שלוחת ירושלים במעבדה הניידת לזירות פשע חמור, ערך חוות דעת מטעם המשיב כשהוא מתבסס על חומר שהוצג בפניו ומבלי שביקר בזירת האירוע. לאחר שרפ"ק שלוש מתייחס לפצעי הירי כמוצג בצילומי דו"ח הנתיחה, הוא מסכים כי פצעי הירי הנ"ל משקפים ירי אופייני מטווח מגע, ובמיוחד פצע הסנטר. יחד עם זאת, טוען רפ"ק שלוש, כי יתכן והפצע במצח נגרם כאשר קצה קנה הנשק אינו במגע מלא עם המצח אם כי במרחק ממנו ודבר זה אפשרי לדבריו, בהתאם לאמור במאמר אליו הפנה ואשר צוטט גם על ידי ד"ר קוגל בחוות דעתו. הסביר רפ"ק שלוש, כי עיתים בעת ירי , קיים בכלי הירי תנע אופקי אשר בהיעדר קיבוע כלי נשק למקומו גורם לתזוזת הנשק ואז הוא זז בכיוון מעלה מן האופק. רפ"ק שלוש מדבר על מקרים שבחן משך השנים, בהם התקיים ירי עצמי או פליטת צרור יריות במצב אוטומט ובו נצפתה מניפת ירי כלפי מעלה. מעולם לא נתקל במניפת ירי כלפי מטעה על כן גם הניח כי המנוח נפגע מירי אוטומט - פגיעה ראשונה בחזה, אח"כ בסנטר ולבסוף במצח. רפ"ק שלוש מגיע למסקנה כי הסבירות מאוד גבוהה שהמנוח ביצע ירי עצמי כאשר בורר המצבים בנשקו נמצא במצב אוטומט, כשהוא ישוב, גופו רכון מעט קדימה וצווארו כפוף כלפי החזה. בחקירתו הנגדית השיב העד כי לא נכח בזירה אם כי לדבריו, תפזורת הכדורים במקומות שונים בזירת האירוע, היא אשר עזרה לו לקבוע את מנח הגופה בעת הירי. לדבריו, אפשרות ישיבה אצל המנוח הנה בסבירות גבוהה וכך גם ציין בחוות דעתו, אם כי לדבריו גם קיימת אפשרות של עמידה, אשר הנה מאוד קלושה. העד הוסיף ואישר העד כי בדיקות דוגמה איתור בדיקת עקבות ירי, התזות דם, התזות רסיסי עצם וכדומה, אשר לא בוצעו על ידו ואף לא הובאו בפניו, יכלו לסייע בידיו על מנת להגיע לממצאים חד משמעיים. כאשר נשאל העד לגבי שלושת הפגיעות במנוח וסדר פגיעתן, השיב כי לדעתו הפגיעה הראשונה היתה בחזה מכיוון קדימה לאחור, בהמשך בסנטר ימין ואילו השלישית במצח שמאל, כאמור בחוות דעתו של פרופ' היס. כמו כן הסביר העד כי הוא קובע את מנח הגופה, לפי פצעי הירי ובהתאם לחוות דעתו של פרופ' היס אשר תאר את הפצעים ולכן גם הניח כי בעת הירי הנשק היה במגע או כמעט במגע (ר' עמ' 129 לפרוטוקול). לדברי העד מאפייני פצעי הירי הן בסנטר והן במצח הנם של ירי קרוב ביותר וזו סברתו ברמה הגבוהה. אשר לשאר הכדורים שנמצאו העד לא ידע להשיב היכן נמצאו הפגיעות אם לדבריו כנראה היתר (4) היו צריכים להיות באיזה מקום. למעשה העד מסכם בחקירתו הנגדית כך: ... "כאשר אני רואה 3 פגיעות מהסוג שדיברנו עליהן, אני מנסה לראות מהי הצורה הסבירה ביותר או מהו הסנריו הסביר ביותר להווצרותן. כך הגעתי לסנריו מסוים שסבירותו גבוהה, יכול להיות בסיכוי נמוך מאוד שתצייר בפני סנריו אחר, ואני אגיד שגם זה אפשרי"... (ר' עמ' 131 לפרוטוקול). לפיכך, העד גם לא יכול לשלול אפשרות כי הירי בוצע על ידי צד אחר, בעיקר משלא ביקר בזירת האירוע אם כי לטענתו, אפשרות זו קלושה עד כדי דמיוניות. כדי לתאר את מצבו הנפשי של המנוח, נשמעה מטעם המערערים עדותו של סגן אלוף ד"ר מוטי שמושקוביץ- אשר שימש בשנת 2000, ראש מדור פסיכאטרי ביחידה הצבאית בה שירת המנוח. העד נחקר במצ"ח בשני תאריכים שונים 19.10.02 וכן בתאריך 7.12.00 והוא מאשר הפרטים שמסר. העד תיאר את המנוח כחייל שקיבל פרופיל 45 וקיבל שירות קל"ב, על סעיף 3134, כאשר לדבריו הסעיף כולל 3 הפרעות: אישיות נרקסיסטית, אישיות סקיזואיזית עם הפרעה תפקודית בינונית וקשיי הסתגלות וקשיים חברתיים וכן אישיות גבולית. לדברי העד הואיל ומדובר בסעיף ביניים לא מתקיימים כל הקריטריונים של הפרעת אישיות אם כי קווים אישיותיים אשר בדרך כלל מאפיינים אדם בלתי סתגלן, במצב מסוים עם בעיה תפקודית המלווה בתחושת דיסטרס ומצוקה אישית. בד בבד הסביר העד כי פרופיל ביניים זה נקבע על פי רמת תפקוד ורמת מצוקה. פרופיל 45 פוסל קורסים ומקצועות ונותן לחייל אפשרות לקבל מקצוע יחסית טוב המתאים לו, קל"ב וכולי אבל זה הפרופיל המינימאלי עמו אפשרת לשרת. פרופיל ביניים של 21 נמוך ביותר הוא כזה שלא ניתן לשרת בצה"ל עמו. בעדותו, העד שלל הגדרה של המנוח כבעל הפרעה אישיותית והסביר כי הקווים יכולים להיות קיימים אצל כל אחד והם לאו דווקא מובילים למצב קשה של הפרעת אישיות. מאידך, יתכנו תקופות בחיים שאותו אדם אם הקווים האישיותיים לא יוכל לתפקד. מנגד טען העד כאשר עלתה יכולת התפקוד העלו את הפרופיל. לגבי המנוח טען העד, היה שיפור משמעותי ואת הפרופיל העלו לפי התרשמות. הוסיף העד כאמור בעדותו במצ"ח כי קווי אישיות באים לידי ביטוי במצבי לחץ. אדם עם קווי אישיות בעל קווי התמודדות פחות יעילים וסביר כי במצב של דחק מיידי יגיב בצורה פחות סתגלנית עם מצוקה מסוימת (ר' שורות 12-17 בעמ' 81 לפרוטוקול). לעניין התאבדות באופן כללי , הסביר העד כי אין חסינות מפני אובדות וגם אדם בריא יכול להתאבד אם נפל למשבר רגעי ואין קשר לקוי האישיות שלו. העד גם טען כי קשה לו להצביע על כך שקויי אישיות תורמים לאירוע אובדני, עיתים כן ועיתים לא (ר' שורות 20-22 בעמ' 81 לפרוטוקול). לדברי העד בהתאם למחקר שנערך בצבא החוקר רקע נסיבתי לאירועי התאבדות, בגילאי הצבא היה משבר רומנטי במקום הראשון כאשר הזמינות לנשק גם תורמת לשיעור מספר המתאבדים בצבא. בחקירתו הנגדית, אישר העד כי הפרופיל שנקבע למנוח מתייחס לזמן שירותו בסדיר, כאשר ערב כניסתו לקבע, המנוח העלה הפרופיל. העד גם אישר כי פרופיל 45 לא משקף פגיעה תפקודית פונקציונאלית אם כי משקף רמת תפקוד נמוכה יותר מ-97 כאשר הירידה התפקודית מתאפיינת בקשיים בינוניים בפרופיל 45. גם אישר העד כי עת אירוע המוות הפרופיל של המנוח היה 97 עם סעיפי ליקוי גופניים , לא נפשיים (ר' שורה 16 בעמ' 84 לפרוטוקול). העד אישר כאמור בעדותו השניה במצ"ח, כי אמנם לא יצר זיקה חד משמעית לאירוע התאבדות ואולם לטענתו הוא גם לא יכול לומר שנשללת אפשרות לפיה רקע רומנטי גרם להתאבדות. ד. טענות הצדדים העולות מסיכומיהם: סיכומי המערערים: בפאתי סיכומיו, טוען ב"כ המערערים כי לא עלה בידי המשיב להוכיח כי המנוח שלח ידו בנפשו. טוען ב"כ המערערים כי הוכח "בראיות חותכות" כי בחקירת מצ"ח נפלו מחדלים חמורים ורבים, הועלמו והושחתו ראיות. בסיכומים נטען כי העדויות בתיק תארו את המנוח כבחור צעיר, בריא, מלא אנרגיה ושמחת חיים, אהוב על כולם אשר לא עלו הימנו סימני מצוקה אשר יכולים לתמוך בטענה כי המנוח התאבד. לטענת ב"כ המערערים מניסוח דו"ח החקירה של מצ"ח עצמו, אף דו"ח ביניים של הפרקליטות הצבאית לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי כי המנוח התאבד ועל כן בסופו של דבר תוקן הסעיף ונאמר מפורשות כי "המקרה נותר עלום במובן שלא ניתן להצביע באופן חד משמעי על סיבת המוות". בשל כל אלו, ולאחר שלטענת המערערים לא עלה בידי המשיב לסתור החזקה לפיה מוות שאירע בשירות הוא בחזקת "עקב השירות" הקבועה בחוק המשפחות יש לקבל הערר. לעניין התאבדותו של חייל, נטען כי לא הוכחו יסודות ההתאבדות ומנגד לא הצליח המשיב לסתור בראיות שהובאו ועל פיהן המנוח לא יכל ואף לא רצה להתאבד. יתרה מכך נטען כי לא נמצאו עדים לאירוע הירי, אף לא הובאו די ראיות אשר בכוחן לבסס טענת ההתאבדות הנטענת על ידי המשיב. כך למשל טוען ב"כ המערערים כי החקירה במצ"ח התנהלה בצורה שאינה תואמת את חומרת נסיבותיו, סימני ירי מרובים לא נלקחו, צוות מז"פ לא זומן למקום, החוקרים לא נטלו מזירת האירוע ט.א של המנוח, נשקו לא נבדק, לא בוצע שחזור, לא צולם המקום ולא נבדקו מסלולי ירי הכדורים אשר פגעו במנוח. ב"כ המערערים טוען כי המנוח הצטייר כאדם שבלתי אפשרי ששלח ידו בנפשו. הראיות לדבריו גם מלמדות כי לא ניתן להוכיח שהוא התאבד על רקע רומנטי או בשל אהבתו לעביר. נהפוך הוא, לטענת ב"כ המערערים הוכח כי בעדה הדרוזית מכתבי אהבה הינם חלק מן המסורת וקשר ידידותי בלבד עם אותה בחורה לא יכל בנסיבות העניין, בשים לב לאופיו ורוחו של המנוח, לגרום למנוח להתאבד. גם הפרופיל הצבאי שנקבע למנוח, לטענת ב"כ המערערים שולל קשר להתאבדות ובעניין זה, יש לקבל את עדותו של הפסיכיאטר הצבאי והעובדה כי לא הוכח אירוע במהלך חיי המנוח אשר גרם לו למשבר כלשהו אשר בעוצמתו יכל להוביל להתאבדות. בעניין זה הנטל על המשיב, אם כי לא הובאו מטעמו ראיות מבוססות להוכיח התאבדות מצד המנוח. מסכם בהרחבה ב"כ המערערים תוך הפנייה לעדויות המתאימות, כי המנוח שירת בצבא על הצד הטוב ביותר, היו לו תוכניות לעתיד, הוא היה עסוק בבניית ביתו ואף תכנן לקנות רכב ועובדות אלו, אשר הוכחו כדבעי, שוללות הנחת המשיב לפיה המנוח התאבד. לכך יש להוסיף, לגרסת ב"כ המערערים התנהלותו של המנוח בשבוע עובר למותו. מנגד, לטענת ב"כ המערערים, בתיק החקירה נפלו מחדלי חקירה מהותיים אשר שוללים אפשרות לקבלת מסקנה מבוססת ונתמכת בראיות חותכות, משאלו לא נלקחו בזמן אמת. יתרה מכך, מצב רוחו החיובי, מצבו הכלכלי הטוב מחלישים אף הם את הנחת המשיב על פיה המנוח התאבד. אודות הקשר של המנוח עם בחורה בשם עביר והמכתבים אליה מפרט ב"כ המערערים את גרסאות העדים על פיהם השניים לא היו בקשרי ידידות עמוקים המובילים לנישואין וממילא לא הוכח כי אילו חפץ המנוח להתחתן עם אותה עביר, לא היה מקבל את ברכת אביו לכך. אל מול הנחת המשיב לפיה המנוח התאבד, העלו המערערים גרסה לפיה, עובר למותו נחשפה פרשת סמים בבסיס הצבאי במסגרתה אחד מן המשרתים בבסיס היה מעורב בהברחת סמים ואילו המנוח הסגיר חלק מחברי החוליה באופן שיתכן וגרמה להירצחו. נקודה זו, לגרסת ב"כ המשיב לא נחקרה ועל כן משלא ניתן לשלול האפשרות כי בנסיבות המקרה המנוח נרצח על ידי אחר, אין לקבל גרסת המשיב ודין הערר להתקבל. ב"כ המערערים מלין על כך כי בחומר הראיות כולו אין שום ראיה מבוססת לגבי מצב הגופה עובר לפציעה הראשונה, אף לא מסקנה וודאית לעניין סדר הפציעות ולמצער אין כל מסקנה חד משמעית אם המדובר בירי עצמי ו/או בירי בידי אחר. משהמומחים כולם, אף אלו מטעם המשיב לא יכולים לקבוע חד משמעית אם מדובר בירי עצמי ו/או בירי בידי אחר ולמצער באם נאמר ירי עצמי אם ניתן בוודאות לשלול תאונת נשק, הרי שהמסקנה היא שכוונת המנוח לא הוכחה כדבעי, אף לא הוכחה כוונת התאבדות, אף לא ניתן לבסס מסקנה חד משמעית לגבי סדר הפציעות ו/או כיווני ירי באופן המאפשר קבלת מסקנות מבוססות היטב. לאור האמור, טוען ב"כ המערערים יש לקבוע כי הראיות שהובאו אינן יכולות לשלול או להנציח את גרסת ההריגה בידי אחר, אף לא אפשרות לתאונת נשק ועל כן, בשים לב כי לא היה משבר בחיי המנוח עובר לתקופה הסמוכה לאירוע, ואין כל עדות ישירה לגבי התנגדות האב לקשר של המנוח עם בחורה שם עביר, הרי שאין די במחשבה ערטילאית לפיה המנוח שם קץ לחייו לא סופק כל הסבר חד משמעי למותו של המנוח. בנסיבות האמורות, טוען ב"כ המערערים כי המשיב לא הרים הנטל הרובץ לפתחו באשר לכוונה אובדנית מצד למנוח ודין הערר להתקבל. סיכומי המשיב: מציינת ב"כ המשיב בסיכומיה כי לאחר האירוע הטרגי ובתומה של חקירת מצ"ח מקיפה אודות נסיבות המוות, נקבע בתיק החקירה כי המדובר במעשה אובדני על רקע רומנטי שלא הוברר עד תום. היא גם מאשרת את פנייתה של רמ"ד פרט ונפגעים אל הפרקליט הפיקודי לעניין קביעת נסיבות מותו של המנוח ואת תשובתו של סא"ל עפרוני כי בכל מקרה על פי האמור בדו"ח לא ניתן להצביע חד משמעית על סיבת המוות (ר' האמור בסעיף 8 לסיכומי המשיב). מציינת ב"כ המשיב כי אין מחלוקת בין הצדדים לפיה מות המנוח ארע כתוצאה מירי מנשקו האישי. המחלוקת אם כן לטענתה נעוצה באפשרות הירי, לאמור, לגרסת המערערים הירי בוצע לכאורה בידי אחר או שמא המדובר בירי עצמי אשר מקורו בתאונת נשק כאשר המערערים גם שוללים אפשרות לפיה המנוח התאבד. מסכימה ומאשרת ב"כ המשיב בסיכומיה בהאי לישנא: "אין חולק כי בנסיבות העניין לא ניתן לדעת בוודאות מלאה ומוחלטת את נסיבות הירי שגרם למות המנוח. ניתן רק ללמוד ולהעריך באופן קרוב לוודאי, על בסיס הראיות והנסיבות הידיעות, אודות נסיבות אלה" (ראה סעיף 11 לסיכומיה) ובשלב זה היא מניחה שני תרחישים אפשריים: האחד - מות המנוח נגרם עקב ירי בידי אחר ואילו השני - מות המנוח נגרם עקב ירי בידי אחר. באם המסקנה כי המדובר בירי עצמי - אזי יש שתי אפשרויות: האחת - תאונת נשק כטענת המערערים. והאחרת - ירי מכוון, דהיינו התאבדות , כטענת המשיב, וגם בעניין זה יש לבחון האם מדובר במעשה אובדני על רקע שאינו קשור בשירות, כאשר לאפשרות זו מכוונת ב"כ המשיב בסיכומיה כשהיא טוענת שזו המסקנה המתחייבת ועל כן דין הערר לדחייה (ראה סעיף 12 לסיכומים). ב"כ המשיב סוקרת בהרחבה ובפירוט העובדות העולות מחומר הראיות כאשר היא טוענת שלמנוח היתה חברה בשם עביר, אותה אהב ואותה "רצה". בידי המנוח נמצאו מכתבים שכתב בעצמו ואף כתבו אחרים עבורו והם נושאים תכנים רומנטיים העוסקים באהבה ומלווים בכאב והם מיועדים היו לעביר. ב"כ המשיב מפנה לעדויות שונות מתיק החקירה אשר העידו כי המנוח כנראה אהב את עביר וכי היה ביניהם קשר של אהבה ומתנות. יתרה מכך, ב"כ המשיב מתייחסת לעדותו של העד טאפש מתיק מצ"ח שם ציין כי משפחת המנוח ידעה על יחסיו של המנוח עם עביר ולאחר מותו , כך לדברי העד בני משפחת המנוח - אמו, אחיו ואחותו בקרו אצל עביר. ב"כ המשיב מציינת גם שיחות טלפון ארוכות בין המנוח לאותה בחורה ומתייחסת למכתבים שעביר כתבה למנוח בעצמה באחד מהם נטען כי כיצד יכולה לשכוח את המנוח. מסכמת וטוענת ב"כ המשיב כי קיימת אפשרות שבסוף השבוע עובר למותו נכח המנוח בחתונה בכפרו ולטענתה "ייתכן שחתונה זו ליבתה אצל המנוח יצרים על רקע אהבתו הבלתי ממומשת עם עביר" (ר' סעיף 18 לסיכומי המשיב). לאחר שב"כ המשיב מציינת עובדות רלוונטיות למן מועד מציאת גופת המנוח, עדים שנכחו וממצאים שאותרו על פי דו"ח החקירה של מצ"ח ולאחר שהיא מפרטת חוות דעתו של פרופ' היס אשר ניתח בעצמו את הגופה היא מתייחסת גם לחוות הדעת שהוגשו מטעם המערערים על ידי ד"ר חן קוגל ומר אלכס פלג כאשר ד"ר קוגל התייחס לפן הפתולוגי ואילו מר פלג התייחס לפן הבליסטי ובעודה מפרטת ממצאי הפתולוג פרופ' היס מטעם המשיב והן חוות הדעת שהוגשו על ידי מומחים בתחום הבליסטי מטעם המשיב: מר אורי בן טובים וסנ"צ גיל הוכרמן והכן רפ"ק עופר שלוש היא טוענת כי יש לקבל ממצאים שנקבעו על ידי המומחים מטעם המשיב הן בתחום הפתולוגיה והן בתחום הבליסטי כשהיא חוזרת ומציינת כי חוות דעתו של מר פלג מטעם המערערים לוקה בחוסר מקצועיות ונכתבה באופן מגמתי תוך כדי הפניה להחלטות בתיקים שונים, שם ערכאות אחרות הביעו דעתם על חוות הדעת שהוגשה מטעם המומחה פלג באותם עניינים (ר' סעיף 61 לסיכומים). למעשה טוענת ב"כ המשיב לעניין ממצאי מיקום הפציעות בגופת המנוח כי אין לקבל את הסברי המומחים מטעם המערערים המדברים על מרחקי פגיעות כניסה בגוף המנוח וטוענים כי מדובר בירי מטווח מגע או טווח מגע קרוב מאוד ועל כן אין לשלול ירי בידי אחר כשהיא מדגישה שיש לקבל את עדותו של רפ"ק שלוש מטעם המשיב, אשר הסביר וטען כי בנסיבות העניין ירי שבוצע בידי אחר הנה אפשרות "קלושה עד כדי דמיונית". כמו כן, לגבי האפשרות של ירי בידי אחר / רצח טוענת ב"כ המשיב בסיכומיה, כי גם טענה זו משוללת יסוד וממילא כיוון חקירה זה נשלל "באופן מפורש וחד משמעי לאחר שנבחן היטב ע"י גורמי החקירה המעורבים " והיא מפנה אל סעיף 51 לדו"ח הפרקליט. (ר' סעיף 67 לסיכומי המשיב). ב"כ המשיב גם טוענת כי אין לקבל גרסת המערערים להמצאות לכאורה של 35 כדורים בזירת האירוע בהתאם לתיעוד תמונות שהוגשו שכן לטענתה, גם הצלם לכאורה מר סויד עלי שהעיד בבית המשפט לא ידע לומר אימתי צולמו התמונות למעט טענה כללית שהמדובר "לפני שנתיים, משהו כזה" והוא גם לא ידע להסביר מדוע אך חלק מן התמונות נושאות תאריך (ר' עמ' 19-20 לפרוטוקול הוועדה). בנסיבות אלו ולאחר שהתמונות צולמו כשנתיים וחצי לאחר האירוע ואין לדעת את מקור הפגיעות והחורים הנצפים בהן על גבי הקירות, טוענת ב"כ המשיב כי התמונות אינן קבילות כראיה ולמצער אין ליתן להן משקל או לבסס עליהן ממצאים. לטענת ב"כ המשיב, בניגוד לגרסת המערערים המנוח גם לא היה מעורב בפרשת סמים והמדובר בתפיסה אקראית של מבריחי סמים כנחזה ממסמכים יט-כ' המצויים בתיק מצ"ח שהוגש, ועל כן תרחיש זה אשר נטען על ידי המערערים משולל יסוד, דמיוני ובדיוני. חיזוק לכך, מוצאת ב"כ המשיב בעדויות שהובאו המלמדות כולן כי בסמוך למותו לא נמצא איש בקרבת המנוח ואף לא היתה כל אפשרות כניסה או יצאה אחרת מן החדר בו נמצאה גופתו ללא רוח חיים ושאר העדויות, חלקן אף מטעם המערערים אשר תארו את המנוח באור חיובי וכי לא היו לא אויבים או אנשים שרצו לפגוע בו. מכל הטעמים המפורטים למכביר בסיכומיה, טוענת ב"כ המשיב, כי לטעמה המסקנה המתחייבת הנה כי המנוח מצא את מותו כתוצאה מירי עצמי ובבחינה של התאבדות אל מול תאונת נשק היא מביעה מסקנתה לפיה מותו של המנוח כתוצאה מהתאבדות על רקע רומנטי הנה האפשרות המסתברת ביותר. בנקודה זו, שוללת ב"כ המשיב, תאונת נשק לאחר שנקבע כי נשקו של המנוח נמצא תקין, הנשק היה נצור והמחסנית הוצמדה לכת עם גומייה. לדעת ב"כ המשיב תרחיש הירי המסתבר ביותר הוא זה שהוצע על ידי רפ"ק שלוש ופרופ' היס מטעם המשיב אשר מעמדם אובייקטיבי כאשר מנגד תרחיש של תאונת נשק מאוד קשה לביצוע , אם לא בלתי אפשרי, כך לטענת ב"כ המשיב כעולה מסעיף 81 לסיכומיה. עוד נטען כי תאונת נשק יש לשלול במקרה הנדון, נוכח נסיונו ותפקידו של המנוח בשירות. מוסיפה ומציינת ב"כ המשיב עדותו של החייל עמאד אבו שאח שטען כי שמע את אם המנוח במציינת כי בנה ביקש ממנה להכין את ערכת המוות כי חלם שהוא הולך למות, עובר למותו והיא מתייחסת לפרופיל הצבאי שנקבע למנוח מהלך שירותו הצבאי לרבות עדותו של רמ"ד פסיכיאטריה בבסיס, רס"ן מוטי שמושקוביץ ומסבירה כי הפרופיל שנקבע למנוח בשנת 92, על פי עדותו של הפסיכיאטר מעיד על קווי אישיות עם הפרעה תפקודית וקשיי הסתגלות חברתית בינונית וזה מתיישב עם האפשרות של ירי על רקע אובדני. לא זו אף זו, טוענת ב"כ המשיב כי התאבדותו של המנוח, כנטען על ידי המשיב, אינה קשורה בשירות שכן המנוח בעצמו ביקש להאריך את השירות הצבאי שלו ולהמשיך לשרת בקבע , ולדבריה, ההתאבדות נעשתה כנראה על רקע רומנטי (ר' סעיף 93 לסיכומי המשיב). בשלב זה מסכמת ב"כ המשיב, כי בענייננו לכאורה חלה החזקה הקבועה סעיף 2.ב לחוק המשפחות הקובעת כי חייל שמת בתקופת שירותו הצבאי רואים אותו כמי שמת עקב שירותו זולת אם הוכח היפוכו של דבר, אלא מאי, אליבא דגרסת ב"כ המשיב, ענייננו נסיבות המקרה מלמדות כי התנהגותו של המנוח עולה כדי "התנהגות רעה חמורה" במובן סעיף 16 לחוק המשפחות והיא שוללת הכרה על פי חוק. אף אם לא תקבל הוועדה כי האירוע בו מצא המנוח את מותו עולה כדי התנהגות רעה וחמורה טוענת ב"כ המשיב כי החזקה הקבועה בסעיף 2.ב' לחוק המשפחות נסתרה ממילא על ידי המשיב אשר סתר החזקה באופן שאינו דורש ממנו להביא מערך ראיות השולל לחלוטין כל קשר אל השירות הצבאי וממילא היא טוענת תוך כדי הפניה לפסיקה שונה כי בענייננו, אמנם המנוח שירת בצבא עת התאבד, אלא שלגרסתה הוכח כי אין כל קש וזיקה לאותו שירות צבאי ולנסיבות מותו של המנוח וכדברי ב"כ המשיב: "בעצם עובדה שהאקט האובדני בוצע באמצעות נשק שניתן למנוח לצורך שירותו, אין כדי לקשור בין המוות לבין השירות ולמעשה לא נטען כלל אחרת" (ר' סעיף 101 לסיכומי המשיב). ב"כ המשיב מסכמת כי התרחיש ההגיוני ביותר הנו כי המנוח ביצע ירי עצמי במצב "אוטומט" כשהוא ישוב ורכון קדימה, והירי הביא לרתע הנשק כלפי מעלה ולשתי פגיעות נוספות בסנטר ובצוואר. לטענתה, שנתיים קודם למותו ניהל המנוח קשר רומנטי עם בחורה והקשר לא היה ניתן למימוש. מותו אירע כאשר אהובתו שהתה בירדן, ונסיבותיו האישיות בשירות ומחוצה לו, לטענת ב"כ המשיב מלמדים כי המדובר באקט אובדני של המנוח שאינו קשור בשירות הצבאי. לטענת ב"כ המשיב התנהגות אובדנית זו מצד המנוח עולה כדי התנהגות רעה חמורה השוללת הכרה על פי חוק המשפחות ולחילופין הוכח על ידי המשיב כי מות המנוח לא נגרם עקב השירות והיא עותרת לדחות הערר שהוגש מטעם המערערים תוך כדי חיובם בהוצאות ההליך כמקובל. ה. דיון ומסקנות: כאמור, המערערים, הוריו של המנוח, לא הוכרו על ידי קצין התגמולים כבעלי זכויות לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה ובהחלטת הדחייה נומק כי לא נמצא קשר סיבתי בין נסיבות מותו של המנוח לבין שירותו הצבאי בקבע בצה"ל כמשמעותו בחוק. בדו"ח ביניים מתאריך 18.9.00 (כלול נספח ב' לתיק מצ"ח) מציין אל"מ מיקי בראל כי מחומר החקירה שנאסף עד כה, "נראה לכאורה, כי המנוח שם ככל הנראה, קץ לחייו, באמצעות ירי מנשקו האישי בנסיבות שטרם הובררו" (סעיף 4 למכתב). בהמשך, בדו"ח סיכום חקירה מתאריך 30.10.00 (כלול בנספח ב' לתיק מצ"ח) תחת כותרת מסקנות מצוין כך: "לא ניתן לקבוע באופן חד- משמעי כי המדובר בירי על רקע אובדני. יחד עם זאת, בכליו של המנוח נמצאו מכתבים העוסקים במערכת יחסים על רקע רומנטי שלא מומשה" (סעיף 21 לדו"ח). בחוות דעתו של סא"ל דני עפרוני - פרקליט צפון לתיק החקירה, תחת סעיף המסקנות מציין סא"ל דני עפרוני בסעיף 5 לחוות דעתו, כי למעשה קיימות שלוש אפשרויות להסביר את מותו של המנוח: האחת- ממות הנגרם כתוצאה מעשה פלילי של אלמוני (רצח, הריגה). האחרת- מוות כתוצאה ממעשה אובדני. השלישית- מוות הנגרם כתוצאה מתאונת ירי, טיפול רשלני בנשק או משחק בו. יחד עם זאת נשללה אפשרות של מעשה פלילי בעיקר משלא נמצאה עדות לגבי אדם שנכח בחדר עת נורה המנוח ומיד בסמוך למשמע היריות הגיעו שלושה חיילים מחדר סמוך לחדר בו נמצאה גופת המנוח. כמו כן נטען כי לא היתה גישת כניסה נוספת לחדר וממילא למנוח לא היו אויבים. גם בהתאם לדו"ח הפתולוג המדבר על ירי מטווח מגע, יש כדי לשלול אפשרות של מעשה פלילי. לפיכך, לטענת סא"ל דני עפרוני נראתה סבירה יותר האפשרות כי המדובר בירי עצמי כמעשה אובדני של המנוח מה שמתיישב עם מנח הגופה על פי סמל יוני בר, ממצאי ניתוח הגופה ומכתבי האהבה לבחורה שם עביר וחוסר יכולת מימוש היחסים שנמצאו אצל המנוח. ישנה גם התייחסות לעדות שמועה מתיק החקירה ולפיה יום קודם למות המנוח, התווכח המנוח עם אביו בנוגע לסירוב לשאת את עביר לאשה והמנוח, כך על פי עדות השמועה אמר לאמו שתכין את ערכת המוות כי הוא הולך למות לאחר שחלם עצמו על סדין לבן. על פי חוות הדעת של סא"ל דני עפרוני האפשרות הנוספת לפיה המנוח נורה כתוצאה מתאונת נשק, משחק או טיפול רשלני בו "אינה עולה בקנה אחד עם עדויות חבריו, מפקדיו ופקודיו של המנוח שתיארו אוותו כאדם רציני ואחראי" לכן אפשרות זו אינה סבירה ואלם יחד עם זאת נאמר כי "חומר החקירה שנאסף אינו מאפשר לנו לסותרה לחלוטין. סיכם סא"ל דני עפרוני בחוות דעתו כך: "אין הסבר חד משמעי למותו של רס"ל אימן קייס ז"ל, אם כי אפשרות המסתברת יותר מחומר החקירה הקיים היא שהמדובר במעשה אובדני שננקט על רקע רומנטי שלא הוברר עד תומו" (ראה סעיף 54 לחוות דעת הפרקליט). בהמשך, בזיקה ובמענה לפנייתה של רמ"ד פרט ונפגעי מנהל אוכלוסיות אל הפרקליט הפיקודי, כמצוין ברישא החלטתנו זו, קבע סא"ל דני עפרוני במכתבו מתאריך 5.6.01 כי סעיף 54 הנ"ל יתוקן באופן שיאמר בו כי אין הסבר חד משמעי למותו של המנוח ובמקום אפשרות סבירה יותר למעשה אובדני יירשם כך: "מן המקובץ עולה כי אין הסבר חד משמעי למותו של רס"ל איימן קייס ז"ל" (ראה נספח ה' לתיק מצ"ח) ובהמשך, בתאריך 31.10.01 במכתב הבהרות ששלח סא"ל דני עפרוני אל היועמ"ש למערכת הביטחון לנושאי שיקום, הסביר סא"ל דני עפרוני כי לאחר דיון בהשגותיה של רמ"ד נפגעי פרט סברו הנוכחים בדיון כי "אכן ניסוח לפיו אין הסבר חד משמעי למותו של רס"ל איימן קייס ז"ל, הינו נכון וצודק יותר בנסיבות המקרה" ועל כן הסעיף המתוקן מותיר את המקרה עלום וממילא גם בסעיף הקודם המקורי לא התיימר סא"ל דני עפרוני לקבוע מסמרות באשר לנסיבות המוות ולדבריו "לא ניתן להצביע באופן חד משמעי על סיבת המוות" (ראה נספח ו' לתיק מצ"ח). יחד עם זאת, כזכור, בתאריך 27.1.02 דחה קצין התגמולים את פניית הורי המנוח להכרה לזכות על פי חוק משפחות חיילים מפאת העדר קשר סיבתי בין נסיבות מותו של המנוח לבין שירותו הצבאי בצה"ל. בענייננו אין מחלוקת כי בנסיבות העניין לא ניתן לדעת בוודאות מלאה ומוחלטת את נסיבות הירי שגרמו למותו של המנוח וכך גם מאשרת ב"כ המשיב בסעיף 11 לסיכומי המשיב. כמו כן נוכח הראיות והנסיבות הידועות עולים שני תרחישים אשר גרמו למותו של המנוח: האחד, ירי בידי אחר ואילו השני, ירי בידי המנוח כשהוא אפשרי או תוך כדי ירי עצמי היינו התאבדות או על ידי תאונת נשק. ניתן לומר כי על פי גרסת המערערים שני התרחישים אפשריים אלא שעל פי הראיות והמומחים מטעם המערערים האפשרות של ירי עצמי שנגרם כתוצאה מתאונת נשק אפשרית וממילא לא נסתרה על ידי המשיב, לא בבית המשפט ולא במהלך חקירת מצ"ח. המערערים טוענים כי גם האפשרות של ירי בידי אחר לא נבחנה ונבדקה כדבעי על ידי המשיב ועל כן היא לא ניתנת לסתירה. אשר על כן המערערים טוענים כי האפשרות של ירי עצמי היינו: התאבדות, הנה הגרסה היחידה מתוך השלושה אשר אין לה אחיזה בחומר הראיות (ראה סעיף 244 לסיכומי המערערים). מנגד, בסיכומי המשיב טוענת ב"כ המשיב כי התרחיש המסתבר וההגיוני ביותר הנו כי המנוח ביצע ירי עצמי במצב "אוטומט" ועל הנסיבות האובדניות שאינן קשורות בשירות הצבאי, למדים ממצבו הנפשי ונסיבותיו האישיות בשירות ומחוצה לו. עוד נטען על ידי המשיב כי התנהגות זו של המנוח - ההתאבדות עולה כיד התנהגות רעה חמורה השוללת הכרה לפי חוק המשפחות. נוכח טיעוני הצדדים שלפנינו עולה השאלה המשפטית והעובדתית והיא הדרושה הכרעה: האם בנסיבות המקרה, הוכחה סיבת מותו של המנוח באופן וודאי , כאשר התשובה לשאלה זו תינתן בשים לב למארג הראיות בתיק, עדויות הצדדים, חוות דעת המומחים והראיות החפציות ככל שאותרו בזירת האירוע ובכלל. כמו כן, הואיל ועניין לנו בערר על פי חוק המשפחות חשוב לזכור ולהזכיר כי נטל הראיה וההוכחה רובץ לפתחו של המשיב שהרי בנוגע לנושא זכאותן של משפחות שכולות לתגמולים, בעבר היה הנטל על המשפחה להוכיח כי מות המנוח נגרם תוך כדי ועקב השירות. בהמשך תוקן חוק המשפחות ובשנת תשל"ו נקבע בסעיף 2ב' לחוק כך: "לעניין חוק זה, חייל שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה, שאירעו בתקופת שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו זולת אם הוכח היפוכו של דבר". משמע: הנטל לגבי מי שמת בתקופת שירותו הועבר למדינה, אם רצונה להוכיח שלא מת עקב שירותו (ר' למשל: רע"א 8899/07 פלוני נגד קצין התגמולים ) ועל כן בענייננו, הנטל לסתור את החזקה הקבועה סעיף 2ב' לחוק המשפחות מוטל על המשיב, אלא שנקדים ונאמר כבר כעת כי על בסיס הראיות שהובאו בפנינו לא נוכל לקבוע כי המשיב עמד בנטל זה, לא בשלב חקירת מצ"ח אף לא לאחר ניהול הערר בפני הוועדה. לאחר ששקלנו בכובד ראש את דברי המלומדים שהובאו לפנינו, כמו גם טענות הצדדים ועדויות המומחים אנו סבירים כי הבסיס העובדתי שהובא בפנינו מעלה בקיעים של ממש בטענת המשיב לפיה המסקנה המסתברת וההגיונית ביותר היא כי המנוח התאבד - היינו מצא מותו כתוצאה מירי עצמי מכוון, כנראה על רקע רומנטי. יש מקום לציין כי העדויות שהובאו בפנינו, הן מטעם המערערים והן מטעם המשיב מובילות למסקנה ברורה והיא כי בנסיבות העניין לא ניתן לשלול תאונת נשק. גם חשוב לציין כי הנשק נלקח מדי המנוח מיד לאחר גילויו ומבלי שנלקחו בדיקות הכרחיות וחיוניות לדו"ח החקירה, למשל ט.א על גבי הנשק. כמו כן לא עלה בידי המשיב להוציא מכלל אפשרות מסקנה לפיה הירי בוצע על ידי אחר ואין די בטענה גורפת לפיה "שאם לא כן היה אותו אחר נראה בהכרח ע"י מי מהגורמים שהגיעו במיידית למקום"(ר' סעיף 32 לסיכומי המשיב"). אשר למסקנה אליה מכוונת ב"כ המשיב, לפיה המדובר בירי עצמי על רקע אובדני מסתמכת בעיקר על ממצאי תקינות הנשק באופן של תתכן תקלת נשק ובכך אין די. גם מסקנה של סבירות כנטען בסיכומי המשיב (ראה סעיף 93) אינה וודאית ואין די בקביעה על דרך הסברה לפיה המנוח התאבד "כנראה" על רקע רומנטי כדי להרים הנטל הרובץ לפתחו של המשיב והוא לסתור החזקה הקבועה בסעיף 2ב' לחוק המשפחות, בוודאי שלא הוכחה התאבדות כאפשרות יחידה שאין בלתה אשר גרמה לפטירת המנוח ולמצער כי המנוח התאבד על רקע שאינו קשור בשירות הצבאי. במילים אחרות: לא הוכח בפנינו על יסוד ראיות מבוססות וחד משמעיות מה גרם למותו של המנוח וכוונתנו כי לא הובאו בפנינו נתונים וראיות מדויקים מהם ניתן לבסס המסקנה אליה מכוונת ב"כ המשיב בסיכומיה כמסקנה ההגיונית היחידה. מנגד, מקום ולא ניתן לשלול אפשרות של ירי בידי אחר, אף לא תאונת נשק שנגרמה על ידי המנוח, כך גם על פי המומחים מטעם המשיב עצמו, הרי שאפשרויות אלו שרירות וקיימות ואין זה ראוי וצודק, בשים לב להוראות החוק בו עסקינן, להעדיף את המסקנה של המשיב על פני האפשרויות הקיימות אשר עלו מצד המערערים לעניין נסיבות גרם מותו של המנוח. משום נימוקים אלו ומשום כוחם המצטבר, בשים לב לראיות שפורטו היטב דלעיל, אנו מוצאים כי לא עלה בידי המשיב לעבור מעל משוכת נטל הראיה ולא עלה בידו לסתור בפנינו את החזקה הקבועה בסעיף 2ב' לחוק המשפחות בממצאים אובייקטיביים, ממשיים וחד משמעיים שיש בהם כדי להוכיח כי נותק הקשר בין שירותו הצבאי של המנוח למותו. מן הטעם הנ"ל גם ברי כי אין מקום לתחולתו של סעיף 16 לחוק המשפחות המדבר על התנהגות רעה חמורה ובעניין זה נדגיש כמענה לטענת ב"כ המשיב בנקודה זו בסיכומיה, כי בחנו ובדקנו אם כי לא מצאנו שבנקודה זו, בקשתה מבוססת ונתמכת בראיות, בעיקר משלא הוכחה באופן חד משמעית נסיבת גרם מותו של המנוח, כסיבה ממשית יחידה אם בכלל. במאמר מוסגר נציין כי האמור במכתביו של פרקליט דני עפרוני משקף ממצאי החקירה נכונה ולפיו לא ניתן לספק הסבר חד משמעי למותו של המנוח, היינו לא ניתן להצביע באופן חד משמעי על סיבת המוות, כך שהיא נותרה לא פתורה ועל כן גם אין לקבוע כי המדובר בחייל שהלך לעולמו בעקבות "התנהגות רעה חמורה" שהרי המונח הנ"ל של "התנהגות רעה חמורה" נבחן על פי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה, לפי מבחן אובייקטיבי וסובייקטיבי וממילא במקרה שלפנינו לא נוכל לומר כי הוכחה התנהגות רעה חמורה מצדו של המנוח אשר גרמה למותו והדברים נאמרים ביתר שאת מקום ולא ניתן לקבוע באופן חד משמעי כי המנוח מצא מותו כתוצאה מהתאבדות על רקע רומני ועל רקע כזה שאינו קשור בשירות הצבאי. לא זו אף זו, בשונה מן הפסיקה אליה הפנתה ב"כ המשיב בנקודה זו, בענייננו, המוות נגרם בעוד המנוח שהה בבסיס וב"כ המשיב בעצמה מציינת כי "כנראה" ההתאבדות על רקע רומנטי, אל מול אותם מקרים אליהם הפנתה שם דובר במוות שנגרם בעוד החיילים שהו בחופשה וממילא נסיבות חייהם מעידים על התנהגות רעה שגרמה למוות, למשל שימוש בסמים, אי הצלחה בבחינות וכדומה. ו. סוף דבר: הערעור מתקבל. משלא עלה בידי המשיב לסתור החזקה הקבועה בסעיף 2ב' לחוק המשפחות, אנו קובעים כי המנוח הנו חייל שמת כתוצאה מחבלה שארעה בתקופת שירותו ועל כן יש לראותו כמי שמת עקב שירותו הצבאי, כאמור בסעיף 2ב' לחוק המשפחות הנ"ל. המשיב ישלם למערערים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ וזאת בתוך 30 יום מקבלת ההחלטה ע"י ב"כ המשיב. תיק מצ"ח יוחזר למשיב. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה. המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים באמצעות בא כוחם בדואר רשום. #4# ניתנה היום כ"ד טבת תשס"ט, 20/01/2009 בהעדר הצדדים. אבי הבר, שופטיו"ר הועדה ד"ר וליש גזהחבר הועדה מר שלמה וולחבר הועדה אבי הבר -504/02 הוקלד על ידי: שרון דרעי נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכהצבאאלמנות / יתומי צה"ל / משפחות שכולות