המילים ''מבלי לפגוע בזכויות'' במכתב חברת ביטוח

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא המילים ''מבלי לפגוע בזכויות'' במכתב חברת ביטוח : פתח דבר 1. בפני בקשה לדחיית התביעה על הסף בטענת התיישנות, בהתאם לתקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984. השאלה שדורשת הכרעה בתיק שבפני היא האם התיישנה התביעה על רכיביה השונים - תגמולים בגין אובדן כושר עבודה ותגמולים בגין נכות צמיתה מתאונה. הכרעה זו היא פועל יוצא, בין היתר, של השאלה אם בחילופי המכתבים בין המבקשת (להלן: "המבטחת") למשיב, אשר הוחלפו בתוך תקופת ההתיישנות, ניתן לראות "הודאה בקיום זכות", כמשמעותה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), המאריכה את תקופת ההתיישנות. הצדדים טענו לעניין זה בכתב. סיכומי המשיב נסרקו רק עד עמ' 39 ועד למועד מתן החלטה זו לא הומצא לי עותק מלא מהם, חרף פניות רבות מהמזכירות לב"כ המשיב. לפיכך, אין מקום לעכב עוד את מתן ההחלטה. העובדות הצריכות לעניין: 2. עסקינן בתביעה שהוגשה ביום 16.10.05 לתשלום תגמולים על פי פוליסת ביטוח בסך כולל של 132,657 ₪, המורכבים מפיצויים בגין נכות צמיתה בסך של 88,307 ₪ ופיצויים בגין אובדן כושר עבודה בסך של 44,350 ₪. 3. המשיב בוטח אצל המבטחת בפוליסה לביטוח חיים החל מיום 1.2.02. אין מחלוקת בין הצדדים כי הפוליסה כללה הן ביטוח בגין אובדן כושר עבודה והן בגין נכות צמיתה חלקית. יצוין כי הפרמיה בגין הפוליסה לא שולמה החל מיום 1.6.02 על ידי מעבידו של המשיב באותם ימים. 4. ביום 16.7.02 נפגע המשיב, לטענתו, בתאונת עבודה, עת נפל במהלך עבודתו מפיגומים (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה שהה המשיב, לטענתו, בתקופת אי כושר מלא מיום התאונה, ה- ,16.7.02 ועד ליום 31.7.03 (סע' 15 לכתב התביעה). 5. ביום 1.6.03 פנה המשיב למבטחת בדרישה לתשלום תגמולים עקב אובדן כושר עבודה לתקופה של כ- 8 חודשים, החל מיום 16.7.02 ועד יום 11.3.03 (להבדיל מהנטען בכתב התביעה). בנוסף, ביקש ב"כ המשיב לזמן את המשיב לבדיקה על ידי מומחה המבטחת על מנת שתקבע נכותו הצמיתה. 6. במכתב מיום 6.7.03 השיבה המבטחת לפניית המשיב. באותו מכתב אישרה המבטחת את קבלת מסמכי התביעה לאובדן כושר עבודה. לעניין זה דרשה המבטחת מהמשיב להמציא מסמכים ופרטים נוספים לצורך המשך הטיפול בעניינו. כמו כן נדרש המשיב לשלם חוב פרמיה עבור תקופה של חודשיים - חודשים יוני ויולי בשנת 2002 - סה"כ 2,270 ₪. 7. במכתב מיום 27.7.03 צרף המשיב באופן חלקי את המסמכים שנדרש להעביר למבטחת וביקש לקזז את חוב הפרמיה מהסכומים שישולמו לו. 8. המבטחת השיבה למשיב במכתב מיום 8.9.03, הנושא את הביטוי "מבלי לפגוע בזכויות". כותרת המכתב היא "תביעה לאובדן כושר עבודה בפוליסה ע"ש חאדי חליל". מפאת חשיבותו של המכתב, אביא את המכתב כלשונו: "1. לא ניתן לקזז את חוב הפרמיות מתשלום הפיצוי החודשי בגין אובדן כושר עבודה הואיל ותשלום הפיצוי הוא למבוטח ואילו חוב הפרמיות הינו של המעביד. 2. לא נרשם בטופס התביעה מס' חשבון הבנק. נא להודיענו בהקדם. 3. נא להעביר אישור פקיד שומה לניכוי מס. מצ"ב מכתב הפניה לפקיד שומה. 4. התביעה הוגשה לראשונה באיחור רב ועפ"י תנאי הפוליסה, תום תקופת ההמתנה לתביעה שהוגשה באיחור הוא חודש לאחר הגשתה. 5. למרות האמור בסעיף 4 לעיל, לפנים משורת הדין, אנו מאשרים את התביעה, ונשלם את הפיצוי לאחר שתשולם הפרמיה החסרה עד לאישור התביעה, לתקופה מ 1.6.2002 עד 15.8.2002 בסך 2,800 ₪....." . 9. במכתב מיום 13.11.03 הודיע המשיב למבטחת על ביטול הפוליסה. במכתב מיום 1.12.03, המופנה לב"כ המשיב, אישרה המבטחת את ביטול הפוליסה והוסיפה כדלקמן: "מרשך היה מבוטח בפוליסת ביטוח מנהלים אשר הפרמיה בגינה לא שולמה החל מ- 1.6.02. לאור תביעתו של מרשך שקלנו להיענות לתביעתו החל מיום 15.8.02, שמאז הוא היה אמור להיות פטור מתשלום הפרמיות. לפיכך התביעה הינה לתשלום פרמיות מ- 1.6.02 ועד 15.8.02, בסך של 2,800 ₪". 10. במכתב מיום 8.6.04 מסר המשיב למבטחת את פרטי חשבון הבנק שלו וכן צרף אישור מפקיד השומה. במכתב מיום 29.7.04, הנושא גם הוא את הביטוי "מבלי לפגוע בזכויות" ועניינו "תביעה לאובדן כושר עבודה בפוליסה ע"ש חאדי חליל", ציינה המבטחת פעם נוספת כי "לא נוכל לשלם את התביעה, כל עוד לא שולם החוב הנ"ל". 11. כאמור, ביום 16.10.05 הגיש המשיב את התביעה דנן. בתביעתו עותר המשיב לפיצוי בגין אובדן כושר עבודה לתקופה כאמור וכן לפיצוי בגין נכות צמיתה. 12. ביום 3.9.08 הגישה המבטחת את הבקשה שבפני לדחיית התביעה על הסף בטענת התיישנות. בדיון מיום 7.9.08 הצהיר ב"כ המשיב לפרוטוקול לעניין ההתיישנות, כי הוא מוותר על יתר הטענות שפורטו בתגובה לבקשה לסילוק על הסף בטענת ההתיישנות וכי הוא נשען על הטענה לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות בלבד. הצדדים הגישו סיכומים. המבקשת לא הגישה סיכומי תשובה והזמן להגשתם חלף זה מכבר. תמצית טענות הצדדים 13. לטענת המבטחת, הואיל ומקרה הביטוח התרחש ביום 16.7.02 והתביעה הוגשה רק ביום 16.10.05, בחלוף למעלה משלוש שנים ממקרה הביטוח, הרי שהתביעה התיישנה. 14. לעניין המועד בו מתחיל מרוץ ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח, נסמכת המבטחת על ע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח נגד עיזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל ( 21.5.08; להלן: "עניין אמיתי") בו נקבע כי: "אירוע התאונה הוא המקים את מקרה הביטוח כאשר עסקינן בפוליסה לביטוח תאונות אישיות; וכשהמדובר במחלה או נכות, המועד הראשון שבו יכלו לעמוד על קיומן - קבלת טיפול רפואי" (עמ' 15 לפסק הדין). לטענת המבטחת מקרה הביטוח התרחש, לפי הנטען, ביום 16.7.02. המשיב פונה לקבלת טיפול רפואי עוד באותו יום, ולכן, בין אם המדובר בתאונה ובין אם המדובר בנכות, מנין תקופת ההתיישנות החל ביום 16.7.02. התביעה הוגשה בחלוף שלוש שנים ממועד האירוע ומכאן שהתביעה על כל רכיביה התיישנה. 15. לעניין טענת המשיב שחל בענייננו החריג לתקופת ההתיישנות מכוח סעיף 9 לחוק ההתיישנות, המבטחת מבחינה בין רכיב התביעה שעניינו אובדן כושר עבודה לבין רכיב הנכות הצמיתה. 16. עניין הנכות הצמיתה לא מצא מקום בתכתובת בין הצדדים והוא עלה לראשונה במסגרת התביעה דנן (סעיף 12 לסיכומי המבטחת), ומכאן שלטענתה של המבטחת גם לא יכולה לקום טענה על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות לעניין רכיב הנכות הצמיתה. לעניין רכיב התביעה שעניינו אובדן כושר עבודה, טוענת המבטחת, כי האמור במכתביה אינו עולה כדי הודאה במובן סעיף 9 לחוק ההתיישנות. 17. נוכח הצהרתו של ב"כ המשיב לפרוטוקול מיום 7.9.08, הרי שהמשיב איננו חולק, למעשה, על טענת המבטחת לפיה מרוץ התיישנות החל ביום אירוע התאונה, ה- 16.7.02, אלא שלטענתו חל בענייננו החריג מכוח סעיף 9 לחוק ההתיישנות. לטענת המשיב, במסגרת התכתובת בין הצדדים במהלך שנת 2003, תוך תקופת ההתיישנות, הודתה המבטחת בזכאותו של המשיב. לכן, נוכח סעיף 9 האמור, מרוץ ההתיישנות מתחיל ממועד ההודאה ומכאן שהתביעה לא התיישנה. המשיב מוסיף וטוען כי אין חשיבות לעצם הכתרתו של מסמך במילים "מבלי לפגוע בזכויות" או "לפנים משורת הדין", שכן על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, רק מסמך שהיה בו טיעון מפורש של התיישנות איננו בא בגדר "הודאה" לפי אותו סעיף, וכזה לא היה במכתבי המבטחת. דיון והכרעה 18. אומר כבר עתה, כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי מן הדין לקבל את הבקשה ככל שהיא נוגעת לתביעה לתגמולים בגין נכות צמיתה מתאונה. באשר לתביעה לתגמולים בגין אובדן כושר עבודה, הבקשה מתקבלת בחלקה - לעניין התקופה שמיום 16.7.02 ועד יום 16.10.02 - והיא נדחית, ככל שהיא נוגעת לתקופה שמיום 16.10.02 ועד יום 16.10.05. המסגרת הנורמטיבית ויישומה בענייננו 19. סילוק תובענה על הסף, בין בדרך של מחיקה ובין בדרך של דחייה הוא אמצעי שאינו ננקט כדרך שגרה, ובדרך כלל יעדיף בית המשפט, במידת האפשר, שלא לנקוט את האמצעי הקיצוני של דחיית התובע מעל פניו בטרם התקיים דיון ענייני בתובענה, פן תיפגע, יתר על המידה, זכותו הבסיסית של נפגע לפניה לערכאות (רע"א 1160/04 עירית חולון נגד חלקה 90 בגוש 6747 בע"מ, ). סילוק תביעה על הסף, ובמיוחד דחייתה, הוא הליך הננקט במשורה, רק כאשר אין ספק שעל יסוד העובדות שטען להן התובע, הוא לא יוכל לזכות בסעד שביקש (ע"א 3510/99 ראובן ולעס נגד אגד - אגודה שיתופית לתחבורה, ; י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית - 1995) 384). 20. במסגרת תקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, בית המשפט עשוי לדחות תביעה על הסף מחמת התיישנות. 21. משהוגשה התביעה מכוח פוליסת ביטוח חל סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח"), הקובע כי "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". המונח "תביעה" פורש בהקשר זה כהגשת תביעה לבית המשפט ואין די בהגשת דרישה לתשלום תגמולי ביטוח (ע"א 3812/91 ג'רייס ברבארה נגד אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(3) 441; להלן: "עניין ג'רייס ברבארה"). סעיף 53 לחוק חוזה ביטוח קובע כי "בביטוח תאונה, מקרה הביטוח הוא תאונה שקרתה למבוטח או לזולתו". 22. התביעה דנן הוגשה לאחר 3 שנים ו- 3 חודשים מיום התאונה. לענייננו, יש להבחין בין התביעה לתגמולי ביטוח בגין נכות צמיתה עקב תאונה לבין התביעה לתגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה. 23. אשר לתביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין נכות צמיתה מתאונה - כפי שנפסק בע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נגד עיזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל ( 21.5.08) (להלן: "עניין אמיתי"), יש למנות את תקופת ההתיישנות החל ממועד אירוע התאונה. בעניין אמיתי הוכרעה מחלוקת פוסקים בשאלת מועד תחילת מרוץ ההתיישנות בתביעות על פי פוליסות לביטוח בגין נכות מתאונה ונפסק בעניין זה כי מניין תקופת ההתיישנות מתחיל ביום אירוע התאונה באופן שאין רלבנטיות למועד התגבשות הנכות. מכאן, שלעניין התביעה לתגמולים בגין הנכות הצמיתה מתאונה, תקופת ההתיישנות, בת השלוש שנים, הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, נמנית מיום אירוע התאונה. אין מחלוקת בין הצדדים כי התביעה הוגשה בחלוף שלוש שנים ממועד אירוע התאונה. ומכאן שלכאורה התביעה בגין רכיב זה התיישנה, והשאלה היא אם חל החריג מכוח סעיף 9 לחוק ההתיישנות. 24. אשר לתביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה - מדובר בעילה המתחדשת מידי חודש בחודשו, באופן שבכל חודש קמה לתובע עילת תביעה חדשה (ת.א (שלום - ת"א) 46310/08 רביע אליהו נגד איילון חברה לביטוח בע"מ ( 2.4.09) (להלן: "עניין רביע אליהו"). יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט יונתן אברהם בבש"א (שלום טבריה) 845/07 מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד עזמי חטיב ( 12.3.07): "...סעיף 53 אינו מגדיר מהו מקרה הביטוח בביטוח אובדן כושר עבודה, אך ניתן בנקל לקבוע על דרך ההיקש, כי מקרה הביטוח הוא אובדן כושר עבודה שאירע למבוטח...". בהמשך מוסיף כב' השופט אברהם: "לעניין כיסוי ביטוחי הנוגע לאובדן כושר העבודה, ראוי להדגיש כי אובדן כושר עבודה יכול להימשך תקופה מסוימת, הוא גם יכול להשתנות לאורך תקופה, היינו, להתעצם או להצטמצם ואין בעניין זה כללים ברורים. סבורני כי לצרוך חישוב תקופת ההתיישנות בתביעה לאובדן כושר עבודה, אין בהכרח חובה לקבוע כי המועד בו אירעה לתובע תאונה או לקה במחלה הנו מועד תחילת מרוץ ההתיישנות, אלא המועד צריך להיות אותו מועד בו נגרם אובדן הכושר עצמו, שאיננו זהה בהכרח למועד בו לקה במחלה או למועד בו נחבל בתאונה. שכן, התפתחות מצב גופני המביא לאובדן כושר עבודה יכולה להיגרם לעיתים תקופת מה לאחר אותו אירוע תאונתי או רפואי. הסיכון המבוטח של אי כושר עבודה חלקי ... שונה מסיכון של נכות צמיתה ולצורך התיישנות יש לטעמי לעמוד על שוני זה... בעוד שנכות צמיתה, מרגע התגבשותה כצמיתה...הינה אירוע המזכה על פי הפוליסה דנן בפיצוי חד פעמי ומלוא זכאותו של התובע ניתנת לחישוב מיד עם התגבשותה, הרי שאי כושר עבודה חלקי אפילו התגבש כאירוע פיזי אינו מאפשר חישוב מלוא זכאותו של המבוטח שכן על פי הפוליסה, הזכאות הינה תלוית תקופה (והתקופה היא משך הימשכותו של אי הכושר הפיזי). נמצא אם כן כי בגין כל יום שנמשכת המגבלה הפיזית היוצרת את אי הכושר נולדת למבוטח עילת תביעה חדשה כנגד חברת הביטוח. עדיין למועד תחילת אי הכושר הזמני במקרה דנן יש משמעות שכן ייתכן שלגבי חלקה של תקופת אי הכושר תתקיים התיישנות ולגבי המשכה עדיין לא (כך הדבר למשל במקרה שלתובע נגרם אי כושר עבודה מיידי עקב אירוע תאונה. אי כושר זה נמשך שנה שלמה ואת תביעתו הוא מגיש לאחר 3.5 שנים מיום התאונה. במקרה זה, לגבי מחצית תקופת אי הכושר תחול התיישנות)". 25. יודגש, כי פסק הדין בעניין אמיתי כוחו יפה לעניין התביעה לתגמולים בגין נכות צמיתה מתאונה, אך אין בו כדי לקבוע את תחילת מועד מרוץ ההתיישנות לעניין תביעה לתגמולים בגין אובדן כושר עבודה, וראה לעניין זה את פסק הדין בעניין רביע אליהו, שניתן ביום 2.4.09, לאחר שנקבעה ההלכה בעניין אמיתי. 26. אי לכך, התביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה, ככל שהיא מתייחסת לתקופה שמתאריך 16.10.02, לא התיישנה בעת הגשת התביעה. 27. נוכח האמור, נותרה בפני השאלה אם התביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין נכות צמיתה מתאונה וכן התביעה לתגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה לתקופה שמיום 16.7.02 ועד 16.10.02 (תקופה של 3 חודשים בלבד) חל עליהן החריג לתקופת ההתיישנות מכוח סעיף 9 לחוק ההתיישנות, כאשר הנטל להוכחת קיומו של החריג לתקופת ההתיישנות על פי חוק חוזה ביטוח חל על הטוען לו. 28. סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות המשיב, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודעה לעניין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". בענייננו, חילופי המכתבים בין הצדדים היו טרם נסתיימה תקופת ההתיישנות, אך סעיף 9 לחוק ההתיישנות חל גם בתקופת זמן זו. 29. הלכה פסוקה היא כי הודאה שיש בה כדי לעצור את תקופת ההתיישנות, חייבת להיות מפורשת ומלאה. נדרש לצורך כך, כי הנתבע יודה לא רק בקיום העובדות הנדרשות, אלא גם בקיום הזכות של המשיב (ע"א 9413/03 אלנקווה נגד הוועדה המקומית לתו"ב ( 22.6.08); ע"א 1017/91 פסח משה נגד הכפר הירוק, ( 1.4.96), פסקה 8; ע"א 7934/99 רייזנר נגד מגדל חברה לביטוח, ( 16.12.01); ע"א 2703/98 גינדי נגד שפיגלר, פ"ד נה(1) 369). 30. זאת ועוד, על מנת שניתן יהיה להסתמך על הוראותיו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות דורש הסעיף כי הודאתו של הנתבע בזכותו של התובע תיעשה בכתב או בפני בית המשפט. דרישת הכתב הינה מהותית (ע"א (ת"א) 2946/03 קל וחומר לבנייה ושיווק 1985 בע"מ נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ ( 12.6.06)). 31. הכלל המרכזי, העולה מפסיקת בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים, לעניין משא ומתן בין מבטחת לבין מי שתובע תגמולי ביטוח, הוא כי כל עוד פועלת המבטחת ומנהלת מו"מ ענייני במטרה להגיע לפשרה היא לא תיחשב כמודה בזכות התובע. הצעת פשרה בפני עצמה לא תיחשב כהודאה בקיום זכות. לעומת זאת מבטחת המטעה את התובע לחשוב שתביעתו תידון באופן ענייני ושהיא לא תעמוד על טענת ההתיישנות, לא תוכל לטעון לאחר מעשה שהתובענה התיישנה, אף אם מדובר בהטעיה בתום לב. אם מנוהל משא ומתן בסמוך לתום תקופת ההתיישנות על המבטחת להזהיר את המבוטח שאם לא יפעל למימוש זכותו, היא עלולה להתיישן, כאשר כלל זה נובע מחובת תום הלב המוטלת על המבטחת (ראה ת.א (ת"א) 17567/08 פאר מלי נגד עילית חברה לביטוח בע"מ, ( 30.3.09). 32. לעניין העדר טיעון של התיישנות במכתב המבטחת ומשמעותו - ברע"א 9041/03 בטחיש נגד מדינת ישראל ( 16.8.05) (להלן: "עניין בטחיש") נטען, כי במכתבי משרד הביטחון לא עלה "טיעון התיישנות" ומכאן מתחזקת המסקנה כי מדובר בהודאה בזכות. כב' הנשיאה בייניש דחתה את הטענה וקבעה כדלקמן: "מלשון סעיף 9 הנ"ל אין מתחייבת המסקנה כי העדר טיעון התיישנות הינו שיקול שיש לשקול במסגרת השאלה האם אמרת נתבע בכתב או בפני בית המשפט היא בגדר "הודאה". שכן רק אם עברנו את המשוכה הראשונה וקבענו כי אמרת הנתבע היא הודאה "בקיום זכות התובע", מגיעים אנו למשוכה השנייה, במסגרתה נבחנת השאלה האם נלוותה להודאה טענת התיישנות. אם היה בהודאה טיעון כזה, ייחלץ הנתבע מרשתו של סעיף 9 ותקופת ההתיישנות לא תתחיל מחדש. בענייננו, מכתבי משרד הביטחון למבקש לא כללו אמנם טיעון התיישנות. אולם, כאמור, אין בכך כדי להשפיע על השאלה אם הייתה בהם "הודאה בזכות" אם לאו (שם, סעיף 5 לפסק הדין). 33. נוכח הלכות אלה, אבחן להלן את רכיבי התביעה - לתגמולים בגין נכות צמיתה מתאונה וכן לאובדן כושר עבודה. התביעה לתגמולים בגין נכות צמיתה מתאונה 34. לעניין התביעה לתגמולים בגין נכות מתאונה, הרי שהתכתובת בין הצדדים לא התייחסה כלל לעניין הנכות הצמיתה. אמנם, במכתב מיום 1.6.03 ביקש המשיב לזמנו לבדיקה על ידי מומחה מטעם המבטחת, על מנת שתקבע את נכותו הצמיתה, אלא שעניין זה לא עלה בהמשך ההתכתבות בין הצדדים. ההפך הוא הנכון - מכתביה של המבטחת נשאו את הכותרת "תביעה לאובדן כושר עבודה בפוליסה ע"ש חאדי חליל" ובכל הנוגע לעניין הנכות הצמיתה שתקה המבטחת. 35. אכן, הלכה פסוקה היא כי מקום בו המבטחת "הרדימה" את המבוטח או נתנה לו להאמין כי הינה מטפלת בדרישתו לקבלת תגמולי ביטוח וכי תשיבו באופן ענייני עם קבלת מסמכים או מיצוי מו"מ, הרי שהיא לא תוכל להיבנות מטענת ההתיישנות (בש"א 121994/01 ת"א (ת"א) 55729/01 תומר כהן נגד כלל חברה לביטוח בע"מ ( מיום 3.1.02)). אלא שבענייננו לא ניתן לומר כי המבטחת "הרדימה" את המשיב או כי היא נתנה לו להאמין כי היא מטפלת בדרישתו לקבלת תגמולי ביטוח בגין הנכות הצמיתה מהתאונה. אין בידי המשיב כדי להצביע על מכתב או מסמך כלשהו ממנו ניתן היה להבין כי דרישתו לתשלום תגמולי ביטוח בגין נכות מתאונה מצויה בטיפולה של המבטחת. הלכה היא כי שתיקה כשלעצמה, אף נוכח פניית המבוטח שבה הוא טוען לקיומה של זכות, איננה נחשבת כהודאה. עצם הגשת דרישה לתשלום תגמולי ביטוח והעדר תשובה מטעם המבטחת - אין בהם כשלעצמם כדי להאריך את תקופת ההתיישנות (ראה לעניין זה את פסק הדין בעניין ג'רייס ברבארה). 36. לאור האמור, ככל שמדובר בתביעה לתגמולים בגין נכות צמיתה מתאונה, אין ספק, כי אין בתכתובת שבין הצדדים משום הודאה בזכות המשיב. 37. בנסיבות אלה, כאשר המשיב לא קיבל תשובה בכתב לעניין דרישתו לתשלום תגמולי ביטוח בגין נכות מתאונה - היה עליו להגיש תביעתו לבית המשפט במסגרת תקופת ההתיישנות. אמנם לפי הנחיות המפקח על הביטוח חובתה של המבטחת לשלוח מכתב דחייה, ולפי ההלכה הפסוקה מבטחת שלא שלחה מכתב דחייה לא תורשה להתגונן בטענות אותן היה עליה להעלות במכתב הדחייה (בש"א (ת"א) 163633/08 אלבז נגד הראל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, , 13.8.08), אלא שאי משלוח מכתב דחייה לא יכול להקנות למבוטח זכויות מעבר לאלה הנתונות לו על פי הדין ועל פי תנאי הפוליסה, דוגמת הארכת תקופת ההתיישנות. מכאן שטענת ההתיישנות הינה טענה מסוג הטענות שמבטחת רשאית להעלותן גם מקום בו לא נשלח על ידה מכתב דחייה (ראה החלטת כב' השופט מוסק בת.א 1802/04 (שלום ירושלים) אילן נחמיה נגד כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, , 4.10.06)). 38. נוכח האמור, התביעה לתגמולים בגין נכות צמיתה מתאונה התיישנה מכוח סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, לאור העובדה שהוגשה בחלוף שלוש שנים ממועד אירוע התאונה, ומשלא התקיים כל חריג המאריך את תקופת ההתיישנות. 39. לעניין זה אין לי צורך לדון בטענת המשיב אם התביעה התיישנה בשלושה חודשים או בחודש וחצי בלבד, בשל היותו של היום האחרון לתקופת ההתיישנות יום פגרה (סע' 7 - 8 לסיכומי המשיב בעניין ההתיישנות), שכן אין נפקא מינה בכמה זמן התיישנה התביעה. התביעה לתגמולים בגין אובדן כושר עבודה 40. אשר לתביעה לתגמולים בגין אובדן כושר עבודה לתקופה שמיום 16.7.02 ועד 16.10.02 - לעניין זה אני קובעת כי אין בהתכתבות בין הצדדים משום "הודאה בקיום זכות". 41. בסעיף 4 למכתב מיום 8.9.03 כותבת המבטחת כי "התביעה הוגשה לראשונה באיחור רב ועפ"י תנאי הפוליסה תום תקפת ההמתנה לתביעה שהוגשה באיחור הוא חודש לאחר הגשתה". המשיב פנה למבטחת בדרישה לתשלום תגמולים לראשונה רק ביום 1.6.03. קרי - המבטחת טענה כי תקופת ההמתנה הסתיימה ביום 1.7.03. דרישתו של המשיב לתגמולים בגין אובדן כושר עבודה במכתב מיום 1.6.03 הייתה לתקופה שמיום אירוע התאונה, ה- 16.7.02 ועד ליום 11.3.03. מהאמור לעיל עולה כי המבטחת לא הודתה בזכותו של המשיב לתגמולים, אלא ההפך הוא הנכון. 42. בסעיף 5 לאותו מכתב מוסיפה המבטחת כי "למרות האמור בסעיף 4 לעיל, לפנים משורת הדין, אנו מאשרים את התביעה, ונשלם את הפיצוי לאחר שתשולם הפרמיה החסרה...". בנסיבות דנן, המילים "לפני משורת הדין" באות לסייג את עצם הזכות של המשיב לקבלת הכספים. המבטחת איננה מודה בזכותו של המשיב לתגמולים בגין אובדן כושר עבודה, והצעתה לשלם לו תגמולים הייתה לפנים משורת הדין. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שהמכתב מיום 8.9.03 נושא את הביטוי "מבלי לפגוע בזכויות". 43. אמנם בעניין בטחיש, כב' הנשיאה בייניש, בהערת אגב ציינה כי "מעבר לדרוש, ומבלי לקבוע מסמרות, יצוין כי לדעתנו הרישום הסטנדרטי 'בלי לפגוע בזכויות' בכותרת מסמך כשלעצמו אינו שולל בהכרח, בכל הנסיבות, את האפשרות לקבוע כי האמור במסמך מהווה הודאה לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות. כל מסמך ייבחן על פי תוכנו ובהתאם לנסיבות המקרה" (סעיף 6 לפסק הדין). אלא שבנסיבות העניין דנן, יש בביטוי האמור כדי להראות כי המבטחת איננה מודה בקיום זכותו של המשיב לקבלת תגמולים בגין אובדן כושר עבודה. 44. אני דוחה לעניין זה את טענת המשיב לפיה רק מסמך שהיה בו טיעון מפורש של התיישנות לא בא בגדר "הודאה" לפי אותו סעיף (סעיף 30 לסיכומי המשיב). בעניין בטחיש קבעה כב' הנשיאה בייניש כי רק אם עברנו את המשוכה הראשונה וקבענו כי אמרת הנתבע היא בגדר "הודאה בקיום זכות התובע" אנו בוחנים אם נלוותה להודאה טענת התיישנות. בענייננו, לא עברנו את המשוכה הראשונה, וכאמור, אני סבורה, שאין במכתבי המבטחת הודאה בקיום זכותו של המשיב לתגמולים בגין אובדן כושר עבודה. אי לכך, אין בהעדר טיעון ההתיישנות במכתבי המבטחת כדי להוריד או להעלות. 45. יודגש, כי גם לעניין התביעה לתגמולים בגין אובדן כושר עבודה כמו גם לעניין התביעה לתגמולים בגין הנכות הצמיתה, אין מדובר במצב בו המבטחת "הרדימה" את המשיב. המבטחת דרשה את תשלום הפרמיות החסרות כתנאי לתשלום תגמולים "לפנים משורת הדין". המשיב לא שילם את הפרמיות החסרות והמבטחת לא העבירה כספים לחשבונו בהתאם. בנסיבות דנן, לא ניתן לייחס חוסר תום לב למבטחת. סוף דבר 46. נוכח האמור לעיל, דין הבקשה להתקבל בחלקה. א. התביעה, ככל שהיא מתייחסת לקבלת תגמולי ביטוח בגין נכות צמיתה מתאונה, התיישנה, והיא נדחית על הסף. ב. התביעה, ככל שהיא מתייחסת לקבלת תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה לתקופה שמיום 16.7.02 ועד ליום 16.10.02, התיישנה וגם היא נדחית על הסף. ג. התביעה לתגמולים בגין אובדן כושר עבודה לתקופה שמיום 16.10.02 - לא התיישנה. ד. לאור התוצאה אליה הגעתי, אין בשלב זה צו להוצאות. פוליסהמסמכיםחברת ביטוח