קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העברת סכסוך לבוררות למרות הגשת תביעה: השאלה המצריכה הכרעה: השאלה המצריכה הכרעה הינה, האם מנועה התובעת מלעתור להעברת הסכסוך כולו, הן בתביעה והן בתביעה שכנגד, לבוררות, מכוח סעיף בוררות בהסכם המקורי בין הצדדים, לאור העובדה שהקדימה בהגשת התביעה הנוכחית לבית המשפט ביום 30.3.08. דהיינו, האם יש בהגשת התביעה הנוכחית ע"י התובעת, לבית המשפט, משום ויתור על סעיף הבוררות בהסכם בין הצדדים. במיוחד נוכח סעיף 12 לכתב התביעה, שם מציינת התובעת, כי הואיל והנתבעת לא השיבה על פניותיה למינוי בורר, היא רואה עצמה משוחררת מסעיף הבוררות ומגישה את התביעה לבית המשפט. זאת משום שלאחר הגשת התביעה שכנגד, ביקשה התובעת להפעיל את סעיף הבוררות בהסכם ואילו הנתבעת/תובעת שכנגד, מתנגדת לכך והיא מסתמכת בין היתר על עצם הגשת התביעה הנוכחית. רקע: עסקינן בתביעה ותביעה שכנגד אשר הגישו הצדדים זה שכנגד זה, בגין הפרות חוזה נטענות. ביום 21.9.08 ניתנה החלטתי בבקשת התובעת להורות על עיכוב הליכים בתביעה ובתביעה שכנגד והעברת הדיון בהם לבוררות, ולחילופין, לעכב את ההליכים בתביעה שכנגד בלבד, ולהורות על העברתה לבוררות (להלן:"הבקשה"). שם קבעתי, כי דין הבקשה להתקבל, והוריתי על העברת התובענות שבכותרת להליך בוררות, עפ"י סעיף 8 להסכם בין הצדדים. הנתבעת הגישה בר"ע, שמספרה בר"ע 2072/08 (להלן: "הבר"ע"), על החלטתי זו. ביום 12.3.09 ניתנה החלטת כבוד השופטת צ'רניאק בבר"ע, ובה נקבע כי הבקשה תוחזר לבית משפט זה, לצורך הכרעה בסוגיה האם מושתקת התובעת מלהעלות טענה לעיכוב הליכים, לאור העובדה כי נמנעה מלפנות בתביעה לבית המשפט למינוי בורר מכוח חוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק הבוררות") הגישה כתב תביעה לביהמ"ש, ואף טענה בסעיף 12 לכתב תביעתה, כי היא משחררת עצמה מהסכם הבוררות. ביום 19.3.09 הוריתי לצדדים להגיש סיכומיהם בסוגיות אלו, ולהלן החלטתי. עמדת הנתבעת: הנתבעת טוענת כי התובעת עצמה בחרה שלא לבקש מינוי בורר על ידי בית המשפט וחלף זאת הגישה מיוזמתה תביעה כספית רגילה לבית המשפט. הנתבעת מפנה לסעיף 12 לכתב התביעה, בו, לטענתה, ציינה התובעת מפורשות כי זנחה את הסכם הבוררות וכי היא רואה עצמה משוחררת מהסכם הבוררות בין הצדדים ולפיכך הגישה מיוזמתה את התביעה לבית המשפט. עוד מפנה הנתבעת לסעיף 14 לכתב התביעה, בו מציינת התובעת, כי לבית המשפט נתונה הסמכות העניינית לדון בתביעה. לטענת הנתבעת, הגשת תביעה מביאה בהכרח לפקיעת תוקפו של הסכם הבוררות, ובכך מושתק התובע ומנוע מלדרוש בשלב מאוחר יותר עיכוב הליכים על פי הסכם זה. הנתבעת מפנה למספר פסקי דין, אשר מהם עולה, לטענתה, כי בית המשפט לא ימנה בורר לבקשתו של בעל דין, אשר נמנע בעבר מלהסתמך על הסכם בוררות, והביא את הסכסוך שבין הצדדים לבית המשפט. הנתבעת מוסיפה, כי הבקשה אינה עומדת בתנאי סעיף 5 (א) לחוק הבוררות. לטענתה, הסעיף דורש קביעה עובדתית של בית המשפט כי המבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה, והוא עדיין מוכן לכך. הנתבעת סוברת כי בעצם הגשת התביעה, גילתה התובעת דעתה כי אין היא מעוניינת עוד בהליך הבוררות, וכעת היא מושתקת מלטעון כי היא מוכנה לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות. הנתבעת מוסיפה, כי הבקשה אינה עומדת גם בתנאי סעיף 5(ב) לחוק הבוררות, אשר קובע כי בקשה לעיכוב הליכים תוגש בכתב או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה. לשיטת הנתבעת, המחוקק לא העלה על דעתו, בעת חקיקת חוק הבוררות, אפשרות כי מגיש כתב התביעה הוא שיגיש בקשה לעיכוב הליכים באותו עניין, בשלב מאוחר יותר, שכן מדובר בפעולות העומדות בסתירה פנימית. לו הייתה התובעת, מעוניינת באמת ובתמים בהליכי בוררות, היתה מגישה בקשה מתאימה למינוי בורר, על פי הוראות סעיף 8 לחוק הבוררות. משלא עשתה כן, גילתה דעתה כי אין היא מעוניינת בבוררות אלא בדרך של הליכי משפט רגילים, וכך יש לנהוג. אשר על כן, עמדת הנתבעת היא, כי יש לדחות הליכי הבוררות ולנהל את התובענה כמות שהיא. עמדת התובעת: התובעת סבורה כי יש להעביר את ההליכים בשתי התובענות, גם העיקרית והגם הנגדית, להכרעה במסגרת של בוררות, כמוסכם ע"י הצדדים מלכתחילה. לשיטתה של התובעת, בקשה לעיכוב הליכים והעברתם לבוררות יכולה להיות מוגשת גם ע"י התובע בתיק, ולא רק על ידי הנתבע. התובעת טוענת כי ניתן ללמוד זאת מלשון סעיף 5(א) לחוק הבוררות, הקובע מפורשות כי "ביקש בעל דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים"... דהיינו, טוענת התובעת, המחוקק גילה דעתו בבירור כי כל בעל דין רשאי וזכאי לעתור לעיכוב הליכים והפנייתם לבוררות, בין אם הוא תובע ובין אם הוא נתבע. עוד מציינת התובעת, כי בתיק דנן טרם התקיימה ישיבת קדם משפט אחת. לא ייגרם כל נזק מעצם העברת הדיון לבוררות. התובעת מאבחנת את הפסיקה שצוטטה ע"י הנתבעת. טוענת היא, כי הפסיקה אליה התייחסה הנתבעת, עוסקת בבקשות אשר בהן המשיב/נתבע היה חסר ניקיון כפיים וסירב תחילה לבוררות. במקרה דנן, המצב הוא בדיוק הפוך ולכן אין להשליך לכאן מפסקי הדין שהביאה הנתבעת. לטענתה של התובעת, עצם הגשת התביעה על ידה ואף הויתור הלכאורי בסעיף 12 לכתב התביעה, על הפניה לבוררות אינו מונע ממנה ליזום בשלב זה פניה להליכי בוררות. היא מסבירה, כי התביעה הוגשה מתוך כורח וכפיה. הויתור על תניית הבוררות בהסכם בין הצדדים, נעשה עקב אי שיתוף פעולה מצד הנתבעת. הנתבעת מיאנה לפנות לבוררות עת התעורר הסכסוך ולתובעת לא היתה כל דרך אחרת לאלץ את הנתבעת להתדיין עימה, אלא בדרך של הגשת התביעה הנוכחית. משכך, טוענת התובעת, כי לא היתה לה ברירה אלא להגיש את התביעה. העובדה שאיזכרה בסעיף 12 את הסכם הבוררות וציינה שם ויתור, נבעה מתוך כורח ואילוץ ואך מדגישה לטעמה את מודעותה להסכם הבוררות. הנתבעת, כך אליבא דהתובעת, הוסיפה חטא על פשע, לא רק שסירבה להליך הבוררות בתביעה המקורית, אלא היא מנסה להיבנות מהמצב הקשה אליו נקלעה התובעת כתוצאה מסירובה ולאלץ את התובעת להתדיין בבית המשפט גם בתביעה שכנגד. התובעת טוענת, כי לנתבעת לא קמה כל זכות לפנות בתביעה לבית המשפט, רק בשל כך שהיא אילצה את התובעת לעשות כן. גם אם ייאמר, כי על התובעת להתדיין בבית המשפט ולא בבוררות, מכוח תביעתה העיקרית ומכוח סעיף 12 שם, עדיין זכאית התובעת לדרוש אכיפת תניית הבוררות על הנתבעת מכוח הסכם הבוררות בין הצדדים. שהרי, פנייתה של התובעת אל בית המשפט, ואף הויתור, אינם חלים על התביעה שכנגד. הנתבעת בתגובתה טוענת, כי היא אינה מנועה ומושתקת מלטעון בדבר הסכם הבוררות, שכן היא מעולם לא זנחה נושא זה ואף התייחסה אליו בכתב התביעה וטענה כי מדובר בעילת תביעה נוספת - הפרת הסכם. לכן, היא סבורה שהתביעה שכנגד עצמאית ותניית הבוררות לא חלה עליה. באשר לטענת הנתבעת, כי התובעת לא ביקשה את עיכוב ההליכים עם טענותיה הראשונות, התובעת חולקת על כך ומפנה לכתב ההגנה אשר הגישה בתביעה שכנגד, ומציינת כי ברישא לכתב ההגנה, היא מבקשת את עיכוב ההליכים וההעברה לבוררות. התובעת טוענת כי הגשת התביעה, חלף הגשת בקשה למינוי בורר, על פי סעיף 8 לחוק הבוררות, מקורה בטעות, אשר אינה מכשירה התנהלות חסרת תום לב מצד הנתבעת. דיון והכרעה: בהחלטתי מיום 21.9.08 קבעתי כי התובעת עמדה בשני התנאים אשר מציב סעיף 5 לחוק הבוררות - קיומו של הסכם בוררות בין הצדדים, והסכמת מבקש העיכוב הן בעבר והן כעת לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות והמשכה. עוד קבעתי כי אין תכלית וטעם בפיצול הדיון, בין התביעה העיקרית לבין התביעה שכנגד, המתבססות על אותו הרקע, ומתנהלות בין אותם הצדדים. החלטה זו, תתמקד אם כן, בהתאם להחלטת כבוד השופטת צ'רניאק, בסוגייה האם מושתקת התובעת מלהעלות טענה לעיכוב הליכים, לאור העובדה כי נמנעה מלפנות בבקשה לבית המשפט למינוי בורר מכוח חוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק הבוררות") הגישה כתב תביעה לביהמ"ש, תוך שימת דגש על האמור בסעיף 12 לכתב התביעה. סעיף 8 לחוק הבוררות קובע : "(א)   נתגלע סכסוך בענין שהוסכם למסרו לבוררות ולא נתמנה בורר לפי ההסכם, רשאי בית המשפט, על פי בקשת בעל-דין, למנות את הבורר; בית המשפט רשאי לעשות כן בין שהבורר צריך היה להתמנות על ידי בעלי-הדין או אחד מהם, ובין שצריך היה להתמנות על ידי הבוררים שנתמנו או על ידי צד שלישי. (ב)   לא ימנה בית המשפט בורר כאמור בסעיף קטן (א), אלא לאחר שהמבקש נתן לבעל-דינו הודעה בכתב כאמור להלן ולא נענה תוך שבעה ימים מהיום שנמסרה ההודעה: ... ". לשון הסעיף אינה מחייבת צד להסכם בוררות, החפץ במינויו של בורר, לפעול אך ורק על פי המתווה הקבוע בסעיף 8 הנ"ל. אם כך היו פני הדברים, הרי שלא היה כל טעם ותכלית בחקיקתו של סעיף 5 לחוק הבוררות, הקובע כי גם לאחר הגשת תביעה, אם מדובר בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות, יכול אחד מבעל-דין לבקש את עיכוב ההליכים בתובענה לשם קיום הליך בוררות. מכאן אנו למדים, כי אף אם הוגשה תביעה רגילה, ולא בקשה על פי סעיף 8, עדיין יכול בעל דין - תובע או נתבע, לבקש כי ההליך יועבר לבוררות. אני מקבלת את טענת התובעת, כי לשון סעיף 5 - "בעל דין", מלמדת כי אכן בקשה להעברת הליך לבוררות, יכול שתהיה מוגשת אף על ידי התובע, ולאו דוקא על ידי הנתבע. אני קובעת, כי אין פסול בהגשת בקשה, שלא על פי סעיף 8, ואף לאחר הגשת התביעה. עתה, נותר לדון האם מושתקת התובעת מהגשת בקשה להעברת ההליך לבוררות, לאור האמור בסעיף 12 לכתב התביעה, כי היא רוצה עצמה משוחררת מסעיף הבוררות. למעשה, זוהי טענת השתק ומניעות. על טיבה של טענת ההשתק עמד בית המשפט בע"א 1662/99 חזקיהו חיים נ' אליהו חיים ו-6 אח', פ"ד נו(6), 195: "תורת ההשתק (מניעות), נקלטה במשפטנו מן המשפט האנגלי. היא נועדה למנוע תוצאות בלתי צודקות המתחייבות לכאורה מן הדין וזאת על ידי השתקתם של המתדיינים מלטעון בבית המשפט טענות משפטיות ועובדתיות אף אם הן נכונות כלשעצמן. תורה עתיקת יומין זו, מוצאת ביטוי במשפט הרומי בכלל לפיו, אין אדם יכול לסתור פעולות שלו “venire contra facum proprium”. תורת ההשתק אינה נפגעת מעקרון תום הלב ואינה פוגעת בו. היא פועלת בשילוב עימו. דומה כי יש לראות בדיני המניעות ביטוי דיוני של עקרון תוך הלב". בה"פ (תל-אביב-יפו) 526/02 נבות פלד ואח' נ' פרי רהק, , דנה כבוד השופטת ענת ברון במקרה בו פנה תובע והגיש תביעות לבית המשפט, ולאחר מכן ביקש להעביר הסכסוך לבוררות, וקבעה: "המשיב לא חפץ בבוררות בעבר, והוא גרר את המבקשים להתדיינות בבית משפט חרף הסכם הבוררות... משהציג המשיב מצג כי ברצונו למסור את ההכרעה בטענות שיש לו כלפי המבקשים, לידי המערכת המשפטית המרכזית, המבקשים השתתפו בדיונים בבית המשפט על-סמך מצג זה וויתרו על זכותם להשיג על פנייתו לבית המשפט ולבקש עיכוב הליכים על-פי סעיף 5 (א) לחוק הבוררות. בכך הם שינו את מצבם לרעה. על-כן, המשיב מושתק מלטעון כעת כי יש לדון במחלוקות במסגרת של בוררות, משהביעו המבקשים התנגדותם לכך". (הדגשות שלי - נ.ג). מפסק דין זה עולה, כי טענת השתק תעמוד כנגד תובע אשר סרב לקיום הליך בוררות, הגיש תביעה תוך גילוי מובהק כי אינו חפץ בקיום הבוררות, ורק לאחר שהתחיל התיק להתנהל, הגיש, בחוסר תום לב ובאי ניקיון כפיים, בקשה לעיכוב הליכים והעברה לבוררות. בענייננו, התובעת הוכיחה כי היא חפצה בקיום הליך הבוררות ואף פנתה בנידון לנתבעת. טרם התקיימו דיונים בתיק בביהמ"ש, והעברת הדיון כעת, להליך של בוררות, לא ישפיע על הצד שכנגד, אשר לא שינה מצבו לרעה. למעשה, התובעת היתה לכודה במצב של חוסר ברירה. הסכם, המכיל תניית בוררות, דורש שיתוף פעולה של הצד שכנגד לצורך קיום הבוררות. התובעת בכתב התביעה, הציגה ראיות לפניות שביצעה אל הצד שכנגד ובין היתר, בקשה להתדיין עימה בנושאים שבמחלוקת, נשוא התביעה. מאחר והנתבעת דחתה את פניותיה, ולא שיתפה עימה פעולה, למעשה לא היתה לתובעת כל דרך לאכוף את הסכם הבוררות. התובעת היתה אנוסה לפעול בדרך בה פעלה, קרי, להגיש תביעה משפטית כדי לברר את טענותיה כנגד הנתבעת. אומנם, במישור התיאורטי, התובעת היתה יכולה להגיש תביעה לאכיפת תניית הבוררות בהסכם בין הצדדים, ולא להגיש את התביעה הנוכחית ובה כלולה בסעיף 12, הצהרה מפורשת בדבר התנערות מתניית הבוררות. אולם, אני סבורה, כי הדרך בה נקטה התובעת, הגשת תביעה ישירה, ניתן לראות משום ניסיון של התובעת להביא את הנתבעת הממאנת אל שולחן הדיונים. לאחר שהתובעת הצליחה בכך, עד כדי כך שהנתבעת אפילו הגישה תביעה שכנגד, רשאית התובעת לשוב ולבדוק בתניית הבוררות בה חפצה מלכתחילה. כל דרך פעולה אחרת, היתה מאיינת למעשה, את סיכויה של התובעת לברר את ענייניה מול הנתבעת. קיימת פסיקה נרחבת העוסקת בחשיבות הרבה הנודעת להסכמי בוררות וההקפדה על קיומם. הקו בפסיקה הוא אחיד, מן השלום ועד לעליון. כך בבש"א (תל-אביב-יפו) 23929/08 יהודה ש. לוי נ' אופטיקנה האופטיסטור הראשון בע"מ, , נאמר מפי כבוד השופטת שבח (בשבתה בבית משפט השלום): "הפסיקה קובעת, ואין צורך להכביר מילים בעניין זה, כי בהינתן סעיף בוררות בהסכם עליו חתומים שני הצדדים, ייטה בית המשפט להעתר לבקשה למינוי בורר, לפי שבכך הוא מקיים את רצון הצדדים, אלא אם כן הוכחו בפניו נימוקים כבדי משקל המצדיקים להמנע מלעשות כן". וכך קבע כבוד הנשיא (כתוארו אז) גורן, בבית המשפט המחוזי, בבש"א (תל-אביב-יפו) 5068/08 לידן סוכנויות להשקעות (1994) בע"מ נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ ואח', : "כעיקרון, יעשה בית-המשפט שימוש בשיקול דעתו וימנה בורר לצדדים, שכן בכך הוא מקיים את ההסכם בין הצדדים. ומונע סיכולה של כוונתם המשותפת בעת כריתת ההסכם (בר"ע 124/68 , בע' 18 ; בר"ע 158/77 (שמואל סגל נגד נפית השקעות ופיתוח בע"מ, פ"ד לא(3) 389). עם זאת, במקרים מיוחדים רשאי בית-המשפט שלא למנות בורר לצדדים. כפי שאומר השופט מני: 'בענין זה נטיית בית-המשפט היא לקיים את ההסכם בין הצדדים (וכי) נחוצים נימוקים כבדי משקל, כדי להניע את בית-המשפט לדחות בקשה למינוי בורר ועל-ידי כך לאפשר לצד אשר הסכים לבוררות להשתחרר מהתחייבותו זו' (ע"א 302/64 יוסף לוי חגיז נגד פאג"י חברה פיננסית בע"מ, פ"ד יח(4) 645, 650)" (הדגשה שלי - נ.ג). בהחלטתה בעניין רע"א 10723/05 אי.אי.סי.אי. אינטרנשיונל בע"מ נ' אבי גבאי ( 30/6/06) בבית המשפט העליון, הוסיפה והדגישה כבוד השופטת פרוקצ'יה: "שיקול דעת זה מופעל בהשראת שני ערכים שראוי לקדם בהקשר זה: האחד - ליתן ממשות ותוקף לכוונה החוזית של הצדדים כפי שהיא משתקפת בהסכם הבוררות, ולא לסכלה; והשני - לעודד את הפעלתו של מוסד הבוררות, המהווה חלופה חשובה וראויה להכרעה במחלוקות בערכאות השיפוט. חלופה זו משלבת גמישות בסדרי הדין ולעיתים אף במשפט המהותי, ומאפשרת מיצוי הדיון במחלוקת במהירות, ביעילות ובאמצעות גורמים מקצועיים בעלי מומחיות, שמומחיותם עשויה להיות רלבנטית לענין. העקרונות לפיהם ראוי לכבד הסכמי בוררות, והאינטרס הציבורי לחזק את מוסד הבוררות, הם העומדים ביסוד הכלל כי נדרשים שיקולים כבדי משקל כדי להניא את בית המשפט מלמנות בורר לביצוע הסכם בוררות כאשר הוא מתבקש לכך." (פסקה 6 לפסק הדין). לא מצאתי בטענות הנתבעת, טיעונים המהווים "שיקולים כבדי משקל", אשר יאפשרו את אי קיום הסכם הבוררות בין הצדדים, ובעיקר לאור הערכים החשובים המנויים לעיל - החשיבות שבמתן ממשות ותוקף לכוונה החוזית של הצדדים, והחשיבות שבעידוד מוסד הבוררות. כאמור, חשיבותו של מוסד הבוררות, מצאה ביטויה, בשורה של פסקי דין. כאשר בעלי דין גילו דעתם ביצירת ההתקשרות המקורית, כי בסופו של יום, אם יתגלע חלילה סכסוך ביניהם, הם מעדיפים פתרונו באמצעות בורר, יש ליתן לכך נפקות. רק במקרים נדירים יסטה בית המשפט מרצונם המובהק של הצדדים ויעדיף בירור בבית המשפט על פני בוררות. בענייננו, נוכח ההתנהלות כפי שנפרשה לעיני, אני סבורה, כי ויתורה של התובעת, בסעיף 12 לכתב התביעה, על מנגנון הבוררות לא היה ויתור ממשי אלא צעד שנכפה עליה בלית ברירה, נוכח התנהגותה המתנכרת והממאנת של הנתבעת. כיוון שלא היה בידי התובעת לאכוף על הנתבעת פניה להליך של בוררות, היא נאלצה לפנות לערכאות. אך, כאשר עברה הנתבעת בשערי בית המשפט ואף הגישה תביעה שכנגד, רשאית היתה התובעת לנצל את שעת הכושר ולפנות להשיב על כנו את סעיף הבוררות הזנוח. ודאי רשאית היתה לעשות כן, בתביעה שכנגד, לגביה לא ננקב כל ויתור. סבורני, כי מן הראוי להרחיב את אפשרות הפניה לבוררות ולהחיל אותה גם על התביעה המקורית. כפי שציינתי בהחלטה מיום 21.9.08, הפיצול בין התביעות, זו העיקרית והתביעה שכנגד, יהא מלאכותי ומיותר ואך יוסיף להוצאות של שני הצדדים. אשר על כן, בנסיבות שנוצרו, ראוי לתת עדיפות לסעיף הבוררות. ראשית ועיקר, משום שזו היתה כוונתם המקורית של הצדדים בהסכם ההתקשרות ביניהם, שם הכלילו סעיף בוררות. שנית, מתוך כבוד כלפי המגמה המסתמנת בפסיקה להעדיף את סעיף הבוררות, אם נכלל בהסכם המקורי בין הצדדים. סיכום: מן המקובץ לעיל, אני קובעת, כי על הצדדים לפנות להליכי בוררות, כמפורט בסעיף הבוררות המקורי בהסכם בין הצדדים. הבוררות תתקיים הן בתביעה העיקרית והן בתביעה שכנגד. אני דוחה את טענת הנתבעת, כי בעצם הפניה להליכי משפט, ויתרה התובעת על רצונה לקיים בוררות. אני דוחה את טענת הנתבעת, כי התובעת מושתקת מלפנות לבוררות נוכח הנטען בסעיף 12 לכתב התביעה. אני מקבלת את עמדת התובעת, כי יש להחיל את סעיף הבוררות, הן בתביעה העיקרית והן בתביעה שכנגד. אני קובעת, כי התובעת פעלה בתום לב וניסתה לאכוף את סעיף הבוררות, אלא שהנתבעת לא הותירה ברירה אחרת בידיה. משסרבה הנתבעת לפנות לבוררות, נאלצה התובעת לפנות לבית המשפט, אך בהזדמנות הראשונה, ובטרם נתקיימה אפילו ישיבת קדם משפט ראשונה, ביקשה התובעת לשוב ולפנות לבוררות. יש להעדיף את סעיף הבוררות בהסכם המקורי בין הצדדים, וליתן נפקות לרצונם זה ולמגמה הרצויה בפסיקה. אני קובעת כי על הצדדים לפנות לבוררות, על פי ההסכם המקורי ביניהם. התובעת והתובעת שכנגד, זכאיות להחזר אגרה מכח תקנה 6 (ב) לתקנות בתי המשפט (אגרות) התשס"ז- 2007 בהתקיים האמור ס"ק 6 (ב) (3) "הסכסוך הנדון הועבר להכרעה בבוררות" ובטרם התקיימה בתיק אפילו ישיבת קדם משפט אחת. ההליכים יועברו לבוררות, בין על דרך של פניה ישירה משותפת של שני הצדדים , אל יו"ר לשכת עורכי הדין בג'נבה, ובין על דרך של פניה משותפת של שני הצדדים אל יו"ר לשכת עורכי הדין בישראל, על מנת שזה האחרון יפנה ליו"ר לשכת עורכי הדין בג'נבה לצורך מינוי בורר, הכל על פי ההסכם בין הצדדים. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות. יישוב סכסוכיםבוררותסכסוך