קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת צו סגירת עסק: נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של אי קיום צו בית משפט, עבירה על סעיף 18 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן- החוק). לפי כתב האישום, ביום 23.4.01 במסגרת תיק עמק 3334/01 בבית משפט השלום באשדוד, נדון הנאשם בגין עבירה של ניהול עסק ללא רשיון לעונשים שונים ובהם סגירת העסק, אולם למרות צו הסגירה, נמצא כי ביום 11.1.07 המשיך הנאשם לנהל את העסק ללא רשיון. ב"כ הנאשם טען טענה מקדמית של "כבר נשפטתי" לפי סעיף 149 (5) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, מכיוון שלטענתו, ביום 14.7.03 נדון הנאשם במסגרת תיק עמק 945/02 בגין הפרת הצו האמור. לפיכך, טען הסנגור כי לא ניתן להעמיד את הנאשם לדין שנית באותה עבירה. הסנגור הפנה לר"ע 122/82 אשר אימץ את הדוקטרינה של העבירה הנמשכת של פרופסור פלר, וטען כי למרות שעבירה של הפרת צו היא עבירה נמשכת, לא ניתן להעמיד לדין בגינה יותר מפעם אחת, וכי הגשת כתב אישום בגינה, מהווה ארוע מנתק. לטענתו, ניסוחו של סעיף 18 לחוק, המקנה לבית המשפט את כל הסמכויות לפי סעיף 16 לחוק (כלומר להטיל צווים שונים בנוסף לכל עונש), מלמד כי צו הסגירה המקורי התבטל עם ההרשעה בעבירה של הפרת צו. עוד טען הסניגור כי כאשר המחוקק התכוון שעבירה מסויימת הינה עבירה מתחדשת, כלומר שניתן להעמיד לדין בגינה יותר מפעם אחת, הוא קבע זאת במפורש בנוסח החוק. ב"כ המאשימה טענה כי אין מדובר באותה עבירה בגינה נשפט הנאשם במסגרת תיק עמק 945/02, שכן באותו תיק דובר על עבירה שנעברה ב- 13.1.02, ובתיק זה הואשם הנאשם בהפרת העבירה ביום 11.1.07. עוד טענה ב"כ המאשימה, שהעבירה של הפרת צו היא עבירה נמשכת המתחדשת מדי יום, ובכל יום בו הנאשם ממשיך להפר את הצו, ניתן להעמידו לדין מחדש. המאשימה הפנתה לרע"פ 11920/04 , בו נקבע כי עבירה של הפרת צו שיפוטי מכח סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, היא עבירה נמשכת שניתן להגיש בגינה כתב אישום כל עוד לא תמה ההפרה. לטענת המאשימה, לאור דמיון הוראות החוק, גם הפרת צו שיפוטי לפי סעיף 18 לחוק, היא עבירה בגינה ניתן להגיש כתבי אישום נוספים. בספרו של י. קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני, הליכים שלאחר כתב אישום, כרך א', ישנה התייחסות לסוגיה ובעמוד 1309 סוכמה ההלכה : "א. הכלל הוא שבגין עבירה "נמשכת" - שאינה "מתחדשת" - ניתן להעמיד לדין פעם אחת בלבד; ואין להעמיד לדין בגינה פעם נוספת בשל קטע נוסף של קיומה, לאמור - גם אם העבירה "נמשכת" לאחר ההעמדה לדין הראשונה."... "ג. כאשר מדובר בעבירה "מתחדשת" - מהווה כל קטע מתקופת קיומה של העבירה "עבירה נפרדת", ואין בהרשעה לגבי קטע אחד כדי למנוע העמדה לדין נוספת בשל קטע אחר, על כל המתחייב מכך..." כלומר, ניתן יהיה לקבל את טענת הנאשם כי הוא כבר נשפט בגין העבירה, רק אם יתברר כי העבירה לפי סעיף 18 לחוק היא עבירה "נמשכת" שאינה "מתחדשת". לגבי ההבדל בין עבירה נמשכת לעבירה מתחדשת, כותב י.קדמי שם, בעמ' 1308 : "המכנה המשותף לשני סוגי העבירות הללו נעוץ בכך: שהמדובר בעבירה שהתגבשה במועד נתון והיא "קיימת" עד לסיום ביצועה; ועל כן - ניתן להעמיד לדין בגינה בשל ביצועה לאורך "תקופה". המבחין בין שני סוגי העבירות הללו נעוץ בכך: שעבירה "נמשכת" מהווה עבירה אחת "ממושכת" לכל אורך תקופת קיומה; בעוד שעבירה "מתחדשת" - מבטאת צרור רצוף של עבירות נפרדות החוזרות ומתבצעות מדי יום לכל אורך תקופת קיומה." לגבי עבירה של אי קיום צו הריסה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, ציין י. קדמי שם, בעמ' 1310, שהיא עבירה מתחדשת "וזאת- משום שהוראת הסעיף 210 קובעת עונש לכל יום של הפרת הצו לאחר המועד שנקבע בצו לביצוע ההריסה. (חובת הקיום "מתחדשת" מדי יום - ועל כן גם הפרתה "מתחדשת" מדי יום)." יצויין, כי גם בפסיקה נקבעו דברים דומים לגבי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, וכך נקבע ברע"פ 11920/04, סעיד נאיף נ' מדינת ישראל : "אכן, אדם שאינו מקיים צו שיפוטי שהוצא נגדו מכוח סעיפים 205 ו-206 לחוק התכנון והבניה עובר עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, והוא ממשיך לעבור עבירה זו כל עוד אינו ממלא אחר הצו השיפוטי שהוצא נגדו. בנסיבות אלה אף אם הוגש כבר כתב אישום נגד אותו אדם בגין הפרת הצו השיפוטי במשך פרק זמן מסוים, הרי אם לאחר הגשת כתב האישום הוא ממשיך להמרות את הצו השיפוטי, אז אין כל מניעה להגיש נגדו כתב אישום נוסף ביחס לתקופה בה הפר את הצו לאחר הגשת כתב האישום". עיון בלשון סעיף 18 לחוק מעלה דמיון רב להוראות סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, בעיקר בנוגע לסיפא הסעיף אשר מאפשרת הטלת עונש נוסף לכל יום של הפרת הצו. וכך נקבע בסעיף 18 לחוק : "מי שאינו מקיים צו של בית המשפט לפי הסעיפים 16, 17 או 22א, דינו - מאסר שנתיים, קנס נוסף כאמור בסעיף 61(ג) לחוק העונשין או מאסר שבעה ימים לכל יום שבו נמשכת העבירה אחרי המצאת הצו; הורשע אדם בעבירה לפי סעיף זה, יהיו לבית המשפט כל הסמכויות הנוספות שלפי סעיף 16." מכל האמור לעיל עולה, כי העבירה לפי סעיף 18 לחוק דומה מאד לעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, לגביה כבר נקבע כי ניתן להעמיד לדין בגינה כל עוד מפר הצו ממשיך להפר את הצו השיפוטי, ואני קובעת כי המאשימה רשאית להעמיד את הנאשם לדין בגין העבירה, כל עוד הוא ממשיך שלא לקיים את הצו השיפוטי שניתן כדין. בהקשר זה יצויין, כי אינני מקבלת את טענת הסנגור לפיה אם לא נכתבה בצו תקופת תחולתו, הרי שהגשת כתב אישום גוררת את פקיעתו. סעיף 16 לחוק מאפשר מתן צו "לחלוטין או לתקופה שייקבע", ומשלא צויינה תקופה כלשהי בצו, נראה לי כי המסקנה המתבקשת היא כי הצו עומד בתוקפו ללא כל הגבלה. בסיפא להחלטתי זו, אציין כי לדעתי, קבלת טענת הסנגור, היתה מביאה למצב מקומם בו אדם אשר נדון פעם אחת בגין הפרת צו, יהיה רשאי להפר מאותה עת צו שיפוטי שניתן כחוק. ובהקשר זה יצויינו דבריה של כבוד הנשיאה בייניש ברע"פ 11920/04 הנ"ל : "תוצאה אחרת הייתה מביאה למצב אבסורדי, שבו עצם הגשת כתב אישום נגד אדם בגין הפרת צו שיפוטי הייתה מאפשרת לו להמשיך ולהפר את הצו לאחר הגשת כתב האישום, תוך שהוא "מחוסן" מפני נקיטה בהליכים פליליים נוספים נגדו בגין הפרת אותו צו." לאור כל האמור לעיל, טענתו המקדמית של הנאשם נדחית, ועליו להשיב לכתב האישום. צו סגירהצוויםסגירת עסק