קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא השתק עילה סעדים זהים:   החלטה זו עניינה בשאלה האם מי שהגיש תובענה לסעד הצהרתי המצהיר לעניין העדר יכולת הצד השני לחלט ערבות בנקאית שניתנה בידיו ולסעד של צו מניעה האוסר על הצד השני לממש את הערבות הבנקאית וכן לצו עשה המחייב את הצד השני להחזיר את הערבות הבנקאית, זכאי לחזור ולהגיש תובענה נוספת, לסעד כספי, להחזר סכום הערבות הבנקאית, לאחר שהתובענה הראשונה נדחתה, והערבות חולטה.   התובעת הגישה לבית-משפט השלום ברחובות, תובענה בתיק ה.פ. 225/04 , נגד הנתבעת ונגד בנק הפועלים בע"מ שעניינה ערבות בנקאית על סך של 438,000 ₪, אשר הוצאה לפי בקשת התובעת, על ידי הבנק (להלן: "התביעה הראשונה").   בתביעה הראשונה, עתרה התובעת לקבלת מספר סעדים. הסעד הראשון הינו פסק דין הצהרתי המצהיר כי הערבות הבנקאית מיועדת להבטחת ביצוע עבודות הבניה שבוצעו על ידי התובעת בפרוייקט "נורית החוף" ועל רקע זה נתבקשו גם צווי מניעה וצווי עשה האוסרים על הנתבעת לממש את הערבות הבנקאית, שלא למטרת הערבות כנ"ל, והמחייבים את הנתבעת להחזיר לתובעת את הערבות הבנקאית.   עילת התביעה וכן הסעדים המבוקשים פורטו בתצהיר, אשר צורף לתביעה הראשונה, שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה.   בתצהיר, המהווה למעשה את כתב התובענה, העלתה התובעת את מסכת העובדות והטענות אשר עומדות ביסוד התביעה הראשונה.   בתמצית יצוין כי התובעת היא חברה קבלנית העוסקת בין היתר בעבודות הקמת בניינים, בניית שלדי בניינים ועבודות אחרות הקשורות לבניין. חברה קבלנית בשם בן אבו חברה לבניה ופיתוח בע"מ (להלן: "חברת בן אבו") התקשרה עם הנתבעת להקמת פרוייקט שבו נכללו 75 יחידות דיור הידוע בשם "נורית החוף" בעיר אשדוד (סעיף 3 לתביעה הראשונה). חברה בשם דנדר בע"מ (להלן: "דנדר") התקשרה עם התובעת לביצוע עבודות השלד וציפוי חוץ של הפרוייקט (סעיף 4 לתביעה הראשונה).   על פי החוזה עם דנדר התחייבה התובעת להפקיד ערבויות ביצוע שהן ערבויות בנקאיות. כאשר לגבי כל חוזה נקבע גובה ערבות שונה. במקביל, ביחסים בין חברת בן אבו לנתבעת, נדרשה חברת בן אבו להפקיד בידי הנתבעת ערבויות ביצוע (סעיפים 6 ו - 7 לתביעה הראשונה).   לטענת התובעת, נדרש מנהל התובעת על ידי המנהל המשותף של חברת בן אבו וחברת דנדר להמציא ערבויות ביצוע נשוא החוזה עם דנדר בנוסח שהוכתב על ידי בן אבו כאשר המוטב על פי הערבויות הייתה הנתבעת. התובעת פעלה בהתאם. מנהל התובעת טען, כי לא הבין את משמעות הערבות הבנקאית וחשב כי זו מיועדת רק להבטחת ביצוע עבודות הבניה שעל התובעת היה לבצע. בדיעבד התברר שהערבויות באו להבטיח הן את התחייבויות התובעת כלפי דנדר והן את התחייבויות חברת בן אבו כלפי הנתבעת (סעיף 9 לתביעה הראשונה).   עוד נטען על ידי התובעת במסגרת התביעה הראשונה, כי חברות בן אבו ודנדר נקלעו לקשיים כלכליים והשיקים שניתנו לתובעת לא כובדו ועל כן התובעת חדלה בשלב מסוים מביצוע העבודות נשוא החוזה עם דנדר (סעיף 10 לתביעה הראשונה).   לטענת התובעת, באותו שלב, הסתבר למנהל התובעת, לאחר בדיקת הערבות הבנקאית, כי מדובר בערבות אוטונומית בלתי תלויה והמיועדת על פי נוסחה להבטיח את כל התחייבויות התובעת וכן התחייבויות חברת בן אבו כלפי הנתבעת. כך גם הסתבר למנהל התובעת כי הערבות הבנקאית אינה ערבות ביצוע כפי שסבר בטעות (סעיף 11 לתביעה הראשונה).   לאחר מכן סולקו מהאתר של הפרוייקט חברות בן אבו ודנדר ובמקומן נכרת חוזה בין הנתבעת לחברת המרמן מ.ש.פ בע"מ (להלן: "חברת המרמן") אשר כרתה חוזה עם התובעת להמשך ביצוע עבודות בפרוייקט. מאחר וחברת המרמן ביקשה אף היא ערבויות ביצוע מהתובעת היא הופנתה לערבויות שכבר ניתנו (סעיפים 16 ו - 17 לתביעה הראשונה).   על פי הנטען בתביעה הראשונה, לאחר בירור עם אנשי הנתבעת, אושר לתובעת כי הערבויות שניתנו על פי החוזה עם דנדר גם לביצוע העבודות עבור חברת המרמן.   בתביעה הראשונה נטען כי מנהל התובעת פנה לנציג הנתבעת באיזור הדרום אשר התחייב כלפיו כי לאחר סיום העבודות "תופחת הערבות הבנקאית הנ"ל כדי מחציתה ויתרת הערבות הבנקאית תשמש כערובה לטיב העבודות בתקופת הבדק שנקבעה בהסכם המרמן הנ"ל ל-24 חודשים מיום סיום העבודות" (סעיף 17 ו' לתביעה הראשונה).   בתביעה הראשונה טענה התובעת כי ההסכם עם המרמן נחתם על דעתה של הנתבעת, אשר היתה מודעת לכל תנאי ההסכם, והתחייבה באמצעות נציג מטעמה באיזור הדרום (המהנדס מרק לוינצ'וק) להחזיר ו/או להפחית את הערבות הבנקאית הנ"ל (סעיף 19 לתביעה הראשונה).   הנתבעת הודיעה שיש בכוונתה לחלט את הערבות הבנקאית, הואיל ולעמדתה הערבות הבנקאית מיועדת להבטחת חיובי חברת בן אבו כלפי הנתבעת (סעיף 24 לתביעה הראשונה). לנוכח טענת התובעת כי כוונתה של הנתבעת לחלט את הערבות הבנקאית להבטחת חיובי חברת בן אבו כלפיה היא בניגוד למטרה שלשמה הוצאה הערבות, עתרה התובעת כמפורט לעיל בתביעה לקבלת סעד הצהרתי וכן צווי מניעה וצווי עשה לעניין הימנעות מחילוט הערבות הבנקאית והשבתה לידי התובעת.   הרחבתי בתיאור הטענות ועילות התביעה שהועלו במסגרת התובענה הראשונה על רקע השאלה העומדת על הפרק, האם קיים מעשה בי-דין המצמיח השתק עילה ביחס לתביעתה של התובעת.   במסגרת התובענה הראשונה הגישה התובעת גם בקשה למתן צו זמני אשר יאסור על הנתבעת ועל הבנק שהוציא את הערבות הבנקאית, לחלט את סכום הערבות הבנקאית. בית משפט השלום (כב' השופט פיינשטיין), דן בבקשה למתן סעד זמני ובהחלטה מפורטת ומנומקת, שניתנה ביום 22/12/2004 לאחר שמיעת טענות הצדדים, דחה את הבקשה, והערבות הבנקאית מומשה. בהחלטה האמורה קבע בית המשפט, כי הסכמתו של מנכ"ל התובעת למתן הערבות הבנקאית ולנוסח הערבות, מחייבת את התובעת. בית המשפט עמד על כך שמנכ"ל התובעת הסכים לנוסח הערבות שהוצאה על ידי הבנק, לפי בקשתו, מבלי שייחס חשיבות לכך שהערבות הבנקאית הוצאה לפקודת הנתבעת. בית המשפט התייחס לטענת מנכ"ל התובעת לפיה, הוא לא הבין את משמעות הוצאת הערבות הבנקאית לטובת הנתבעת, כאשר זו מבטיחה, למעשה, לא רק את חיוביה של התובעת כלפי מי שהזמין את העבודות מהתובעת אלא גם את חיוביה של חברת בן אבו, הקבלן הראשי, כלפי הנתבעת. בהקשר זה נקבע, כי מדובר באנשי עסקים האחראים למעשיהם. הואיל והערבות הבנקאית אכן הינה ערבות לטובת הנתבעת ומדובר בערבות אוטונומית ולא בערבות ביצוע, יש מקום לאפשר מימושה לנוכח דרישת הנתבעת. בית המשפט הביע פליאתו, כיצד לא הקפיד מנכ"ל התובעת על מהות הערבות. בין כך ובין כך נקבע, כי התוצאה המתחייבת הינה, שהסכמת התובעת להוצאת הערבות הבנקאית לטובת הנתבעת מחייבת אותה. מסקנת בית המשפט היתה, כי גם אם התובעת טעתה בעת הוצאת הערבות הבנקאית אין בידיה להפריע לנתבעת לממש את הערבות הבנקאית. בית המשפט אף התייחס לנזק הכספי שייגרם לתובעת כתוצאה ממימוש הערבות הבנקאית אולם קבע, כי מדובר בנזק כספי הנובע מטעות בכדאיות העסקה או מכל סיבה אחרת הנובעת מהתובעת עצמה. כך נקבע, כי אין מקום למנוע מהנתבעת לממש זכותה.   לאחר מימוש הערבות הגישה התובעת תביעה נוספת, הפעם לבימ"ש זה, לסעד כספי העומד על סכום ערבות הבנקאית שחולטה על ידי הנתבעת.   לאחר שהוגשה התביעה, הגישה הנתבעת בקשה (תיק בש"א 849/07), , לסילוק התובענה על הסף, מחמת העדר יריבות, מעשה בית דין והשתק פלוגתא.   כבוד השופטת וולפסון, אשר דנה בתיק באותה עת, דחתה את הבקשה לסילוק על הסף, לרבות לעניין קיומו של מעשה בית דין. בהחלטתה מיום 6/8/07, התייחסה כבוד השופטת וולפסון, בקשר לטענה בדבר קיומו של מעשה בית דין, להחלטתו של בית המשפט בתביעה הראשונה, כפי שניתנה בבקשה למתן סעד זמני. בהחלטתה התייחסה כבוד השופטת וולפסון ל"פסק הדין" אשר ניתן בתביעה הראשונה, אך מנוסח ההחלטה עולה, כי למעשה מדובר בהפניה להחלטה המפורטת שניתנה בסעד הזמני. וכך נקבע בהחלטה האמורה: "באשר לטענה שיש בין הצדדים מעשה בית דין, הבקשה נדחית. עילת התביעה לפי סעיף 16 ו' לכתב התביעה היא חוזית ופסק הדין בה"פ 225/04 הוא בעילה של האוטונומיה של הערבות הבנקאית. על פי סעיף 16 ו' לכאורה הובטח לא לעשות שימוש בערבויות לכיסוי החובות של חברת בן אבו. הבטחה שלא הקימה הגנה כנגד הערבות האוטונומית אך יכולה לבסס עילת תביעה עצמאית מכח דיני החוזים."   בהמשך, הועבר התיק לדיון בפניי. עיינתי בתיק ולא מצאתי את פסק הדין שניתן בתביעה העיקרית בהליך הראשון. אומנם, באי כוח הצדדים התייחסו בטיעוניהם בפני כבוד השופטת וולפסון להחלטה שניתנה בבקשה לסעד זמני ואף כבוד השופטת וולפסון התייחסה לאותה החלטה, אשר כנזכר לעיל היתה החלטה מפורטת ומנומקת אשר דנה בטענות שהועלו בפני בית המשפט בהליך האמור, אולם פסק הדין עצמו לא הוגש לתיק בית המשפט. מהקשר הדברים ניתן היה אולי להבין, כי לאחר שהבקשה לסעד זמני נדחתה והערבות הבנקאית מומשה, נמחקה התביעה הראשונה.   רק לאחר שהעלתי מיוזמתי את השאלה, מה עלה בגורל התביעה העיקרית בהליך הראשון, שהרי לא ניתן לבסס החלטה לעניין קיומו של מעשה בית דין רק על החלטת ביניים שניתנה בהליך הבקשה למתן סעד זמני, הוצג בפני בית המשפט פסק הדין שניתן בתביעה הראשונה. מדובר בפסק דין הנושא כותרת "פסיקתא". בפסק הדין קבע בית המשפט, כי בהמשך להחלטה מיום 14/11/2005 "המרצת הפתיחה נדחית" (להלן: "פסק הדין"). משהוגש פסק הדין בדיון שנערך בפניי, טען בא כוח התובעת כי בית המשפט ברחובות בחן את ההליך שבפניו דרך משקפיים של דיני הערבויות. התובעת מסכימה כי הערבות היא אוטונומית וכי היא מומשה, אך עדיין טוענת לגבי השאלה הבסיסית, האם הנתבעת היתה זכאית לממש אותה. לאחר שהערבות מומשה, התובעת דורשת את כספה בחזרה, שכן הנתבעת לקחה את הכספים שלא כדין (ראה: עמ' 28, שורות 4-16 לפרוטוקול הדיון).  בתום אותו דיון קבעתי, כי משהסתבר כעת שבפני כבוד השופטת וולפסון לא עמד פסק הדין עצמו אלא ההחלטה בהליך הביניים, ומשעה שהוגש פסק הדין בתביעה הראשונה לבית משפט זה, לא ניתן להתעלם מקיומו של פסק הדין, ועל כן יש מקום לעיין מחדש בהחלטה לעניין שאלת קיומו של מעשה בית דין. בטרם מתן החלטה בסוגיה, אפשרתי לבאי כוח הצדדים להגיש טיעונים בכתב (ראה: עמ' 36-39 לפרוטוקול). לאחר שהוגשו הטיעונים זימנתי הצדדים לדיון נוסף, בניסיון לסייע להם לגבש הסכם פשרה. לאחר הדיון, הודיעו הצדדים כי לא הגיעו לפשרה, ועל כן יש מקום להכריע בשאלה הנוגעת לקיומו של מעשה בית דין לנוכח פסק הדין בתביעה הראשונה. לפי הכלל של השתק העילה, מקום שתביעה נדונה ומוכרעת על ידי בית משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים (או חליפיהם) אם זו מבוססת על עילה זהה. המבחן לקביעה, אם קיים מעשה בית דין, הוא מבחן של זהות העילה ולא מבחן של זהות הסעד (ראה: א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, 2007) בעמ' 110-112). המונח עילת תביעה קיבל משמעויות שונות, בהתאם להקשר הדברים. בפסיקה נקבע, כי לעניין השתק העילה, המבחן הוא רחב יותר, גם בשל השיקול הקובע שלא מן הדין להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה (ראה: ע"א 246/66 שמואל ורחל קלוז'נר נ' רנה שמעוני , פ"ד כב (2) 561, 582ב, 592). בחינת זהות העילה, לעניין יישום הכלל בדבר השתק עילה, מחייבת השוואה של רכיבי התביעות, גם אם היה מדובר בסעדים שונים (ע"א 54/87 אמגר חברה לשיווק והשקעות בע"מ נ' ק.י.מ.א. להשקעות ובניין בע"מ, פ"ד מג(2) 353,347; ע"א 8/83 דן גורדון נ' כפר מונאש -מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797, 801ג). אם זכה התובע בתביעתו - העילה הובלעה בפסק הדין. נדחתה התביעה - מהווה פסק הדין מחסום בפני תביעה נוספת. במקרה שלפנינו, עיון בפסק הדין שניתן בתביעה העיקרית בהליך הראשון מעלה, כי התביעה נדחתה ולא נמחקה.   פסק הדין אינו מציין את הנימוקים לתוצאה המהותית לפיה נדחתה התביעה. כפי שיפורט להלן, היקף הנימוקים המפורטים בפסק דין, אשר לפיו נדחתה תביעה המבוססת על עילות מסוימות, אינו רלבנטי לקיומו של מעשה בית דין כתוצאה מפסק הדין. היקף הנימוק המשפטי שניתן לדחיית עילות התביעה יכול היה אולי לשמש כבסיס לערעור על פסק הדין. בפועל, לא הוגש ערעור על פסק הדין אשר דחה את התביעה הראשונה.   ב"כ התובעת מציין בטיעוניו, כי פסק הדין ניתן ללא דיון לגוף התביעה העיקרית וללא כל הבאת ראיות. כמפורט לעיל, אם יש לתובעת טענות לגבי מתן פסק הדין, לפיו נדחתה תביעתה הראשונה, לטענתה מבלי שהתקיים דיון לגוף התביעה, הרי שהיה עליה להעלותן במסגרת ערעור על פסק הדין. משלא הוגש ערעור, פסק הדין הפך לחלוט. לא ניתן לתקוף את פסק הדין, על מנת להביא לשינויו או תיקונו באמצעות השגות המועלות במסגרת הליך זה. בהקשר זה יצוין, כי היקף הראיות שעל יסודן ניתן פסק הדין יכול להיות רלבנטי, במקרים מסוימים, לשאלת קיומו של השתק פלוגתא. כמפורט לעיל, השאלה הניצבת כעת אינה נוגעת לקיומו של השתק פלוגתא, אלא לשאלת קיומו של מעשה בית דין המבוסס על השתק העילה.   הנתון החשוב לעניננו הוא, כי התביעה העיקרית בהליך הראשון, נדחתה. לנוכח נתון זה, יש לבחון את עילות התביעה שהועלו בתביעה הראשונה, העילות שנדחו לפי פסק הדין, ולהשוות אותן לעילות התביעה המועלות בכתב התביעה בתיק זה.   כמפורט לעיל, בתביעה הראשונה הועלו מספר עילות תביעה. השוואה של התביעה הראשונה לכתב התביעה בתיק זה מעלה, כי מדובר באותן עילות תביעה.   כתב התביעה שהוגש בתיק זה כמעט וזהה לחלוטין לתביעה הראשונה. ההבדל בין התביעות קיים רק בסעדים המבוקשים. בתביעה הראשונה עתרה התובעת לקבלת סעדים הכוללים סעד הצהרתי, צו מניעה וצו עשה לעניין זכותה של הנתבעת לחלט את הערבות הבנקאית. לאחר שנדחתה התביעה הראשונה, עותרת התובעת בהליך בתיק זה לקבלת סעד כספי לפיו יורה בית המשפט לנתבעת להחזיר את סך הערבות הבנקאית.   מרבית סעיפי שתי התביעות זהים. בשתי התביעות נטען, כי הערבות הבנקאית שניתנה הינה ערבות לביצוע העבודות על ידי התובעת. עוד נטען בשתי התביעות, כי מימוש הערבות הבנקאית מנוגד למוסכם ולמטרה אשר לשמה הוצאה הערבות הבנקאית. כך גם נטען בשתי התביעות כי התנהגות הנתבעת בקשר לערבות הבנקאית נגועה בחוסר תום לב. בחנתי את שתי התביעות וערכתי השוואה בין שני המסמכים. ההבדלים שנמצאו בין שתי התביעות הינם סמנטיים בלבד. כך לדוגמא, כתב התביעה בתיק זה מפרט את ההליכים המשפטיים שהתנהלו בתביעה הראשונה. מובן, כי פירוט זה אינו מוסיף עילות תביעה חדשות.   כדוגמא אחרת, בשולי כתב התביעה בתיק זה אוזכרה טענה חלופית בדבר שאלת קיומו של נזק או חוב כספי מצד חברת בן אבו כלפי הנתבעת. אולם, נושא קיומו של חוב כבר עלה בתביעה הראשונה. בתביעה הראשונה התובעת ציינה כי חברות בן אבו ודנדר נקלעו לקשיים כספיים. עוד צוין בתביעה הראשונה, כי השיקים שניתנו על ידי חברת בן אבו לטובת הנתבעת, חזרו. בכך, למעשה, הודתה התובעת בקיומו של חוב, וממילא, אם רצתה היה בידיה להעלות, כבר בתביעה הראשונה, טענה בדבר העדר קיומו של חוב או נזק מצד חברת בן אבו כלפי הנתבעת. בהקשר זה יצוין, כי המבחן לקיום זהות בין עילות התביעה לעניין מעשה בית דין הוא, האם יכול וחייב היה התובע לרכז את כל טענותיו הנוגעות למעשה, שבגינו הוא תובע, בתובענה אחת (ראה: א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, 2007) בעמ' 111). התובעת יכולה וחייבת היתה להעלות את טענתה לגבי שאלת קיומו של נזק או הפסד לנתבעת ביחסיה עם חברת בן אבו כבר בתביעה הראשונה. הוספת טענה כללית מסוג זה לכתב התביעה, אינה יכולה להוות בסיס להגשתה של התביעה מחדש, לאחר שנדחתה. עוד יש להעיר, כי בהחלטה שניתנה בתביעה הראשונה בית המשפט התייחס לנזק הכספי שייגרם לתובעת כתוצאה מחילוט הערבות. בהקשר זה נקבע, כי מדובר בנזק כספי הנובע מטעות בכדאיות העסקה או מכל סיבה אחרת הנובעת מהתובעת עצמה. הנה כי כן, מדובר בשתי תביעות, בין אותם צדדים, אשר מבוססות על אותה מסכת עובדתית ועל אותן עילות תביעה. התביעה הראשונה, שבה נתבקשו סעדים הכוללים סעד הצהרתי, צווי מניעה וצווי עשה, נדחתה. לאחר שנדחתה התביעה, התובעת אינה רשאית לשוב ולהגישה, ובפעם זו לעתור לקבלת סעד כספי. בכל הנוגע לעילות התביעה, הקיימות בבסיס שתי התביעות, קיים מעשה בית דין העולה מפסק הדין לפיו נדחתה התביעה הראשונה.   ב"כ התובעת חוזר בטיעוניו על האמור בהחלטתה של כבוד השופטת וולפסון אשר סברה, כי פסק הדין בתביעה הראשונה ניתן בעילה של האוטונומיות של הערבות הבנקאית ואילו כתב התביעה בתיק זה מבסס עילה עצמאית מכוח דיני החוזים. נימוק זה מבוסס על ההפנייה לסעיף 16 ו' לכתב התביעה בתיק זה, שבו נטען כי מנהל התובעת פנה בעניין הערבות הבנקאית אל מהנדס אזור דרום בנתבעת אשר התחייב בפניו כי לאחר סיום העבודות תופחת הערבות הבנקאית ויתרתה תשמש כערובה לטיב העבודות בתקופת הבדק.   ההחלטה שניתנה על ידי בית המשפט בתביעה הראשונה לפיה נדחתה הבקשה לסעד זמני ואושר חילוט הערבות הבנקאית, אומנם מבוססת בעיקרה על הנימוק הנוגע לאוטונומיות של הערבות הבנקאית. אולם, נימוק זה היה רלבנטי לכלל טענותיה של התובעת, לרבות הטענה ביחס להבטחה הנטענת ביחס לערבות. בית המשפט לא מצא בכלל טענותיה של התובעת את אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות מניעת חילוט הערבות הבנקאית. זאת ועוד. ההפניה להחלטתו של בית המשפט שניתנה בהליך הביניים כאילו היתה פסק הדין בתיק העיקרי, מקורה בטעות. כעת, כאשר בפני בית המשפט מונח פסק הדין, הרי שלא ניתן לומר, כאילו פסק הדין ניתן דוקא על יסוד העילה של האוטונומיות של הערבות הבנקאית. לאחר שניתנה ההחלטה בבקשה לסעד זמני, ניתן פסק דין, לפיו נדחתה התביעה כולה. פסק הדין לא הפריד בין העילות השונות אשר נכללו בתביעה הראשונה. פסק הדין דחה את התביעה, ומכך עולה כי דחיית התביעה נוגעת לכל העילות שהועלו במסגרתה.   עיון בשתי התביעות מעלה, כי גם הנחת המוצא - כאילו התביעה הראשונה התבססה על האוטונומיות של הערבות הבנקאית, ועל כן נדחתה, ואילו התביעה הנוכחית כוללת גם עילה חדשה, עילה שמקורה בדיני החוזים - כלל אינה נכונה. אותה עילה שהועלתה בסעיף 16 ו' לכתב התביעה בתיק זה, הנסמכת על ההבטחה הנטענת של מהנדס איזור הדרום בנתבעת, כבר הועלתה במסגרת התביעה הראשונה. בחינה של התביעה הראשונה מעלה, כי אותה טענה בדיוק הועלתה בסעיף 17ו' לתביעה הראשונה. כפי שכבר פורט לעיל, כתב התביעה בתיק זה מבוסס על אותן עילות התביעה שעליהן היתה מבוססת התביעה הראשונה, לרבות אותה טענה בדבר הבטחה מצד אחד מנציגי הנתבעת. ב"כ התובעת מבקש לחזור בטיעוניו כעת על הטיעונים שעמדו בפני כבוד השופטת וולפסון בעת שניתנה החלטתה האמורה. עיון בטיעונים אלו מעלה, כי הם התייחסו להחלטת הביניים כאילו היתה פסק הדין. כמו כן, הטיעון לעניין מעשה בית דין (פרק ב' לטיעון מטעם התובעת) בוחן את הפלוגתא המרכזית שעמדה לדיון בתביעה הראשונה. למעשה, הטענות שהעלתה התובעת התייחסו לשאלת קיומו של השתק פלוגתא (ראה: סעיף 4 לטיעון הנ"ל) על רקע ההחלטה האמורה. טיעון נוסף שהעלתה (וחוזרת ומעלה כעת) התובעת הוא, כי "יש שינוי מהותי בין הסעדים המבוקשים בבימ"ש ברחובות בו הוגשה הבקשה בהמרצת פתיחה לפס"ד הצהרתי וצו עשה....". אולם, כבר עולה מהמפורט לעיל, שעצם השוני בסעדים, אינו מלמד על קיומה של עילת תביעה חדשה. באי כוח הצדדים התייחסו בטיעוניהם לשאלת הצורך בהגשת בקשה למתן צו לפיצול סעדים במסגרת התביעה הראשונה. ב"כ הנתבעת עמדו על כך שהתובעת לא הגישה, במסגרת התביעה הראשונה, בקשה לפיצול סעדים. במענה לטענה זו חזר ב"כ התובעת על הטענה לפיה התביעה הכספית מבוססת על עילת תביעה חדשה ועל כן לא היה צורך בקבלת היתר לפיצול סעדים. לעתים רבות, כאשר מוגשת תביעה המבוססת על אותן עילות תביעה, וההבדל בין התביעות הינו בסעדים בלבד, יש משמעות לשאלת קבלת ההיתר לפיצול סעדים. אולם, מקום בו התביעה הראשונה נדחתה, שוב אין רלבנטיות לשאלה האם ניתן היתר כאמור, אם לאו. גם אילו והתובעת היתה עותרת לקבלת היתר לפיצול סעדים ואף מקבלת היתר כאמור, לא היה בכך כדי להועיל לה לצורך הגשת התביעה בתיק זה. קיומו של מעשה בית דין עולה מכוח דחיית התביעה הראשונה. מקום בו נדחתה תביעה, אשר כללה סעדים מסוימים, לא ניתן להגישה מחדש לצורך קבלת סעדים נוספים, בין אם ניתן היתר לפיצול סעדים ובין אם לאו. התובעת ביקשה סעד הצהרתי לפיו הנתבעת אינה רשאית לממש את הערבות הבנקאית, ותביעתה נדחתה. עולה מכך שקיים מעשה בית דין לפיו הנתבעת פעלה כדין עת מימשה את הערבות הבנקאית. התובעת אינה רשאית לשוב ולהגיש תביעה נוספת, על יסוד אותן טענות ממש לפיהן חילוט הערבות לא נעשה כדין, בדרישה להשבת כספי הערבות הבנקאית. הסעד ההצהרתי שנתבקש להצהיר על כך שהנתבעת אינה רשאית לממש את הערבות הבנקאית, ואשר נדחה לנוכח פסק הדין, יש בו כדי להסביר את המחסום העומד בפני התובעת מהגשת התביעה הכספית להחזר סכום הערבות הבנקאית, בטענה כי מומשה שלא כדין. למעשה, עמדתה של התובעת עותרת להכניס שינויים בפסק הדין. התובעת מבקשת כי נקרא את פסק הדין כאילו נאמר בו שהתביעה נמחקה, אך לא כך הדבר. עוד מבקשת התובעת כי נקרא את פסק הדין כאילו נאמר בו שהוא מתייחס רק לחלק מטענותיה בתביעה הראשונה, עליהן היא חוזרת כעת, אך לא כך נקבע בפסק הדין. פסק הדין קיים ולא ניתן לשנות את האמור בו. במסגרת ההליך בתיק זה, לא יהיה זה ראוי לדון בשאלה, האם בנסיבות ההליך בתביעה הראשונה, היה מוצדק דווקא לדחות את התביעה. בית משפט זה אף אינו מוסמך לדון בשאלה האם צדק בית המשפט שעה שקבע כי התביעה הראשונה נדחית ולא נמחקת. כאמור, אם סבורה היתה התובעת, אשר היתה מיוצגת לאורך כל הדרך, כי דחיית התביעה הראשונה מקורה בטעות, היה בידיה להגיש ערעור על פסק הדין. למותר לציין, כי המשמעות של דחיית התביעה הינה ברורה, ומדובר למעשה במושכלות יסוד הנוגעות להבדל המהותי שבין מחיקה ודחייה של תביעה. בפסיקה נקבע, כי האבחנה בין דחייה של תביעה למחיקתה לא נעשתה לריק. דחיית התביעה, להבדיל ממחיקתה, מהווה מעשה בית דין. אפילו בנסיבות בהן, לדוגמא, התביעה נדחית בשל אי התייצבות התובע (כאשר לכאורה ניתן היה לטעון, כי דחיית תביעה כאמור לא מהווה מעשה בית דין שכן התביעה לא נדונה לגופה) עדיין נקבע, כי קיים מעשה בית דין. סבורני, כי הדברים במקרה שלפנינו, הינם בבחינת קל וחומר ממקרה כאמור. פתחתי החלטה זו בשאלה האם דחיית תביעה למניעת מימוש ערבות בנקאית מהווה מחסום בפני הגשת תביעה כספית נגד אותו צד שקיבל לידיו את כספי הערבות הבנקאית. במקרה שלפנינו, התשובה לשאלה היא בחיוב, שכן מדובר באותן עילות וקיים מעשה בית דין. במקרים אחרים, יכול והתשובה תהיה שונה. למעשה, במרבית המקרים, לצד המישור הנוגע באופן קונקרטי לערבות הבנקאית קיימים מישורי פעולה נוספים בין הצדדים, רחבים הרבה יותר, הקשורים לפעילות העסקית הכוללת שבין הצדדים. בדרך כלל קיימת בין הצדדים התחשבנות כספית כוללת, אשר הערבות הבנקאית מהווה רק חלק ממנה. במקרים כאלו, חילוט הערבות הבנקאית, גם אם נעשה כדין, אינו מונע העלאת טענות במישורים אחרים, כגון לעניין קיומם של חובות נפרדים של צד למשנהו, מעבר לסכום הערבות שחולט. אולם, הדגש הוא בכך שהטענות הכספיות הנוספות אינן נוגעות לערבות הבנקאית, אלא לעילות אחרות. לא כך הם הדברים במקרה שלפנינו. טענותיה של התובעת בתביעה הראשונה נגעו לערבות הבנקאית. גם כל טענותיה של התובעת בתביעה זו (כאמור, מדובר באותן טענות ובאותן עילות תביעה) נוגעות לשאלת זכותה של הנתבעת למימוש הערבות הבנקאית. התובעת אינה טוענת בתביעה החדשה, לדוגמא, כי הנתבעת חייבת לה כספים בגין מערכת היחסים העסקית ביניהם (אם היתה כזו). המסקנה לעניין קיומו של השתק עילה ביחס לתביעתה של התובעת עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי. בפסק הדין שניתן לאחרונה ברע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה ויינשטיין (מיום 8.3.2009) עמד בית המשפט העליון על הנימוק לפיו אם נאפשר לבעל דין לשוב ולהתדיין בעניין שכבר הוכרע, ייפגעו מתדיינים אחרים הממתינים ליומם בבית המשפט. עוד אוזכר, באותו הקשר, השיקול לפיו יש לצמצם את האפשרות להכרעות סותרות באותה סוגיה. נימוקים אלו, אשר במהלך השנים עמדו בבסיס ההלכות הנוגעות להשתק עילה (כפי המקרה כאן) שימשו כבסיס להרחבת ההלכה לעניין קיומו של השתק פלוגתא לגבי מי שלא התגונן בפני תביעה נגדו וזו התקבלה ומבקש מאוחר יותר להגיש תביעה נגדית העוסקת באותה פלוגתא מרכזית. החלטה זו ניתנת לאחר שכבר החלה שמיעת הראיות בתיק. שקלתי בתחילה, האם לא מן הראוי להמתין עד לסיום ההליך ולדון ולהכריע בסוגיית קיומו של מעשה בית דין במסגרת פסק הדין. דווקא בעת שהחלה שמיעת הראיות התחזק הרושם כי מדובר, למעשה "בשידור חוזר" של התביעה הראשונה. הכרעה בשאלת קיומו של מעשה בית דין יכולה להינתן גם במסגרת פסק הדין, ואפילו בערעור (ברע"א 2237/06 הנ"ל בעניין ויינשטיין, לנוכח קיומו של מעשה בית דין בית המשפט העליון ביטל את פסק הדין שניתן בהליך השני, על אף שכבר דן והכריע במחלוקות לגופן, והעדיף על פניו את פסק הדין הראשון, אף שלא היה מנומק והתבסס על דחיית הבקשה למתן רשות להתגונן בהעדר התייצבות הנתבעת). אולם, תמיד קיימת עדיפות להכריע בסוגיה זו מוקדם ככל האפשר. לנוכח התוצאה המשפטית המתחייבת מקיומו של מעשה בית דין, מוטב היה להכריע בסוגיה זו על אתר, מיד לאחר הדיון בו הוצג בפני בית המשפט פסק דינו של בית המשפט שניתן בתביעה הראשונה. התביעה בתיק זה נדחית בשל מעשה בית דין (השתק עילה) אשר קיים מכוח פסק הדין בתביעה הראשונה. לנוכח התוצאה, הנתבעת זכאית להוצאות המשפט ולשכ"ט עו"ד. הנתבעת נאלצה להתדיין פעם נוספת בעניין שכבר נדון והוכרע. הוצאותיה של הנתבעת בהליך זה היו משמעותיות, ובכלל זאת על רקע העובדה כי כבר החלה שמיעת הראיות. עם זאת, בעת בחינת נושא ההוצאות ושכר הטרחה, יש לתת את הדעת לנסיבותיו של המקרה, כפי שכבר עמד עליהן בית המשפט בהחלטתו האמורה שניתנה בתביעה הראשונה. מבין השורות עולה האפשרות כי מנכ"ל התובעת פעל בטעות ובתמימות אל מול דרישת מנהל החברות בן אבו ודנדר בעת מתן הערבות הבנקאית. שני הצדדים נפגעו וניזוקו כתוצאה מהפסקת פעילותה של חברת בן אבו. בנסיבות אלו, יש מקום לנהוג בתובעת לפנים משורת הדין, בכל הנוגע להטלת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד. כמו כן, יש לתת את הדעת לכך שהנתבעת עצמה לא הביאה בפני בית המשפט, מבעוד מועד, את פסק הדין עצמו, והסתפקה בתחילה בהסתמכות על החלטת הביניים בלבד. לפיכך, התובעת תשא בתשלום סך כולל של 10,000 ₪, בתוספת מע"מ, בגין הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד של הנתבעת. הסך האמור ישולם תוך 30 יום.השתק עילההשתק / דיני מניעות