התיישנות תביעה על תקיפה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעה על תקיפה: בפני שתי בקשות לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. רקע עסקינן בתביעה לתשלום סך של 182,000 ₪ בגין תקיפת התובע ע"י הנתבע 2, עת ביצע האחרון פעולת עיקול מטעם לשכת ההוצאה לפועל בתל אביב ביום 30.03.98, בגינה הורשע בת"פ 2913/02 , בבית משפט זה. הנתבעת 1 הגישה אף הודעת צד ג' כנגד הנתבע 2. הבקשות הנתבע 2 הגיש את בש"א 183309/08 לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, שיהוי, ובהיותה קנטרנית, טורדנית ומחוסרת תום לב. הנתבע 2 טוען כי מאחר והארוע אשר לכאורה מקים את עילת התובענה התרחש ביום 30.3.98 וכתב התביעה הוגש רק ביום 11.12.06, הרי שהתביעה הוגשה בחלוף שנה ותשעה חודשים מתום תקופת ההתיישנות ויש לדחותה על הסף. הנתבע 2 מוסיף וטוען, כי אף אם יחשיבו את התקופה בה רותק התובע למיטתו לתקופה של חודשיים ממועד קרות הארוע, הרי שהמועד האחרון להגשת התביעה היה אמור להיות 30.5.05. כמו כן, לטענת הנתבע 2, התביעה הוגשה בשיהוי רב שכמוהו כזניחת זכות התביעה ומועד הגשתה גרם לנתבע 2 נזק ראייתי. הנתבע 2 אף טוען כי התביעה הינה קנטרנית וטורדנית העולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. התובע מתנגד לבקשה. לטענתו, יש לבכר הכרעה לגופה של התובענה על פני סילוקה על הסף ולפיכך יש לצמצם ככל שניתן את פועלה של טענת ההתיישנות. התובע מוסיף וטוען כי בהתאם להוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן:"חוק ההתיישנות") תקופת ההתיישנות מתחילה מיום ההודאה בקיום זכות לתובע. התובע מסביר כי הודאה של נאשם במסגרת ההליך הפלילי, מהווה הודאה לעניין סעיף 9 לחוק ההתיישנות ובמקרה דנן, הנתבע 2 הודה בעובדות כתב האישום המבססות את עוולת התקיפה. הנתבע 2 משיב לטענה זו כי בענייננו לא חל סעיף 9 לחוק ההתיישנות, שכן, הנתבע 2 לא הודה בקיומה של זכות המבקש ואף כפר בהאשמות שיוחסו לו בכתב האישום. התובע מוסיף וטוען כי הנתבע 2 שילם לו פיצוי בגין הנזק שנגרם לו ולפיכך, מירוץ ההתיישנות מתחיל ממועד ביצוע התשלום. הנתבע 2 טוען כי אין בתשלום בכדי לעצור את מירוץ ההתיישנות מאחר והוא פעל בהתאם לפסק הדין בתיק הפלילי ושילם את אשר נגזר עליו, מבלי שהוא מודה בכך. לטענת התובע, בהתאם לתקנה 17 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן:"תסד"א"), לתובע עמדה זכות להגיש כנגד הנתבע 2 תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים תוך 90 יום לאחר שפסק הדין הפך חלוט, קרי עד ליום 31.1.08. לטענתו, משהגיש את התביעה כתביעה נפרדת וזאת למעלה משנה טרם חלוף המועד להגשת התביעה האזרחית הנגררת אין לדחות את תביעתו, שכן, המסגרת המשפטית בה מוגשת התביעה, בין כתביעה נפרדת ובין כתביעה נגררת לפלילים, אינה יכולה להכריע את גורל התביעה. בנסיבות אלה, לא מתקיים אינטרס ההסתמכות העומד בבסיס טענת ההתיישנות. התובע אף טוען, כי חזקה על הנתבע 2 ששמר ראיותיו נוכח האפשרות להגשת תביעה אזרחית נגררת לפלילים, לצורך ניהול הערעור שהוגש על ידו ולצורך ניהול הגנתו כצד ג'. באשר לטענת השיהוי, התובע טוען כי לא ויתר על תביעתו , שהרי לקח חלק פעיל בהליך הפלילי אשר נוהל כנגד הנתבע 2 ומיד בסמוך למתן הכרעת הדין ועוד בטרם הוכרע הערעור שהוגש ע"י הנתבע 2, הוגשה התביעה שבנדון. באשר לטענה בדבר היות התביעה קנטרנית וטורדנית, התובע סבור כי די בפסק הדין בהליך הפלילי בכדי לסתור טענה זו. הנתבעת 1 הגישה את בש"א 183477/08 לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות. הנתבעת 1 מסבירה כי האירוע אשר לכאורה מקים את עילת התביעה התרחש ביום 30.3.98 וכי כתב התביעה הוגש רק ביום 11.12.06, היינו כשנה ותשעה חודשם לאחר תום תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות ודי בכך כדי לגזור התיישנות על התביעה. הנתבעת 1 סבורה, כי התובע לא יכול לחסות בצילו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכן לא פעל בשקידה סבירה לשם החלת סעיף 8 לחוק ההתיישנות ועד שנת 2005 לא פעל לברור כנדרש. הנתבעת 1 מסבירה כי התובע לא ציין בכתב התביעה שנודע לו על מחדליה רק עם מתן גזר הדין בעניינו של הנתבע 2 ואין כל התייחסות עובדתית למועד בו נודע לו על המחדלים המקימים לטענתו עילת תביעה כנגדה. לא זו אף זו, הנתבעת 1 מסבירה, כי על המבקש להבנות מאחד החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות לטעון ולהוכיח את קיומן של העובדות המוכיחות חריגה. הנתבעת 1 מוסיפה לחלופין כי יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי נוכח התנהלות התובע. התובע מתנגד גם לבקשה זו. לטענתו, בין היתר, יש לדחות את הבקשה בהעדר תצהיר, נוכח ההלכה כי יש לצמצם ככל שניתן את פועלה של טענת ההתיישנות ומאחר שאף בבקשה יש הודאה מפורשת של הנתבעת 1 כי העובדות שבכתב התביעה מקימות לתובע עילת תביעה כנגדה. התובע מבקש להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות וטוען כי בעת קרות הארוע לא היו בידיעתו העובדות המקימות לו עילת תביעה כנגד הנתבעת 1 בגין אי בדיקת מלוא הנתונים הרלוונטיים לעיקול, אי ביצוע פיקוח מלא וקפדני על פעולות הנתבע 2, רשלנותה והתעלמותה מהרשעותיו הקודמות של הנתבע 2 וכו'. כמו כן, התובע טוען כי לא היה לו ולא יכול היה להיות לו כל מידע לגבי עצם קיומן של החלטות קודמות של ועדת האישורים המתייחסות לנתבע 2 ולהרשעותיו. ולכן לא יכול היה לדרוש אותן. התובע אף מבהיר כי אף ממכתבו לנתבעת 1 בו הוא מבקש למצות את הדין עם הנתבע 2 עולה כי לא ידע על מעשי ומחדלי המבקשת והקשר שלהם עם נזקיו. לטענת התובע העובדות המקימות לו את עילת התביעה נודעו לו רק ביום 27.1.05, עם מתן הכרעת הדין. דיון להלן אדון בשתי הבקשות שבכותרת. סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע מהו הזמן להתיישנות כדלקמן: "5. התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים; (2) במקרקעין - חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) - עשרים וחמש שנה". סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע מהו מועד תחילת ההתיישנות. "6. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. לית מאן דיפליג כי הארוע נשוא התובענה התרחש בתאריך 30.03.1998. לכאורה, זהו היום שבו נולדה עילת התובענה. מאחר שהתביעה הוגשה רק ביום 11.12.2006, חלפו יותר משבע שנים מיום קרות הארוע ועד למועד הגשת התביעה. השאלה הנשאלת היא, האם ניתן לקבוע כי חלים סעיפים 8 ו-9 לחוק ההתיישנות (בהתייחס לשתי הבקשות שבכותרת) בדבר התיישנות שלא מדעת והודאה בקיומה של זכות. התיישנות שלא מדעת התנאים לקיומה של התיישנות שלא מדעת מוגדרים בסעיף 8 לחוק ההתיישנות כדלקמן: "8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". פרשנות הסעיף גודרת ארבעה תנאים לקיומו: עובדות שנעלמו מן התובע. עובדות מהותיות היורדות לשורשה של עילת התובענה. היעלם העובדות נתהווה מסיבות שלא היו תלויות בתובע. התובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנקטו זהירות סבירה. (ראו: זלמן יהודאי, דיני התיישנות בישראל תוך זיקה למשפט האנגלי והאמריקני כרך א' 204). התובע טוען, כי העובדות המקימות לו את עילת התביעה נודעו לו רק ביום 27.01.05 עם מתן הכרעת הדין בהליך הפלילי. התובע מסביר, כי בעת קרות האירוע לא היו בידיעתו העובדות המקימות לו עילת תביעה כנגד הנתבעת 1, לרבות אי ביצוע פיקוח מלא וקפדני על פעולות הנתבע 2 ורשלנותה והתעלמותה מהרשעותיו הקודמות של הנתבע 2. הנתבעת 1 טוענת מנגד, כי הטענות בדבר הטלת אחריות שילוחית למעשי בעל התפקיד על המדינה, החובה לבדיקת מלוא הנתונים ווידוא כי העיקול מבוצע כנגד החייב וחצרו בלבד, ביצוע פיקוח מלא וקפדני על פעולות בעל התפקיד, העסקת עובדים מיומנים ואחראים על ידי הנהלת בתי המשפט וכד', היו ידועות לתובע במועד בו התרחש האירוע ואדם סביר היה מגיש על בסיסן תביעה. הנתבעת 1 לא חולקת על כך שהיו עובדות שנעלמו מן התובע. אכן, הרשעותיו הקודמות של הנתבע 2 והחלטות ועדת האישורים בעניינו, ככל הנראה נעלמו מעיניו. ספק אם מדובר בעובדות מהותיות היורדות לשורשה של עילת התובענה. הנתבעת 1 סבורה כי אדם סביר היה מגיש תביעה על בסיס המידע שהיה קיים בפני התובע כאמור לעיל, והתובע סבור שבנסיבות אלה, בהן הקשר הסיבתי בין הנזק ובין מעשי ומחדלי המבקשת לא היו ידועים לו לא היה באפשרותו לתבוע את הנתבעת 1. בפסיקה התקבלה הגישה לפיה רכיב ההתרשלות אף הוא נכלל בתחומי סעיף 8 וניתן לטעון להתיישנות שלא מדעת אף אם רכיב זה הוא שנעדר מידיעתו בכוח או בפועל של הניזוק. ראו: ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ , המפנה גם לע"א 8316/06 ארג'י נ' שירותי בריאות כללית, . לפיכך, משלא היו בידיעת התובע העובדות הנוגעות לטענות בדבר רשלנות הנתבעת כמפורט לעיל ובסעיפים 14, 15 לכתב התביעה ניתן לטעון להתיישנות שלא מדעת, כאשר העובדות נעלמו מידיעת התובע מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. אין די בכך שיוכיח התובע כי לא ידע בפועל על העובדה, אלא, עליו להוכיח כי אף "בזהירות סבירה" לא יכול היה לגלותה, קרי, מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר. ראו: ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ , ע"א 7805/02 אלתר נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ, פ"ד נח(6) 847, 855. בנסיבות אלה, הנתבעת 1 טוענת כי עד שנת 2005 התובע לא פעל לערוך בירור כנדרש, שכן, ניתן היה לפנות להנהלת בתי המשפט מיד לאחר הארוע ומשלא עשה כן, לא פעל בשקידה סבירה לשם החלת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. התובע טוען מנגד, בין היתר, כי לא היה יכול לדרוש לקבל את החלטות ועדת האישורים שכלל לא ידע על קיומן. לדידי, בנסיבות אלה בהן התובע היה מודע לנזקיו, לסיבת הנזק ולזהות המזיק, היה עליו להמשיך ולברר את יתר הפרטים בשקידה ראויה ובזהירות סבירה. לפיכך, איני מקבל את הטענה כי העובדות נעלמו מסיבות שלא היו תלויות בתובע ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה לגלותן ואני דוחה את טענת ההתיישנות שלא מדעת. הודאה בקיום זכות סעיף 9 לחוק ההתיישנות דן בהודאה בקיום זכות. 9. הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות. התובע טוען כי הנתבע 2 הודה במסגרת ההליך הפלילי בעובדות המבססות את עוולת התקיפה ואף הודה ואישר כי טענות ההגנה של שימוש בכח סביר לביצוע צו שיפוטי אינה עומדת לו. הנתבע 2 טוען כי על מנת להחיל סעיף זה יש להודות בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור את זכותו של התובע, כך שיהיה ברור כי הוא אינו מודה רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות. הנתבע 2 טוען, בין היתר, כי לא רק שלא הודה בכתב או בפני בית המשפט בקיום זכותו של התובע, אלא אף כפר בהאשמות. יתרה מכך, גם בפיצוי החלקי ששולם אין לראות הודאה, שכן, הנתבע 2 פעל בהתאם לפסק הדין בהליך הפלילי ושילם מבלי שהוא מודה בכך. על אף הקושי, וכאשר התברר כי הנתבע 2 הורשע בדין בתקיפה, אני דוחה את טענות התובע בדבר הודאה בקיומה של זכות. משהנתבע 2, לא רק שלא הודה בקיומה של הזכות במסגרת ההליך הפלילי, אלא אף כפר בהאשמות שהועלו נגדו, אין מקום לתחולת סעיף 9 לחוק ההתיישנות. דוקטרינת ההתיישנות התובע מוסיף וטוען כי יש לצמצם את פועלה של טענת ההתיישנות. אכן, קיימים שיקולים כבדי משקל המובילים לעתים לצמצום תחולתה של דוקטרינת ההתיישנות, ובעיקר הרצון לאפשר לניזוק לממש את זכותו המהותית לתביעה, כמו גם את זכות הגישה לערכאות. ברם, מנגד קיימים שיקולים אחרים העומדים בבסיס חוק ההתיישנות, לרבות טובת הציבור כי בתי המשפט ידונו בנושאי היומיום, הוודאות המשפטית, הוגנות כלפי הנתבע וכיו"ב. בנסיבות העניין, נראה כי באיזון האינטרסים הכוללים, הכף נוטה לקיום התכלית העומדת בבסיס חוק ההתיישנות והפסיקה הרלוונטית. טענת התובע כי לו היה בוחר במסגרת תביעה אזרחית נגררת לפלילים אי אפשר היה לדחות את תביעתו מחמת התיישנות לא עומדת לו במקרה דנן. הוא הוא בחר את המסגרת בה תתברר התביעה במגמה לתבוע נתבעת נוספת, ומשעשה כך, אין לו להלין אלא על עצמו. יתרה מכך, מאחר והתביעה דנן הוגשה טרם הפך פסק הדין בהליך הפלילי לחלוט, והוגשה כנגד נתבע נוסף זולת הנאשם, לא מתקיימים התנאים לקיומה של תביעה אזרחית נגררת לפלילים בהתאם לסעיף 77 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984. נוכח האמור לעיל, איני נדרש ליתר הטענות, בין היתר, בדבר שיהוי, קנטרנות וחוסר תום לב. לסיכום מן המקובץ לעיל, אני נעתר לשתי הבקשות שבכותרת ומורה על דחיית התביעה מחמת התיישנות. לפנים משורת הדין, איני מחייב את התובע בהוצאות.משפט פליליאלימותתקיפההתיישנות