קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התנהגות הנאשם בהגנה מן הצדק: לפני בקשת נאשם 2 (להלן - "הנאשם") לביטול כתב האישום שהוגש נגדו מן העילות של התיישנות או "הגנה מן הצדק". נגד הנאשם ונאשם אחר (נאשם 1 בכתב האישום) הוגש כתב אישום אשר בעת שהוגש ייחס לנאשמים עבירות מסוימות. כתב האישום מגלה כי לשיטת התביעה, הנאשם 1 בעליו של עסק לתיקון משאיות, קיבל משאית גנובה. למשאית זו, תא נהג. הנאשם, בעליה של משאית, זקוק היה לתא נהג למשאיתו. לפיכך קנה מהנאשם 1 את תא הנהג של המשאית הגנובה. התביעה ייחסה לנאשם 1 עבירות של קבלת רכב או חלק של רכב גנוב, עבירה לפי סעיף 413 י. לחוק העונשין וכן עבירה של מסחר ברכב או בחלק רכב גנוב עבירה לפי סעיף 413 יא. לחוק העונשין. ענין לנו בהחלטה זו עם הנאשם, אשר הגיש הבקשה שלפני. התביעה ייחסה לנאשם עבירה של מסחר ברכב או בחלק מרכב גנוב עבירה לפי סעיף 413 יא. לחוק העונשין. משום הטענות שנטענו על ידי הנאשם בבקשה שהוגשה, ראוי לפרט השתלשלות העובדות גם מבחינה כרונולוגית. לפי האמור בכתב האישום מועד ביצוע העבירה הוא סמוך ליום 30.5.00 (ראו סעיף 6 לכתב האישום). כתב האישום הוגש ביום 5.6.06. ישיבת בית המשפט הראשונה בה התייצב הנאשם התקיימה ביום 7.2.07 (לישיבה הראשונה מיום 18.10.06 לא הופיע הנאשם ולפיכך זומן במסירה אישית לדיון נדחה). באותו דיון ביקש ב''כ הנאשם לשמור לעצמו הזכות לטעון טענת "הגנה מן הצדק" לפי שכתב האישום הוגש בחלוף שש שנים. כמו כן, הוסיף כי יבקש לטעון הטענה "עם שמיעת הראיות או לאחר מכן". (ראו עמ' 2 לפר' מיום 7.2.07). כמו כן, הודיע ב''כ הנאשם כי בכוונתו לטעון טענה מקדמית הנשענת על סעיף 60 א. לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ''ב - 1982 (להלן "החוק") לפי שלטענתו לא נשלחה "הודעת יידוע" לנאשמים. הדיון נדחה לבקשת הצדדים בין היתר על מנת לבוא בדברים עם ב''כ המאשימה. הדיון נדחה לפיכך ליום 9.5.07. בדיון זה טען ב''כ הנאשם טענת "אי היידוע" כאמור. כב' השופטת ליאורה ברודי שמעה טענות הצדדים, ובאותה ישיבה דחתה הטענה לביטול כתב האישום, לפי שהתביעה עמדה בחובתה על פי החוק ממשלוח ההודעה לכתובת הידועה לה. מכל מקום הדיון נדחה על מנת לאפשר לנאשם לפרוש טענותיו לפני פרקליט מוסמך. באותה ישיבה הוקרא כתב האישום הנאשם כפר בעובדותיו המהותיות. הדיון נדחה "לתזכורת" ליום 24.10.07. בדיןו שהתקיים ביום 24.10.07 בקשו הצדדים לדחות הדיון, ומן הסתם לא לקבוע עדיין מועד לשמיעת הראיות בתיק. הבסיס לבקשת הדחיה כפי המופיע בפרוטוקול: "ישנה נקודה הטעונה בירור." הדיון נדחה ליום 5.12.07. בדיון שהתקיים ביום 5.12.07 התקיים דיון לפי סעיף 143 א. לחוק. כב' השופטת ברודי עיינה בחומר הראיות שבתיק החקירה. באי כוח הצדדים הודיעו כי מתנהל מו''מ הייתה הסכמה חלקית לגבי הנאשם אולם בשלב זה לא הצליחו לגבש הסכמה וביקשו לקבוע התיק לשמיעת ראיות. ואכן, כב' השופטת ברודי "שריינה" מועד להוכחות ביומנה של כב' השופטת בן שלמה. כמו כן, קבעה מועד ל"תזכורת נוספת" ליום 12.3.08. המועד לשמיעת ההוכחות בסופו של יום נקבע ל- 6.11.08 לפני. מועד זה נדחה על פי החלטתי משום נסיבות בלתי צפויות של דיונים בלתי צפויים, שנקבעו לפני בבית המשפט השלום ברמלה. המועד להוכחות נדחה ליום 19.5.09. ביום זה לא נשמעו הוכחות לפי שב''כ נאשם 1 לא התייצב משום מחלה. התביעה הסכימה לדחיית הדיון. אלא שבישיבה זו של בית המשפט, טען ב''כ הנאשם לראשונה טענה כי כתב האישום פגום, לפי שהעבירה המיוחסת לנאשם אינה בסמכות בית משפט השלום, שכן העונש הקבוע בצידה הוא עשר שנות מאסר. בדיון הנדחה ביום 2.6.09 הודיעה באת כוח התביעה כי לאחר שבדקה טענת ב''כ הנאשם מצאה כי יש ממש בטענה שאין לבית המשפט השלום סמכות לדון בעבירה לפי סעיף 413 יא. לחוק העונשין, ולפיכך בקשה לתקן כתב האישום ולייחס לנאשם עבירה לפי סעף 413 י. לחוק העונשין. בהחלטתי התרתי תיקון כתב האישום, כמו כן, אישרתי לב''כ הנאשם להגיש בקשה הנסמכת על טענת התיישנות. ב''כ הנאשם אכן הגיש בקשה בהתאם להחלטתי אלא שמצא כי ראוי לצרף טענה חלופית לביטול כתב האישום משום העילה של "הגנה מן הצדק". ב''כ התביעה הגיבה בכתב לטענות הנאשם ובקשה לדחותן. באשר לטענת ההתיישנות. למקרא בקשת ב''כ הנאשם נדמה כי עורך דין אלנסאסרה לא עיין בהוראות החוק בטרם הגיש בקשתו וחבל שכך. ראוי להבהיר שהנייר אינו סובל הכל כפי שלעיתים, כך נדמה, סבור חלק מהציבור, במיוחד ככל שמדובר במסמכים המוגשים לבית המשפט. עורך דין המגיש בקשה לבית המשפט חייב לדקדק ולברר האם יש בסיס חוקי לבקשתו. המקרה שלפנינו בולט הוא מבחינה זו. אם היה ב''כ הנאשם מעיין בסעיף 413 י. לחוק העונשין, הוא הסעיף המיוחס לנאשם, ודאי היה מגלה כי העונש הקבוע בצד העבירה של קבלת רכב גנוב או חלקי רכב גנובים הוא שבע שנות מאסר. בשלב השני היה בוחן הוראות החוק בדבר התיישנות העבירות שאז בודאי היה מגלה קיומו של סעיף 9 (א) לחוק. סעיף זה קובע שאין להעמיד אדם לדין בחלוף תקופות מסוימות בהתאם לסוג העבירות. למשל בעבירה מסוג עוון לא יועמד לדין אדם שמעת ביצוע העבירה עברו חמש שנים או בעבירה מסוג פשע עשר שנים. ואז ממילא הייתה עולה השאלה מה סוג העבירה לפי סעיף 413 י. וכי כיצד נדע סוג עבירה מהו? האם בחטא או בפשע או בעוון עסקינן? כאן, נכנס לתמונה סעיף 24 לחוק העונשין. אילו היה מעיין בא כוח הנאשם בסעיף ודאי היה נוכח כי עבירה שהעונש הקבוע לה הוא חמור ממאסר לתקופה של שלוש שנים, הרי היא מסוג פשע. וכאן התשובה! לפי שהעבירה לפי סעיף 413 י. מסוג פשע היא הרי תקופת ההתיישנות היא עשר שנים. חישוב פשוט ולא מסובך, מביאנו למסקנה כי מאז מאי 2000 ועד היום טרם חלפו עשר שנים. משום כך, טענת ההתיישנות, בלשון המעטה, אין בה ממש. הערה אחת מצאתי להעיר והיא מתייחסת לטענת ב''כ התביעה כי "...ושינוי העבירה (לאור טענת חוסר הסמכות) אינו מהווה הגשת כתב אישום חדש בעינינו של הנאשם." מצאתי להבהיר כי תיקון כתב האישום הוא למעשה הגשת כתב האישום לראשונה כנגד הנאשם. זאת משום שהגשת כתב אישום בעבירה שאינה בסמכותו הענינית של בית המשפט היא מעשה בטל (VOID) . לפיכך הגשת כתב האישום ביום 5.6.06 בלא סמכות ענינית אין בה ולא כלום, וכאילו לא נעשה דבר. אשר על כן, למעשה, עם תיקון כתב האישום ביום 2.6.09. הרי הוגש כתב האישום לראשונה. שהרי קודם לכן לא היה בנמצא מעשה משפטי, כלשהוא, שהיה לו תוקף משפטי. משום כך, מירוץ ההתיישנות פסק ביום 2.6.09. באשר לטענה של ההגנה מן הצדק. אף טענה זו אין בה ממש. ראשית לכל, שתי טענות פורמאליות: האחת בהחלטה מיום 2.6.09 לא התרתי לב''כ הנאשם להגיש בקשה בעילה זו אלא בעילת ההתיישנות בלבד. אך מעבר לכך, ב''כ הנאשם הודיע בדיון מיום 7.2.07 כי הוא שומר לעצמו הזכות לטעון הטענה בשמיעת הראיות או בסופן, והנה אף על פי שמבחינה מהותית לא השתנה דבר מאז אותו דיון, מלבד דחיות דיון מעת לעת, מוצאים אנו שב''כ הנאשם אינו עומד בדברו וטוען הטענה בטרם נשמעו הראיות, וטענה זו נסמכת על אותה הטענה ממש שטען ביום 7.2.07 דהיינו "השיהוי". אף על פי כן, לא מצאתי לדחות בקשת ב''כ הנאשם מטעמים פורמאליים גרידא. אני דוחה הטענה מטעמים מהותיים. הטענה המבוססת על מטבעות הלשון "הגנה מן הצדק" באה לעולמנו המשפטי בתחילה כיציר הפסיקה, ואחר כך, מצא המחוקק ליתן לה לבוש חוקי בכך שלסעיף 149 לחוק הוסף סעיף קטן עשירי ובו נקבע כי: "(10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית." השאלה היא האם כתב האישום או ניהול המשפט במקרה שלפני, עומדים בסתירה מהותית לעקרונות צדק והגינות משפטית. בטרם מענה מצאתי להזכיר כי בעבר, בעקבות פסק הדין בענין יפת (ע''פ 2910/94 יפת ואח' נ' מדינת ישראל פ''ד נ (2) עמ' 221), הוכנסו למילון המשפטי שלנו מטבעות לשון כגון: "התנהגות בלתי נסבלת" של הרשות או "התנהגות שערורייתית" "רדיפת הנאשם" או "דיכוי והתעמרות" בו. אמנם בפסק הדין בענין בורוביץ (ע''פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורובויץ פ''ד נט (6) עמ' 776) נאמר כי גם רשלנות הרשות או אף נסיבות שאינן תלויות ברשויות באופן שלא ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות, יש בהן כדי לבסס ההגנה. משמע, מיתון מסוים מהנוסחה של "התנהגות שערורייתית" של הרשות. אלא שתמיד, ואדגיש, תמיד, יש לשים לב ולבחון שמדובר במצב דברים שאינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר. בבואי ליישם נסיבות המקרה שלפני, שאלתי עצמי התנהגות של מי מהצדדים שערורייתית יותר, של התביעה שהגישה כתב אישום בחוסר סמכות, כאילו לא עיינה בחוק ולא הכירה אותו, או שמא התנהגותו של ב''כ הנאשם? נדמה כי התנהגות התביעה בהגשת כתב אישום בחוסר סמכות בחלוף שש שנים, מאז בוצעו העבירות, לשיטתה, היא בגדר רשלנות גרידא. אלא שמצד שני, הנאשם מיוצג על ידי סניגור, שישמש לו פה, דעה ורוח לנוכח הוראות החוק הפלילי. משום כך, מצאתי להעיר בתמיהה רבה כי בתיק זה היו דחיות רבות במשך למעלה משנתיים ימים. ב''כ הנאשם נוכח היה בדיונים הרבים שנדחו, והנה לא מצא ולו פעם אחת להעלות טענת ההתיישנות או למצער הטענה כי כתב האישום הוגש בחוסר סמכות. טענות מקדמיות למכביר היו לו לב''כ הנאשם אלא שאחת, מהותית, חשובה ועיקרית לא היתה לו עד ליום 19.5.09, בחלוף כשנתיים ימים, שבה מצא כי כתב האישום הוגש בחוסר סמכות עניינית. אכן, העיקרון של "ההגנה מן הצדק" אינו מבוסס על התנהגות הנאשם או בא כוחו, אלא שבמסגרת האיזון שבין האינטרסים, שהוא המבחן השלישי על פי המבחן המשולש של פסק הדין בעניין בורוביץ, יש לקחת התנהגות זו של ב''כ הנאשם במכלול השיקולים. ומכאן, לעניין השאלה העיקרית, והיא האם בשיהוי שבהגשת כתב אישום בחלוף שש שנים קיים פגם בהתנהלות התביעה, ואם התשובה חיובית, אזי האם ניתן לקיים ההליך בצורה הוגנת וצודקת. בבחני שאלה זו מצאתי לדחות טענת הנאשם. אכן, שיהוי בהגשת כתב אישום בחלוף שש שנים הוא שיהוי משמעותי, במקרה שלפני, ותהיינה הסיבות לכך אשר תהיינה. יחד עם זאת, בנסיבות המקרה, לא מצאתי כי שיהוי זה יפגע בניהול המשפט עד כי יהיה בו כדי פגיעה בהגנת הנאשם. אלמלא הדחיות הרבות במשפט, היה המשפט מתחיל זה מכבר או אולי אף מסתיים. אין מדובר במקרה שבו חלוף הזמן פגע בהגנת הנאשם, שהרי מתוך תשובתו לכתב האישום, המחלוקת בין הצדדים לנוכח עמדת הנאשם לאמור בכתב האישום, פשוטה היא בתכלית, וחלוף הזמן אין בו כדי לפגוע בהגנת הנאשם כהוא זה. יתירה מזו, כשאני מאזן בין זכותו של הנאשם, למשפט הוגן לנוכח רשלנות התביעה, אל מול האינטרס הציבורי שיש בהעמדת הנאשם לדין, בשים לב למהות העבירה המיוחסת לו ולנסיבותיה, אני סבור שהאיזון הראוי דוחה טענותיו של הנאשם, ומחייב קיומו של המשפט. ויושם אל לב, התביעה מייחסת לנאשם עבירה חמורה ביותר, לנוכח העונש הקבוע בצידה בחוק. העבירות כנגד כלי רכב הן מכת מדינה ואין הדבר בבחינת קלישאה. במקרה שלפנינו מדובר בגניבת משאית, משמע, למעשה גניבת עסקו ומטה לחמו של אדם. הניסיון מלמד אותנו שבמקרים רבים, משנגנבה לאדם משאית עמה עבד, שהייתה, למעשה מקור פרנסתו, חרב עליו עולמו. אמנם במקרה שלפני אין מייחסים לנאשם גניבת המשאית, אך התביעה מייחסת לו עבירה שיש עמה חוליה בשרשרת המעשים הנלוזים של עבירות כנגד כלי הרכב. אשר על כן, באיזון הראוי מצאתי לדחות טענותיו של הנאשם. המשפט יתקיים כסדרו. משפט פליליהגנה מן הצדק