קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובת עורך דין להתריע בפני לקוח על התיישנות תביעה: מבוא התובעת, ילידת 1956, עברה בתאריך 27.5.1995 גרידה בבית החולים הדסה. בסיום הפעולה היא שוחררה לביתה. למחרת החלה לסבול מכאבי גב ודימום. היא חזרה לבית החולים ושולחה לביתה כעבור יום. בהמשך היא שבה לבית החולים ועברה מספר ניתוחים. בסופו של תהליך נותרה התובעת עם נזק עצבי בלתי הפיך אשר בא לידי ביטוי בקושי מוטורי ובאובדן שליטה על הסוגרים. לטענת התובעת הניתוח שנערך ביום 1.6.95 נעשה באיחור והנזק שנגרם לה נותר בשל האיחור בקביעת האבחנה ובטיפול. נוכח טענתה לרשלנות רפואית מצד בית החולים פנו התובעת ובעלה אל הנתבע בכדי שייצג אותה בתביעה כנגד בית החולים. אין מחלוקת על כך שעד לחלוף תקופת ההתיישנות לא הוגשה תביעה כלפי בית החולים ותביעה זו התיישנה. עוד אין מחלוקת על כך כי ביום 1.7.03 לאחר שכבר חלפה תקופת ההתיישנות החזיר הנתבע לתובעת את המסמכים השונים שקיבל ואישר בכתב כי אין לו התנגדות לכך שיטפל בה עורך דין אחר. המחלוקת היא באשר למה שאירע בין מועד פנייתה של התובעת אל הנתבע ועד לאותו מועד שבו הוצא המכתב: הנתבעת טוענת לרשלנות מצד הנתבע בטיפול בתביעתה להצגת מצגים כוזבים באשר להגשת תביעה שכלל לא הוגשה; עוד היא טוענת כי היה על הנתבע להתריע בפניה בסמוך לחלוף מועד תקופת ההתיישנות כי זו עתידה לחלוף. הנתבע טוען כי לא יכול היה לטפל בתביעה בשל כך שלתובעת ולבעלה לא היו אמצעים כספיים למימון חוות דעת רפואית ועל אף שהתריע בפני בני הזוג על האפשרות כי התביעה תתיישן בחרו שלא לעשות דבר. הנתבע סבור כי כדי להראות שיש לה עילת תביעה על התובעת להוכיח כי אם הייתה מוגשת תביעה בצירוף בקשה לפטור מצירוף חוות דעת ומינוי מומחה מטעם בית המשפט הייתה הבקשה מתקבלת. לשיטתו משלא הוכיחה זאת התובעת הרי שהיא אינה זכאית לכל שיפוי ממנו. עוד טוען הנתבע כי העמיד את התובעת ואת בעלה על כך שהתביעה מתיישנת לאחר חלוף שבע שנים אך הם בחרו שלא לעשות דבר והניחו את המסמכים ברשותו משל היה מחסן. בין הצדדים הוסכם לברר תחילה את השאלה האם הנתבע התרשל כלפי התובעת ולאחר מכן, ככל שייקבע כי התרשל, תיבחן עילת התביעה שאבדה - כלפי בית החולים. בשאלה שבמחלוקת נשמעו שלושה עדים: התובעת, בעלה והנתבע. לאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם. העובדות הבחינה העובדתית לצורך הכרעה בשאלה שבמחלוקת נוגעת למגעים שהיו בין התובעת ובעלה לבין הנתבע. גרסת בעלה של התובעת - סלים יאסר ג'מגום סלים, בעלה של התובעת, (להלן גם: "סלים") מתאר בתצהירו כי הוא זה שניהל את המגעים עם עורכי הדין השונים. בתחילה פנה אל עורך הדין יעקב אמסטר, שקיבל את התיקים הרפואיים, אך לאחר מכן הודיע להם כי אינו יכול לטפל בתביעה והציע לתובעת ולסלים לפנות לעורך דין אחר, שעוסק בתביעות נגד בתי חולים. עו"ד אמסטר החזיר לעד את המסמכים בתחילת שנת 1997. בהמשך התצהיר מציין סלים כי לאחר שנועץ והתעניין אצל חברים ומכרים הפנו אותו אל הנתבע. הוא מספר כי פגשו את הנתבע לראשונה בשנת 1998 או 1999 וכי עד לאותה פגישה לא פנו לעורך דין אחר. בפגישה עם הנתבע סיפרו סלים והתובעת את שאירע ושאלו את הנתבע האם הוא מסוגל לטפל בתביעות כאלה. הנתבע השיב כי הוא מתמצא בכך וכי הוא מומחה בתביעות נגד רופאים ובתי חולים. התובעת חתמה על יפוי כוח, כתבי ויתור על סודיות רפואיות והסכם שכר טרחה. סלים מוסיף כי לפני שנפרדו מהנתבע הוא אמר להם שיבדוק את כל העניינים הדרושים, ימצא רופא שיתן חוות דעת ויודיע להם על ההתפתחויות. כעבור פרק זמן של מספר חודשים, כותב סלים בתצהירו, התקשר אליו הנתבע והפנה אותו לרופא שמרפאתו ברחוב עזה בירושלים. הרופא, כך אמר הנתבע לסלים, מבקש שכר של 1,500 דולר והנתבע התעניין לדעת אם סלים מוכן לשלם סכום זה. סלים כותב שהשיב לנתבע שאין בעיה וכי הם מוכנים לשלם את ההוצאות עבור הטיפול בתביעה. לדבריו אמר לו הנתבע שכאשר חוות הדעת תהיה מוכנה הוא יודיע לבני הזוג, יקח את הכסף ויעביר אותו לרופא. לדברי סלים מאז אותה שיחה עם הנתבע התקשר אליו טלפונית מפעם לפעם ואף ביקר מספר פעמים במשרדו. בכל ההזדמנויות אמר לו הנתבע כי התביעה בטיפול ושהרופא יצא לחופשה ארוכה בחו"ל וחוות הדעת מתעכבת בינתיים. הוא מוסיף כי הנתבע אמר שהוא בקשר עם הרופא והדבר לא מפריע להמשך הטיפול בתביעה. סלים כותב כי בשנת 2001 הנתבע הודיע לו שעליו להתייצב בבבית משפט השלום בירושלים, במגרש הרוסים, לצורך דיון. הוא קבע כי יבואו תחילה למשרדו ולאחר מכן יפנו לבית המשפט. התאריך היה 16.6.2001 וסלים מדגיש כי הוא זוכר את התאריך שכן היה זה יום הנישואים של בני הזוג ויום ההולדת של התובעת. בני הזוג התייצבו במשרד הנתבע אך זה הודיע להם לאחר שהמתינו שעתיים כי הדיון נדחה. בהמשך היו שיחות נוספות ופגישות שבהן לטענת סלים עדכן אותו הנתבע בכך שיש ישיבה בבית המשפט, הטיפול בתיק מתקדם וכי הוא עוסק בתרגום המסמכים מערבית לעברית. סלים מציין כי סמך על הנתבע ועל הדברים שאמר. בקיץ 2003 כאשר ראה שאין כל התקדמות הוא נפגש עם הנתבע ואמר לו שאינו מרוצה. הנתבע, כך הטענה, מסר לסלים מספר של התיק בבית המשפט וסלים מסר את מספר התיק לעורך הדין מחמד עווידה כדי שיבדוק את מצבו. כבר בשלב זה כותב סלים כי חשד שמשהו אינו כשורה ואכן עו"ד עווידה מסר שלא קיים בבית המשפט תיק תביעה שהוגש בשם התובעת. סלים מוסיף כי הגיע למשרד הנתבע ודרש לקבל את התיק בחזרה. הנתבע סירב לכך וניסה לשכנע אותו שלא להעביר את הטיפול לעורך דין אחר ומשלא הסכים הנתבע למסור את המסמכים התקשר סלים לאביו של הנתבע כדי להתלונן על הנתבע ואז קרא לו הנתבע ומסר לא את המסמכים ואת מכתב ההעברה (נספח א' לתצהיר). בחקירה הנגדית אישר סלים כי ידע שיש להגיש תביעה בתוך 7 שנים וכי ידע על כך שנה וחצי או שנתיים לפני המועד שבו לקח את התיק מהנתבע (עמ' 9). בכדי לוודא כי הבין את השאלה נשאל סלים על ידי בית המשפט במפורש ואמר כי ידע באמצע שנת 2001 או בתחילת שנת 2002 כי יש התיישנות של 7 שנים (עמ' 10). הוא הסביר כי לא היה מודאג מאחר והנתבע אמר לו שהגיש תביעה ושמתקיימים דיונים. הוא מוסיף כי כאשר פרק הזמן של שבע שנים התקרב לסיומו הוא שאל והנתבע הסביר שהיו מספר דיונים וכל עוד התביעה מוגשת בבית המשפט אין בעיה. עוד אישר סלים כי נאמר לו על ידי אחרים שיש להיזהר מחלוף תקופה של 7 שנים. הוא הוסיף כי שאל את הנתבע על חלוף התקופה מספר פעמים והנתבע אמר לו שאין מה לפחד (עמ' 11). סלים עומת עם הטענה כי נקבע מועד לדיון בבית המשפט ביום 16.6.2001 והדיון בוטל והוא נשאל כיצד זה לא נקט בצעד של לקיחת התיק שכן אותו יום שבו היה הדיון היה אמור להתקיים היה יום שבת. בתחילה הוא השיב כי אינו יודע אם מדובר בשנת 2001 אך בהמשך הוא אמר כי 'באותו מקרה מאז החלו הבעיות וביקשתי שיפסיק את היצוג בתיק' (עמ' 13). הוא הבהיר כי מאז אותו יום, 16.6.01, הוא הבין כי יש בעיה ורצה לקבל את התיק בחזרה (עמ' 13). בהמשך החקירה הוא ביקש לתקן ואמר כי אינו יודע אם האירוע היה בשנת 2001 אך הוא בטוח שהדיון לא היה קבוע ליום שבת. לדבריו הוא ביקש את התיק בחזרה אך 'הוא מרח אותי כמה זמן כל יום אמר לי מחר היום מחר.' הוא שב ונשאל מדוע אם הרגיש עוד ביוני 2001 כי יש בעיה המתין שנתיים עד שביקש לקבל את התיק בחזרה והוא הבהיר כי אינו בטוח כי הדבר היה בשנת 2001 אלא אולי בשנת 2002 אך מדובר באמצע השבוע וכי הוא זוכר את התאריך 16.6 אך לא בהכרח את השנה (עמ' 14). מתוך חקירתו הנגדית של סלים עלה כי בשנת 1999 נסגר המפעל שבבעלותו והוא הפך פושט רגל והחל לעבוד בשכר מינימום כשכיר (עמ' 17). עוד עלה כי באותו זמן היה שקוע בחובות. למרות זאת הוא עמד על גרסתו כי יכול היה לשלם עבור שכר טרחת הרופא אך לא הסכים לשלם עד שיגיעו אל הרופא והאחרון יבדוק את התובעת (עמ' 21). גרסת התובעת מעורבות התובעת בכל מה שאירע הייתה חלקית והגרסה בתצהירה דומה מאוד לגרסת סלים, בעלה, בתצהירו. בחקירה הנגדית היא ציינה כי הייתה אצל הנתבע שלוש פעמים וכי לא עסקה במגעים עם הנתבע. עם זאת, מעדות התובעת הוברר כי בשיחות עם הנתבע הועלתה בקשה של התובעת ובעלה כי הנתבע יממן את חוות הדעת אך העדה לא ידעה מה הייתה תגובת הנתבע להצעה זו (עמ' 40). גרסת הנתבע ברשות הנתבע אין מסמכים כלל שכן החזיר אותם לידי התובעת ובעלה. הוא מאשר כי אכן השניים פנו אליו, מסרו לו מסמכים ונחתם יפוי כוח. לדבריו הוא הבהיר לתובעת ולבעלה כי ללא חוות דעת רפואית לא ניתן להתקדם וכי קבלת חוות דעת הינה 'יריית הפתיחה'. הנתבע משער כי בשל מצבם הכלכלי של בני הזוג לא היו יכולים לגייס את התשלום עבור חוות הדעת. לדבריו בשל הקושי ביקש ממנו סלים לפנות לרופא בירדן כדי שיערוך חוות דעת וציין בפניו כי הרופא מגיע לישראל וניתן להיעזר בו גם לשם מתן עדות. לדבריו אמר לבני הזוג כי עדיף לערוך חוות דעת אצל רופא ישראלי אך הסכים ליצור קשר עם הרופא בירדן. מכל מקום העניינים לא התקדמו. הנתבע כותב כי ציין בפני התובעת ובעלה כי לא יממן את חוות הדעת מכיסו וכי עליהם לדאוג לכך אך הם מעולם לא שילמו עבור חוות הדעת. בסעיף 20 לתצהירו כותב הנתבע כי ציין בפני בני הזוג כי 'גורם הזמן מאד חשוב לעניין כי אחרת יאבדו את זכותם להגיש תביעה.' בהמשך התצהיר הוא כותב כי לאחר תקופה בה לא נוצר קשר נוסף התבקש להכין את המסמכים והדבר היה בידידות וללא שום כעס לאחר שציינו בפניו כי אין להם יכולת כלכלית. הוא מסר להם את המסמכים ומכתב ויתור למרות שלא ביצע הליך משפטי עבור התובעת ולא נותר במשרדו שום מסמך. בסיכום תצהירו כותב הנתבע כי לא נוצר קשר מחייב בינו לבין התובעת שכן מעולם לא שיתפו עמו פעולה לעניין קבלת חוות הדעת בסברם כי עורכי הדין אמורים לממן את העלויות למרות שהסביר להם שאינו נוהג לעשות כן. בחקירתו הנגדית ציין הנתבע כי הוסמך לעסוק בעריכת דין בנובמבר 1997 וכי מאז לא הגיש עדיין תביעה בעילה של רשלנות רפואית לבית המשפט (עמ' 46). הוא הבהיר כי היה חשוף לתחום מתקופת התמחותו ו'ראה' תביעות כאלה. הוא הוסיף כי ידע שיש צורך לפנות למומחה רפואי כדי לקבל חוות דעת וכך הנחה את התובעת ובעלה (עמ' 47). הוא אישר כי לא אמר לבני הזוג שאין לו ניסיון בעיסוק תחום זה ולשיטתו אינו נדרש לעשות זאת. עוד אישר הנתבע כי ידע שבני הזוג הם 'עניים' ויש להם קושי לגייס את הכסף. לדבריו העברת התיק מעו"ד אמסטר נעשתה, כך נמסר לו, כי עו"ד אמסטר לא הסכים לממן את העליות הכרוכות בטיפול בתיק. לדברי הנתבע הוא הבהיר לתובעים שללא חוות דעת לא ניתן להתקדם אך 'הם לא עשו כלום והשאירו את התיק אצלי והונח אצלי כמו שהונח במחסן'. בתשובה לשאלה מדוע לא הורה לתובעת ולבעלה לקחת את המסמכים בחזרה הוא השיב כי המידע היה ידוע ללקוחות. נאמר להם שבלי חוות דעת התיק לא מטופל 'והסברתי להם שגורם הזמן מאוד חשוב ומכריע בתיקים כאלה' (עמ' 48). עוד נשאל הנתבע מדוע לא הזהיר את הלקוחות סמוך למועד שבו חלפה תקפת ההתיישנות ש'הרכבת נוסעת, שאי אפשר יהיה לעצור אותה יותר' והא השיב כי ההסבר ניתן ללקוחות בעל פה במשרדו (עמ' 51). הנתבע נשאל מפורשות האם ציין בפני התובעת ובעלה כי בתאריך 27.5.02 תתיישן התביעה והא אישר כי לא הפנה את תשומת לבם לתאריך ספציפי אך לדבריו הבהיר להם שאחרי שחולפות שבע שנים - לא ניתן להגיש את התביעה. עוד הוא אמר כי הפעם האחרונה שבה העלה את עניין ההתיישנות היה בשנת 2000 וכי אז אמר להם 'תדעו ב- 2002 זה נגמר' (עמ' 52). הערכת הראיות כפי שניתן להתרשם קביעת ממצאים על בסיס העדויות שנשמעו אינה קלה וקיימים קשיים בהערכת מהימנותן של כל העדויות. התובעת ובעלה הזכירו בנחרצות רבה מועד מסוים שבו הגיעה התובעת לבית המשפט וכי מועד זה היה 16.6.01. אזכור המועד לא היה מקרי אלא הובהר כי מדובר ביום השנה לנישואיהם ובים ההולדת של התובעת. זאת ועוד גם לעניין השנה היו השניים בטוחים וציינו זאת ללא כל הסתייגות. כאשר התברר כי מדובר ביום שבת ולכן, ככל שהטענה נכונה, היה הדבר אמור להדליק נורות אדומות, ניתנו גרסאות שונות: בתחילה הסכימו השניים כי אבד האמון בנתבע באותו מועד אך לכשהתבררה משמעות אמירה זו סבר סלים כי השנה אינה נכונה. הגרסאות השונות בנקודה זו מקשות מאוד על מתן אמון בגרסת בני הזוג. פער נוסף שהיה בין עדויות בני הזוג היה בשאלת הפנייה לנתבע למימון חוות הדעת: התובעת הזכירה פניה כזו בעוד שבעלה טען כי לא היה לו קושי בהשגת מימון. עניין אחר המקשה על קבלת גרסת התובעים נוגע לתיאור הדברים שנעשה בקיץ של שנת 2003. התובעים טוענים לבדיקה שערך עבורם עו"ד עווידה אך נמנעו מהבאתו לעדות באופן שיכול לאמת את גרסתם לפחות לגבי חלק מהאירועים והבדיקה שנעשתה ביחס למספר התיק שנמסר לתובעים והתברר שאינו קיים. מנגד, גם גרסת הנתבע מעוררת קושי. השוואת גרסת הנתבע בתצהירו לזו שניתנה בחקירה הנגדית מעלה כי בנקודה המרכזית קיים פער. בעוד שבתצהיר לא כותב הנתבע כי הזהיר את התובעת או את בעלה מפורשות מפני התיישנות התביעה בחקירה הנגדית אמר הנתבע כי הנושא עלה. בעניין זה חלו תמורות גם בעדותו בחקירה הנגדית: בתחילה אישר כי הדברים נאמרו באופן כללי והודה כי לא הבהיר להם סמוך לפני מועד חלוף התקופה את המשמעות. בהמשך העדות הוא ציין כי בשנת 2000 הזכיר כי מועד ההתיישנות הוא 2002. קיים קושי לקבל גרסה זו נוכח השלב בו נאמרה אמירה זו והשוואתה לאמור בתצהיר. למרות הקשיים שתוארו לעיל ולאחר שבחנתי את העדויות השונות הגעתי למסקנה כי המסכת העובדתית קרובה יותר לגרסה הראשונית של הנתבע ולפיכך נקודת המוצא לבחינת שאלת האחריות הן העובדות הבאות, המסתברות יותר מחומר הראיות: התובעת ובעלה אכן פנו אל הנתבע והתעורר קושי עם הגשת תביעה בשל היעדרה של חוות דעת רפואית. בעניין זה מקובלת עלי גרסת הנתבע כי לא הסכים לממן את עריכת חוות הדעת ולכן ההליכים לא התקדמו ונוכח מצבם הכלכלי של בני הזוג לא ניתן היה להתקדם. אני נכון להניח, כפי שטוען הנתבע, כי העמיד את התובעת ובעלה על כך שהתיק אינו מטופל בשל כך שאין חוות דעת רפואית וכי התובעים היו מודעים לכך שלא הוגשה תביעה וכי קיימת מגבלה של זמן. עוד אני נכון להניח כי התובעת ובעלה היו מודעים גם למשך התקופה - 7 שנים. למרות זאת, בהתאם לדבריו של הנתבע, לא התריע בפני התובעת ובעלה באופן נקודתי וסמוך לפני חלוף התקופה כי תקופת ההתיישנות עומדת להסתיים אלא לכל היותר העמיד אותם על כך בשנת 2000 - זמן רב לפני חלוף התקופה אך ללא הבהרה מפורשת ובסמוך לחלוף התקופה כי תקופת ההתיישנות עומדת לחלוף. בעניין זה איני מקבל, כאמור, את גרסתו המאוחרת יותר של הנתבע. אחריותו של עורך דין כלפי לקוחו - מקום בו התביעה עומדת להתיישן נקודת המוצא לדיון היא כי ההלכה הפסוקה מחייבת את עורך הדין לפעול במיומנות כדי להימנע ממצב שבו יאבד לקוחו את זכויותיו בשל התיישנות. כך נקבע בע"א 37/86 משה לוי נ' יצחק שרמן, פ"ד מד (4) 446 (1990) כי: "על עורך הדין לעמוד בלוח זמנים, והדברים אמורים הן בכל הקשור למגבלות זמן שנקבעו בחוק והן בנוגע למגבלות זמן הקבועות בהוראות שנותן הלקוח לעורך דינו. כך, למשל חייב עורך-דין להזהיר את לקוחו לגבי תקופת ההיישנות של התביעה שבידו…" החובה להעמיד את הלקוח על תקופת ההתיישנות היא חובה אקטיבית המוטלת על עורך הדין (ע"א 479/65 צבי וידר נ' גדעון הרנוי, פ"ד כ (1) 466, 470 (1966)). בפסיקת הערכאות השונות הוטלה אפוא על עורך הדין אחריות כלפי הלקוח גם אם הסיבה לאי הגשת התביעה נעוצה בהתנהגות הלקוח מקום בו עורך הדין לא העמיד את הלקוח באופן מפורש על המועד שבו תחלוף תקופת ההתיישנות. כך בפסק דינה של כב' השופטת ג' כנפי -שטייניץ בת.א. (שלום י"ם) 4334/03 יעקב בן דוד נ' עו"ד יוסף בן דור (, 2005) (להלן" "בן דוד") נדון מקרה שבו ניתק הלקוח קשר עם עורך הדין ועורך הדין אף הזכיר ללקוח שעליו להביא כסף עבור תשלום האגרה מספר פעמים. עם זאת, בית המשפט מצא כי לא ניתנה ללקוח אזהרה מפורשת לעניין ההתיישנות והתיק נשלח לארכיב. בית המשפט מציין כי 'אין עורך הדין יוצא חובתו באזהרות כלליות ביחס לאפשרות התיישנותה של התביעה. על עורך הדין מוטלת החובה להודיע ללקוחו באופן חד וברור מהו המועד שבו תתיישן תביעתו, קל וחומר כאשר גמר בדעתו להפסיק את הטיפול בעניינו של הלקוח'. בהיעדר אזהרה כראוי מפני התיישנות התביעה מצא בית המשפט להטיל על עורך הדין אחריות (השווה גם ע"א 8001/95 קורן נ' עו"ד אשר וייסברג (להלן: "קורן"); ע"א (נצ') 1160107 גדעון מורד נ' עו"ד מאג'ד אברהים מסאלחה (, 2008); ת.א. (ת"א) 40080/01 בן עטיה ישראל נ' עו"ד משה רוט (, 2008)). המסקנה הנובעת מכך היא כי גם אם אניח כי התובעת ובעלה היו מודעים באופן כללי למגבלת שבע השנים וכי הנתבע ציין באופן כללי כי יש חשש להתיישנות התביעה לא עמד הנתבע בחובה להתריע בפני התובעת ובעלה בסמוך למועד ההתיישנות כי התביעה עתידה להתיישן ובמועד מוגדר. כל עוד עורך הדין אינו פועל על פי סעיף 13 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו - 1986 וממשיך בטיפול של עניין שנמסר לטיפולו מוטלת עליו החובה להביא לידיעת הלקוח בצורה ברורה ובסמוך למועד ההתיישנות כי לאחר מועד מוגדר לא ניתן יהיה להגיש את התביעה בשל חלוף תקופת ההתיישנות. משכשל הנתבע בכך הרי שהפר את חובות הזהירות המוטלות עליו כלפי התובעת. הגשת התביעה ללא חוות דעת רפואית הן התובעת והן הנתבע טוענים בכל הנוגע לאפשרות להגשת התביעה ללא חוות דעת רפואיות בטרם חלוף תקופת ההתיישנות: התובעת טוענת כי גם אם תתקבל גרסת הנתבע ולפיה לא הוגשה התביעה בשל כך שלא הושגה חוות דעת רפואית, הרי שהנתבע התרשל בכך שלא פעל להגשת התביעה מבלי שתצורף לה חוות דעת בתוך תקופת ההתיישנות תוך הגשת בקשה למתן פטור מהגשת חוות דעת ובקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט. הנתבע טוען כי היה על התובעת להראות כי ככל שהיה עושה כן הייתה הבקשה מתקבלת ומשלא פעלה כך אין לתובעת כל עילה כלפיו. נוכח המסקנה אליה הגעתי לעיל ולפיה התרשל הנתבע כלפי התובעת בכך שלא התריע במועד סמוך לחלוף תקופת ההתיישנות כי זו עומדת לחלוף דומה כי לשאלה זו אין חשיבות בכל הנוגע להתרשלות הנתבע כלפי התובעת. מכל מקום, גם אם אניח כי לא הייתה מוטלת על הנתבע החובה להגיש את התביעה בצירוף בקשות כאמור עדיין דומה כי היה על הנתבע להביא לידיעת התובעת ובעלה כי קיימת אפשרות כזו תוך הסבר מקיף ומלא של הסיכויים והסיכונים (לעניין זה ר' בר"ע (ב"ש) 511/86 מאיר אמויאל נ' פלונית (, 2006); בר"ע (חי') 1775/07 חיים ענבל נ' דאנס - בר צוות בראוו, (, 2007); בר"ע (חי') 1901/07 חיים שאבי נ' תמר פרץ (, 2007)). הקשר הסיבתי כאמור לעיל, טענת הנתבע היא כי על התובעת להראות שככל שהתביעה הייתה מוגשת ללא חוות דעת רפואית אך הייתה מצורפת לה בקשה לפטור מצירוף חוות דעת ולמינוי מומחה הייתה הבקשה מתקבלת. במהותה, אף שהדברים לא נטענו במפורש, מדובר בטענה במישור הקשר הסיבתי ולפיה אין קשר סיבתי בין אי הגשת התביעה בתוך תקופת ההתיישנות ובין הנזק שנגרם וכן כי גם אם היה הנתבע מעמיד את התובעת ובעלה על מועד ההתיישנות הקרוב לא היה הדבר מביא לתוצאה אחרת בשל מצבם הכלכלי של בני הזוג. כפי שנקבע מקום בו התרשלות הנתבע היא הפוגעת ביכולתו של התובע להוכיח את הקשר הסיבתי, כיוון שהיא עצמה מונעת את התממשות סדר הדברים הלא-רשלני, עשוי הדבר להביא להעברת הנטל לנתבע לשלול את קיומו של קשר סיבתי (ע"א 07 /1556, 1474, 1457 עיריית הרצליה נ' ארי כץ (, 2009); ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח (5) 54,  66-61 (2004)). בענייננו התרשלות הנתבע היא שהותירה תחת עמימות את השאלה ההיפוטתית האם לולא ההתרשלות היה ניתן פטור מצירוף חוות דעת והאם לו היה הנתבע מעמיד את התובעת ובעלה על כך שתקופת ההתיישנות עתידה לחלוף בתוך זמן קצר לא היו פועלים באופן אחר בכדי לאפשר את הגשת התביעה. מכאן, הנטל להראות שלא היה כל שינוי בהתנהלותם של התובעים במקרה זו או שהגשת בקשה למתן פטור מצירוף חוות דעת ולמינוי מומחה מטעם בית המשפט הייתה נכשלת מוטל על הנתבע וזה לא עמד בו. כמתואר לעיל, לא הוברר האם אכן בנסיבות האמורות : היות סלים פושט רגל ובהינתן המצב הכלכלי של בני הזוג מחד ומהות הפגיעה בתובעת בבית החולים והתוצאה המצערת של הפרוצדורה שעברה - אכן לא היה ניתן פטור מצירוף חוות דעת ולא היה מתמנה מומחה מטעם בית המשפט - לו היה הנתבע מגיש בקשות כאמור. האשם התורם למרות קביעתי לקיומה של אחריות כלפי הנתבע דומה כי יש להטיל אשם תורם גם על התובעת. התובעת מסרה את התביעה לטיפול הנתבע והייתה מודעת לכך שלא ניתן להתקדם בבירור התביעה בהיעדר חוות דעת רפואית. עוד עולה כי בעלה של התובעת שטיפל עבורה בכל העניינים היה גם הוא מודע למגבלת ההתיישנות וכי היו לבני הזוג תחושות לגבי עיכוב בטפול בתביעה מטעם הנתבע. בנסיבות אלה יש מקום לקבוע כי קיימת התרשלות גם מצד התובעת ובעלה אשר בנסיבות העניין אני מעריך אותה בשיעור של 30%. אציין כי אני ער לכך שבמקרים אחרים הוטל אשם תורם נמוך יותר ואולם לטעמי מקרה זה שונה מעניין בן דוד שנדון לעיל וכן מהמקרה שנדון בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין קורן- בהם שיעור האשם התורם הועמד על 20%. מצאתי לקבוע אשם תורם גבוה יותר וזאת משום שדבק בתובעת ובסלים אשם מוסרי גבוה יותר נוכח המודעות שצוינה לעיל ונוכח האירוע ה'מחשיד', שעניינו מועד הדיון שנקבע לכאורה ליום שבת. סיכום הנתבע חב ב - 70% מנזקי התובעת ככל שיקבע כי תביעתה כלפי בית החולים הייתה מתקבלת ובהתאם להערכת הנזק שתיעשה. לצורך בירור השלב השני של התובענה ניתנת שהות של 60 יום לנתבע להגשת חוות דעת רפואית מטעמו. בהתחשב במספר הישיבות שהתקיימו, בצורך בשמיעת סיכומים ובהיקף המחלוקת, הנתבע ישלם לתובעת שכר טרחת עורך דין עבור ניהול חלק זה של ההליך בסך של 10,000 ₪ בתוספת מס ערך מוסף. הסכום ישולם בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידי בא כוח הנתבע. לקוחותעורך דיןהתיישנות